הסוד לאריכות ימים: המצווה שמתחילה מחדש בכל שבוע

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. (שמות א, א)

בכף החיים (או"ח רפה, סק"א) כתב, שלומדים רמז מהפסוק 'ואלה שמות', ר"ת וחייב אדם להשלים הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום.

ישלים פרשיותיו עם הציבור

הנה מצינו בגמ' בברכות (ח, א), אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי, לעולם ישלים אדם פרשיותיו של כל שבת עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו בפסוק עטרות ודיבן שהתרגום כלשון הפסוק, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו.

וברמב"ם (פי"ג הל' תפילה הכ"ה) כתב, אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שנים מקרא ואחד תרגום, ופסוק שאין בו תרגום קוראהו שלש פעמים עד שישלים פרשיותיו עם הצבור, וכלשונו כתב בשו"ע (או"ח רפה, א), ומשמע מלשונו שמלבד מה שקורין בצבור צריך הוא לקרות שנים מקרא ואחד תרגום, וכך הוא דעת רבינו יונה (ברכות ד, ב) והעולם אין נוהגין כן אלא קורין פעם אחת בביתם ואח"כ בצבור, אפשר הואיל דמרוב המפרשים אינו מוכרע כדברי הרמב"ם והר"ר יונה, אבל נכון להחמיר כהרמב"ם.

חובת שנים מקרא רק בציבור

והביא בהגהות מיימוני שמצא בספרו של ראב"ן שכל מה שצריך לקרוא שניים מקרא  ואחד תרגום היינו ביחיד שגר בעיר שאין לו מנין לקרוא בתורה שצריך לקרוא בביתו בזמן שהציבור קוראים ב' מקרא כנגד ב' שקורים בבית הכנסת ואחד תרגום כנגד המתרגם, שאם כמו שפירשו רבותינו שחייב בקריאת הפרשה בבוקר היה צריך לומר לעולם יקרא פרשיותיו עם הציבור ולא בלשון ישלים, ועוד מדוע צריך לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום שישמע בבית הכנסת ויצא ידי חובתו, וכתב שמ"מ מנהג יפה שמא לא יכוין יכוין דעתו בבית הכנסת לכל הפרשה ויצא בקריאתו שקרא כבר,והקשה בהג"מ שהרי מצינו במדרש שרבי צוה את בניו שיקראו שנים מקרא ואחד תרגום ומסתבר שבכל מקום צוה אותם, וכן רב ביבי בר אביי שסבר להשלים בערב יום כפור, ומסתמא היה בציבור, הרי מבואר שהיא חובת לימוד מה שקוראים בציבור.

עניין המצוה

ובהקדמה לספר החינוך כתב, ואחת מן המצוות והיא עיקר ויסוד שכולן נשענות עליו היא מצות לימוד התורה, כי בלימוד ידע האדם המצוות ויקיים אותן, ועל כן קבעו לנו חז"ל (ב"ק פב, א) לקרות חלק אחד מספר התורה במקום קיבוץ העם שהוא בית הכנסת, לעורר לב האדם על דברי התורה והמצוות, בכל שבוע ושבוע עד שיגמרו כל הספר, ולפי מה ששמענו רוב ישראל נוהגים היום לקרותו כולו בשנה אחת, ועוד חייבונו חז"ל לקרותו כל אחד ואחד מישראל בביתו בכל שבוע ושבוע כמו שקורין אותו במקום הקיבוץ, וזהו אמרם (ברכות ח, א) לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, כדי שישכיל בדברים יותר בקרותו אותו בביתו, ומבואר שהוא סעיף במצות לימוד תורה.

קריאת שניים מקרא בימים טובים

בתרומת הדשן (סי' כג), כתב לדון, האם צריך לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום על פרשיות שקוראים בכל המועדים וראשי חדשים וחנוכה ופורים וכו', וכתב שלא נהגו להשלימו, וכתב לדייק מדברי רש"י שישלים אדם פרשיותיו של כל שבת ושבת ומשמע דווקא מה שקורין בכל שבתות השנה, אמנם נראה ראייה מדברי הגהות מיימוני בשם רבינו שמחה, שכתב שגם אם לא אמר כל שבוע יכול להשלים עד שמיני עצרת ולא יאחר, וממה שקבע את היום שגומרים הצבור חמשה חומשי תורה בכל שנה, משמע שעיקר החיוב שהצריכו להשלים פרשיות עם הצבור היינו כדי שכל אחד מישראל יקרא לעצמו כל התורה מראש ועד סוף בכל שנה כמו שעושין הצבור והולכים אחר גמר המצוה שהיא בשמחת תורה, וכן משמע בדברי הרמב""ם שאפי' ששומע מהציבור צריך לקרותו לעצמו כל שבוע, וא"כ מבואר שאי"צ להשלים פרשיות של יום טוב וכו' כיון שכבר קרא כל שבוע לפי הסדר,  דהשלימו כל אחת בשבתו, ולמי שחולק על רבינו שמחה נראה שצריך לקרוא ומ"מ נראה שהמנג שאין צריך לומר.

פסוק שתרגומו כלשון המקרא

והנה לגבי מה שאמרו לעניין עטרות ודיבון כתב רש"י לפי שאין בו תרגום שצריך לקרותו שלשה פעמים בעברי, והקשה בתוס' שהרי יש בו תרגם ירושלמי ומדוע נקטו דוקא פסוק זה ולא פסוקים שאין בהם גם תרגום כלל, לכך סברו תוס' שאפי' שאין בפסוק זה תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי, צריך לקרות ג' פעמים העברי מ"מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום, והרא"ש (סי' ח) כתב שיש להחמיר כדברי רש"י, בכסף משנה כתב, שהרמב"ם ביאר כדברי רש"י שיקרא ג' פעמים מקרא.

זמן קריאת שניים מקרא ואחד תרגום

והנה בגמ' בברכות שם מצינו, רב ביבי בר אביי סבר להשלים את קריאת כל הפרשות בערב יום הכפורים לפי שמחמת שהיה טרוד במסירת השיעורים בירחי כלה לא היה מספיק, וא"ל רב חייא בר רב מדפתי, שנאמר 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב', וכי בתשעה מתענין, והלא בעשרה מתענין, אלא לומר לך, כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי, סבר להקדים, א"ל ההוא סבא, תנינא, ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר, כפי שאמר רבי יהושע בן לוי לבניו, אשלימו פרשיותייכו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום.

בתוספות כתבו שנראה שזמנה כל השבוע כיון שמתחילין לקרות הפרשה ממנחה של שבת עד שבת הבאה נקראת עם הצבור, ואפי' שלענין גיטין קודם שבת היינו מיום רביעי מ"מ לענין זה היינו ממנחה בשבת, והביאו את דברי המדרש, ג' דברים צוה רבינו הקדוש לבניו בשעה שנפטר שלא תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה משמע דקודם אכילה צריך להשלימה, ומ"מ אם השלימה לאחר אכילה יצא ידי חובה, ומ"מ מצוה מן המובחר קודם אכילה, ובבית יוסף (רפה, ד) הביא בשם הגהות מיימוני, שיש שנהגו לקרוא דוקא בשבת קודם אכילה, והביא שראה מדקדקים שמתחילים לקרותה בערב שבת וגומרים אותה בשבת, והב"ח הביא שיש שנהגו לקרא דוקא בשבת בבוקר ולא לםני הזמן ולא לאחריו.

ובשולחן ערוך (רפה, ד) כתב, מצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל בשבת ואם לא השלים קודם אכילה ישלים אחר אכילה עד המנחה, וי"א עד רביעי בשבת, וי"א עד שמיני עצרת, דהיינו בשמחת תורה שאז משלימים הצבור, ובמשנה ברורה (סק"ז) כתב, שיכול גם ממנחה של שבת ולא רק מים ראשון, וכתב (סק"ח) שכמה אחרונים כתבו, מן המובחר הוא לקרותה בערב שבת ובמטה יהודה כתב, שאם קורא מתחלת השבוע והלאה ג"כ בכלל מצוה מן המובחר, וכמו שכתב בב"י דמוכח כן מדברי הרמב"ם, וכן בספר מעשה רב כתב בהנהגת הגר"א שהיה נוהג תיכף אחר התפלה בכל יום לקרוא מקצת מהסדרה שנים מקרא ואחד תרגום ומסיים בע"ש,  וכתב (סק"ט), שמ"מ פשוט שאין לעכב מחמת זה האכילה עד אחר חצות שזה רק מצוה ולכתחלה מהנכון אם לא קרא שנים מקרא ואחד תרגום בע"ש, להשכים בשבת בבקר ולקרא השמו"ת קודם הליכתו לבהכ"נ, וכ"כ באור זרוע.

ובבית יוסף הביא בשם הכל בו (סי' לז), שמיום רביעי כבר עבר זמנה כיון שמתחילין פרשה חדשה, ובהגהות מיימוני כתב בשם הרמב"ם, שבדיעבד יכול להשלים עד רביעי בשבת כמו שמצינו (פסחים קו, א) לגבי הבדלה, והמרדכי (הלכות מזוזה סי' תתקסח) כתב את שתי הסברות, ומה שהביא בשם רבינו שמחה שאם לא השלים פרשיותיו עם הציבור ישלים ביום שמיני עצרת שבו גומרים הציבור וצריכין לחזור שנים מקרא ואחד תרגום, שבא להוציא ממנהג העולם שקורין ביום שמיני עצרת כל התורה פעם אחת מקרא לבד.

סדר קריאת שמו"ת

בכף החיים (סק"ג) כתב בשם השל"ה, שיקרא כל פרשה ב' פעמים, ואח"כ התרגום עליה, וכ"כ מהרש"ל, אבל הל"ח (סי' מא) כתב שיקרא כל פסוק ב' פעמים ואח"כ תרגום. וכן היו נוהגים, והפסוק האחרון אומרו גם אחר התרגום כדי לסיים בתורה. וכ"כ בשער הכוות (יב, א) שמנהג האר"י מיד כשסיים בסיימו תפילת שחרית ביום ו' אם היה ס"ת כשר היה קורא מתוכו ותלמידו היה קורא את התרגום, ואמר אחריו פסוק אחר פסוק, ולא היה קורא את כל הפרשה בב"א, והיה דוחק עצמו לקרותה ביום ו' והיה אומר כי זה סוד והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, זולת אם אירע לו שום אונס גדול מאד שאז היה קורא שמו"ת אחר סיום תפלת שחרית של שבת קודם סעודת שחרית כמו שצוה רבינו הקדוש לבנו ולא כמו אותם הקורים אותה באמצע תפלת שחרית של שבת.

קריאת תרגום ופירוש רש"י

ובתוספות בברכות שם הביאו, שיש מפרשים שתרגום היינו גם מה שמפרשים ביאור בפסוקים לעמי הארץ שיבינו את משמעות הפסוק, והקשו שהרי התרגום מפרש מה שאין ללמוד מן העברי כמו שמצינו שאמר רב יוסף (מגילה ג, א) שבלי התרגום לא ידע מה משמעות הפסוק, ולכך אין לומר בשום לשון פעם שלישית כי אם בלשון תרגום, בהגהות מיימוני כתב בשם ספר התרומות שדן לפני רבותיו, שהפירוש מצוה יותר מן התרגום והודו לו, וי"מ שה"ה ללעז ולא נראה לר"י וכן אמר רב עמרם שהשיב רב נטרונאי גאון דוקא תרגום זכה שניתן בסיני.

וכתב הבית יוסף (או"ח רפה, ב) שאם למד הפרשה בפירוש רש"י חשוב כמו תרגום וכו' אבל אם קורא בשאר לעז לא, והביא בשם הרא"ש, שהקורא בפירוש התורה יוצא בו ידי תרגום כיון שמפרש בו כל מלה ומלה, וכן כתב סמ"ג (עשין יט, קג ע"ג) שהפירוש מועיל יותר מהתרגום והודו לו רבותיו, וכתבו המרדכי שם (סי' יט) והגהות מיימוני, וירא שמים יצא את כולם ויקרא התרגום ופירוש רש"י.

