בסמטאותיה הצרות של שכונת שערי חסד הירושלמית, בין כתלים ספוגי תפילה ודלות, הילכה דמות פלאית שחידתה נותרה חתומה שנים רבות. רבי בצלאל גולדשטיין זצ"ל, מי שנודע בפי כל כ"החלבן", לא היה חלבן במהותו. תחת מעטה הבגדים הפשוטים וכדי החלב הכבדים, הסתתר גאון עצום ועילוי נדיר – כזה שמוחו הקיף תל תלפיות של סוגיות עוד מיום היוולדו.
דלותו זעקה מן הקירות; עניות מרודה, גם במושגים המחמירים של ירושלים דאשתקד, היא שאילצה אותו ליטול על שכמו את מלאכת הכפיים המפרכת. הוא ביקש פת לחם לילדיו, בגד ללבוש, ולו מעט חלב להשיב את נפשם – אך מעל הכל, ביקש את החופש לעמול בתורה כאוות נפשו. בימים ההם, כשמוסד ה'כולל' בקושי היה בנמצא ומלגות הקיום היו חלום רחוק, בחר העילוי להשתעבד לחלוקת החלב כדי לשחרר את רוחו לאהבת השם.
גם בשעת העבודה, כשרגליו בבוץ ובידיו כדי המתכת, היה ה'חלבן' שקוע כולו בהיכלי הישיבה. נדמה היה כי בעודו פוסע בסמטאות ירושלים, הוא מהלך למעשה ברחובות בבל העתיקה – בסורא, נהרדעא ופומבדיתא. במחיצת רבו המובהק, מרן הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל, היה מתהלך בדמיונו, דורך במקומות בהם פסעו אביי ורבא, ועוסק במשנתם באהבה יוקדת.
לא פלא שבאחד מביקוריו של מרן הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל בירושלים, כאשר נפגש עם החלבן הפשוט לכאורה, הזדעזע עמוקות. הוא עמד משתומם מול הניגוד הבלתי נתפס: גאון עולם כזה המשמש כ… חלבן?
אך תעלומה נוספת ריחפה סביבו. עוברי האורח בשעות הבוקר המוקדמות הבחינו כי מהחלבן נודף ריח חריף ורע מאוד. הסוד נחשף רק שנים מאוחר יותר מפיו שלו: "בשעה שאני מחלק חלב, עיקר עבודתי מול הנשים," גילה. "כדי להרחיק מעליי הרהורי יצר ולשמור על קדושתי, אני מטביל מדי בוקר את ראשי בחומץ שריחו דוחה, כדי שאיש לא יתקרב אליי".
המתח הזה, שבין גדלות רוחנית למלאכה הנחשבת בזויה בעיני הבריות, שורשו נעוץ בפרשת השבוע: "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקום טָהוֹר" (ויקרא ו, ג).
בספר "חובת הלבבות" מבואר יסוד עמוק במצוות הרמת הדשן: הקדוש ברוך הוא ציווה על הכהן – הדמות המרוממת ביותר בעם – להשפיל עצמו, להתלכלך בפינוי האפר והפסולת. מדוע? כדי שיסיר הגבהות מליבו, יפקיר את כבודו העצמי למען כבוד שמים, כדרך שעשה דוד המלך בפיזוזו לפני הארון.
רבינו יונה מוסיף נדבך מפתיע: הוא מסביר שהסיבה שהכהן לובש בגדים מכובדים גם בעת הוצאת הדשן היא כדי להורות שמעלתו הגדולה של האדם אינה נמדדת ביוקרה של מעשיו, אלא בעצם עשיית רצון בוראו. גם עבודה בזויה, אם היא נעשית למען השם, היא-היא רוממותו האמיתית של האדם.
כך היה גם אצל הלוויים, משרתי השם רמי המעלה, שנשאו את משאות המשכן על כתפיהם ללא חשש לכבודם. כך נהג אלעזר בן אהרן הכהן, נשיא ישראל, שנשא בעצמו את שמן המאור וקטורת הסמים. בממלכת השמיים, הכללים הפוכים מממלכת בשר ודם: בעוד מלך בשר ודם לא יניח למנקה להגיש את שולחנו, במקדש – הכהן המפנה את הדשן הוא זה שממשיך לעבודות הקודש הפנימיות ביותר, כי אין כבוד גדול יותר מלשמש את הקדוש ברוך הוא בכל מלאכה שהיא.
ההבנה הזו ליוותה את גדולי הדורות לאורך כל הדרך. מעשה מופלא מסופר על רבן של ישראל, הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, בימים בהם התגורר בעיר ליסא לאחר נישואיו. בטרם יצא שמו בעולם, הוא נמלט מהכבוד ומרבנות בכל כוחו, מתוך חשש שמא הכבוד שיקבל בעולם הזה ינכה מזכויותיו לעולם הבא.
יום אחד, צדה עינו מודעה דרושים מבית הכנסת הגדול בווילנא: מחפשים "שמש שני". התפקיד? לציית להוראות השמש הראשי, לאסוף סידורים ולטאטא את הרצפה. עבור רבי עקיבא איגר, זו הייתה הזדמנות פז לפרנס את משפחתו בעבודת קודש נסתרת ובזויה לכאורה.
הוא פנה לרב העיר, הגאון בעל "נתיבות המשפט" זצ"ל, וביקש ממנו מכתב המלצה למשרת הניקיון. ה'נתיבות', אף שהזדעזע מהמחשבה שגאון כזה יטאטא רצפות, הבין את עומק צדקותו וכתב לו המלצה חמה המתארת את גאונותו ויושרו.
גבאי בית הכנסת בווילנא נדהמו. הם לא חיפשו רב, אלא מנקה, אך המכתב מה'נתיבות' הותיר אותם אובדי עצות. הם כתבו בחזרה לרב: "אנו מסכימים למנותו, אך יש לנו שאלה הלכתית – כיצד יוכל השמש הראשון, יהודי פשוט, לתת פקודות לתלמיד חכם כזה מבלי לפגוע בכבוד התורה?".
ה'נתיבות' הראה את המכתב לרבי עקיבא איגר וביקש ממנו להכריע בדבר. רבי עקיבא איגר סירב לפסוק בשאלה הנוגעת לעצמו, ולבסוף המשרה לא יצאה אל הפועל. אך המעשה נותר חקוק לדורות: רבן של ישראל לא ראה שום ביזיון בטאטוא בית הכנסת; עבורו, כפי שהיה עבור "החלבן" משערי חסד ועבור הכהן הגדול במקדש, כל פעולה שנעשית לכבוד ה' היא היא תכלית הרוממות והכבוד האמיתי.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
