השקט המוחלט ששורר בחדר בו אנו יושבים עומד בניגוד צורם, כמעט אבסורדי, לסערה המתחוללת בתוך מילותיו של קובי שירה. הוא יושב מולי, איש משפחה נינוח, סב לנכדים, שפניו משדרות שלווה עמוקה של אדם שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אבל כשהוא מתחיל לדבר, הזמן כמו נעצר, הקירות סביבנו נעלמים, ואנחנו נשאבים עשרות שנים אחורה, אל סמטאותיה של שיראז, אל מרתפי העינויים נוטפי הדם של איראן החומייניסטית, ואל מרחבי המדבר האינסופיים והאכזריים של הגבול הפקיסטני.
שיראז – בין פאר השאה לצללי המהפכה
כדי להבין את גודל השבר ואת עוצמת המסע, יש לחזור אל נקודת ההתחלה. קובי יליד שיראז, העיר הרביעית בגודלה ברפובליקה האסלאמית של איראן. באותם ימים, טרם התהפוכות שזעזעו את המזרח התיכון כולו, פרחה במדינה קהילה יהודית ענפה שמנתה בין שבעים לשמונים אלף נפש. העיר שיראז לבדה הכילה בקרבה קהילה חיה ותוססת של כעשרים עד עשרים וחמישה אלף יהודים – מספר בלתי נתפס במושגים של ימינו, כאשר כיום נותרו בעיר כולה בקושי ששת אלפים יהודים . קובי מישיר את מבטו, חוזר אל ימי ילדותו, שבהם מספרם של היהודים באיראן כולה הגיע בשיאו לכמאה וחמישים עד מאתיים אלף איש.
"הייתי ילד קטן, אולי בן שש או שבע, כשהעולם שהכרנו התהפך על פיו", הוא פותח. באותה תקופה שלט באיראן השאה, שניהל מדינה חילונית מובהקת. השאה אמנם היה ידיד אמת של מדינת ישראל, אך רוח החילון שהנהיג לא תמיד היטיבה עם הקהילה היהודית. "היהודים שלנו באיראן היו אנשים פשוטים, שומרי מסורת אמיתיים, כאלה שאוהבים את הצניעות, את בית הכנסת, את התפילות", קובי מסביר, וקולו מתרכך בגעגוע ניכר. "האנשים הפשוטים של פעם היו דבקים בכל שיעור, בכל תפילה. בית הכנסת היה עבורם הכל. תן להם לחיות שם, לאכול שם. הם לא חיפשו פלפולים מורכבים בגמרא. תן להם ספר תהילים וכוס תה, והם היו יושבים שעות על גבי שעות בבית הכנסת, מתענגים על כל אות ועל כל מילה" .
אך השלווה הזו הייתה רעועה. מתוך שבעים מיליון תושבי איראן, חיו עשרה מיליון מוסלמים פנאטים במיוחד. עבורם, היהודים היו 'נאג'ס' – טמאים . השנאה הזו פעפעה מתחת לפני השטח והתפרצה לא פעם. "אם היית נוגע בטעות באוכל שמוסלמי רצה לאכול, הוא היה זורק אותו מיד לפח, נגעל מעצם המגע שלך", נזכר קובי בצריבה. פשוטי העם המוסלמים, במיוחד בפריפריה ובאזורים העניים יותר, היו מוציאים את התסכול ורגשי הנחיתות שלהם על היהודים, מתעללים בהם ומכים אותם "בעדינות" רבה או באלימות בוטה, תלוי במצב הרוח . המעמדות הגבוהים לא התערבו, והפחד שלט ברחובות.
ואז, כאילו משום מקום, נחתו ענני המהפכה האסלאמית. חומייני הגיע. בעיני ההמון המוסלמי המוסת, חומייני לא היה רק מנהיג פוליטי; הוא נתפס כ'מהדי', האימאם השלושה-עשר, הדמות המשיחית האמורה להוביל את מלחמת הקודש נגד "השטן הגדול" – השאה והמערב – ולהפוך את איראן למדינת הלכה איסלאמית נוקשה . "ההמונים התמימים שסבלו תחת שלטון השאה קפצו על הרעיון הזה בהיסטריה", קובי מתאר את הטירוף ההמוני. "לילה אחד פשטה שמועה אדירה בעיר שכולם יכולים לראות את דמותו של חומייני משתקפת על פני הירח בשמיים. אנשים עלו לגגות הבתים, צרחו בטירוף חושים 'אללה אכבר! הנה הדמות של המהדי!'. הם יצאו לרחובות בהמוניהם, השאה ברח כדי לא לטבוח בעמו, וחומייני תפס את השלטון" .
באופן פרדוקסלי כמעט, המהפכה הזו נתפסה בתחילה בקרב חלק מהיהודים כברכה של ממש. השאה החילוני בנה ערי קזינו וניסה לעקור את הדת מהמרחב הציבורי, מה שפגע עמוקות ברגשותיהם של היהודים המסורתיים . כשחומייני נכנס והחיל חוקי צניעות נוקשים – רעלות, צ'אדור לנשים, חולצות ארוכות שרוולים לגברים – הנשים היהודיות, שחיפשו את הצניעות והמסורת, שמחו. הן הרגישו שסוף סוף הדת חוזרת למרכז הבמה . "היהודים בדרך כלל לא התערבו בפוליטיקה", מציין קובי, "הוראת הרבנים הייתה ברורה: אל תלכו נגד השלטון. כשהשאה שלט, היינו איתו. רק כשראו שחומייני ניצח בוודאות ושהשאה לא יחזור לנקום, ראשי הקהילה יצאו בזהירות לתמוך במהפכה" .
