גל המחאות השוטף את איראן בימים אלו אינו עוד התפרצות של זעם כלכלי חולף, אלא מסמן את קריסתה של "אשליית הרפורמה". אם בסבבים קודמים הציבור היה חצוי בין תומכי מנהיגים שונים או הסתפק בדרישות לשיפור רמת החיים, הרי שהפעם מתרחש תהליך של התלכדות אידיאולוגית חסרת תקדים.
המפגינים בטהראן, אספהאן ובערים נוספות מניפים בגלוי את דגלי שושלת פלהווי וקוראים סיסמאות שאינן משתמעות לשתי פנים: "איראן היא המולדת שלנו, פלהווי הוא המנהיג שלנו". השינוי הזה מעיד על הבנה עמוקה ברחוב האיראני – כדי להפיל מבנה שלטוני ריכוזי כמו זה של משמרות המהפכה, אין די במחאה מבוזרת; יש צורך בדמות אחת שתוכל לאחד את המחנה.
הנסיך הגולה, רזא פלהווי, שהצליח בשנים האחרונות למצב את עצמו כדמות מדינית רצינית – בין היתר דרך ביקורים היסטוריים בישראל ובבירות המערב – הפך מהבטחה נוסטלגית לגורם המאחד של האופוזיציה. בחשבון ה-X שלו הוא פונה ישירות ללב הקונצנזוס החדש, מעודד את המפגינים ותוקף את המשטר: "בשפיכת דמם של הטהורים שבילדי הארץ הזו, הבאת על עצמך את מפלתך. לא נסוג עד להשמדה המוחלטת של המשטר האנטי-איראני שלך".
במשך שנים פלהווי נחשב לאופוזיציה במדינה וליורש אפשרי, במידה והשלטון ייפול, אבל בעיני רבים הוא נחשב למועמד שאינו יכול לאחד את כולם מאחוריו וכך אירע שקבוצות רבות ראו באישים שונים כמניגם. הפעם זה נראה שונה ונדמה כי אחרי שנים של בניית תדמית כגורם ממתן ומאחד נושאות פרי, כאשר גם המגזר העסקי (הבזאר) שהיה מהגורמים שהביאו לעליית חמינאי וגם הסטודנטים, מתייצבים מאחורי קריאתו לאיחוד כוחות.
השוני המהותי במחאה הנוכחית טמון בתזמון ובנחישות. איראן מגיעה לאירוע הזה כשהיא מוחלשת צבאית לאחר העימות הישיר מול ישראל וארה"ב ב-2025 ("מלחמת 12 הימים"), מה שסדק את תדמית ה"כל-יכול" של משמרות המהפכה. למרות מנגנוני הדיכוי האכזריים – הבסיג' והכוחות המיוחדים – הצעירים האיראנים מעידים בראיונות כי "אין לנו עתיד תחת המשטר הזה, אז למה לפחד?". אמנם מבנה השלטון האיראני מבוצר היטב, אך ההתלכדות סביב פלהווי כאלטרנטיבה שלטונית מוכנה ("ממשלת מעבר") הופכת את המחאה הזו לאיום הקיומי המשמעותי ביותר על שלטון האייתולות מאז הקמתו.
על אף המילים היפות, חשוב לזכור בכל הנוגע למהומות באיראן: איש לא יודע מה ילד יום, אבל גם אם הסבב הנוכחי יסתיים בצורה כזו או אחרת, הסבב הבא כבר כאן.
