שמעתי על יהודי שקצת איתרע מזלו והסתבך עם החוק בארצות הברית, עד שהתגלגל לכלא האמריקאי. ידוע שיש ארגוני חסד שנכנסים לחזק ולקרב נפשות ישראל היושבות בעמק הבכא, וכך זכה אותו יהודי – שלא היה שומר תורה ומצוות – להתקרב להשי"ת ולתורתו, על ידי השיעורים של אותם רבנים מחזקים. הוא קיבל על עצמו ללמוד הלכות שבת ולקיים כל מה שביכולתו, כפי ששמע בשיעור שזה הדבר החשוב ביותר – לשמור את השבת.
היה רב אחד שהיה בא לבקר שם אחת לשבועיים, ולאחר שקירב אותו ליהדות היה מסייע לו להתקדם בלימוד ההלכות. ברוך ה', יש בימינו ספרים נפלאים באנגלית בהלכות שבת, והרב הביא לו ספרים אלו כדי שיוכל להתקדם בידיעותיו.
באחד הביקורים מצא הרב את היהודי הנ"ל כשהוא נרגש מאוד. שאל אותו מדוע הוא כה נרגש, והשיב לו: מצאתי בספר הזה מאמר חז"ל שלא שמעתי עליו מעולם – "אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות, מיד הם נגאלים". ובקוצר דעתו – או אולי ברוחב דעתו – הבין האיש שאין הכוונה לכל ישראל לעניין הגאולה השלמה, אלא לכל יהודי בפרטיות: שכל יהודי שישמור שתי שבתות – ייגאל בגאולה שלמה, אם גאולה מגלות כללית ואם גאולה מגלות פרטית.
האיש הזה, שבבית המשפט נפסק שישב חמש-עשרה שנה בכלא, שמח שמחה גדולה, כיון שמצא את מאמר חז"ל הזה. הנה הוא מתקדם בלימוד הלכות שבת, ועוד מעט יזכה לשמור שבת אחת ועוד שבת – ותיכף ומיד ייגאל וישוחרר מבית האסורים, וישוב לביתו ולבניו בשמחה. עד שפניו זרחו וקרנו מאושר.
אותו רב הסתפק בדעתו מה ישיב לו. שכן ממה נפשך – אם ילמד הלכות שבת וישמור שתי שבתות ולא ישחררוהו, תהיינה לו טענות על חכמינו ז"ל, ויש חשש גדול שאם יראה שלא התקיים בו מאמר חז"ל, יאמר: "אם מהדא לא – הא נמי לא", רחמנא ליצלן.
התיישב הרב להעמידו על האמת, ואמר לו כך: "ידידי היקר, אתה טועה. חז"ל דברו על הגאולה הכללית של עם ישראל – שאם כל ישראל ישמרו שתי שבתות, נזכה מיד לביאת המשיח. אך אין כאן הבטחה על כל יחיד שייגאל מגלותו הפרטית".
אבל אותו יהודי, שכבר ישב שנים רבות בכלא, אמר לרב בתקיפות: "יסלח נא מר, אך אנגלית גם אני יודע לקרוא. כתוב כאן שחז"ל הבטיחו גאולה למי ששומר שתי שבתות – כך אני לומד את דבריהם". ונשאר בתקוותו החזקה, מתוך אמונה עמוקה בדברי חז"ל.
גלגלה ההשגחה ואותו רב התעכב ולא בא כמה שבועות לבית הסוהר. בפעם הבאה שהגיע – חיפש את ה"בעל תשובה" הנ"ל ולא מצאו. אמרו לו שהוא יצא מבית הסוהר לפני שבוע. משום מה הגיעה פקודה מגבוה לשחררו.
ודבר פלא היה – כשבועיים לפני שחרורו היה מרבה לספר לחבריו בכלא שעוד מעט הוא עומד לצאת, כיון ששמר שתי שבתות. ואכן, פלא והפלא – האיש יצא מבית הסוהר, אף שבית המשפט פסק לו עוד שנים רבות בכלא, ואף שניסו לערער – לא עלתה בידם. איך התהפך הדבר בין רגע?
למעשה, אין נפקא מינה לדעת איך הייתה הישועה – הקב"ה החליט לגאול אותו וזהו. כי המאמין באמונה שלמה יודע שהקב"ה יכול לעשות הכל. הקצרה יד אלוקינו לגרום לשופט לשחררו בלי שום טעם וריח?
ובכל זאת, נשמע את ההסבר – ויש בו כדי לראות את יד ההשגחה הכל-כך לא טבעית: השופט ששפט את אותו יהודי היה אדם זקן. באותה תקופה יצא לפנסיה, ולאחר שיצא החליט לכתוב ספר זיכרונות ממאורעות חייו. כדוגמה לאחד המשפטים המעניינים שעברו תחת ידו, בחר – בהשגחת ה' – את הסיפור של אותו יהודי, שבפרטיו היו כמה דברים מעניינים, וביקש מבית המשפט שישלחו לו את התיק כדי לעבור עליו שוב ולתעד את המעשה בספרו.
כשהחל לקרוא את כל תהליך המשפט, השתומם וראה שעשו עוול נורא – ההוכחות לא היו צודקות, ומשהו שם לא הריח טוב. וכיון שהייתה בו נקודה של אמת – או שאולי הקב"ה הכניס בלבו כך – התעורר לתקן את העוול שעשה.