אבל האשליה התנפצה במהירות מחרידה, ובדם רב. שבוע בלבד לאחר שחזר לאיראן, הכריז חומייני במפתיע כי דמו של כל מי שאינו מאמין באלוקים – מותר. ההשלכות היו קטסטרופליות. הקהילה הבהאית באיראן, שמנתה באותם ימים למעלה ממאה וחמישים אלף איש ונחשבה לכזו שאינה מאמינה באל אחד אלא בטבע ובכוכבים, חוותה שואה של ממש. "ביום אחד אנשים פשוט קמו ורצחו את השכנים הבהאים שלהם", קובי מספר בזעזוע שמסרב להרפות, גם בחלוף השנים. "קרוב למאה וחמישים עד מאתיים אלף איש נטבחו באכזריות מזוויעה" . למרבה האירוניה והטרגדיה, הטבח הזה יצר 'נקודה חיובית' עבור היהודים; חומייני ראה בהם כמי שמאמינים בבורא עולם, ולפיכך חייהם ניצלו באותו גל רציחות .
נס בתחנת הקמח – כשהטילים העיראקיים החטיאו
כאילו לא די היה באימת המהפכה מבית, המדינה נגררה למרחץ דמים מחוץ. סדאם חוסיין, השליט העיראקי, זיהה את ההזדמנות והחולשה האיראנית לאחר שחומייני, בפרנויה מחרידה, הוציא להורג את טייסיו ומפקדיו הבכירים כדי למנוע הפיכה צבאית נגדו. סדאם פלש לאיראן במלוא העוצמה, כבש ערים במהירות, והצית מלחמת התשה אכזרית שנמשכה קרוב לעשור וגבתה את חייהם של שלושה עד ארבעה מיליון בני אדם . "הכל היה מותר שם במלחמה הזאת", קובי נאנח. "הפצצות של ריכוזי אוכלוסייה אזרחיים היו עניין שבשגרה".
כשהוא משרטט את קווי המתאר של אותה מציאות פסיכוטית, אי אפשר שלא להשוות אותה למציאות הישראלית. "היום נופלים פה טילים וזה לא מובן מאליו הנס שקורה לנו", הוא משווה. "היינו עדים לנס יומיומי. השאריות של הטילים היו מתפוררות ונופלות עלינו כמו גשם של ברזל" .
קובי, שבגיל 13 כבר ניהל חנות עבור אביו שהיה איש עסקים פרסי ממולח, זוכר היטב אירוע אחד שנחרט בבשרו. יום אחד, בעודו יושב בחנות, הבחין במטוס עיראקי צולל ממש מעל ראשו לעבר השכונה היהודית. המטוס זרק פצצה ונעלם. מיד לאחר מכן, ענן עצום של אבק לבן היתמר מעל בתי היהודים. הפאניקה שאחזה ברחוב הייתה משתקת. שבועיים קודם לכן, התפשטה שמועה מצמררת שהעיראקים השתמשו בנשק כימי באזור הגבול והשמידו המונים. כולם היו בטוחים: העיראקים זרקו פצצה כימית והקהילה היהודית הושמדה .
"אני רץ לכיוון השכונה בטירוף, הלב שלי דופק מחוץ לחזה", הוא מתאר, מעביר לקוראי 'המחדש' את התחושה הממשית של אוויר עומד. "כולם בורחים לכיוון ההפוך, דוהרים אחוזי אמוק, אמבולנסים מייללים. לא ידעתי מה קרה להורים שלי, למשפחה". כשהגיע למקום, התברר גודל הנס המגוחך: הפצצה לא הייתה כימית. היא פגעה ישירות בתחנת קמח מקומית, וכל האבק הלבן שעלה לשמיים היה פשוט, למרבה הפלא, קמח .
אבל הניסים היו לעיתים גלויים ומפעימים הרבה יותר מהתרסקות משעשעת של שקי קמח. "הטיל שנפל פגע בדיוק על התפר שבין השכונה היהודית לשכונה המוסלמית", הוא משחזר בהתלהבות. "הצד המוסלמי של הרחוב נחרב כליל. בניינים קרסו, בתים נהרסו, המון אנשים נהרגו בתוך ההריסות. ומה קרה בצד היהודי? כלום. אפילו הביצים במקררים של האנשים לא נשברו! זה היה בלתי נתפס. אפילו בטלוויזיה האיראנית עשו על זה כתבה מרוב תדהמה. המונים של גויים הגיעו לראות את הפלא בעיניים, נעמדו שם ואמרו ביראת כבוד: 'מוג'זה' – אלוקים עשה פה נס ליהודים" .
קליע באפלה: החטיפה למרתפי ה'קומיטה'
אלא שהניסים ההיקפיים האלו לא הגנו על קובי מהרשע האנושי המזוקק של השלטונות. אנו מגיעים לשלב בראיון בו האוויר בחדר כאילו הופך דליל יותר. בגיל 12 עד 13, קובי היה חלק מקבוצה מיוחדת שנקראה 'תלמוד תורה של שיראז'. חמישה עשר נערים יהודים צעירים שביקשו בסך הכל דבר אחד: ללמוד את שפת הקודש, לקרוא גמרא ולהתחבר ליהדות שלהם. אך בעיראק של חומייני, זה היה פשע שדינו מוות. אנשי ה'בסיג", המיליציה האכזרית והמושמצת (שרבים ממפקדיה, כפי שמציין קובי בסיפוק מריר, מחוסלים כיום על ידי ישראל מהאוויר במבצע שאגת הארי), החליטו שלימוד עברית הוא למעשה ריגול וציונות. "הם אמרו שאם אנחנו לומדים תורה, סימן שלמדנו את השפה העברית מישראל. הגמרא, שהייתה שפה זרה לחלוטין עבורם, נתפסה כספר של קודים סודיים שדרכם אנחנו מעבירים מידע לציונים. מבחינתם, אנחנו היינו מרגלים לכל דבר" . שנים מאוחר יותר, לאחר שקובי נמלט מאיראן, הקבוצה הזו נתפסה, וכמעט כולם נידונו לתלייה באשמת ריגול, באירוע שהסעיר את כל העולם היהודי .
