"מה יהיה עם ילדי ישראל העניים?" – הנשיא הרצוג מתגעגע למרן

כבר למעלה מעשור שמדינת ישראל חסרה את דמותו ומנהיגותו של מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל. למעלה מעשור שגם אני, באופן אישי, מתגעגע למנהיג בכל מובן המילה – אדם מיוחד, גאון עולם, חריף וחד, ובה בעת איש שיח מרתק, עם חוש הומור בריא וחיוך רחב.

במלאת שתים-עשרה שנים לעלייתו של מרן הרב עובדיה זצ"ל לגנזי מרומים, שאלתי את עצמי, מה היה אומר הרב. מה היה אומר מי שהתיר את עגונות יום הכיפורים, אל מול מציאות של אלמנות ויתומי המלחמה. מה היה חושב הרב שכתב את התשובות הרבות על הסכמי השלום, על ההסכמים עליהם חתמנו אנחנו. ומה היה אומר האדם שאהבת ישראל עמדה לנגד עיניו כל העת, על הפלגנות והקיטוב שפשו בתוכנו.

דבר אחד ברור לי מניסיון – הרב היה מתייחס לכל אדם, לכל מקרה ולכל שאלה, ברצינות, בכבוד וברגישות. תמיד הערכתי את הרב עד אין קץ, והייתי גאה בקשר שלו עם משפחתי – כפי שניכר ממפגשיו ותמונותיו עם סבי הרב הרצוג זצ"ל ומההספד המרגש שכתב על סבתי הרבנית שרה הרצוג זצ"ל. לאורך כל שנותיי, בתפקידים שונים, הגעתי לבית הרב ברחוב הקבלן, והרב תמיד קיבל אותי בפנים מאירות, הקשיב לדברים שהיו לי לומר, התייחס לשאלות קטנות וגדולות כאחד, ונתן לי להרגיש כאילו אני האדם היחיד בחדר הלימוד עמוס הספרים. במיוחד חקוקה על לוח ליבי אחת מפגישותינו, בה ראיתי – מיד עם כניסתי – שעיניו של הרב רטובות מדמעות. כששאלתי אותו לסיבת הדבר הוא השיב: "מה יהיה עם ילדי ישראל העניים? מי ידאג להם?".

במשך עשרות שנים היה הרב עובדיה יוסף מנהיג רוחני לציבור החרדי הספרדי, אך גם מהפכן שהשפיע ועיצב רבות את מדינת ישראל כמו שאנחנו מכירים אותה. ״אנו מתפללים על ציון, על ירושלים ועל תושביה, על ישראל ועל רבנן ועל תלמידיהון. מה זה ציוני? ציוני הוא אדם האוהב את ציון ומיישם את המצווה של יישוב הארץ״, כך אמר הרב בעבר, במילים שמלמדות כל כך הרבה על מורשתו, גם בעת הזאת.

גם כמי שספריו הרבים של הרב יקרים לליבו ונמצאים בלשכתו, וכך גם המהדורה החדשה של ספרו של סבי הרב הרצוג זצ"ל – שו"ת היכל יצחק, ובה הערותיו של הרב עובדיה זצ"ל על פסקיו של סבי – אני עדיין סבור בלי צל של ספק כי מורשתו של הרב עובדיה יוסף אינה שייכת רק לדפי ההיסטוריה או למדפי הספרים. היא חיה ופועמת בלימוד התורה שבבתי המדרש, בפסיקות ההלכה שבבתי הדין, ובלבבות של תלמידים ותלמידות שזוכים לשמוע את דבריו גם היום.

הוא היה מגדולי הפוסקים, אבל גם מגדולי המחנכים. הוא ידע לדבר בגובה העיניים עם כל אדם – תלמיד ישיבה ורוכל בשוק, ראש ממשלה ואימא צעירה; ובכל אחד מהם ראה עולם מלא.

הרב עובדיה זצ"ל האמין ש״תורת ישראל ותורת חיים אחת היא״, ושכוחה של תורה נמדד ביכולתה להאיר את כל תחומי החיים. ההשקפה שלו היתה מהפכנית בכל מובן המילה – מהפכה של חמלה, של אחריות הלכתית ושל אהבת ישראל. הוא לימד אותנו שהפסיקה היא לא רק דין, אלא גם ובעיקר נשמה; שאהבת הבריות וערבות הדדית הן אינן סיסמאות ריקות אלא צו הלכתי.

בימים ההיסטוריים והגורליים האלו, ובשעה שהחברה הישראלית מחפשת שוב את קולה המאחד, המורשת הזו נדרשת מאיתנו יותר מאי פעם – להקשיב באמת, לדבר בכבוד, ולזכור שגם בשעה של מחלוקת, אנחנו עם אחד.

יהי זכרו של מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל ברוך, ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים.