הקלישאה "שעות דרמטיות לקראת הגעה להסכם" כבר נמאסה כמעט על כולם, מלבד על אדם אחד שממשיך לצייץ, לאיים, לחזור בו ואז שוב לאיים, עד שהפך לקריקטורה של עצמו. "האיש החזק בעולם", שביקש להיראות כמי שמטיל אימה על אויביו, מוצג כיום אפילו ברשתות האמריקאיות כשבשבת רוח: רגע מודיע שיש הסכם, רגע אחר כך מאיים להפציץ את איראן.
הבעיה היא שלא רק בעולם הפסיקו לקחת אותו ברצינות. גם באיראן לועגים לטראמפ בגלוי. האיומים שלו כבר אינם מייצרים הרתעה, והדבר משפיע על כל האזור. האיראנים מרימים ראש, חיזבאללה בוחן גבולות, וגם חמאס מרגיש שהלחץ ירד. התוצאה: מתח ביטחוני מתמשך בכל הזירות עם השלכות מדיניות, צבאיות וגם פוליטיות.
בליכוד מבינים היטב את גודל הבעיה. בשיחות סגורות אומרים גורמים במפלגה כמעט במפורש: אם לא תהיה הכרעה ברורה יותר מול איראן וחיזבאללה, נתניהו עלול להפסיד את הבחירות. לדבריהם, בעוד השמאל יתייצב לקלפיות רק כדי להפיל את נתניהו, דווקא בימין עלולה להיווצר אדישות מסוכנת. "אם אין הכרעה, אנשים יגידו לעצמם שאין כבר למי להצביע", מסביר אחד הגורמים.
במקביל, בליכוד מזהים גם את קו הקמפיין של השמאל: חזרה בלתי פוסקת לטבח ולמחדל, בניסיון לקעקע את דימוי "מר ביטחון" של נתניהו, כדי לגרום לדיכוי ההצבעה והישארותם בבית של מצביעיו.
מנגד, בליכוד ינסו למקד את השיח במה שקרה אחרי הטבח: חיסול בכירי הטרור, התקיפות באיראן וההישגים הצבאיים. אלא שגם שם מבינים: בלי תמונת ניצחון ברורה, קשה יהיה לייצר תחושת הכרעה ציבורית.
על פי הדיווחים, גם נתניהו עצמו מודאג מאוד מהאפשרות שטראמפ יחתום על הסכם פשרה מול איראן. כמה מחברי הכנסת בליכוד הזהירו בשיחות סגורות כי אם המצב הנוכחי יימשך, הדבר יפגע אלקטורלית במפלגה. "אנחנו חייבים מכה שלישית באיראן ולהשיג את היעדים שהבטחנו", אמר אחד מהם, "אחרת נפסיד את הבחירות".
החשש בליכוד גובר גם לנוכח המצב בלבנון. חיזבאללה ממשיך להפר את הפסקת האש, ישראל סופגת נפגעים, ובמערכת הפוליטית טוענים שטראמפ מגביל מאוד את חופש הפעולה הישראלי. "אם בסוף תיחתם עסקה רכה מול איראן וחיזבאללה יישאר על הרגליים, יהיה קשה מאוד להסביר לציבור מה בדיוק הושג במלחמה", הם אומרים.
שורה תחתונה: בליכוד מבינים שהבחירות הקרובות לא יוכרעו רק על יוקר המחיה או על חוק הגיוס. מבחינתם, הכול יקום וייפול על שאלה אחת: האם הציבור ירגיש שנתניהו באמת הכריע את איראן, או רק דחה שוב את הבעיה.
תדרוכים מפוברקים
כל כך הרבה דיס אינפורמציה נשפכה ופוזרה בשבוע האחרון סביב "משבר חוק הגיוס", עד שאפשר היה להבין כמעט מיד, מי עומד מאחורי התדרוכים ומה האינטרסים שלו. מה שברור הוא שבסביבת ראש הממשלה עשו הכול כדי להרחיק מעצמם את כישלון ההבטחה הקואליציונית הבסיסית שלא קוימה. אימת פירוק הגוש נפלה עליהם.