באחד הימים, בעודו שוהה בבית הכנסת, פשטו אנשי משמרות המהפכה על המקום. שניים מחבריו הצליחו להעמיד פנים שאינם קשורים, אך קובי נתפס "על חם", ספר תהילים בידו. "מה אתה עושה?" נבחו עליו. "אני יהודי, אני לומד תורה," השיב הנער בן ה-13. התשובה התמימה הזו חרצה את גורלו המיידי. הוא נלקח באלימות והושלך לתוך רכב יחד עם עוד מספר נערים שנאספו באקראי מהרחוב. היעד: ה'קומיטה' .
"לקומיטה מגיעים כדי לחקור אותך על בגידה. מתוך עשרה שנכנסים לשם, בקושי שלושה יוצאים בחיים", מסביר קובי ביובש מצמרר, וכמובן קובי מציין לנו כי ההורים שלו לא ידעו היכן הוא. הוא פשוט "נעלם" בתוך מערכת הבליעה של המשטר .
עם הגיעם לבניין הקומיטה, נחשף קובי לרשע בלתי נתפס, סדיסטי ומחושב. השומרים החלו במלאכת הדה-הומניזציה. ידו השמאלית של קובי נקשרה בחבל עבה לרגל הימין של האסיר שעמד לפניו בשרשרת של עשרה נערים מבועתים. עיניהם נקשרו. החוקרים הודיעו: "אנחנו יורדים למרתף. מי שידבר, אפילו מילה אחת, יקבל כדור בראש" .
בחושך המוחלט של העיוורון, הם החלו לרדת במדרגות. יורדים ויורדים, שלוש או ארבע קומות מתחת לאדמה. הדממה הייתה כה כבדה ומעיקה, עד שקובי מתאר כי יכול היה לשמוע את הנשימות של השומרים מרוב שקט. הם הועמדו בשורה למשך כעשרים דקות מייסרות, מחכים למפקד שיחקור אותם. שקט מוות. ואז, מתוך הדממה, אחד הנערים בשרשרת לא הצליח לעצור את עצמו, והשתעל קלות .
"אתה שומע שיעול, ומיד, באותה שנייה – יריית כדור", מתאר קובי, מעביר יד רועדת על פניו. "אתה שומע מישהו צועק 'אההה!', ואז קול חבטה כבדה של גוף צונח על הרצפה. ובגלל שכולנו קשורים זה לזה, החבל נמתח. ההוא נופל, מושך את מי שלפניו, שנמשך ונופל בתורו, וגם אני נמשך בעוצמה ונופל על הרצפה. כולם נופלים כמו באפקט דומינו". עשר דקות לאחר מכן, צעקה נוספת, שוב קול נפילה של שק עצמות על בטון קר. שני אסירים פשוט חוסלו כדי להעביר מסר .
לאחר מכן, הובילו אותם לחדר החקירות. "תראה", אמרו לו החוקרים, "שניים כבר מתו. הסיכוי היחיד שלך לצאת מפה חי הוא לגלות לנו: מי לימד אותך יהדות? מי לימד אותך תורה ושפה עברית?". קובי דבק באמת: "כמו שאתם קוראים בקוראן, אני קורא בעברית. זה הספר שלי, בסך הכל אני קורא" . אבל החוקרים לא הסתפקו בזה. הם רצו להשתיק את נשמתו.
כאן החלה מסכת עינויים פיזית ופסיכולוגית מהקשות שאפשר להעלות על הדעת. החוקרים קשרו את ידו של קובי לרגלו עם חבל הדוק, הותירו את כיסוי העיניים, והציבו אותו מול מטרה בלתי נראית. "יש לך שלוש דקות לרוץ 100 מטר לצד השני. אם תגיע – אתה חי. אם לא – נקרע אותך מכות". ילד בן 13, שעבר טראומה ושמע שני אנשים נרצחים בסמוך לו, נאלץ לברוח על חייו .
"אני שם ריצה, ריצה של החיים שלי", מתאר קובי את החוויה הפיזית עד לפרט האחרון. "אבל כשהיד קשורה לרגל, אתה לא יכול לרוץ. אתה קופץ בדילוגים מסורבלים. אחרי כמה צעדים אני חוטף מכה בעוצמה, משהו חד חודר לי לתוך הבשר. אני עף ונמתח על הרצפה בכאבי תופת. אני מנסה לקום, קופץ שוב, ושוב משהו חותך אותי בבשר, עוד דקירה, עוד פציעה". מכיסוי העיניים שזז מעט מהנפילות, זיהה קובי את הסיוט האמיתי: החוקרים הציבו סביבו עמודי עץ שעליהם נמתחו חוטי תיל דוקרניים. הוא פשוט הושלך לתוך מבוך של גדרות תיל, נדקר, מדמם, נופל וקם שוב, בזמן ששוביו נהנים מהמחזה הסדיסטי שבו נער צעיר הופך ל"כלום" ולעפר תחת רגליהם .
כשהבחינו החוקרים שראה את חוטי התיל, הם החליטו להעלות את רף האכזריות. הם התירו את החבל מידו לרגלו, קשרו שוב את עיניו והעבירו אותו לנקודה אחרת. הפעם, הם פקדו עליו לרוץ 100 מטר, אך ברגע שהחל בריצה העיוורת, שמע לפתע קולות נהמה מחרידים. גל של כלבי רוטוויילר אכזריים ומשוסים שוחרר היישר בעקבותיו. הפחד שיתק את מחשבתו אך הניע את רגליו במהירות שיא. "אני רץ, רץ, רץ בטירוף, פתאום הרצפה נעלמת לי מתחת לרגליים. אני באוויר, ונוחת בבום אדיר לתוך בריכה של מים קפואים כקרח", הוא משחזר . "אני צולל עמוק, המים חודרים לי לריאות, אני מנסה נואשות לעלות למעלה לשאוף אוויר. איך שהראש שלי מבצבץ, חוטף מכה עצומה. הם עמדו שם למעלה עם כפות ענקיות של פינוי שלג והכו אותי ישר בראש בכל פעם שניסיתי לנשום. צולל שוב פנימה, כמעט נחנק, עולה שוב – וחובטים בי בחזרה". ההתעללות הזו חזרה על עצמה שוב ושוב .
היה זה מסע לחצים מחושב במטרה לפרק את צלם האנוש שבו. אך השיא של הרוע הטהור הגיע במתקן כליאה אחר, שאליו הובאו הוא ועוד כמה נערים יהודים נוספים. אחד מחבריהם הטובים נלקח אל מרכז החדר ונקשר באכזריות לשולחן כשהוא מרותק לחלוטין. קובי וחבריו הוכנסו כל אחד לתא זכוכית קטן ואטום מסביב לחדר. מעל ראשו של הנער הקשור, תלו החוקרים בלוק קרח עצום, מהסוג שהיו מוכרים פעם, באורך של מטר שלם. הקרח החל לטפטף אט-אט טיפות מים קפואים, בקצב קבוע ומטריד, היישר על מצחו של הנער. זהו עינוי סיני קלאסי וידוע לשמצה, המיועד להביא את הקורבן לשיגעון מוחלט ולמוות איטי בייסורי תופת של חירור הגולגולת בעקבות הטפטוף הבלתי פוסק .
החוקרים הותירו להם הודעה צינית ואכזרית: "אם אתם רוצים להציל אותו, תחשבו מה צריך לעשות. בידיכם הבחירה". ליד כל נער בתאו, הונחו קרשים, זרדים יבשים, קופסת גפרורים וצינור ארוך שהתחבר בסופו לקוביית הקרח. המחשבה הראשונית והנואשת של הנערים הייתה אחת: צריך להדליק אש, החום יעלה דרך הצינור, ימיס את הקרח, וכך יצילו את חברם מהטפטוף הקטלני. "אתה לא חושב פעמיים", קובי אומר, עיניו עדיין משדרות את תחושת הדחיפות של אותו רגע. "אתה ממהר להצית את המקלות שיש לך. אתה שוכח לחלוטין שאתה נמצא בתוך תא זכוכית קטן, אטום לחלוטין לאוויר. האש נדלקת, מתחילה לבעור, החום עולה. הקרשים נשרפים, האש נאחזת לי ברגל וגורמת לכוויות. העשן הסמיך מתחיל למלא את החלל הקטן. אני נחנק, משתעל, אין לי אוויר לנשום".
בינתיים, הטרגדיה רק הלכה והחריפה: החום שנוצר באמת הגיע דרך הצינור לבלוק הקרח, אך במקום להמיס אותו בעדינות, הוא רק גרם לו לטפטף מים קפואים בקצב מסחרר וחזק יותר על ראשו של חברם הקשור, שצרח והשתולל מכאבים ומטירוף. "היינו שם אולי חצי שעה, ארבעים דקות. כמעט נשרפנו חיים ונחנקנו. התעלפנו כולנו מעשן ומכאב עד שהוציאו אותנו. החבר שלי נותר במצב אנוש לתקופה ארוכה מאוד" .
איך שרדו את המעצרים התכופים הללו? השחיתות השלטונית הייתה קו החיים היחיד. פעם אחר פעם, לאחר שנחטף מבית הכנסת או מהרחוב, הגיעו הוריו של קובי עם סכומי עתק, שילמו "דמי כופר" מופקעים למפקדי ה'קומיטה', ופדו אותו. "הם שחררו אותי רק בגלל הכסף, זה היה הסוד. או שאתה משתחרר מת, או שמשלמים עליך כופר עצום ואתה משתחרר חי", הוא מסביר .
חייל בעל כורחו ונקמת המואזין
ככל שהמלחמה נגד עיראק גבתה קורבנות רבים יותר, כך גברה הנואשות של משמרות המהפכה האיראניים. כשהגיע קובי לגיל 15 ומעט, המציאות טפחה שוב על פניו, הפעם במתכונת של 'גיוס חובה' בגרסתו האכזרית ביותר. בעודו הולך ברחוב לתמוו, הוא נתפס באלימות והושלך, יחד עם עשרות נערים נוספים, לתוך משאית צבאית . הם נשלחו לחזית מלחמת איראן-עיראק, לחממה של מוות ודם. "לא נותנים לך נשק כדי שתילחם חלילה", מבהיר קובי את הזוועה לקוראי 'המחדש'. "לוקחים אותך בתור בשר תותחים – ילד שנועד לרוץ על שדות מוקשים כדי לפנות את הדרך לטנקים שמאחוריו. קראו לזה ג'יהאד, מלחמת קודש. אתה הולך למות, חד משמעית. ככה נשלחו ארבעה או חמישה מיליון איראנים למותם" .