בשבט הלוי (ח"ז סי' לג) כתב, לגבי מה שהעולם מזלזל בקריאת שמו"ת והאם עדיף תרגום אונקלוס או רש"י, הביא מדברי הים של שלמה (קידושין פ"ב סי' יד) שבתחילה כתב שרש"י עדיף, וכל המפרשים נתנו כתר מלוכה לפירש"י וכן דעת הסמ"ג והטור, אלא שר"י ור' עמרם ור' נטרואי כתבו דוקא תרגום אונקלוס שזכה שניתן בסיני, וכתב מהרש"ל שהענין שאמרו דוקא שנים מקרא ואחד תרגום מזה שיש בזה סוד לחז"ל ע"כ כל אדם צריך להשתדל לקיים כדבריהם, וכן ישתדל לסיים גם פירש"י ואולי יגיע גם לסוד ה' ליראיו, ומצדד מהרש"ל דמי שאין הזמן מספיק יקרא פירש"י דוקא ולא תרגום וכנראה אין דעת הפוסקים כן, ומן הנסיון טוב לקרוא כל יום מימות השבוע פרשה אחת עם תרגום ופירש"י אם אפשר וכן נהגו הרבה גדולים, ולסיים הפרשה בערש"ק או לכה"פ לפני סעודת הבוקר ולענין סדר הקריאה אין לנו הכרעה דרוב העולם קוראין פסוק ב' פעמים ואח"כ תרגום ולא כל פרשה ופרשה ואח"כ תרגום, אבל גם דרך זה מובחר לכתחילה, והביא בשם החפץ חיים שקרא פסוק ועל כל פסוק תרגום ופירש"י, וכן רמב"ן.

חיוב שנים מקרא להבין מה שכתוב

בתשובות והנהגות (ח"א סי' רסא) הביא, שחובת שמו"ת הוא חיוב מדרבנן, והגר"א הזהיר מאד בזה, וכן הזהיר את תלמידיו, לא לקרוא בלי להבין, רק המצוה ללמוד ולהבין דוקא, ולכן לדבריו נכון ללמוד כל יום חלק מהסדרה עם תרגום ורש"י ורמב"ן וכדומה, שהיסוד והעיקר הוא ללמוד תורה שבכתב עם פירושיה להבין דוקא, ולא כאותם שקורים תרגום בלי להבין, שעיקר חובת תרגום היינו ללמוד עם פירושי החומש להבין, ותרגום יש להוסיף ולומר אף לאלו שאין מבינים ארמית כיון שנמסר מסיני.

אם קטן חייב בשמו"ת

ולענין קטן אם יש חובת חינוך לזה, לכאורה לא גרע מכל המצוות שיש בהן חובת חינוך כשהקטן בגיל שש או שבע כל חד לפום חורפיה, אבל אולי יש להקל כיון שעיקר המצוה היא לא קריאה אלא ללמוד ולהבין, ואם כן הזמן לחנכו רק כשמבין בעצמו ללמוד הפרשה ולהבין, ומי"ג והלאה לא יפטור עצמו בשום אופן, ובעוה"ר מצוי היום כאלו שמזלזלין במצוה זאת וראוי להעיר להם על כך.

וכתב שהסכים לבעל תשובה אחד כאן שמצותו לקרוא שנים מקרא, ויקרא התרגום אנגלי, כיון שאינו מבין כלל רש"י ותרגום, שאף לפוסקים שהתרגום יש לו מעלה שניתן בסיני, מ"מ דוקא כשמבין התרגום לכה"פ מעט אבל כשאינו מבין כלל מוטב שיקרא פירש"י או תרגום ללשון לעז, רק שהזהיר לקרוא מתרגום מוסמך מת"ח שפירשו היטב ענין התרגום ולא רק לפירוש המילות בלעז אלא ע"פ פירוש התרגום אונקלוס וקדמונים למקרא, ובודאי שלא יקרא תרגום הנכתב ע"י משכילים ר"ל, ובזה דוקא הוא יוצא חובתו.

