האווירה בבית המלון כבדה מעט. שבת שהיא ערב תשעה באב. במוצאי השבת ישבו המוני בית ישראל על הקרקע ויתאבלו על חורבן בית מקדשנו. התנועה במלון דלילה. האורחים המעטים ששהו בו היו בעיקר אנשים מבוגרים שהיו לאחר ניתוח או תקופת מחלה, ובאו כדי להתאושש ולנוח. הנופשים הצעירים נוהגים להגיע למקום בזמנים שמחים יותר – אחרי תשעה באב. בשבת חזון, ובייחוד בשנה כזו כשתשעה באב חל במוצאי שבת, אנשים מעדיפים להישאר ספונים בביתם.
בין הנופשים הבודדים במקום היו שני גדולי עולם חשובים ומפורסמים באותה תקופה, שהגיעו לנוח מעט מעול הנהגת הציבור שעל שכמם: הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' המעטירה, והגאון רבי ראובן כ"ץ זצ"ל, רבה של העיר פתח תקווה. בליל שבת, בעודו אוכל את סעודת השבת, הבחין הרב כהנמן בבחור צעיר שנראה מכונס, שקט, יושב לבדו ליד שולחן צדדי ואוכל את סעודתו בשקט ובבדידות.
המראה היה מעט מוזר. הבחור הצעיר בלט בין השוהים האחרים – המבוגרים ממנו בהרבה. הרב כהנמן תהה מה עושה כאן בחור צעיר, ומה גרם לו להגיע דווקא למקום הזה בשבת כזו. חזותו של הבחור העדין, שאצילות ויראת שמיים נסוכות על פניו, רמזה על סוד מסתורי, והרב כהנמן שיער שמאחורי הגעתו מסתתר סיפור.
הרב כהנמן חש שהעניין נוגע לליבו, והחליט להעתיק את מקום מושבו אל שולחנו של אותו בחור. הוא התיישב על כיסא פנוי ליד השולחן שעליו סעד הבחור לבדו, פתח עמו בשיח נעים של היכרות, ובתוך הדברים אמר: "עד כמה שידוע לי, אנשים – במיוחד צעירים כמוך – מעדיפים לנפוש בבין הזמנים, לא בימים האלו שלפני תשעה באב, ובוודאי שלא בערב תשעה באב ממש. אני מניח שאם הגעת לכאן בזמן כזה, יש לך סיבה טובה".
הבחור הנהן ופניו הרצינו מעט. "כן, בהחלט יש לי סיבה", אמר, מהרהר עד כמה לפרט. עיניו של הרב כהנמן נחו עליו בנעימות, והוא החליט לפתוח את סגור ליבו ולספר את סיפורו המפתיע. "שמי משה", סיפר הבחור, שניכר עליו כי הוא בן תורה וירא שמיים, "ואני ניצול שואה." מילים קצרות שאומרות כל כך הרבה. הוא השפיל מבט.
"נשארתי יחיד מכל המשפחה הגדולה שהייתה לי. אין לי בעולם קרוב או מודע, אני בודד לגמרי" המשיך לספר ודממה השתררה. משה נשם נשימה עמוקה והמשיך: "הקב"ה, ברוב רחמיו, הותיר אותי בחיים מתוך גיא ההריגה. שמר עליי כמה וכמה פעמים ממוות בטוח, ואחר כך גם עזר לי לזכות להגיע הנה, אל ארץ הקודש, ולמצוא את זיווגי". הוא הביט ברב וזיק של התרגשות נרעד בעיניו. "בעזרת ה', השבוע אני עומד להתחתן."
שנייה של דממה מרוגשת. גם הרב כהנמן איבד את רוב משפחתו בשואה. גם הפצעים שלו היו עדיין פתוחים ומדממים. "אם כך," הבין הרב כהנמן, "השבת היא שבת העלייה לתורה שלך." "אכן," הסכים הבחור עדין המראה, וסומק קל עטה את פניו, "ואני לא בדיוק יודע איך לחגוג את זה כשאני ככה… לבד לבד."
אנחה קצרה, ועוד אחת. לב מבין לב. "אין לי משפחה שתשמח איתי. אין אבא שיניח את ידיו על ראשי ויברך אותי. אין אימא שתבכה בשבילי בהדלקת נרות. אין אחים שילוו אותי לבית הכנסת. אין אף אחד."
