בעיירה מונסי שבארצות הברית התגורר רופא חרדי מבוגר. זה מכבר יצא לפנסיה, אך עדיין קיבל פציינטים באופן פרטי. הוא היה מוכר כאדם ירא שמים מרבים, מלאכתו עראי ותורתו עיקר. רבים מבני הקהילה החרדית במונסי היו מלקוחותיו הקבועים, הן בשל מומחיותו הרפואית והן בשל יראת השמים והחום היהודי ששפע ממנו.
רבי שמשון פינקוס זצ״ל היה מספר שהוא שמע את הסיפור מפיו ממש. שנים רבות קודם לכן, עוד בימי עמידתו של אותו רופא, הרבה לפני תקופת מגוריו במונסי החרדית, היה הרופא חילוני גמור. הוא נולד למשפחה יהודית רחוקה מאוד. כילד לא ידע מאומה על יהדות, והמושג יהודי סימל בעיניו רק מגבלה טכנית שגרמה לו לברר קריטריון נוסף לפני נישואין. בהמשך שמע על יהדות, הכיר אנשים בעלי צורה שבאו איתו במגע במסגרת עבודתו כרופא פרטי ובבית החולים, אך דבר לא דיבר אליו. הוא מעולם לא ראה צורך להתעניין או לשנות מאורחות חייו.
בוקר ערפילי אחד הוזעק לחדר הטראומה בבית החולים כדי לטפל באדם שנמצא מוטל ברחוב מחוסר הכרה לאחר התקף לב קשה. לא היו עליו סימנים מזהים, ואף אחד לא ידע כמה זמן הוא שכב כך. הוא הגיע לבית החולים במצב קריטי, נעשו מאמצים גדולים להציל את חייו, הרופא וחבריו עשו כל אשר לאל ידם, אך לאחר שעה ארוכה נאלצו להרים ידיים ולכסות אותו בסדין.
הרופא, שכונה בפי כל חבריו בשם הגויי בארי, נשאר במקום יחד עם סניטר בניסיון לברר את זהות האיש. לאחר כחצי שעה תפסה את עינו תזוזה קלה בידו של המת. הוא לא ייחס לכך חשיבות, שכן סבר שמדובר ברפלקס עצבי. לאחר דקות ספורות הבחין שוב באותו רפלקס, עד שהסיר את הסדין מפניו וגילה שהדופק חזר. בדיקות מהירות ומספר פעולות החזירו את האיש לא רק לחיים אלא גם להכרה.
האיש פתח את עיניו והרופא עמד עליו מתוך תדהמה ומסירות. לפתע פנה אליו המת החי ושאל אותו: תגיד, לך קוראים חיים מאיר? בארי פער את פיו. מי מכיר אותו בשמו היהודי, שבו לא השתמש זה עשרות שנים. הוא לא הספיק להגיב, והפציינט שחזר לחיים ירה לעברו צרור שאלות מביכות. אתה שומר שבת? מניח תפילין? מה עם כשרות המטבח בביתך? דע לך, לא הרפה ממנו החולה, אתה חייב לשנות את התנהגותך. לאחר המשפט הזה עצם החולה את עיניו, והפעם לנצח.
הרופא היה בהלם דקות ארוכות. מה רצה ממנו אותו חולה, מאין הכיר אותו, את שמו היהודי ואת אורחות חייו. לאחר זמן קצר התאושש והמשיך את חייו כרגיל. עם חלוף השנים שכח את המקרה. כעבור זמן רב זכה להתחזק מעט, לשמוע מרב מסוים דברים שהשפיעו עליו לחשוב מחדש על החיים. הוא החל בצעדים קטנים ממש, מעט דברי תורה, שינויים מזעריים באורחות חייו. יום אחד נזכר באותו סיפור בבית החולים ובדבריו של המת, שכעת הבין אותם כקריאה משמים. באיחור של שנים חדרו הדברים לליבו, וההבנה פשטה בו באחת. בתוך חודשים ספורים שינה את כל אורחותיו והפך ליהודי חרדי המדקדק קלה כבחמורה וקובע עיתים מרובים לתורה.
כאמור, את הסיפור הזה היה רבי שמשון פינקוס זצ״ל מספר לא אחת, ומכוחו היה ממחיש את ההבדל שבין שמיעת האוזן להבנת הלב.