אבל קובי לא התכוון להיות קורבן. כשהמשאית החלה להתקרב לאזורי החזית, מראות הזוועה, הגופות המרוטשות בצידי הדרכים וריח המוות שכנעו אותו שהוא חייב לפעול. מתוך שלושים ילדים במשאית, הוא זינק למטה באומץ אדיר אל תוך גיהנום של ממש. השומרים אפילו לא טרחו לרדוף אחריו באזור מוכה האסון הזה. מכאן החל מסע רגלי מפרך חזרה לעירו; יומיים של הליכה בלתי פוסקת באזורי קרב, התחמקות ממשמרות פטרול, התחננות לטרמפים מנהגים שחששו לחייהם שמא יואשמו בסיוע לעריק, עד שהגיע תשוש ושבור בחזרה אל בית הוריו .
אבל הקש ששבר את גב הגמל, זה שהפך את ההימלטות מאיראן לאופציה היחידה להישרדות, הגיע ממקום אחר לחלוטין. בשכונה שבה התגוררו, שלט פחד שזרע בנו של המואזין המקומי – בחור חסון, רשע ואכזרי להחריד כבן עשרים ושבע. הוא נהג לארוב לנשים יהודיות כשיצאו מביתן ולהתעלל בהן, והפך את חיי משפחתו של קובי לסיוט. הוא הציק לאימו, התעלל באחותו הקטנה, והכה את קובי מכות נמרצות בכל הזדמנות. "תמיד הייתה לי מחשבה בראש, זעם בוער – מה אני אעשה לו כשאמצא את ההזדמנות", מספר קובי בכנות מצמררת .
היום הזה הגיע כשאימו ביקשה ממנו ללכת למלא בלון גז של חמישה קילוגרמים בקרבת הבית. "איך שאני יוצא מהבית, רותח ומלא בפחדים, אני רואה את הרשע הזה מגיע. הוא נעץ בי מבט אכזרי ממרחק ועשה לי תנועה ביד: 'חכה, אני אראה לך מה זה'", מתאר קובי את רגע העימות. המואזין נכנס רגע לביתו. כשפתח את הדלת לצאת, הוא לא ציפה למה שיקרה. הנער היהודי העדין התפרץ. "איך שהוא יצא, הונפתי את בלון הגז הענק, ודפקתי לו אותו ישר לראש בעוצמה אדירה", חושף קובי. הפורע קרס על הרצפה שותת דם, אך קובי, אחוז בזעם נשלט של שנים, הכה בו עוד מספר פעמים עם הבלון. כשהבין שהמצב הפך לאנוש ואולי אף קטלני, השליך את הבלון ונס על נפשו חזרה הביתה .
"אמרתי לאמא שלי: 'המצב נורא, זה מה שקרה'", הוא משחזר. "ההורים שלי החווירו. 'אוי ואבוי, זה הבן של המואזין! הם הולכים לשחוט את כל השכונה היהודית אם יוודע להם מי עשה את זה!'". ברגע הזה, הפור נפל. זו כבר לא הייתה שאלת נוחות, אלא עניין של חיים ומוות. "אין ברירה", פסקו ההורים בלב קרוע. "הגיע הזמן להבריח אותך מחוץ למדינה. אי אפשר לחכות שהזעם יירגע. חיים ומוות" . קובי הובהל באישון לילה לבית אחותו, שהתגוררה סמוך לגבול האיראני, שם הסתתר במשך חודש וחצי בחרדה משתקת. אחותו, שפעלה באומץ רב להברחת פליטים והסתרתם, סיכנה את חייה מדי יום .
בינתיים, הוריו יצרו קשר עם נציגי הסוכנות היהודית, ששילמו שוחד והעסיקו מבריחים מדבריים מקומיים ('בלוצ'ים') שיעבירו אותו את הגבול תמורת הון עתק. "הסיכוי להגיע לישראל בדרך הזו היה עשרים אחוז במקרה הטוב", אומר קובי. הפרידה מהוריו לפני היציאה אל הלא נודע היא רגע שצרוב בנשמתו לנצח. "אבא שלי חיבק אותי, קרע את החולצה שלו, קרא עליי 'קדיש' בבכי תמרורים, כי ידע שהסיכוי שישמע ממני שוב קלוש. הוא שלח אותי אל המדבר במחשבה שאני הולך אל מותי" .
בגיא צלמוות: גולגולות, חושך מצרים ותולעים במי השתייה
מסע ההימלטות של קובי הפך לפרק של הישרדות מזוקקת, בו כל נשימה יכלה להיות האחרונה. גבול איראן-פקיסטן הוא רצועת אדמה שוממה, אכזרית ומאובקת באורך של 100 קילומטרים. "עבור מי שיודע, פקיסטן מסוכנת וגרועה עשרת מונים מאיראן. שם שולטים אנשי הטליבאן והפושעים האכזריים ביותר", קובי מדגיש. ההוראות של המבריח הבלוצ'י היו ברורות ואכזריות: אין מזוודות, אין חפצים. מימייה אחת ותיק קטן של אוכל בסיסי, זה כל מה שאפשר לשאת . "מבחינת משמרות הגבול, כל מי שמשוטט במדבר בלילה הוא מבריח או מרגל. הם לא חוקרים – הם פשוט יורים בך במקום, מחזירים את הגופה להורים ודורשים סכום עתק על כל כדור שהם 'בזבזו' עליך" .
