בפתח פרשת ויחי אנו פוגשים את הפסוק המתאר את שנותיו האחרונות של יעקב אבינו: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". חז"ל והמפרשים עומדים על השאלה הידועה, כיצד ייתכן שדווקא במצרים, שהוגדרה כערוות הארץ, זכה יעקב לשנותיו הטובות ביותר, עד שהן נקראו בשם "ויחי".
התשובה לכך טמונה בהכנה המוקדמת שעשה יעקב בטרם ירד למצרים, כפי שנאמר "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה". חז"ל מלמדים שיהודה נשלח להקים בתי מדרש ותלמוד תורה. ולכאורה נשאלת השאלה – הרי יוסף הצדיק כבר היה שם, שומר תורה ומצוות בלב השלטון, אם כך, למה היה צריך את יהודה? אלא שיהודה הביא איתו משהו אחר.
יהודה היה רועה צאן, אדם שמתנזר מהעולם ומתמסר לרוחניות צרופה. יוסף היה חייב להתעסק עם ניהול מצרים ועם העולם הזה, אבל יהודה ייצג את לימוד התורה הטהור, זה שלא רואה בכלל את החושך שמסביב. הכוח הזה, של תורה פנימית ואמיתית, הוא היחיד שיכול לקחת את המקום הכי חשוך ולהפוך אותו למקום של קדושה וחיוּת.
הכוח הזה של לימוד תורה שמשקיט את רעשי העולם בא לידי ביטוי בסיפור מדהים על שליח חב"ד שנקלע למצוקה כלכלית אנושה. הוא רצה להקים ארגון, אבל החובות נערמו עד כדי כך שבשיעור התורה השבועי שלו לא היה לו אפילו כיבוד פשוט להציע לאנשים. בשיא הייאוש, הוא נזכר שברגע שיהודי משליך את הכל על הקדוש ברוך הוא וצולל לתוך התורה, הדברים מסתדרים. הוא קיבל על עצמו החלטה אמיצה: "אני צולל עכשיו לשעה של לימוד, מוריד ממני כל עול פרנסה ודאגה, ופשוט מתחבר".
באותם רגעים ממש, בחצי השני של כדור הארץ, התרחש נס. בחור צעיר שהיה בדרכו לשליחות באותו בית חב"ד עמד בתור בשדה התעופה ופגש חסיד מבוגר. כשהתחילו לשוחח, התברר שהחסיד המבוגר הוא חבר ותיק של מיודענו השליח עוד מימי הישיבה. "אני איש עסקים היום," אמר המבוגר לפרח החסידות, "ואני יודע כמה בתי חב"ד זקוקים לעזרה". הוא שלף מהכיס סכום כסף נכבד מאוד ומסר אותו לבחור: "תעביר לו, זו המצווה שלי". כשהבחור הגיע למחוז חפצו והגיש לשליח את הכסף, מבלי לדעת כלל על הקושי ועל העסקה שהוא עשה עם אלוקים, השליח הבין שהתפילה נענתה והעסקה הושלמה. ברגע שהוא הרפה – הקדוש ברוך הוא פעל. זהו הכוח של לימוד תורה שמשנה את המציאות הגשמית.
ההבנה הזו, שהרוח היא המנוע של החיים, הופכת להיות מוחשית עוד יותר כשפוגשים אנשים שעברו את התופת. מורן סטלה ינאי, שחזרה אחרי 54 ימים משבי חמאס, מספרת שברכות השחר הפכו עבורה ל"סטארט-אפ" החדש, למדיטציה יומיומית שבלעדיה אי אפשר. כששוחחתי איתה בימים האחרונים במסגרת פודקסט שאני מגישה, היא תיארה ברעד איך המילים "מודה אני לפניך" מקבלות משמעות חדשה לגמרי. "קודם כל תגידי מודה, פשוט תודי," היא אומרת, "ואז פתאום את קולטת שהקדוש ברוך הוא 'לפניך' – סולל לך את הדרך הישרה, הולך איתך בדרך ואת לעולם לא לבד". לפעמים אנחנו יודעים את זה רק בשכל, אבל מורן מלמדת אותנו להרגיש את זה בלב, להרגיש כמה אנחנו עשירים כשאנחנו פשוט מודים על הנשימה ועל הקשר עם הבורא. זה וורט קטן שמשנה חיים שלמים.
החיבור בין הרוח לחומר מקבל המחשה נוספת בדבריה של איריס חיים, אימו של יותם הי"ד. באותו פודקאסט אירחתי גם אותה לשיחה ושם היא תיארה בפניי את התפילה כדימוי לנר: "פתיל השם". האדם הוא הפתיל, הגשמיות היא השעווה, והשם הוא האש הרוחנית. כל התפקיד שלנו הוא לחבר את הרוח לתוך הגשם, כדי שלא נחיה ב"לה-לה לנד" מנותק, אבל גם שלא נטבע בתוך החומר.
איריס מספרת בבכי שאינו פוסק – גם שנתיים וחצי אחרי – על רגע אחד ששינה את תפיסת עולמה. ימים ספורים אחרי השביעי באוקטובר, כשפונתה מביתה עם מברשת שיניים בלבד, היא ראתה מחוץ לסופרמרקט שתי ילדות חרדיות קטנות עם עגלת סופר, אוספות תרומות לחיילים. "לא רציתי לראות את זה קודם," היא מודה בכאב, "אבל מאז אני לא מפסיקה לראות את האכפתיות והחיבור". היא גילתה שהעולם החרדי שפועל בזק"א, במד"א, ביד שרה ובעזר מציון, הוא הלב הפועם של העם הזה.
הכל מתחיל שם – בלימוד התורה שפוקח את העיניים לראות את הטוב באחר, ובידיעה שגם כשאנחנו חושבים שאנחנו מפורקים, אנחנו מחוברים בנימי הנשמה. יהי רצון שנזכה רק לבשורות טובות מתוך אחדות ואמונה גדולה.
לרכישת חוברת 'ביטחון בהשם' מאת מורן קורס הקליקו כאן