וכך אנו מוצאים גם בפרשת השבוע. פרעה אומר ליוסף: ואני שמעתי עליך לאמור תשמע חלום לפתור אותו. רש״י הקדוש מבאר: תשמע חלום לפתור אותו, תאזין ותבין חלום לפתור אותו. ומוסיף רש״י להדגיש שתשמע הוא לשון הבנה והאזנה. פרעה עבר עשרות חרטומים ופותרי חלומות, וכולם ניסו כך וכך. אך פרעה הבין שהכישלון שלהם אינו נובע מחוסר ידע בחכמת פתרון החלומות, אלא ממשהו בסיסי יותר. הם שמעו, אך לא הבינו. הם שמעו באוזן, אך לא השכילו להאזין באמת. פרעה חיפש אדם שיודע לשמוע, להבין את עומק הדברים.
ומכאן נמשכת התורה ואומרת: ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם. ידועה השאלה, מדוע לצורך איסוף ושמירת תבואה יש צורך באיש נבון וחכם, והלא לכאורה די במנהל מוכשר, איש ארגון ותבואות, שינהל מערך אוצרות חיטה עצום. אלא שהתשובה היא, שרק מי שבזמן שובע מסוגל להרגיש בליבו את הנואשות של זמן הרעב, כשכספם וזהבם בחוצות ישליכו, רק מי שמסוגל לחוש שכל גרגיר שווה חיים, הוא זה שיוכל באמת להתאמץ ולאגור את הכמויות הדרושות להחיות עולם שלם. זו חכמה, ורק זו חכמה.
רבים מבני האדם יודעים לחסוך, רואים את העתיד ומצטמצמים בזבוזים ובהדר עכשווי. אך כמעט אין מי שיסכים לחצות את פת לחמו הדלה היום רק משום שבעוד שבע שנים יהיה רעב. הוא יאמר, אני רעב כעת, מה אתה מדבר איתי על העתיד. אבל החכם, הרואה את הנולד, והנבון, המבין דבר מתוך דבר, בכוח חכמתו וכוח הציור כבר עתה חש בליבו את המצוקה העתידה לבוא, ומתכונן אליה באותם מאמצים שהיה מוכן להם אז.
רבי אליהו לאפיאן זיע״א היה אומר, אנו נמצאים בעולם הזה בשנות השובע. העולם מספק לנו אין ספור הזדמנויות לאגור זכויות. עוד ברכה, עוד אמן, עוד מילה של תורה, עוד חיוך לזולת, עוד מילה טובה. מי שמסוגל לתאר לעצמו את ההשתוקקות לכל מצווה בעולם הבא, עד כמה שם אדם מייחל אפילו למעשה הקטן ביותר, הוא החכם שזוכה ומתאמץ לעשות עוד ועוד.
מסופר על בית כנסת אחד בלודז׳ שבו היו ארבע מאות מתפללים, ורק אחד מהם ניצל מן השואה האיומה. שאלו אותו במה זכה להינצל יחידי מתוך כולם. השיב שאין הוא יודע חשבונות שמים, אך סברא אחת יש לו. פעם אחת, בפרשת כי תבוא, פחדו כל המתפללים לעלות לתורה ולקרוא את הקללות, ואף אחד לא הסכים. ראיתי ספר תורה בביזיון, אמר אותו אוד מוצל מאש, ואמרתי לעצמי אני אעלה. פחדתי מאוד לקרוא את הקללות, אך הדאגה לכבודה של תורה הייתה חזקה יותר מן הדאגה לעצמי. אולי, סיים ואמר, מאחר שהפקרתי את הדאגה על עצמי, דאג לי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו והציל את נפשי ממוות בטוח.
על פרעה נאמר ויקץ פרעה ויישן ויחלום. ישנם אנשים שמתעוררים, אך חוזרים לישון, ואינם מתקנים את מעשיהם. יוסף אומר לפרעה, אתה לא יכול להיות האיש החכם והנבון שמכלכל את מצרים. מי שחוזר לישון אינו מקבל תפקידים חשובים. מי שרוצה תפקיד בעולמו של הקדוש ברוך הוא, חייב להתעורר ולא לחזור לישון. לקום ולהבין שיש לו תפקיד חשוב למלא.
כך עלינו להתעורר, להכיר בחשיבות העצומה של שליחותנו, ולדעת להילחם על האמונה שלנו, להילחם על המצוות שלנו. ובזכות זאת נזכה אנו וכל אחינו בית ישראל, שזכות ימי החנוכה ואור החנוכה יאירו לכולנו את אור הגאולה במהרה.
יהיו הדברים לע"נ מור אבי הרב מאיר חי בן גולי"ט זצוק"ל