"והכלה?" שאל הרב כהנמן בעדינות. "גם היא ניצולת שואה?" חיוך התפשט על פניו של החתן. "זכיתי, ברוך ה', להיכנס למשפחה גדולה שמושרשת היטב כאן בארץ הקודש," אמר, ואור בעיניו. "הם דווקא הציעו לי לערוך את שבת האופרוף בתל אביב, בבית הכנסת שלהם, אבל לא היה לי נעים להכביד עליהם."
משה השתתק. ניכר היה שכאב הבדידות מעיק עליו, ובפרט כעת, כשהוא עומד לקראת הרגעים החשובים בחייו – הקמת בית יהודי.
"נו, אז החלטת לבוא ולחגוג את השבת הזו כאן, במלון רייך," אמר הרב כהנמן, עיניו הטובות נחות על הבחור הנבוך. "ואיפה אתה מתכונן לעלות לתורה?"
משה נקב בשם של בית כנסת מרוחק מהמקום. "החלטתי שאני לא רוצה שירחמו עליי. לא רוצה שיתלחשו על החתן המסכן וחסר המשפחה שעולה לתורה. לא רוצה שהחברים יסתכלו וינידו ראש. לכן עלה בדעתי ללכת הכי רחוק שאפשר, למקום שבו אף אחד לא מכיר אותי. סיכמתי עם המלון הזה, ואחר כך חיפשתי בית כנסת בסביבה."
"בית הכנסת שאתה מדבר עליו הוא לא כל כך בסביבה," העיר הרב כהנמן. "נכון," אישר משה, "אבל שם הסכימו לתת לי עלייה בלי לשאול שאלות. ואני בחור צעיר – אני יכול ללכת, זו לא בעיה בשבילי." הרב כהנמן הנהן, לחץ את ידו למזל טוב, ובשעת ערב מאוחרת נפרדו השניים כשכל אחד מהם פנה לחדרו להתארגן לשנת לילה.
השעה שבע וחצי בבוקר. שמש ירושלמית מפציעה מעל בתי שכונת בית הכרם – שמש חמה רובצת של שבת חזון. משה קם זה מכבר, ועכשיו הוא מתארגן לצאת לדרך – הכנות אחרונות לקראת לכתו לשבת האופרוף שלו. בודד, חסר משפחה. הכול הולך לפי התוכניות: הוא הגיע לבית מלון מרוחק בבית הכרם, הולך לבית כנסת בלתי מוכר בשכונת בית וגן. אף אחד לא יודע עליו כלום. הוא יעלה לתורה כבחור אנונימי ויחזור למלון שלו בלי שאיש ידע דבר.
אבל תוכניות לחוד ומעשים לחוד. משה פותח את הדלת, ומול עיניו הנדהמות עומדים שני גדולי עולם – הרב יוסף שלמה כהנמן והרב ראובן כ"ץ. הוא בוהה בהם בעיניים פעורות, אינו מבין למה הם הגיעו לכאן ומה רצונם, אך שני הרבנים אינם משתהים. ברגע שהם רואים את הבחור הצעיר, הם פוצחים במנגינה שבה נהוג ללוות כל חתן. משה עומד בלי נוע, המום. "אתה חתן!" מודיעים לו הרבנים בהתרגשות. "ואנחנו באנו ללוות אותך!"
עיניו של הבחור נקרעות כמעט. הוא לא מאמין שהדבר הזה קורה לו: שני רבנים גדולים ומפורסמים, שאינם צעירים, בשבת חמה, בדרך ארוכה ומתפתלת במעלה ההר. "הדרך רחוקה…" מנסה החתן הנבוך לומר, "וזו עלייה לא קלה, אני לא רוצה להכביד." אבל דבריו מתפוגגים באוויר. שני הרבנים אינם שומעים אותו כלל. הרב כהנמן נוטל את זרועו האחת, הרב ראובן כ"ץ את זרועו השנייה, והקול של שניהם נישא בשירה: "לללי לי לי ללללל…"
השיר שבו מלווים את החתן לבית הכנסת מתגלגל ברחובות. הרי ירושלים מביטים בתימהון במחזה שכמותו לא ראו: שני צדיקים קדושים, שבאו לאגור כוח במלון ירושלמי קטן, צועדים כבחורים צעירים במעלה ההר, דרך ארוכה, מלווים את החתן הבודד לבית הכנסת, שרים לו כל הדרך, שמחים איתו.
