פרשת מקץ פותחת במילים "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם", והעולם רגיל לחשוב כי חלומו של פרעה הוא הסיבה למהלך האירועים שהוביל ליציאת יוסף מבית האסורים. המחשבה הרווחת היא שכיוון שפרעה חלם ולא נמצא פותר לחידותיו, נזכר שר המשקים ביוסף הנמצא בבור, וכך זכה יוסף לצאת לחופשי. אולם המדייק בלשון הכתוב ימצא עומק אחר לגמרי בתהייה מה פשרן של אותן "שנתיים ימים" וממתי הן נספרות. רבותינו מגלים לנו את הסוד הטמון מעבר לפשט המקרא: על יוסף הצדיק נגזר לשהות עשר שנים בבית הסוהר, אך כאשר הסתיימו עשר השנים הוא לא יצא לדרכו. הסיבה לכך היא שהקדוש ברוך הוא גזר עליו שנתיים נוספות כנגד שתי הבקשות שביקש משר המשקים, ובכך תלה את ביטחונו בשר בשר ודם. התורה מציינת "ויהי מקץ שנתיים ימים" כדי ללמדנו שברגע שהסתיימו אותן שנתיים שנגזרו עליו, הגיע המועד המדויק ליציאתו.
מכאן אנו למדים שיעור עצום בהנהגת הבורא, שכן הסיבה והתוצאה הפוכות ממה שנוטים בני האדם לחשוב. אין אלו חלומותיו של פרעה שהולידו את הצלת יוסף, אלא בדיוק להפך; כיוון שהסתיימו ימיו של יוסף בבור והגיעה השעה שבה עליו לעלות למלוכה כפי שחזה בחלומותיו שלו, גלגל הקדוש ברוך הוא את המציאות כך שפרעה יחלום. ההנהגה האלוקית קובעת שאין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה, וברגע שאדם צריך להיגאל, הבורא מוצא את הדרכים והשלוחים להוציאו, ופרעה היה השליח הגדול למשימה זו. לו לא הגיעה השעה של יוסף לצאת, פרעה לא היה חולם את חלומו כלל.
הבנה זו צריכה למלא את ליבנו באושר, בשמחה וברוגע, מתוך אמונה וביטחון מוחלטים בקדוש ברוך הוא. עלינו לדעת שכל דבר בחיינו מתוכנן וקצוב בזמן המדויק לו, וברגע שמגיעה השעה שנגזרה עלינו מלמעלה, הבורא לא ייתן לנו להמתין ולו שנייה אחת נוספת. דבר זה רמוז במילים "ויריצוהו מן הבור", שכן לכאורה ניתן היה להוציאו בנחת, אלא שברגע שהגיעה שעת הישועה, הדבר נעשה בדייקנות עצומה ובמהירות. מי שמפנים אל ליבו את המסר של הפרשה הנפלאה הזו, מסיר מלבו פחד ודאגה. אמנם עלינו מוטלת החובה לעשות השתדלות, אך עלינו לזכור שהתוצאה אינה תלויה בידינו. גם אם הגאולה נראית בלתי הגיונית או רחוקה מדרך הטבע, עלינו לדעת כי אין עצה ואין תבונה נגד גזירת הבורא, וכפי שנאמר רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום.