וכך לפתע החלו לצוץ סיפורים על כך ש"החרדים הם שהפילו את החוק", כאילו הכול כבר היה סגור ומוכן לקראת ההצבעה, כולל גיוס הרוב הדרוש, ורק "החרדים טרפדו ברגע האחרון".
היו גם כתבים מתודרכים שקיבלו כביכול "תרשים זרימה" מדויק של מאחורי הקלעים. לפי אותם דיווחים, "דווקא ההנהגה החרדית בלמה את המהלך ברגע האחרון, בעוד בלשכת ראה"מ ניסו להחיות את החוק מחדש". האינטרס שמאחורי התדרוכים היה שקוף: הלשכה עשתה הכל והחרדים הם שהפילו.
לפי אותם גורמים, בשבועות האחרונים נעשה מאמץ גדול להחיות את החוק, לאחר שבקואליציה הבינו כי "בלי החוק אין גוש ביום שאחרי". בלשכת ראה"מ, כך נטען, אף התקבלה החלטה אסטרטגית להאיץ את קידום החוק, לגבש נוסח ולהתחיל רצף דיונים קדחתני בוועדת החוץ והביטחון. אלא שאז, לטענתם, הכול קרס.
בשלב הזה כבר ניסו המתדרכים לטהר את ראה"מ גם מהפגישה שקיים לפני שבועיים עם נציגי דגל התורה, בה הודה כי קיימים קשיים פוליטיים להעביר את החוק לפני הבחירות, בשל מספר המתנגדים הגבוה מתוך הקואליציה. לטענתם, המסר שיצא מהפגישה היה כאילו "נתניהו לא רוצה להעביר את החוק כי זה לא טוב לו פוליטית". מכאן הייתה קצרה הדרך למכתב החריף על פירוק הגוש.
אלא שכאן בדיוק מתחילה הבעיה האמיתית עם כל גרסת התדרוכים הזו: היא פשוט אינה עומדת במבחן המציאות. אין משמעות למי שאומר בשיחות פרטיות שאין לו רוב לחוק, ואז כעבור יומיים מציע "רציפות" לכנסת הבאה, למרות שחוות הדעת המשפטיות קובעות מראש שהמהלך חסר סיכוי.
אחר כך מגיעה הצעה חדשה: "נעלה את החוק ואתם תדאגו לרוב". כשגם זה לא מסתדר, מגיעה גרסה נוספת: "יש לי אפשרות לייצר רוב באמצעות לחץ על מתנגדים מבית, אבל אתם חייבים להודיע שאתם משתפים פעולה עם התהליך".
מכל סבב ההצעות, השינויים והתדרוכים עולה תמונה עגומה למדי: לא הייתה באמת כוונה מלאה להעביר את החוק, אלא בעיקר ניסיון נואש לשמור על שלמות הגוש ולגלגל את האחריות של הכישלון אל האחרים. זו, לפחות, התחושה שנשארה מכל הסיפור.
גולן אמר את האמת בקול
יו"ר מפלגת "הדמוקרטים" יאיר גולן חשף השבוע את מה שהיה ידוע מזמן לכולם: כל הקמפיין של האופוזיציה סביב "ברית המשרתים" וחוק הגיוס הוא קודם כול כלי פוליטי. לא אידיאולוגיה, לא תפיסת עולם, ולא באמת צורך צבאי. מדובר באמצעי להכות בחרדים, לפרק את הגוש ולגרוף קולות בקלפי. בדיוק כפי שנפתלי בנט עצמו אמר בעבר, לפני שהתהפך והפך לאחד ממובילי הקו התקיף ביותר נגד כל הסדר ללומדי התורה.
דבריו אלו של גולן בפני פעילי מפלגתו, (שנחשפו בחדשות 14) ומסקנתו שאפשר לשבת עם החרדים כדי להפיל את נתניהו, יצרו רעידת אדמה בתוך האופוזיציה. הסיבה: ברגע שסגן הרמטכ"ל לשעבר מודה בפה מלא שכל שיח הגיוס הוא בעיקר פוליטיקה, מתפרקת למעשה כל "ברית המשרתים" שעליה בנו את קמפיין הבחירות שלהם.
מכאן החלה מלחמת הכול בכול. בנט מיהר לפרסם הודעה לוחמנית נגד כל "פשרה עם החרדים", לפיד תקף את איזנקוט וגולן על "טעות ערכית", יועז הנדל האשים את גוש המרכז – שמאל בכניעה לחרדים, ואפילו בתוך המחנה עצמו החלו האשמות הדדיות על "פגיעה בסיכויי הניצחון". כולם ניסו להוכיח מי יותר אנטי-חרדי.
מלבד גולן, ניצב גם גדי איזנקוט, במרכז הסערה, לאחר ש"העז" להציג קו מעט שונה בישיבה משותפת עם החרדים בממשלה. בתגובה הסתערו עליו שותפיו לגוש בטענה שהוא "מוביל להפסד בבחירות". איזנקוט ניסה להסביר כי עמדתו לא השתנתה, אבל מבחינתם הנזק כבר נעשה.
האירוניה זועקת: אותם אנשים שמטיפים במשך שנים ל"אחדות", "הכלה" ו"ממלכתיות", הפכו בן רגע למחנה שמנהל מלחמה פנימית סביב השאלה מי יחרים את החרדים בצורה החריפה ביותר. כל זאת, בזמן שבכיריהם עצמם מודים מאחורי הקלעים כי בסופו של דבר יהיו מוכנים לשבת עם החרדים אם זה מה שיביא להפלת נתניהו.
גם ההכחשות של גולן רק החמירו את המצב. אחרי שתועד אומר במפורש כי יסכים לשבת עם החרדים, הוא ניסה לטעון ש"דבריו הוצאו מהקשרם". אלא שהציבור כבר הבין היטב את המסר: מאחורי כל סיסמאות "ברית המשרתים" מסתתר בעיקר קמפיין פוליטי שנועד לגייס קולות. אחד הפרשנים סיכם היטב את הדברים: "גולן פשוט חשף מוקדם מדי את מה שכולם ניסו להסתיר".
מאחוז החסימה ועד כפיות הטובה
האכזבה מאי הצבעת חברי "הציונות הדתית" בעד חוק המעונות השבוע ומהפעילות של חלקם נגד החוק הייתה גדולה. קשה להיזכר בכפיות טובה גדולה מזו, בפרט לאחר שהמפלגות החרדיות קיימו את חלקן בהסכם הקואליציוני והעניקו לסמוטריץ' ולחבריו כל מה שביקשו. והנה, כאשר הגיע תורם לעמוד בהתחייבויותיהם, הם נסוגו ונעלמו, רק מתוך תקווה להציל את עצמם מאימת אחוז החסימה. אין ספק שהדבר נרשם היטב וייזכר גם במערכות הבחירות הבאות.
סמוטריץ' אמנם אינו איש שמאל, אבל בפועל הוא מאמץ יותר ויותר את הקו שלהם נגד הציבור החרדי, כפי שבא לידי ביטוי סביב חוק המעונות. מצבו בסקרים קשה מאוד, והוא כנראה מעריך שהתנהלות כזו תשפר את מצבו. במשך שנים ביקש להציג את עצמו כנציג המרכזי של הציונות הדתית, אלא שלפי הסקרים האחרונים קיים פער עצום בין שם המפלגה לבין הציבור שאמור לתמוך בה.
סקר של ד"ר מנחם לזר ב"מעריב" הראה כי כ־80% מאנשי הציונות הדתית כלל אינם מתכוונים להצביע למפלגתו. לפי אותן הערכות, התמונה עשויה להשתנות רק אם תא"ל במיל' עופר וינטר יעמוד בראש הרשימה.
תזכורת: בבחירות האחרונות קיבלה רשימת "הציונות הדתית", שכללה אז את בן גביר, נועם וסמוטריץ', כ-516 אלף קולות. בפועל היו אז שלוש מפלגות דומיננטיות במגזר: "הציונות הדתית" עם כ־30%, "ימינה" של איילת שקד עם 27% (למרות שלא עברה את אחוז החסימה) והליכוד עם 23%. שאר הקולות התחלקו בין המפלגות החרדיות למפלגות המרכז-שמאל.