כך הגיע משה החתן לבית הכנסת. לא זו בלבד שלא היה בודד, אלא שזכה בכבוד עצום שאף אחד מחבריו לא זכה לו: שני רבנים גדולים ומפורסמים שליוו אותו כל הדרך – שני תלמידי חכמים עצומים, שהניחו בצד את החום, את הדרך, את הקושי, ויצאו מגדרם כדי לשמח אותו ולהפיג את בדידותו.
"וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙" (בראשית י"ח, ב)
ידועה קושיית רש"י מדוע כתוב בפסוק לשון "וירא" פעמיים, והוא ביאר לפי דרכו, אולם ביאור נפלא מביא מרן ה"אבי עזרי" (בספרו מראש אמנה): התורה באה ללמדנו שקיום מצוות צדקה אינו רק בנתינת צדקה לעני המבקש מאתנו, אלא גם בחיפוש וראיית הנצרך לצדקה – לחפש מי שצריך עזרה כדי לעזור לו. זו כוונת התורה שכתבה פעמיים את המילה "וירא": אברהם אבינו התבונן לראות האם האורחים שבאו לקראתו נצרכים להכנסת אורחים וצדקה. הוא לא חיכה שידפקו על דלת אוהלו, אלא מיד כשנשא את עיניו "וירא", והנה שלושה אנשים – "וירא וירץ לקראתם".
ובזה ביאר ה"אבי עזרי" גם את לשון המשנה באבות: "כל המעלים עיניו מן הצדקה". מה פירוש "המעלים עיניו"? היה צריך לומר "המונע ידו מן הצדקה". אלא שיסוד מצוות הצדקה הוא שלא די בנתינה לעני המזדמן, אלא יש חיוב שלא להעלים עין – לבדוק ולהתבונן מי נצרך לצדקה, ובכך מקיימים את פסגת מצוות הצדקה.
לוט עשה חסד במסירות נפש, ואף הרגו את בתו בגלל עשיית חסד ואם כך צריך להבין מדוע על מעשה חסד של אברהם יש פרשה שלמה בתורה, ואילו על לוט – לא? אלא מפני שכשראה לוט מצווה לידו, עשאה במסירות נפש, אך לא חיפש מצווה. אם הזדמנה לו – קיימה, אך לא רדף אחריה. ולא עוד, אלא שלוט, שראה את מעשי החסד הגדולים בביתו של אברהם, עזב את ביתו והלך לעיר סדום – עיר שמופקעת ממעשי חסד. מדוע הלך לשם? הרי אי אפשר לעשות שם חסד! אלא שזו הייתה מהותו של לוט – הוא לא חיפש חסד. לכן, אף על פי שכאשר אירע לו מעשה חסד עשאו במסירות נפש, לא האריכה התורה בפרטי מעשיו.
משא"כ אצל אברהם – שחיפש חסד. כשראה שאין אורחים, שלח את עבדו אליעזר להביא מהרחוב. וכיוון שהקב"ה הוציא חמה מנרתיקה, לא עבר איש באותו יום. אברהם לא האמין לאליעזר ואמר: "עבד שקרן הוא ולא מהימן לי", והלך בעצמו לרחוב, ביום השלישי למילתו – היום הקשה ביותר לחולה. ראה הקב"ה שאי אפשר למנוע ממנו מצווה, והיה זה זקן בן מאה שנה הסובל מצער בגופו, ויותר מצער זה – צער על כך שאין לו אורחים. הוצרך הקב"ה לשנות את הטבע ולהביא מלאכים בדמות אנשים, כדי שאברהם יוכל לקיים מצוות הכנסת אורחים.
וכבר אמרו חז"ל:
הבדל בין דורות הראשונים לדורות האחרונים – דורות הראשונים חיפשו אמצעים לחייב עצמם במעשר, ואילו בדורות האחרונים חיפשו אמצעים לפטור עצמם ממעשר, כגון מי שלא הכניס את הפירות לבית כדי שלא יתחייב. וזהו ההבדל המהותי בין אדם המחפש מצווה לבין אדם שמסתפק בקיומה: הראשון מחפש לחייב את עצמו במצווה, והשני מחפש להיפטר ממנה.
יהיו הדברים לע"נ מור אבי הרב מאיר חי בן גולי"ט זצוק"ל
