הסיפור מתחיל בין כתלי ישיבת ראדין, שם למד בחור שחייו הפכו למסכת ייסורים. הוא סבל ממחלת הנפילה (אפילפסיה) רחמנא ליצלן. איש לא זכר אם המחלה התפרצה בין כתלי בית המדרש או שמא הגיע עמה, אך הדיכאון שחלחל בנפשו היה גלוי לכל. בייאושו, נכנס אל הקודש פנימה, אל מרן ה'חפץ חיים', ובכי תמרורים בפיו: "מה יהיה איתי? מה יעלה בגורלי?". הרופאים, כך סיפר בלב שבור, לא מצאו מזור למחלתו והתחזיות היו שחורות משחור.
ה'חפץ חיים' הקשיב בקשב רב, כמעט לא הגיב, אך התעניין בפרט אחד: "מה הרופאים אומרים?". הבחור פירט את הייאוש הרפואי ויצא מהחדר. חלף זמן מה, והנה יום אחד נכנס ה'חפץ חיים' לחצר הישיבה וחיפש דווקא את אותו בחור. כשניצב לפניו, אמר לו הצדיק: "יש לי עצה עבורך, אך בתנאי אחד – עליך להבטיח שלעולם לא תגלה את הסוד כיצד הבראת". הבחור הבטיח בלב מלא תקווה.
"סע לעיר פלונית", הורה לו ה'חפץ חיים', "תיכנס לרב העיר, ספר לו על מחלתך, הוא יברך אותך ובעזרת השם תבריא. וזכור – לעולם אל תספר איך זה קרה!". הבחור מיהר ליעדו, קיבל את ברכת הרב, והפלא ופלא – המחלה נעלמה כלא הייתה. הוא הפך כאחד האדם, התחתן ובנה בית נאמן בישראל מתוך בריאות ושלווה.
אולם הניסיון לא איחר לבוא. אחות אשתו החלה לסבול אף היא מאותה מחלה ארורה. בני המשפחה, שידעו כי האברך נרפא באורח פלא, לא הרפו ממנו: "לאיזה רופא הלכת? מה הסוד?". הוא ניסה להתחמק, טען ש"זה פשוט עבר", אך הלחץ הפך בלתי נסבל. אשתו וגיסתו הטיחו בו: "מדוע אינך מרחם עלינו?". לבסוף, תחת מכבש הלחצים ובמחשבה ש"מה כבר יכול לקרות", הוא לחש להם את הסוד: "זה לא רופא, פשוט נסעתי לרב בעיר פלונית, הוא בירך אותי והבראתי".
באותו רגע ממש, כאילו נגזרה הגזרה מחדש, נפל האברך על המקום בהתקף של מחלת הנפילה. הזעזוע היה נורא. שבור ומרוסק, מיהר האברך לראדין אל ה'חפץ חיים' שעוד היה בחיים. "רבי, עזור לי! לחצו אותי לספר, וברגע שסיפרתי – המחלה חזרה. שלח אותי שוב לאותו צדיק!".
ה'חפץ חיים' נאנח אנחה עמוקה שקרעה את הלב ואמר: "בני, תלמידי, אינני יכול לסייע לך עוד". למול תמיהתו של הבחור, חשף הצדיק את האמת המרעידה: "כשנכנסת אליי בשעתו וסיפרת על מכאובך, ראיתי את צערך וידעתי שאין לך מזור בדרך הטבע. מה עשיתי? התעניתי עליך 'ארבעים תעניות' כדי שתבריא, ורק אז שלחתי אותך לאותו רב כדי להסוות את המופת. כעת, אני כבר זקן, ובשום אופן אינני מסוגל עוד לצום".
לשאת בעול עם חברו: מהראש אל הלב
כשאנו שואלים "איך עושים מופתים?", התשובה טמונה ביכולת להרגיש את הזולת באמת. ה'חפץ חיים' לא רק הצטער – הוא מסר את נפשו וגופו. וזהו סודו של משה רבנו, עליו נאמר: "וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב'). רש"י מדייק שם: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". המדרש ממשיך ואומר שעד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: "אם אתה גואלם, אין אחר גואלם". ומדוע? כי משה נתן את לבו ועיניו לישראל, ולכן גם הקדוש ברוך הוא לא העלים את עיניו מהם.
בגמרא במסכת חגיגה (ד ע"ב) מסופר על רב הונא, שכאשר הגיע לפסוק "יראה יראה" היה בוכה. הוא אמר: "עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו? דכתיב: 'כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי'".
הדברים מעוררים תמיהה: מצד אחד התורה מצווה "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך", ומצד שני הקב"ה שואל בתוכחה "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי?". וכי למה חשוב לגמרא לספר שרב הונא בכה?
הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל מסביר יסוד אדיר: גם אנו בוכים לעיתים מהתרגשות, אך הבכי שלנו בא מהלב, מהרגש הגופני, ולרוב אינו משנה בנו דבר. אצל רב הונא, הבכי הגיע מהראש – מהתבוננות עמוקה וטהורה שיוצרת שינוי פנימי. לא הייתה אצלו חציצה בין השכל ללב.
חז"ל אומרים ש"הקטן שבחכמי הגמרא היה מחיה מתים". כשרש"י אומר שמשה "נתן עיניו ולבו", הוא מתכוון שקשר את הראש אל הלב. הוא לא רק רחם – הוא חי את סבלם בכל ישותו. הקב"ה אומר לנו: "אל תבואו לבית המקדש רק עם הרגליים, כאילו אתם 'רומסים חצרי'. אני ביקשתי 'יראה' – שתיראו לפניי עם המוח והלב שלכם! אל תשאירו אותם בחוץ".
סיפור מופלא נוסף על גדלות הלב הזו מסופר על מרנא רבי חיים עוזר גרודז'נסקי זצ"ל. פעם הגיע אליו מנהל ה'ג'וינט' מארה"ב לוילנא. לאחר דיונים ארוכים על תקציבי הישיבות, שאל המנהל: "מה אוכל לעשות למענך אישית?".
רבי חיים עוזר השיב מיד: "כן, אני צריך טובה אישית. לעוזרת בביתי יש רגליים גדולות מאוד וקשה להשיג לה נעליים בוילנא. שמעתי שבקובנא יש בית חרושת מתאים, אולי תוכל לשלוח לה זוג נעליים?". זו הייתה בקשתו ה"אישית" של ענק הדור – דאגה לנעליה של עוזרת הבית.
בימים אלו, כשכל אחד מאיתנו יכול וצריך להיות שותף בצערם של ישראל, עלינו לזכור: המופת מתחיל בנתינת הלב. כשניתן את ליבנו וראשנו למען הזולת, נזכה שהקב"ה יביט בנו ונגאל במהרה בימינו, אמן.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