נתניהו מבין היטב את מצבו של סמוטריץ' וינסה ככל הנראה לאחד מחדש את הגוש כפי שעשה בעבר. לא מן הנמנע שיוצעו גם שריונים בליכוד לאנשי הציונות הדתית כדי למנוע איבוד קולות בימין.
במקביל, גם גוש המרכז-שמאל מזהה הזדמנות ומנסה לחדור למחנה הדת"ל שם מעריכים כי מתוך כ-15 מנדטים שמגדירים עצמם "ציונות דתית", קיימים לפחות שלושה מנדטים פוטנציאליים למפלגות המרכז-שמאל, בעיקר בקרב דתיים־לייט, מאוכזבי סמוטריץ' ואנשי רעננה, גבעת שמואל וסביבתן.
האיחוד בין בנט ללפיד הרחיק אמנם חלק מבוחרי המגזר בשל החיבור ללפיד, אך הדמויות שמחפשים אותם מצביעים, הן חילי טרופר, יועז הנדל, איילת שקד ואפילו איזנקוט, שהתחזק ביורם כהן ומתן כהנא. גם ליברמן כבר פועל במרץ במגזר באמצעות מטה ייעודי בראשות יוסי ברודני.
הקרב על קולות הציונות הדתית חוצה כיום את כל המערכת הפוליטית. ורק סמוטריץ' ממשיך להאמין שכפיות הטובה שהפגין השבוע לא תעלה לו לבסוף במחיר פוליטי כבד בקלפי. לא נזיל דמעה אם כך יקרה.
ההחלטות של בנט מרחיקות אותו מראשות הממשלה
אחד הדברים הנדרשים מכל מנהיג, ובוודאי במדינת ישראל, הוא לדעת לקבל החלטות בקור רוח ולא בפזיזות. למנהיג אסור שעצביו יהיו רופפים ויובילו אותו לפעול מתוך לחץ. הוא חייב להיות שקול, לפעול מהראש, לחשוב היטב ורק אז לקבל החלטות, בלי להיגרר אחרי אינטרסים רגעיים או לחץ פוליטי.
נפתלי בנט, שרואה את עצמו כ"ראש הממשלה הבא", לפחות על פי שומרי הראש (עם המסכות השחורות) שסובבים אותו, לא תמיד עומד במבחן הזה. פעם אחר פעם הוא נוטה לקבל החלטות מהירות, שנראות נוצצות באותו רגע, אך מתבררות בדיעבד כשגיאות פוליטיות קשות.
כך היה כאשר הקים את מפלגת "ימינה" ושילב בה את עידית סילמן, עמיחי שיקלי וניר אורבך. השלושה, כזכור, הפנו לו עורף, בשלבים, לאחר שחבר ללפיד ומנסור עבאס בניגוד להבטחותיו. בנט עצמו הודה בדיעבד שטעה בהם.
כך היה גם ב־2015, כאשר ניסה לשריין את אלי אוחנה ברשימת "הבית היהודי". בעקבות סערה ציבורית ולחץ כבד מצד רבנים בציונות הדתית, נאלץ לסגת מהמהלך בתוך ימים ספורים. באותן בחירות שובץ גם ינון מגל במקום השביעי ברשימה ונבחר לכנסת. גם המהלך הזה התברר בהמשך כטעות פוליטית מבחינתו של בנט, בעיקר לאור הפער הגדול בין עמדותיו של מגל לעמדותיו שלו.
אלא שכל אלו מתגמדים מול המהלך הנוכחי: החיבור המהיר עם יאיר לפיד ו"יש עתיד". בניגוד ל"אקזיט" העסקי שעשה בעבר והפך אותו לאדם עשיר, החיבור הזה עלול להיזכר כעסקה הפוליטית הגרועה בחייו. בנט סבר שהאיחוד יסייע לו לבסס את עצמו כמנהיג הגוש מול גדי איזנקוט. בפועל, כך נראה כרגע, מי שניצל באמת מהמהלך הוא בעיקר יאיר לפיד, שקיבל חמצן פוליטי והתרחק מאחוז החסימה. באותו שבוע קראנו כאן למהלך הזה "איחוד הצלה" (ח"כ טיבי אהב ושאב את הרעיון), אך התברר שההצלה הייתה של לפיד הרבה יותר משל בנט.
