בפרשתנו מתוארת חנייתם של בני ישראל ברפידים, ומיד לאחר מכן מופיע הפסוק "ויבוא עמלק ויילחם עם ישראל ברפידים". על פניו התורה מציינת מהלך גיאוגרפי פשוט של תנועה ממקום למקום, אך רבותינו מגלים לנו את עומק העניין הטמון בשמו של המקום כי עמלק לא הגיע במקרה דווקא לשם, אלא הוא בא מחמת "רפידים" שרפו ידיהם של ישראל מן התורה.
עמלק הגיע להילחם בישראל דווקא ברפידים משום ששם רפו ידיהם מן התורה, וזהו רמז עמוק לכך שהופעתו של האויב והתקיפה שלו מגיעים תמיד מחמת רפיון רוחני. התורה מתארת את מהותו של עמלק במילים "אשר קרך בדרך", ביטוי המלמד על לשון קירור, שכן כל עניינו הוא לצנן את האדם מעבודת השם ולהחדיר בליבו ספקות, פקפוקים וחוסר בהירות.
כאשר הדרך אינה ברורה לאדם והוא אינו חדור באש של התלהבות, הוא הופך פגיע להשפעותיו של עמלק, אך חשוב לדעת שעמלק אינו מצליח לנגוע בכל אחד באותה המידה. כוחו של עמלק מתמקד בנחשלים, באותם אנשים שהם חלושים באמונתם ונגררים מאחור, ועליהם הוא מצליח להשפיע מהחינוך ומהרעל שלו.
החיים בעולם הזה אינם המטרה הסופית אלא רק אמצעי להשגת חיי הנצח והתחברות הנשמה הטהורה למקורה, ולשם צריך הגוף לחתור ולהגיע. עמלק הוא הכוח המנסה לעצור את המירוץ הזה על ידי יצירת ייאוש ורפיון ידיים, והוא גורם לאדם להיות מבורבר בטעויות לאורך כל היום מבלי להיות מפוקס במטרתו. חז"ל מגלים לנו כי אי אפשר לעמוד מול הגלות הנוראה הזו ומול כוחות הקירור של עמלק ללא עיסוק בתורה, שכן התורה היא הרפואה היחידה והדרך הבלעדית למחות את זכרו.
המצווה למחות את זכר עמלק מתחת השמיים מתקיימת רק על ידי דבקות באמונה צרופה ובלימוד הלכה מדוקדק, מבלי להכניס לעולמנו שום דבר שסותר את ערכי התורה.
בזמננו אנו, הגלות כולה היא בבחינת עמלק אחד גדול, וכוחו מתבטא גם בערב רב שמושל בתוכנו. הזוהר הקדוש מלמד שישנם כאלו העוטים חזות של תורה, עם זקן, כיפה ומגבעת, אך בפנימיותם הם בבחינת עמלק המקלקל ומחריב את החמימות היהודית ואת אש התורה, ולפעמים הם עושים זאת בשם התורה עצמה.
היחיד שמסוגל להינצל מהשפעתם הוא מי שעוסק בתורה בתמימות ומציית להלכה ללא פשרות, וזכות זו תשמור עליו שהעמלק שבתוכו ובסביבתו יימחה כליל. יהי רצון שנזכה בקרוב לגאולה השלמה, הנקראת כך משום שהיא משלימה את גאולת מצרים, ונזכה למחיית זכר עמלק מן העולם כולו.
