פרשת השבוע, פרשת וירא, נפתחת בסיפור הכנסת האורחים של אברהם אבינו. אברהם היה יחיד בעולם שהאמין בקדוש ברוך הוא, ומשימתו הייתה להביא לכך שכל יושבי תבל יכירו וידעו שיש אלוקים. גם הגויים, אמר לעצמו, צריכים לדעת שיש בורא לעולם. הדרך שבה הפיץ את האמונה לא הייתה בדרשות או בוויכוחים, אלא דווקא במעשים של חסד. הוא הזמין אנשים לביתו, נתן להם לאכול ולשתות, וכשאמרו לו תודה, היה עונה: "מה אתם מודים לי? לא משלי אכלתם – משל הקדוש ברוך הוא אכלתם." כך היה מצליח לקרב לבבות לאמונה באל אחד.
בפרשה שלנו מסופר שאברהם היה חולה ביום השלישי למילתו. הקדוש ברוך הוא בא לבקרו, ואף הוציא חמה מן נרתיקה כדי שלא יטריח באורחים, אך למרות זאת, כשראה מרחוק שלושה אנשים פשוטים, מיד רץ לקראתם. הוא עזב הכול – את השכינה, את מחלתו, את מנוחתו – כדי לעשות עמם חסד. הוא הכין להם ארוחת מלכים וטרח עבורם בכל כוחו. לכאורה היה פטור. מי היה מצפה מאדם במצבו לטרוח כך? אבל אברהם לא היה מסוגל שלא לעשות חסד.
אדם שהוא איש חסד באמת אינו פועל מתוך חובה או שיקול; הוא פשוט לא יכול אחרת. זה טבוע בו. הוא מחפש את ההזדמנות הבאה להיטיב, לרדוף אחרי החסד, לראות איך אפשר לעזור לעוד מישהו. זה היה אברהם אבינו – חסד מהותי, חסד שמחפש לבבות.
מכאן עלינו ללמוד מהי משמעותו של חסד אמיתי. לא חסד מתוך נימוס, אלא חסד שנובע מהלב, חסד שמביא איתו אור ואמונה. ובמיוחד עכשיו, כאן בארץ ישראל, כשעם ישראל זקוק כל כך לאחדות, לעזרה, לרוח טובה – זה הזמן ללכת בדרכו של אברהם אבינו. כשאנו עושים חסד שמקרב יהודים לאמונה, ללימוד תורה, למעשה טוב נוסף – אז באמת אנו ממשיכים את דרכו ומראים שאנו זרעו של אברהם אבינו.