מאז האיחוד, הסקרים מראים מגמה הפוכה מזו שבנט קיווה לה: "ביחד" נחלשת, בעוד איזנקוט מתחזק. לא מן הנמנע שבקרוב אף יעקוף את שניהם יחד. איזנקוט, שנפגע מהמהלך ומהעובדה שלא שותף בו (כך העיד בראיון אישי), עשוי למצוא עצמו בסוף כמי שקוטף את הנהגת הגוש על חשבונם.
בנט הוכיח שוב עד כמה הוא פועל מתוך לחץ. במקום להמתין, לנשום עמוק ולהבין שחיבורים פוליטיים עושים ברגע האחרון, הוא מיהר לבצע מהלך שנועד לבסס את מעמדו, אך עלול דווקא לפגוע בו. מוטב היה לו להביט בליברמן ובאיזנקוט, שמאותתים כי אם יתאחדו, זה יקרה סמוך מאוד להגשת הרשימות.
גם אם בנט יצליח בסופו של דבר להוביל את הגוש, הבעיות שלו לא יסתיימו. לפיד אמנם חתם שלא ידרוש רוטציה, אבל ליברמן כבר מאותת בגלוי, שידרוש בדיוק את מה שבנט עצמו סחט בעבר מלפיד. "ליברמן עושה בנט לבנט", אומרים במערכת הפוליטית.
שורה תחתונה: האם אדם שפועל שוב ושוב בפזיזות, בלי לחשוב כמה צעדים קדימה, מתאים באמת להנהיג מדינה? די להביט בדרך שבה איבד בתוך זמן קצר את ראשות הממשלה, כדי להבין מדוע רבים רואים בו מועמד שמתחרה עם אהוד ברק על התואר המפוקפק: "ראש הממשלה הכושל ביותר".
מי יצליח לפצח את ההצבעה הרוסית?
מדי מערכת בחירות חוזרת שאלת "הקול הרוסי": כמה הוא שווה, למי הוא מצביע, והאם בכלל קיים עדיין דפוס הצבעה אחיד בקרב ציבור דוברי הרוסית בישראל. בעבר, עם גלי העלייה הגדולים מברית המועצות, נטה המגזר באופן מובהק לימין. עם השנים השתנה חלק ממנו לכיוון המרכז-שמאל, בין היתר בשל ההסתה המתמשכת נגד החרדים בתקשורת ובפוליטיקה. השאלה הגדולה כעת: האם "הקול הרוסי" כבר נטמע לחלוטין בתוך הציבור הכללי, או ששוב ינסו להשתמש בו כדי להעביר קולות מהימין לשמאל באמצעות קמפיינים אנטי-חרדיים.
הפרשן עמית סגל טוען כי דווקא הציבור הזה עשוי להכריע את הבחירות הקרובות. לדבריו, מעבר לכחצי מיליון המצביעים הוותיקים דוברי הרוסית, נוספה כעת קבוצה חדשה של עולים מרוסיה ואוקראינה שהגיעו בעקבות המלחמה ביניהן. מדובר במנדט ואולי אף מנדט וחצי חדשים לחלוטין, שעבורם אלו יהיו הבחירות הראשונות במדינת ישראל. במערכת הפוליטית מעריכים שרובם ייטו לאופוזיציה, בין היתר בשל היחס הזהיר שנקטה מדינת ישראל כלפי המלחמה באוקראינה.
אלא שהסיפור הרוסי בישראל מעולם לא היה פשוט. פעם טענו שהרוסים שמאלנים, לאחר שסייעו להעלות לשלטון את יצחק רבין ואהוד ברק, פעמים אחרות הם הוגדרו כימנים מובהקים, לאחר שתמכו באריאל שרון ובנתניהו. כיום כבר ברור שאין "קול רוסי" אחד. מדובר בציבור מגוון מאוד: יוצאי בוכרה, גיאורגיה והקווקז שנוטים יותר לימין ולמסורת; צעירים בני "דור וחצי" שמצביעים יותר כמו בני גילם בישראל אך מושפעים מחוויות הקליטה של הוריהם; גמלאים שנחשבים לקבוצת ההצבעה האקטיבית ביותר (של ליברמן); ועולים חדשים מרוסיה ואוקראינה שמחזיקים לעיתים בעמדות ליברליות יותר.