"המבריח אמר לנו: 'אני עוזב אתכם כאן. יש לכם הליכה של שש שעות בחושך אל גבעה מסוימת שצורתה כך וכך. אני אפגוש את מי שיגיע. מי שלא – ימות במדבר'". המבריח פשוט עלה על הגמל שלו ונעלם באפלה, מותיר את קובי ועוד שני נערים לגורלם .
ההליכה במדבר הייתה סיוט חי ונושם. "מדבר זה לא טיילת או פארק", הוא מסביר. "אתה דורך על אבנים, מתמודד עם עקרבים, נחשים, חיות בר מפחידות שמעולם לא ראית, ואתה הטרף הכי קל שיש". בראשו של הנער בן ה-15 וחצי הדהד רק דבר אחד, פסוק שאותו גירס שוב ושוב עד ששפתיו יבשו ממים. "קראתי את כל ספר התהילים שהכרתי מהתלמוד תורה. אבל היה מזמור אחד שעד היום, כסבא, אני אומר לפני כל צעד שאני עושה – 'מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר'. צעד אחר צעד במדבר השומם, כשכל צל נראה כמו שומר גבול וכל רעש נשמע כמו קליע, חזרתי על זה. רק אחר כך נודע לי שאנשי קבלה רואים בזה מזמור עצום של שמירה" .
"אתה צועד שעות, בוכה, ומרגיש בעצם שאתה מת מהלך", מתאר קובי את שבירת הרוח. מה שהחזיק אותו הייתה תשוקה בוערת להגיע לארץ הקודש. "זו לא סתם יציאה לטיול. אתה הולך על קידוש השם, להגיע לאדמה הקדושה של אברהם יצחק ויעקב, לאדמה שהיה בה בית מקדש. זה מה שהחזיק אותנו, התקווה לארץ ישראל" .
הלילות הפכו למופע אימים פסיכולוגי. "תחשוב על חושך מצרים ממש", הוא מתאר לקוראי 'המחדש' את האימה. "זה לא סתם לילה. זה חושך כבד, סמיך, שחור משחור שאתה מרגיש אותו על העור שלך. אין אור בטווח של מאה קילומטרים. הכוכבים מעל נראים עצומים, בגודל של אבטיח, מאירים את האפלה בצורה מעוותת. מרוב עייפות, חושך ופחד, המוח התחיל לייצר הזיות. ראינו חיות עצומות מולנו, שמענו קולות. עד היום יש לי טראומות מהלילות האלה, סיוטים שגורמים לי להבין שהיינו מונחים על כפות ידיו של בורא עולם. אך ורק הוא שמר עלינו שם, מול כל כדור הארץ המאיים" .
בוקר אחד, לאחר לילה של צעידה, הגיע למקום שהיה אמור להיות נקודת המפגש. הוא מצא שם מערה גדולה. בעודו ממתין למבריח, השמש זרחה והמדבר הפך לכבשן יוקד של 40 מעלות. הגוף התחיל להתבשל. מחוסר ברירה, קובי התגבר על פחדיו מחיות הבר והעז להיכנס למערה כדי למצוא מעט צל. "אני נכנס פנימה, העיניים שלי מתרגלות לאפלולית, ולפתע אני קופא במקום. המערה הייתה מלאה עד אפס מקום בגולגולות ועצמות של בני אדם", קובי מספר, קולו נחלש. "הבנתי שאלה פליטים קודמים שניסו לברוח בדיוק כמונו – ומצאו שם את מותם". מחשבות של ייאוש מוחלט הציפו אותו. "המוח שלך, בגיל 16, מתחיל לעבוד כמו איינשטיין. אתה מתחיל לחשב את סופך. 'כמה שעות נשארו לי לחיות? כמה מים נשארו לי בקומקום? אולי המבריח פשוט לקח את הכסף ונטש אותנו למות כמו את השלדים שכאן?' אתה צועק אל השמיים מזעזע את כיסא הכבוד בתפילות, פשוטו כמשמעו" . בסופו של דבר, רק לקראת השקיעה, הופיע המבריח עם מעט מזון והורה להם להמשיך את המסע .
אבל הסבל הפיזי הגיע לשיאו דווקא בשלב ה'תחבורה'. באחת מנקודות הציון, סיפק להם המבריח בגדי בלוצ'ים מסורתיים קרועים כדי להסוותם, והעלה אותם על גמלים. "עשר הדקות הראשונות על הגמל היו נחמדות", נזכר קובי בחיוך עגום. "אבל אחרי רבע שעה, הסיוט מתחיל. הגמל צועד בצעדים שמטלטלים אותך קדימה, אחורה, קדימה, אחורה. עכשיו תדמיין את זה במשך חמש, שש, שבע שעות רצופות! השמש הקופחת על הראש מטגנת לך את המוח. אתה חוטף סחרחורות מטורפות, מחלת ים של ממש, אתה רואה את כדור הארץ זז ימינה ושמאלה. כשהגמל עצר ונאלצתי לרדת ממנו, פשוט עשיתי סלטה ונפלתי ארצה, הגוף שלי איבד כל תחושה של איזון או כיוון, לא הצלחתי לעמוד. אתה מקיא את נשמתך על החול מרוב טלטולים" .