מה עשה? התקשר לשר המשפטים של ארצות הברית, והודה כי טעה ועשה עוולה לאותו יהודי, ולדעתו יש לשחררו. ואכן – הגיעה פקודה לכלא לשחררו לחופשי. אותו בעל תשובה בכלא האמין באמונה תקיפה וחזקה שכוונת חז"ל על גאולה פרטית – וממילא המשיך על עצמו את הכוח להיגאל ולהשתחרר.
ובאמת שכך מבואר ב"חידושי הרי"ם" – ששמירת שתי שבתות גואלת את האדם בפרטיות. אלא שלאותו בעל תשובה בכלא האמריקאי לא הייתה שום ידיעה ממה שכתוב בחידושי הרי"ם – אלא שנשמתו נדלקה באמונה חזקה בדברי חז"ל, בלי שום ספק כלל, ובכך המשיך עליו השגחה עליונה בפרטיות.
"וְהֶאֱמִן בַּֽהשם וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה" (בראשית ט"ו, ו')
רש"י הקדוש כותב שהקב"ה חשב לאברהם לזכות ולצדקה את האמונה שהאמין בו. ולכאורה יש להבין – צדקה מקבל מי שנזקק, ומה שייך לומר שנותנים צדקה לקב"ה? ועוד: אברהם אבינו נקרא "חסיד", ואמר הזוהר הקדוש "איזהו חסיד – המתחסד עם קונו". כיצד ניתן "להתחסד" עם הקב"ה, הלא הוא הנותן והמשפיע?
דוד המלך מכריז ואומר: "תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים" (תהלים ס"ח, ל"ה). והלא השם "אלוקים" מורה שהוא תקיף ובעל היכולת והכוחות כולם – כיצד נוכל אנו לתת לו כוח? ועוד – בפסוק שלאחר מכן נאמר: אֵל יִשְׂרָאֵל הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם" – אם כן, מה פירוש "תנו עוז לאלוקים"?
אלא שהתירוץ הוא כך: הקב"ה מבקש מאיתנו – "תנו עוז לאלוקים". נכון שאני מעל כל הכוחות, אך כביכול ידי כבולות מלהוציא את רצוני לפועל. תאמינו בי באמונה שלמה – ובכך תחברו את הצינור אל מקור השפע, ואז אוכל להוציא את רצוני מהכוח אל הפועל. לכן כשאברהם האמין בה', נחשב הדבר כאילו נתן צדקה לקב"ה – נתן לו כוח להעניק לו את השפע.
זהו הפשט הפשוט בפסוק: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" – הקב"ה ברא את העולם כדי להעניק מטובו לזולתו. כל מהותו היא י"ג מידות של חסד ורחמים, אך מבנה העולם כפוף לדין, ולכן הקב"ה כביכול "כבול" מלהוציא את חסדיו לפועל. הצינור להורדת שפע החסד הוא האמונה.
היסוד הזה – שהאדם ממשיך על עצמו השגחה מיוחדת בכוח אמונתו האיתנה והפשוטה – מבואר בדברי ה"אור החיים" הקדוש בפרשתנו. אברהם אבינו יוצא להילחם בארבעת המלכים האדירים, וידו על העליונה: "וּמַלְכִּי־צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן…" (בראשית י"ד, י"ח–כ').
חז"ל אמרו (נדרים ל"ב ע"ב) שמלכי-צדק נענש על שהקדים את ברכת אברהם לברכת ה', וניטלה ממנו הכהונה. ואומר ה"אור החיים" הקדוש: "אברהם הוא מעצמו הכיר בוראו והשתדל באמונתו, ואליו יאות הברכה, ואחר כך ברך לה' שנתרצה בו… ללמד שאין הקב"ה מתרצה אלא במי שמתרצה בו קודם."
מבואר בדבריו יסוד גדול: הקב"ה מתרצה במי שמתרצה בו תחילה. אברהם אבינו יצא להילחם בארבעה מלכים שהכניעו חמישה מלכים אדירים – ולמי יש עוז כזה לצאת נגדם, כשכל צבאו שלוש מאות ושמונה עשר איש בלבד? רק אברהם, שהלך באמונה תמימה ושלמה: אני עושה מה שעלי לעשות, גם אם אין שום היגיון שאצליח – כי אינני בעל ההצלחות, אני רק עושה.
וממילא: "ברוך אברהם לא-ל עליון" – ברוך אברהם שמתרצה לא-ל עליון בלי חשבונות, והתוצאה – שהקב"ה מגן צריו לפניו.
עלינו לדעת: זהו חלק בלתי נפרד מתועלת התפילה. לכן קבעו גדולי הדור את עצרת התפילה בגזרת הגיוס.
פעמים רבות אנו מתפללים על דברים שבאופן טבעי אין סיכוי שיתקיימו – אך עצם התפילה והאמונה שהקב"ה כל-יכול, נותנות כביכול כוח לפמליה של מעלה להשיג דברים המנוגדים לטבע.
יהיו הדברים לע"נ מור אבי הרב מאיר חי בן גולי"ט זצוק"ל
נפלא מאוד
הדברים נפלאים בנתינתם מסיני