לפי ההערכות, המגזר הרוסי שווה כיום כ-18 מנדטים, כוח אלקטורלי עצום. ובכל זאת, רק שתי מפלגות נאבקות עליו באמת: "ישראל ביתנו" והליכוד. "יש עתיד", למשל, איבדה חלק גדול מכוחה במגזר, שמתפזר כיום בין כמה מפלגות אופוזיציה.
עם זאת, יש דבר אחד שעליו כמעט כולם מסכימים: ליברמן ממשיך להיות הדמות המרכזית ביותר במגזר. הסיבה לכך אינה דווקא הייצוג הרוסי במפלגתו. להיפך. המועמדים החדשים שצורפו אליה לאחרונה, אינם נמנים על עולי רוסיה. הכוח שלו נובע בעיקר מהקו האנטי-חרדי החריף שאימץ לאורך כל הקדנציה, וביתר שאת ככל שמתקרבת מערכת הבחירות. במקביל, גם בנט ואיזנקוט מנסים לחדור למגזר הזה, אך בינתיים ללא הצלחה משמעותית.
נתון נוסף שמדאיג מאוד את האופוזיציה: בבחירות האחרונות כ-40% מהמגזר הרוסי כלל לא הלכו להצביע. במילים אחרות, המפתח אינו רק למי יצביע "הקול הרוסי", אלא האם בכלל הוא יגיע לקלפי. שיעור הצבעה גבוה במגזר עשוי לטלטל לחלוטין את מאזן הגושים.
שורה תחתונה: פעם ניסו להבין האם הרוסים הם ימין או שמאל, כיום כבר ברור שאין דרך לחזות כיצד יצביע "הקול הרוסי", משום שלא מדובר במקשה אחת אלא בציבור מגוון ורב שכבות, בדיוק כמו החברה הישראלית כולה. לפיכך כל ניסיון לנתח אותו כגוש אחיד, נידון מראש לכישלון.
כשלפיד הצליח להרגיז דווקא את הבייס שלו
באחד הראיונות התקשורתיים עם גדי איזנקוט, הוצג האסטרטג האמריקאי שלו כשהוא מצביע על גרף המלמד כי כדי להצליח פוליטית, איזנקוט צריך לזוז יותר ימינה מהמקום שבו הוא נמצא כיום. איזנקוט, שנראה מעט נבוך, שאל את יועצו ואת ראש מטהו רונן מנליס: "מה אני צריך לומר כדי להיות ימני?". הרגע הזה הפך מיד לחומר גלם ללעג ברשתות, על הניסיון של איזנקוט "להתחפש לימני".
מי שעוד מנסה בתקופה האחרונה להתחפש לימני הוא יאיר לפיד. החיבור שלו עם נפתלי בנט והקמת רשימת "ביחד" היו אמנם קרש הצלה פוליטי מבחינתו, אבל המפלגה עצמה אינה ממריאה בסקרים כפי שהם קיוו. לפיד מבין היטב שכדי להיאבק על קולות במרכז ובימין הרך, הוא חייב להרחיק מעצמו את תדמית "איש השמאל", אלא שהניסיון הזה נעשה לעיתים בצורה מגושמת מדי, שמצליחה להכעיס את מחנה השמאל עצמו.
כך בדיוק קרה השבוע, כאשר לפיד התראיין (לנדב פרי) ואמר כבדרך אגב: "אתה יודע שאני ציוני ופטריוט ולא שמאלני". מבחינתו זו הייתה כנראה עוד אמירה שנועדה למצב אותו במרכז המפה. אלא שבשמאל פירשו את הדברים בצורה אחרת לגמרי: כאילו שמאלנות עומדת בסתירה לציונות ופטריוטיות.
