בפרשת השבוע, פרשת לך לך, מסופר על ירידת אברהם אבינו למצרים בעקבות הרעב בארץ. כשמתקרבים למצרים, אומר אברהם לשרה: "אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך." ומפרש רש"י: "ייטב לי בעבורך – יתנו לי מתנות."
ולכאורה צריך להבין – איך ייתכן הדבר? הרי אברהם אבינו היה שונא מתנות. במלחמת ארבעת המלכים, לאחר שזכה בניצחון גדול, הוא אומר למלך סדום: "אם מחוט ועד שרוך נעל ולא אקח מכל אשר לך." אברהם לא רצה ליהנות אפילו במשהו קל מאחרים. ואם כן, מדוע כאן במצרים הוא דווקא מצפה למתנות?
שמעתי מאבי מורי הסבר יפה מאוד: אברהם אבינו ידע שכבר נגזר עליו ועל זרעו בברית בין הבתרים שעם ישראל ירדו למצרים וייצאו משם "ברכוש גדול". לכן, מעשה אבות סימן לבנים – אם הוא עצמו יצא ממצרים עם מתנות, גם בניו יצאו משם לעתיד עם רכוש גדול. אברהם בעצם קבע כאן יסוד לדורות: מה שיקרה לו כיחיד יהפוך לדפוס רוחני לאומה כולה.
בעיר אחת חיה קהילה ענייה, והרב שלהם קיבל משכורת זעומה. כדי שיוכל להתקיים, החליטו אנשי הקהילה שכל אחד יסייע לפי תחומו – הקצב נותן בשר, בעל המכולת לחם וחלב, הירקן ירקות, וכך סידרו לרב ולביתו את צורכיהם.
לאחר זמן התמנה בעיר רב עשיר. מיד עם כניסתו לתפקיד הודיע שאינו צריך משכורת כלל. כששמעו זאת אנשי העיר, הפסיקו לשלוח לו את כל הדברים שהיו רגילים לתת.
הרב קרא להם ואמר: "אני עומד על כך שתמשיכו לשלוח בדיוק כמו קודם!" הם תמהו: "כבוד הרב הרי ויתר על המשכורת, אז מדוע אתה מתעקש על בשר, לחם וירקות?" השיב להם הרב: "אינני חושב על עצמי, אני חושב על הרב שיבוא אחרי. אם תפסיקו לתת לי עכשיו, לא תיתנו גם לו. לכן אני מבקש שתמשיכו, כדי לשמור על המנהג והסדר לטובת הרב הבא."
כך גם אברהם אבינו – לא ביקש מתנות בשביל עצמו, אלא כדי לקבוע לדורות. אם הוא יקבל מתנות, גם בניו אחריו יקבלו מתנות; אם הוא יצא ברכוש גדול, גם הם יצאו ברכוש גדול.
מעשה אבות סימן לבנים.