הצמא היה בלתי נסבל. שפתיים סדוקות, גרון ניחר, וללא כל מקור מים נקי. לבסוף, הגיעו לשלולית בוצית במדבר, שארית של מעיין שהתייבש. חוקי המדבר נוקשים: קודם כל, הגמל שאחראי להישרדות כולם – שותה. "הגמל פותח את הרגליים כמו בשפגאט, מתכופף, שותה מהמעיין… ותוך כדי, מטיל את מימיו היישר לתוך אותה שלולית שממנה כולנו אמורים לשתות. ארבעה גמלים עשו את זה", מתאר קובי בסלידה שניכרת גם היום. "אבל כשאתה מיובש ברמה שאתה גוסס, זה כבר לא מעניין אותך. אין ברירה". קובי השפוף הכניס את שתי כפות ידיו לתוך המים הבוציים העכורים כדי לדלות חופן מים להחיות את נפשו. להוותו, גילה שחופן ה'מים' היה מלא בתולעים אדומות קטנות ששרצו שם. "הייתי בטירוף חושים, אני אומר לעצמי – אין מה לעשות. אתה מכניס את זה לפה ושותה מים עם תולעים אדומות קטנות".
ההשלכות של הבליעה המזעזעת הזו לא איחרו לבוא. "הגוף מתחיל לקרוס. זה כבר לא קלקול קיבה רגיל, זה הרס עצמי. הבטן שלך נאכלת מבפנים. הגוף מתחיל לבגוד בך בצורה איומה". כדי לנסות להרגיע את הכאבים, ולאחר שלא אכל כראוי ימים ארוכים, הגיעו לפרדס בננות בפקיסטן שם זלל מרוב רעב עשר בננות בבת אחת. השילוב של הבננות עם המים המזוהמים הוביל למערבולת של כאבי תופת והקאות אלימות עד שעמד על סף אובדן הכרה. "אמרתי לעצמי: 'השם, קח אותי. עזוב, מספיק. לא צריך להגיע לשום מקום. הגעתי לקצה גבול היכולת האנושית'" .
באורח פלא, בכוח שרק שמיים מבינים, הוא שרד. מסע התלאות נמשך דרך העיר קראצ'י האלימה בפקיסטן, משם עברו גבולות בסיכון עצום לתוך אפגניסטן, חצו את הודו, ולבסוף עלו על טיסה לשווייץ. פקידי ההגירה בשווייץ שאלו את הנער הפליט לאן פניו מועדות, ובעוד רבים מחבריו לבריחה בחרו להגר לארצות הברית אל החיים הטובים, קובי לא היסס: "אני רוצה להגיע לישראל. זה כל מה שחלמתי עליו מתוך החשיכה. זו ישראל הקדושה" . ארבעה חודשים תמימים ארך המסע מביתו בשיראז ועד שדרך על אדמת אירופה כבן חורין ממעגל האימה של משמרות המהפכה.
הסטירה המצלצלת של ארץ הקודש והנחמה של בני ברק
שנת 1988. קובי נוחת סוף סוף במדינת ישראל, חלום חייו. בשדה התעופה המתינה לו דודתו. להפתעתו העצומה והמשמחת, התברר לו שבמהלך חודשי המסע המפרך שלו, הוריו סבלו מהצקות בלתי פוסקות מהמשטר שחיפש אחריו, נאלצו להשאיר את כל רכושם העצום מאחור, קנו דרכונים וכרטיסי טיסה מזויפים תחת שם המשפחה של שכן מאיראן ונמלטו לטורקיה ומשם לישראל. הם כבר המתינו לו חודשיים וחצי במלון לעולים חדשים בתל אביב. המפגש המרגש עם הוריו ואחיו הקטן היה עמוס בדמעות של הקלה ושמחה אמיתית שאין שנייה לה בעולם . אבל ההקלה הזו, התברר עד מהרה, לוותה בשבר עמוק ובלתי צפוי שזיעזע את יסודות עולמו.
לגולשי 'המחדש' אומר קובי: "כשאני מסתכל אחורה, קרה דבר נורא. הגעתי לארץ – והתחרטתי שהגעתי לכאן. התחרטתי על ההגעה שלי לישראל" . מדוע? הסיבה הייתה טרגדיה של פער ציפיות אכזרי.
דודתו של קובי הייתה תושבת הארץ, אישה חילונית מובהקת שהתרחקה מכל סממן של דת. כשהוריו הגיעו אליה, היא לחצה על אימו, שסבלה רבות באיראן בשביל אמונתה, להסיר את כיסוי הראש "כדי להרגיש חופשייה, ליהנות מהעולם ולהיות מודרנית" . עבור יהודי פרס, זה היה חילול הקודש של ממש. "באיראן היינו יותר חרדים מהחרדים של בני ברק", קובי מסביר בלהט. "הנשים היו מכסות כל טפח, אפילו לבשו כפפות ברחוב. ההקפדה הייתה מחמירה ביותר. ופתאום בישראל, הארץ הקדושה של אברהם יצחק ויעקב, ככה נראים הדברים?" .
השבר המוחלט התרחש כעבור יומיים. דודתו לקחה את הנער בן ה-16, שעבר זוועות והרעבה במדבר כדי לשמור על יהדותו, לסיבוב באזור התחנה המרכזית בתל אביב. קובי המורעב ראה דוכן שווארמה מגרה, לקח שטר מהדודה וניגש לקנות לאפה חמה וריחנית מלאה בבשר בקר נוטף שומן. אבל לפני שהספיק לנעוץ בה את שיניו, הדודה עטה עליו. היא צבטה באוזנו באלימות וסטר לו בעוצמה על עורפו: "מה אתה עושה משוגע?! אני בתור חילונית לא נוגעת באוכל הזה! זה בשר של חמורים, של גויים! כל החיים שלכם באיראן שמרתם כשרות בחירוף נפש, ואתה בא לארץ ישראל ואוכל בשר טרף של חמורים?" .