הסערה פרצה מיד. ח"כ נעמה לזימי מיהרה להגיב כי היא "שמאלנית, ציונית ומסורתית", והוסיפה תיאור ארוך על מאבקה למען המדינה "מול מכת"זיות ורימוני הלם". גם אנשי שמאל נוספים תקפו את לפיד על הניסיון להתנער מהמחנה שממנו צמח. העיתונאי ברק רביד ("טראמפ אמר לי", "הסביר לי", "חזר ואמר לי") כתב ללפיד כי במקום להסתבך בהסברים, היה עדיף פשוט להתנצל. ברשתות השונות הופיעו תגובות חריפות יותר בסגנון: "אני שמאלני וציוני, על אפך וחמתך".
אפילו ינון מגל מהימין ניצל את ההזדמנות כדי לעקוץ את השמאל ולשאול בציניות: "לא הבנתי, שמאלנים הם לא ציונים ופטריוטים?".
לפיד, שהבין את גודל הסערה, ניסה מיד לבצע תיקון ובקרת נזקים והסביר כי "אפשר להיות ציוני ופטריוט גם כשמאלני", אך הנזק כבר נעשה. מבחינת חלק מבוחריו, שוב נחשפה המבוכה הפוליטית שלו: מצד אחד הוא לא יכול לוותר על קולות השמאל. מצד שני הוא מבין שכדי לשרוד פוליטית הוא חייב לברוח מהתווית הזו.
שורה תחתונה: לפיד מנסה לשכנע את הציבור שהוא כבר לא שמאל, אבל בדרך מצליח בעיקר להרחיק את מחנה השמאל עצמו, מבלי לשכנע באמת את הימין.
כשהטרגדיה האישית הופכת לכרטיס כניסה לפוליטיקה
זה היה צפוי והנה זה קורה: המפלגות השונות החלו לשריין ולצרף לשורותיהן בני משפחות שכולות מהטבח ומשפחות חטופים. המבוקשים ביותר הם אלו שנחשפו שוב ושוב בתקשורת במהלך המלחמה, מתוך רצון לתרגם את האהדה והאמפתיה הציבורית שצברו לכוח פוליטי בקלפי.
הראשון היה ליברמן, שצירף ל"ישראל ביתנו" את רפי בן שטרית, אביו של אלרואי הי"ד שנהרג בקרב בנחל עוז, ואת שרון שרעבי, אחיו של שורד השבי אלי שרעבי. השבוע שוריין גם צביקה מור, אביו של ניצול השבי איתן מור, לרשימת "הציונות הדתית". ברקע מדברים גם על אפשרות שעינב צנגאוקר, אמו של החייל ניצול השבי מתן, תצטרף ל"דמוקרטים" של יאיר גולן. בליכוד מזכירים את איריס חיים, אמו של יותם החטוף שנהרג בשוגג מאש צה"ל, ואולי גם את החייל ארי שפיץ שנפצע קשה במלחמה והחלים. גם בנט ואיזנקוט צפויים, לפי ההערכות, לצרף בהמשך מועמדים דומים.
חלק מהמהלכים הללו אינם מפתיעים כלל. היו מי שראו כבר מזמן כיצד חלק מבני המשפחות הופכים לדמויות ציבוריות ופוליטיות לכל דבר. כתבנו כאן כבר בימי המחאות כי צנגאוקר מכוונת את דרכה לפוליטיקה. גם צביקה מור (יליד בני ברק), שהקים את "פורום תקווה" והתבטא באופן מעורר השתאות לאורך כל המלחמה, מגיע כצפוי לפוליטיקה.
עד עכשיו נזהרו רוב הציבור והתקשורת מלמתוח ביקורת על בני המשפחות מתוך כבוד לכאבם העצום. אבל מרגע הכניסה לפוליטיקה, הכללים משתנים. מרגע שהם הופכים לחלק ממפלגה ומקמפיין בחירות, הם יעמדו בדיוק כמו כולם מול ביקורת ציבורית ופוליטית חריפה.
הוויכוח סביב התופעה כבר החל. מבקרי המהלך טוענים כי חלק מהמצטרפים לא נבחרו בשל ניסיון ציבורי או כישורים מיוחדים, אלא משום שסיפורם האישי הפך לסמל לאומי. "אפשר לכבד את הכאב שלהם", אומרים אותם מבקרים, "אבל אי אפשר להפוך טרגדיה אישית לקרש קפיצה פוליטי".
