בעומק החשכה של ימי מלחמת העולם השנייה, כשהמוות ריחף מעל כל ראש יהודי, התחוללה דרמה גורלית שחתמה את גורלם של רבים. עשרים וארבעה רבנים פליטים, שמצאו מקלט זמני באיטליה, עמדו בפני תהום: פקודת הסגרה למדינותיהם כבר נחתמה, ומשמעותה עבורם הייתה גזר דין מוות אכזרי ומידי.
באותם רגעים קריטיים, הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל, שעמד בראש 'ועד ההצלה' בארה"ב, לא ידע מנוח. הוא פנה לעסקן הידוע ובעל ההשפעה אירווינג בונים ושאל בדאגה: "למי לדעתך יש את הכוח והיכולת להתערב לטובתם?". התשובה הייתה מפתיעה ומורכבת – אירווינג הציע לפנות אל מנהיגי המאפיה האיטלקית בארה"ב, שלהם היו קשרים ענפים במולדתם. רבי אהרון לא היסס והאיץ בו ליצור עמם קשר ללא דחייה.
כאשר נוצר הקשר הראשוני, הפתיע רבי אהרון ואמר לאירווינג: "אתה ואני הולכים מחר!". אירווינג נדהם; לדפוק על דלתו של ראש המאפיה ללא הזמנה מפורשת היה בגדר מסירות נפש של ממש, אך כשרבי אהרון מצווה – הולכים. בבוקר שלמחרת, הם ניצבו מול אחד הבוסים החזקים והמפורסמים בהיסטוריה של המאפיה באמריקה, ראש הארגון ג'ו בונאנו.
הרב קוטלר לא ידע אנגלית, ואירווינג הוא שהסביר לבונאנו על עשרים וארבעה הרבנים הנתונים בסכנת חיים. בונאנו הביט ברב בשתיקה ואז שאל: "ומיהו הרבי היושב לידך?". "הוא הראש של העם היהודי!" השיב אירווינג בביטחון. "באמת?" תהה איש המאפיה, וכשאירווינג אישר זאת, אמר בונאנו: "תגיד לו שאני רוצה ברכה".
אירווינג פנה לרב קוטלר באידיש והסביר את הבקשה. רבי אהרון לא היסס ובירך: "תגיד לו שהוא יאריך ימים, וימות במיטתו!". בונאנו התרשם מאוד מהברכה, שהייתה יקרה מפז בעולמו הסוער, והבטיח לפעול. תוך שבועיים הוא מימש את הבטחתו והביא לשחרור הרבנים.
עשרים שנה לאחר מכן, בשנת תשכ"ד, נעצרה לימוזינה שחורה ונוצצת בחזית ישיבת לייקווד. שני גברים לבושים בהידור רב יצאו ממנה וביקשו את הרב קוטלר. כאשר הגאון רבי שניאור קוטלר התייצב לפניהם, אמרו: "לא, זה לא אתה, אנחנו מחפשים אדם מבוגר יותר". רבי שניאור הסביר כי הוא בנו של הרב וכי אביו נפטר בשנה שעברה. שני הגברים הציגו עצמם כ"אחים בונאנו", בניו של ג'ו בונאנו. הם סיפרו כי אביהם עדיין חי ומייחס את אריכות ימיו לברכת הרב. כעת, משפרש והם החליפוהו, באו לקבל את אותה הברכה תמורת סכום כסף עצום. "אני מצטער", השיב רבי שניאור, "אבי אכן יכול היה לעשות כדבר הזה, אך לא אני!". ג'ו בונאנו זכה לחיות עד גיל 97 ונפטר בשנת תשס"ב בשיבה טובה במיטתו. התובע הכללי של אריזונה, שעסק בתיקיו, ציין בתדהמה: "ככל הנראה הוא ראש המאפיה הראשון שמת מזקנה".
הסיפור המופלא הזה שופך אור על דברי הכתוב בפרשתנו (שמות יד, ד): "וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן". שואל ה'אבן עזרא' קושיה עצומה: הרי המצרים הללו עומדים לטבוע בים, אם כן מה הטעם בידיעה זו ברגע האחרון?
מבאר ה'אבן עזרא' (בפירושו הארוך) כי הכוונה היא גם למצרים שנותרו במצרים, וגם לאלו הנמצאים בים – קודם מותם. באותם רגעים אחרונים, שידד הבורא מערכות שמים וארץ כדי להחדיר אמונה אפילו באותם כופרים, ולו לרגע אחד. מכאן נלמד כמה חביב ויקר כל רגע של אמונה בעולם הזה בעיני הבורא יתברך שמו.
פרשת האמונה: בין קריעת ים סוף לפרשת המן
פרשתנו היא יסוד האמונה. בתחילה בקריעת ים סוף – "וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽה'", כשהיו מראים באצבע ואומרים "זֶה קֵלִי וְאַנְוֵהוּ". לאחר מכן בפרשת המן, המלמדת על השגחה פרטית יומיומית: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", בדיוק לפי הצורך, לא פחות ולא יותר.
מעשה נפלא הביא הרה"ק ה'שפע חיים' מצאנז זי"ע (שפע חיים בשלח תשמ"ג): הגה"ק ר"ח ויטאל דרש פעם שכל אדם שישים בה' מבטחו, יזמין לו הקב"ה כל צרכיו גם ללא השתדלות. יהודי פשוט ותמים קיבל את הדברים וחדל ממסחרו לטובת לימוד התורה. יום אחד נכנס לחנותו גוי שהחזיק פרווה כבדה שקנה בזול, וביקש להשאירה אצל היהודי כי המשא כבד עליו. כשיצא הגוי, נקרעה הפרווה ומתוכה נפלו דינרי זהב רבים.
שכן שראה זאת ניסה לחקותו וחדל ממלאכתו, אך לא זכה לדבר. כששאל את המהר"ח ויטאל מדוע, השיבו: "חברך בטח בה' מבלי שיעלה על דעתו איך יושפע לו. אתה, לעומת זאת, ציפית לפרווה… וכאשר האדם יש לו עצות בנפשו כיצד תבוא הישועה, אינו זוכה לישועת ה'".
בד בבד עם האמונה, הכלי להחזיק את השפע הוא התפילה. הרה"ק ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי"ע כתב באיגרת קודש (תרס"ז): "אזהרתי גם על הסוחרים… שיעשו חוק קבוע לבל לשנות, שיבואו לבית המדרש בוקר וערב להתפלל בציבור, ואף אם יצטרך להמתין למניין, ימתין וילמד דבר מה. והנני מבטיחם כי לא יפסידו חלילה, אדרבה עוד יתברכו בשפע ברכה… והנכנס לחנותו של בושם ריח טוב קולט עמו".
בסוף הפרשה, במלחמת עמלק המנסה להטיל ספק וקרירות, נאמר: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל". וחז"ל למדו מכאן: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים".
כך מתבאר הפסוק בתהילים: "זֵ֥כֶר עָשָׂ֗ה לְנִפְלְאֹ֫תָ֥יו חַנּ֖וּן וְרַח֣וּם יְהוָֽה". הקב"ה מבקש מאתנו: זכרו את הנפלאות שעשיתי עמכם בצאתכם ממצרים. כאשר תמצאו עצמכם בעת צרה, היזכרו בכתובת היחידה אליה יש לפנות. ביטחו בה' והתפללו אליו, ואז יתעורר הרצון העליון להיטיב לכם בניסים ונפלאות. זהו כוחו של הזיכרון – שנזכור יציאת מצרים ונאמר לפניו שירה חדשה.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