קובי קפא על מקומו. הלאפה נפלה מידיו, ומוחו לא הצליח לעבד את המידע. "הרגשתי שקיבלתי את סטירת הלחי המצלצלת והחזקה ביותר בחיים שלי", מתאר קובי וקולו רוטט מהעלבון שנצרב בו באותו הרגע. "בא לי לבכות! אני מסתכל עליה ולא מאמין. איך זה יכול להיות שבארץ ישראל, מדינת היהודים, יש אוכל שהוא לא כשר? מה, לא כולם שומרים שבת? עברתי את גיהנום ההתעללויות, צעדתי על גולגולות במדבריות פקיסטן, נאבקתי בתולעים במי מעיין בוציים, הכל כדי להגיע לארץ הקודש של היהודים – ובסוף כאן יהודים מחללים שבת ואוכלים טרף? חשבתי לעצמי: אז בשביל מה עברתי את כל העינויים האלה? עדיף היה לי להישאר בדת באיראן! החלומות הכי עמוקים שלי התנפצו לרסיסים של זכוכית על מדרכות תל אביב" .
אבל אז, מתוך השבר, הופיעה קרן האור שהצילה את מסלול חייו ועיצבה אותם מחדש. אימו של קובי, אשת חיל פרסייה עקשנית, עמדה על שלה והכריזה בפני הדודה החילונית: "אני לא נשארת לגור פה. אני רוצה למצוא מקום דתי אמיתי, כמו שהיינו באיראן, מקום של תורה וקדושה". הדודה צחקה עליה בלעג מזלזל: "אה, אתם רוצים להיות דוסים? אין בעיה. בואו, ניקח אתכם למקום של הדוסים השחורים, תראו מה זה". הדודה, בניסיון ללגלג על המשפחה התמימה, הסיעה אותם לעיר בני ברק, היישר ללב הפועם של העולם החרדי – שטיבלאך איצקוביץ' המפורסמים שברחוב הרב שך, שקקו אז חיים עם חסידים, ליטאים, שטריימלים וחליפות שחורות .
"האוטו נעצר מול איצקוביץ'. יצאנו החוצה והבטנו סביב. ראינו יהודים מתפללים, בחורי ישיבה עם גמרות, ענווה וצניעות באוויר, פשוט קדושה שמרחפת מעל הרחוב", קובי מחייך, והברק חוזר לעיניו. "אימא שלי ירדה מהרכב, התכופפה, ופשוט נישקה את האדמה והאספלט המלוכלך של בני ברק. היא הרימה את ראשה ואמרה לדודה שלי, שחשבה שהיא עשתה עלינו סיבוב: 'אני לא זזה מפה צעד אחד!'. הדודה צחקה, קראה לה משוגעת, אבל אמא הייתה החלטית" .
אימו של קובי הרימה את מבטה לבניין שממול, ברחוב רש"י מספר 5. היא הבחינה בשלט תלוי על החלון: "דירה להשכרה". היא עלתה לשם מיד בלווית הדודה שהייתה צריכה לתרגם עבורה את העברית, שכרה את הדירה הקטנה, ושם, ממש מעל בתי המדרש הסואנים של איצקוביץ', התגוררה המשפחה באושר גדול ובצניעות אמיתית במשך חמש שנים .
משם, הדרך חזרה לחיים של תורה ומשמעות נסללה. אביו של קובי, הטבח המוכשר, מצא את מקומו במטבח של ישיבת פוניבז' המעטירה, והתקדם עד שהפך להיות הטבח האישי ואיש אמונו של מרן מנהיג עולם הישיבות, ראש הישיבה הרב שך זצוק"ל. המשפחה הסתובבה בחצרות גדולי הדור ושאבה מהם הוד. קובי הצעיר, שניצל מזרועות האימה האיראניות, נכנס ללמוד בישיבות קדושות בארץ ישראל.
היום, במבט לאחור על עשרות השנים שעברו מאז אותו נער רץ יחף במבוכי חוטי התיל וטעם מתולעי המדבר, התמונה המנצחת ברורה ומשתקפת מחיוכו. קובי שירה הוא מנהלו של ארגון חסד עצום הפועל לרווחת הקהילה. בכל 'בין הזמנים' הוא מארגן ישיבות תוססות לעשרות בחורי ישיבה הממיתים עצמם באוהלה של תורה – אותה תורה שבגינה כמעט קיבל כדור בראש במרתפי משמרות המהפכה האיראניים. מעגל הדמים שנסגר בקול רינה של לימוד, וסיפור חיים שמוכיח את נצח ישראל בצורה הפלאית והעוצמתית ביותר. "גדלתי בבני ברק, וברוך השם, השתבח שמו לעד, נשארתי עם הצביון הזה, בדיוק כמו שחלמתי במדבר", הוא מסכם, ואנחנו ב'המחדש', שמחים להביא את סיפור הגבורה הזה לקהל קוראינו, שידעו כי כל רגע של תורה וקדושה על אדמת ארץ ישראל, נקנה במסירות נפש של ממש .
מימין לשמאל, אביו זצ"ל של קובי, רבה של אלעד הגר"מ מלכא, ראש העיר יהודה בוטבול, וקובי שירה, באחד מסיומי המסכת שעורך.
מרגששש😭😭😭😭
סיפור מרגש ועוצמתי במיוחד שחייב לצאת לאור. לא להאמין אילו קשיים עבר ואיך הצליח למרות הכול.