מן העבר השני מזכירים, כי גם פוליטיקאים ותיקים עושים שימוש מתמשך בסיפוריהם האישיים. נתניהו מזכיר שוב ושוב את היותו אח שכול של יוני נתניהו הי"ד, איזנקוט, ששכל את בנו גל הי"ד במלחמה, אינו מסתיר את כאבו וסיפורו האישי מלווה אותו בכל הופעה ציבורית.
ואל כל אלה הצטרף השבוע גם בני גנץ, שחשף לראשונה כי רעייתו חולה באלצהיימר בגיל 51 בלבד. אלא שגנץ גילה במהירות שאין רחמים בפוליטיקה. ברשתות החברתיות כבר הופיעו טענות מכוערות כאילו הוא "סוחר" בסיפורו האישי כדי לעורר חמלה פוליטית ולעבור את אחוז החסימה.
בהקשר הזה אנו חושפים כאן לראשונה סיפור מעניין, אותו שמעתי מח"כ לשעבר הרב אליהו ברוכי. לדבריו, ח"כ הרב יעקב אשר, שהכיר את מצוקתו האישית של גנץ, נהג להתקזז עמו בהצבעות שונות עוד בממשלה הקודמת, בכל פעם שנדרש ללוות את רעייתו לטיפולים. הרב אשר עשה זאת בשקט מוחלט, בלי לספר ובלי לחפש כותרות. הוא אף נשאר פעמים רבות במליאה עד שעות הלילה המאוחרות, למרות שבפועל לא השתתף בהצבעה. "הוא נהג באצילות בבחינת 'עמו אנוכי בצרה', גם עם חבריו לסיעה שנשארו עד מאוחר וכמובן עם גנץ עצמו", העיד הרב ברוכי.
סביר להניח שאלמלא חשיפת סיפורה של רעיית גנץ השבוע, גם הציבור לא היה שומע לעולם על המעשה האצילי הזה.
דו-עט: הסיפורים הקצרים של השבוע
הח"כ האלמוני: איש לא היה מכיר את חה"כ דן אילוז אלמלא התבטאויותיו נגד החרדים ("השותפות עם המפלגות החרדיות היא סכנה קיומית") ועמדותיו נגד חוק הגיוס. השמאל והתקשורת מבליטים אותו, אך אחרי הבחירות הוא יישכח במהרה. אילוז נכנס לכנסת ב"נורווגי" במקום השר מיקי זוהר, ותמוה מדוע בליכוד לא איימו להחזיר את זוהר ולהדיח אותו מהלך שהיה גורם לו ליישר קו. תזכורת: אריאל שרון השיג רוב להתנתקות פשוט על ידי פיטורי השרים ליברמן ובני אלון. משילות עושים במעשים.
ההמלצה נדחתה: העיתונאי רביב דרוקר חווה השבוע משהו שאינו רגיל בו. במאמר ב"הארץ" הוא המליץ לערבים שלא לרוץ ברשימה אחת, כדי שלא ישתו מנדטים ממפלגות המרכז-שמאל ויפגעו בסיכוי להפיל את נתניהו. בתגובה, הוא ספג שלל מאמרי נגד שהאשימו אותו בפטרונות ובגזענות. דרוקר, איש שמאל מובהק, לא ציפה לחטוף דווקא מהבית, ויש להניח שהסיבוב הזה עוד רחוק מלהסתיים.
קריאת חיסול: מוחמד עודה, המפקד הרביעי של הזרוע הצבאית של חמאס, כנראה לא קרא 'יתד נאמן' ביום ג'. אם העיתון הנפוץ ביותר במגזר החרדי, היה מגיע לעזה, עודה היה רואה את שמו מתנוסס במדור "הדמויות מאחורי החדשות" כמועמד הבא לחיסול ואולי נזהר יותר. שעות ספורות לאחר מכן, שלושה טילים ממטוסי קרב כבר החריבו את הדירה שבה שהה בצפון הרצועה והפכו את התחזית למציאות. הכתובת, מתברר, הייתה על העיתון. שבת שלום