אם יש פטור בשמו"ת למי שתורתו אומנותו

בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' יז) כתב, לגבי מה שנתרשל מאד אף אצל הרבה בני תורה לקרוא שמו"ת, שפשוט וברור כמו שלא נפטר שום אדם מכל מצווה דרבנן, בטענה שעוסק בתורה, כן לא נפטרו אף ממצווה זו, ואדרבה, אף מי שתורתו אומנתו כרשב"י וחבריו, שהיו פטורין מתפילה דרבנן, היו חייבין בקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, שגם זה לימוד תורה, ואף שתוס' (קידושין ל, א) סוברים שבלימוד גמרא יוצא ידי חובת מקרא, וכן לרמב"ם שאחר שיודע כבר תורה שבכתב שוב אינו חייב ללמוד מקרא בכל יום, מ"מ מחוייב ללמוד גם תורה שבכתב, וא"כ ברור שקריאת שמו"ת הוא בכלל חיובו מעצם תלמוד תורה בכל שבוע, ולא יוכל ליפטר בלימוד דבר אחר מהתורה, בין בכתב בין בע"פ, וממילא אין פטור מזה אף לאלו שתורתן אומנתן, כרשב"י וחבריו. ובפרט לדורנו שאין אנו יכולין לומר שאנו בקיאין במקרא.

מי שיש לו ספר תורה

וכתב עוד בכף החיים (סק"ז), מי שיש לו ס"ת בתוך ביתו ויש לו חומש, אם הוא בקי בקריאת ס"ת בנקוד וטעמים וסוף פסוק יקרא השנים מקרא בס"ת שיש בו קדושה יתירה וזה עיקר מצות ס"ת לקרות בו, ואם אינו בקי יותר טוב שיקרא בחומש שמו"ת ממה שיקרא בס"ת קריאה משובשת, ואם שמע שמו"ת מאחר אפי' בלא אונס יצא ובלבד שיכוין לשמוע מלה במלה, אמנם יותר טוב לאדם להוציא הוא עצמו ולא לסמוך לצאת ע"י אחרים.

מי שלא רואה ומי שאינו יודע לקרוא

ולגבי חולה וחש בעיניו כתב (סק"ט – יא) שפטורים ואי"צ לשמוע מאחר, ומ"מ נראה שיש להשלימה אחר שיתרפא כדי שלא תהא תורתו של שמו"ת עולה לרקיע חסירה בשנה ההיא, וסומא פטור מחיוב זה לפי שדברים שבכתב א"א לאומרם ע"פ, וא"צ לשמוע מאחר לפי שלא מצינו דבר שיהיה פטור ע"י עצמו משום שלא שייך בו ויתחייב ע"י אחרים. וזהו לפום דינא אמנם המחמיר לשמוע מאחרים תע"ב וכן נכון לעשות, ולגבי מי שאינו יודע לקרות כתב, שפטור מחיוב זה וא"צ לשמוע מאחר.

שניים מקרא בטעמים

ובכף החיים (סקי"ג) הביא בשם קדושי עליון לקרות שנים מקרא בטעמים, ונראה שעיקר החיוב בנגינות הוא כשיהדר לקרוא מס"ת דוקא, מ"מ נראה שכיון שנגינות טעמים ניתנו בסיני מ"מ מצוה מן המובחר כל שבוע לקרוא בנגינות כנתינתן, וכן מבואר בשו"ת חת"ס (ח"ו סי' פח), ואף שעיקר החיוב בטעמים הוא בס"ת, מ"מ הפליגו חז"ל במעלת שנים מקרא ואחד תרגום שבזה זוכה לאריכות ימים וראוי לקיימה בנגינות, אמנם תרגום צריך לקרותו דוקא בלא טעמים,

שלא להפסיק בקריאת שמו"ת ומי שאין לו תרגום

ולא יפסיק באמצע קריאת שמו"ת, ויקרא כסדר הפסוקים, ומי שאין לו תרגום, יקרא שנים מקרא וכשיגיע לישוב יקרא התרגום, והעולת תמיד כתב, שיותר טוב שיקרא הכל בפעם אחת, והכף החיים כתב, שכדי להשלים פרשיותיו עם הצבור יש לקרות ג"פ מקרא כמו הפסוקים שאין להם תרגום כיון דלא אפשר ליה בענין אחר, ואח"כ כשיגיע לישוב אם אפשר חוזר לקרות שמו"ת כדי להשלים פרשיותיו של כל השנה בשמו"ת.

לתגובות והארות: pilpul613@gmail.com