בעיירה קטנה ונידחת ליד וילנה, באותו "שטעטאלע" יהודי טיפוסי שבו קול התורה לא פסק, התרחשה דרמה אנושית מטלטלת ששינתה את פני הדורות. סביב השולחן בבית המדרש ישבו בעלי בתים פשוטים, עמלו בשיעורי גמרא, משניות, "עין יעקב" והלכה, כשלצידם יושב יהודי שסיפורו זעק מבין קמטי פניו – "קנטוניסט".
אלו היו הילדים האומללים שנחטפו מביתם בפקודת הצאר הרוסי האכזרי יימח שמו, ונשלחו לעשרים וחמש שנים של עבודת פרך בצבא, במקומות נידחים שאין בהם זכר ליהדות. המטרה הייתה ברורה ונוראה: למחוק כל זיק של "יידישקייט" ולגרום להם לשכוח שהם בנים לעם הנבחר. אותו יהודי, שכבר לא היה צעיר, נשא על כתפיו את משא השנים הללו. הלצים בעיירה, אלו ש"מכנים שם רע לחברם", היו קוראים לקנטוניסטים בכינוי הלעג "יוונים" – כאלו שאינם יודעים מימינם ומשמאלם בתורה.
באותו יום, למדו בשיעור המשניות את מסכת יבמות. הדיון התלהט, והמילים "יבם", "יבם" ו"היבם" הדהדו בחלל החדר שוב ושוב. הקנטוניסט, שלא ידע קרוא וכתוב וליבו היה פצוע ורגיש, שמע "יוון", "יוון" ו"יוון". הוא היה בטוח שבכל פעם שהם הוגים את המילה, הם לועגים לו ולבורותו. הוא התאפק, בלע את עלבונו, אך ככל שהוויכוח התלהט ומספר ה"יבמים" עלה, כלו כוחותיו.
הוא קם בחרון אף, דמעות של צער נורא בעיניו, והטיח בהם: "אתם לא מתביישים? מה אני אשם שלקחו אותי מהוריי? שהייתי רחוק מהיהדות אצל הגויים? אחרי כל מה שעברתי, לא כואב לכם לשבת ולצחוק עליי? עשרים פעם, שלושים פעם בשיעור אחד! וכי כך התורה מלמדת אתכם?!".
הלומדים נבהלו עד עמקי נשמתם. "חס וחלילה!" ניסו להרגיעו, "אנחנו לומדים משניות יבמות ודיברנו על 'יבם', לא חשבנו עלייך אפילו פעם אחת!". אך הוא לא נרגע: "אתם מספרים לי סיפורים. אינני מוחל לכם! שפכתם את דמי!". בצר להם, קם יהודי חכם וניסה להסביר לו את ההבדל הגרפי: "יבם מסתיים ב-מ' סופית, ויוון ב-נ' סופית. המילים שונות לחלוטין!".
הקנטוניסט לגלג בכאב: "אתה יכול למכור לי מה שאתה רוצה. אני לא יודע א' ב', איך אאמין לכם?". כשנשאל מה ירגיע אותו, השיב: "תלמדו אותי א' ב', ואני אראה בעיניי את ההבדל בין המ' ל-נ'". הם החלו ללמדו. סיים ה'חפץ חיים' את סיפורו בהתרגשות: "הכרתי את האיש, וכולם קראו לו 'הגאון מלייפנישוק'! הוא לא עצר בא' ב', הוא המשיך ועלה, עמל ורצינותו הפכו אותו לענק שבתורה ששמו נישא בפי כל".
הסיפור המופלא הזה בא ללמדנו יסוד נצחי: "הבא לטהר מסייעין אותו". כשאדם ניגש לעבודת השם בכזה עמל ורצינות, אומרים בשמיים: "ככה אתה רוצה?" ומעניקים לו סייעתא דשמיא שפורצת את חוקי הטבע.
המציאות הזו שופכת אור חדש על הפסוק: "וְֹלא שָמְעּו אֶל מֹשֶה מִקֹצֶר רּוחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו', ט). המלבי"ם מסביר כי "רוח" מציינת את הכוח הפנימי. "ארך רוח" הוא אדם שמסוגל לעצור את רגשותיו ולסבול יגון, ואילו "קצר רוח" הוא זה שאינו יכול להכיל את עומס המכאוב. לבני ישראל במצרים הייתה עבודה קשה, ורוחם הנכאה הייתה קצרה מלהכיל נחמה, לכן דברי משה לא נכנסו לאוזניהם.
אך כאן טמון הסוד: לפעמים צריך להיכנס למעמקי הלב ולתת לאדם "רוח חדשה". אדם עשוי להיות כבד שמיעה מבחינה פיזית, אך כשהדבר חביב עליו – הוא שומע היטב. הרצון העז והשאיפות מגלים בנו כוחות עמוקים, "חושים מעל דרך הטבע", שמאפשרים לנו לממש רצונות בניגוד לכל סיכוי.
האוזן ששמעה רק תורה: הסטייפלער והרב מבריסק
עדות חיה לכך ראינו אצל מרן הסטייפלער זצוק"ל. בבחרותו סבל מדלקות קשות באוזניו בגלל הקור המקפיא ברוסיה, ושמיעתו דעכה עד שבסוף ימיו כמעט ולא שמע דבר. מבקריו היו כותבים את שאלותיהם על דף. והנה פלא: כשנכנס לחדרו גדול בתורה, הסטייפלער היה משוחח עמו בדברי תורה שעות ארוכות, מקשיב ומשיב ללא צורך בכתיבה! כיצד? התשובה פשוטה: מרוב חביבות התורה, הוא גייס כוחות עילאיים והצליח לשמוע את מה שהאוזן הפיזית כבר לא יכלה לקלוט.
כך היה גם אצל מרן הרב מבריסק, הגרי"ז סולובייצ'יק זצוק"ל. תלמידיו העידו שכשדיברו לפניו "דברים בטלים", הוא היה עשוי להירדם באמצע השיחה מרוב חוסר עניין. אך ברגע שהשיחה עברה לדברי תורה – מיד קיבל "רוח חדשה" וערנות מופלאה שסחפה את כל רואיו.
מכאן נלמד לכל אחד מאיתנו: אין "בלתי אפשרי". ברגע שהלב חפץ והרצון בוער, הקדוש ברוך הוא פותח מעיינות של כוח ומשנה עבורנו את סדרי בראשית.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
