מאז ומתמיד בער בלבם של גדולי ישראל הכיסופים לעלות ולהשתקע בארץ הקודש. ראשי ישיבות ורבני קהילות באירופה חלמו על הר המוריה ועל ירושלים של מעלה, אך האחריות לקהילתם, יחד עם החשש מן המציאות הרוחנית והגשמית בארץ, אילצו אותם לבלום את רצונם העז.
בשנים שבין שתי מלחמות העולם, ובעיקר לקראת פרוץ השואה הארורה, הלכו הניסיונות והכבידו. המציאות באירופה החשיכה מיום ליום, והחלום לעלות ארצה הפך למוצא האחרון – להצלת החיים ולהצלת עולם התורה. מאת ה’ הייתה זאת: באותה תקופה נבנה בארץ ישראל עולם תורני חדש, יצוק על טהרת המסורת היהודית העתיקה. אותו עולם שהפך ליסוד ולמסד רוחני לדורות שלאחר החורבן הנורא.
אחד מגדולי הדור שעלו באותם ימים היה מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל, שעלה לארץ בשנת תרפ״ה ועמד בראשות ישיבת “עץ חיים”. קשרו העמוק של הגרא״ז עם אחיינו ורעייתו בתורה, מרן הגרא״מ שך זצ״ל, הביא את האחרון לרצות לעלות בעקבותיו. אך בעצת גדולי הדור נדחה הדבר שוב ושוב, עד שבשנת ת״ש כבר הוחרדו השמים ושערי אירופה התכהו. ההזדמנות האחרונה ניצבה לפני הרב שך: להציל את משפחתו, להציל את נפשו, ולהגשים את חלום הדורות לעלות לארץ הקודש.
אך כיצד יוכל לעזוב את תלמידיו? שאלה זו העלה באוזני גאון הדור, מרן הגרח״ע גרודז’ינסקי זצ״ל, שבתחילה הורה לו להישאר. אך כשראתה עינו שלו שהשעה היא שעת פיקוח נפש, הורה לו לנסות בכל דרך לעלות. רק שבאותה עת השגת אשרות כניסה הייתה כמעט בלתי אפשרית.
וכך מצא את עצמו הרב שך ניצב מול פקיד טורקי בקונסוליה במוסקבה – הוא אינו יודע טורקית, הפקיד אינו מבין יידיש. שיחת חרשים. ניסיונות שווא. הרב שך יוצא החוצה שבור לב, ומיד נעמד בפינת המסדרון, פותח שערי שמיים בדמעות ולחשי תפילה.
יחד עימו הגיע הרב שבתי יגל זצ״ל, ראש ישיבת סלונים, והוא ברמיזות ובתנועות ידיים הצליח להעביר לפקיד כי ללא האשרה – נגזרת עליהם גזירת מוות. איננו יודעים אם הפקיד הבין, אך אנו יודעים שה’ הבין. הוא חתם. שתי המשפחות ניצלו.
אך עדיין לא באו אל המנוחה ולנחלה. בטורקיה לא הניחו להם לרדת מהספינה. שוב נעמד הרב שך אחורנית, אל הים הפתוח, ושוב שפך תפילה ובכי. ושוב – שליח מן השמיים הופיע לפתע, יהודי נשוא פנים, הבטיח לממשלה שלא ישתקעו בטורקיה – ונעלם. עד היום לא נודע מיהו. אך כולם הבינו לימים: הוא נשלח מלמעלה להציל לא רק שתי משפחות – אלא את עולם התורה בארץ ישראל, שנבנה על כתפיהם.
“וַיַּסֶּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ” – דמעות הבונות את בית ישראל
התורה מספרת שיעקב אבינו הציב מצבה בבית א-ל ונסך עליה נסכים. המדרש אומר שכל שנותיו בבית אל לא הפסיק מלנסך. ורבנו יונה מגלה את העומק: הנסכים – הם הדמעות. הדמעות שמתפלל האדם מפוררות גזירות, מניחות יסודות לעתיד. המלך לבדו יודע את מספרן, כמו שיודע את מספר מי טבריה.
יעקב אבינו לא בנה את בית ישראל בכוח הזרוע, אלא בכוח הדמעות. כעין זה מסופר, על חתן אחותו של מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, שמצא בבית חמותו ספר תהילים ישן ובלוי, שהיה שייך לסבתא הגדולה, אם ה'חפץ חיים'. הוא הביא את הסידור לדודו, וכשקיבל אותו ה'חפץ חיים' נטלו בהתרגשות ונשק לו בחיבה.
תוך כדי בכי אמר לנוכחים: "אם רק הייתם יודעים כמה דמעות שפכה אמי זכרונה לברכה בספר תהילים זה. יום-יום, עם בוקר, היתה שופכת שיח ומתפללת לה' שבנה יגדל ליהודי טוב וישר".
כדי להקים בית ממנו יצמח 'חפץ חיים', ידעה האם שעליה לשפוך תפילה ותחנונים יום יום. רק על ידי התפילות זוכים לבנות בית ראוי לשם ולתפארת.
פעמים רבות שהגיעו יהודים חולים אל מרן גאון ישראל ה'קהילות יעקב' הסטייפלער זצוק"ל, ואחרי שבירך אותם בחום לבו היה נוהג לומר: "אל תמתינו שמישהו אחר יתפלל בעדכם, תתפללו בעצמכם על עצמכם, ודעו שהתפילה תמיד עוזרת. כל תפילה. אין דבר כזה שתפילה חוזרת ריקם! לא קיים דבר כזה במציאות!".
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
