מהמצור ליום הקדיש הכללי: כל מה שלא ידעתם על עשרה בטבת

עשרה בטבת מציין את תחילת המצור שהטיל נבוכדנצר, מלך בבל על ירושלים ואת תחילתו של הקרב, שבסופו נחרבו, לפני 2,450 שנה, ירושלים ובית המקדש, ועם ישראל הוגלה לבבל למשך 70 שנה. אנו מוצאים תיעוד לעשרה בטבת, כבר בדבריו של הנביא יחזקאל, שהוגלה לבבל, כחלק מקבוצת הגולים הראשונה שנשלחה לשם בידי נבוכדנצר, 11 שנים לפני חורבן בית המקדש עצמו, שם נצטווה הנביא: "כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם". יום זה הוא למעשה היום השלישי לסדרת ימי פורענות וצרות שהיו לעם ישראל החל מח' בטבת; ביום ח' בטבת, תורגמה התורה ליונית על ידי ציווי של תלמי המלך, וירדה התורה מגדולתה, וביום ט' בטבת, נפטרו מנהיגי העם, עזרא ונחמיה, ובמותם חשכו עיניהם של ישראל באותו הדור.

מעבר למשמעות ההיסטורית, חז"ל מגלים לנו פן מרגש של רחמים בתוך הדין, שכן במדרש תנחומא על פרשת תזריע מובא כי ביום עשרה בטבת היה אמור עם ישראל לגלות מארצו: "והיום היו ראויים לגלות, ומשום הצינה המתין להם הקדוש ברוך הוא והגלם בקיץ". ממדרש זה ניתן ללמוד את עוצמת רחמיו של הקב"ה על בניו, גם כשהם חוטאים ונגזר עליהם גלות – התחשב במזג האוויר הקר השורר בתקופת טבת, והמתין עם הגלות עד הקיץ.

חומרתו המיוחדת של צום עשרה בטבת בולטת בהשוואה לשאר הצומות, שכן על פי האבודרהם, אם עשרה בטבת חל בשבת הוא דוחה אותה ויש לצום בשבת, זאת בניגוד לכל שאר הצומות מדרבנן. מקור דין זה הוא הפסוק ביחזקאל שם נכתב "בעצם היום הזה", והסיבה לכך היא כי "היום ההוא קשה לישראל מאוד, יותר מיום חורבן הבית. ומזה מופת כי צרה גדולה היתה וכל ההתחלות קשות". על פי הלוח העברי הנוהג כיום, עשרה בטבת לא יכול לחול בימים שני ושבת, ולכן דינו של האבודרהם אינו נוהג למעשה, אך כאשר חל עשרה בטבת בערב שבת מתענים באותו יום, למרות שבדרך כלל צומות שחלים ביום שישי נדחים ליום ראשון.

החתם סופר מסביר את חומרת היום בכך ש"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. נמצא שבכל שנה נתחדש חורבן חדש, וזהו בכל פעם כשמגיע אותו יום של עשרה בטבת, שהתחיל אז למעלה משפט החורבן, כמו כן בכל דור ודור יושבין בית דין של מעלה וגוזרין החורבן של כל שנה ושנה. לכן, ט' באב, שזהו רק על הצרה שעברה לא דחו שבת, אבל תענית י' טבת זהו על ביטול צרה העתידה ועל כן היה דוחה שבת".

בפן המעשי, ביום הצום נוהגים להוסיף בתפילה "סליחות" הקשורות לצום, וכן קוראים בתורה בפרשת "ויחל משה", העוסקת בי"ג מידות של רחמים ובתפילתו של משה רבנו על עם ישראל. סדר היום כולל תענית מלאה מאכילה ושתייה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים עבור גברים מגיל בר מצווה ומעלה ונשים מגיל בת מצווה ומעלה, למעט מי שפטורים בשל סיבות בריאותיות לאחר התייעצות עם רב.

בדורות האחרונים נוסף לצום נדבך משמעותי כאשר נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל כיום 'הקדיש הכללי', על אלו שנספו בשואה ואין ידוע יום פטירתם. התקנה נוגעת גם לכל מי שאחד מהוריו נפטר, אף אם אין לו קרובים שנספו בשואה, שכן כפי שכתבו הרבנים הראשיים דאז, הרב הרצוג והרב עוזיאל זצ"ל: "אור לעשירי בטבת מדליקים נר נשמה בכל בית, וכל מי שאין הוריו בחיים יאמר בתפילה קדיש יתום, גם אם אין לו קרובים שנספו בשואה, כי כל בית ישראל צריכים לבכות את השריפה אשר שרף ה'".

בספר התודעה נאמר: "לא הצער והאבל הם העיקר בתענית, כי דיה הצרה שהיתה בשעתה; אלא עיקרה של התענית ותכליתה לעורר את הלבבות, לפתוח דרכי התשובה". הרמב"ם מחזק זאת וכותב: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם משום הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה. עם שגרם להם ולנו אותם הצרות. ובזיכרון דברים אלו נשוב להטיב מעשינו שנאמר והתוודו עונם ואת עוון אבותיהם וכו'".

הציפייה והתפילה היא להפיכת הימים הללו לימי שמחה, כפי שהבטיח הנביא זכריה: "כֹּה אָמַר השם צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ", ועל כך הוסיף הרמב"ם ש"כָּל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ, עֲתִידִים לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ; וְלֹא עוֹד, אֵלָּא שְׁהֶם עֲתִידִים לִהְיוֹת יָמִים טוֹבִים וִימֵי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה".

זמני כניסת הצום – עלות השחר. זמני צאת הצום – צאת הכוכבים.