ח"כ יוני משריקי מש"ס נשא היום (רביעי) נאום תקיף במליאת הכנסת נגד מעצרי בני הישיבות, ובמהלכו האשים את המדינה בניהול מאבק נגד עולם התורה במקום בקידום הסדרה מוסכמת של הסוגיה. בדבריו הציג ביקורת חריפה על מדיניות האכיפה כלפי בני הישיבות ועל השימוש, לדבריו, בכלים פליליים ומשטרתיים לטיפול במחלוקת ציבורית עמוקה.
משריקי פתח את נאומו באמירה מהדהדת: "אני עולה לדוכן הזה כדי לומר דבר פשוט וברור: מדינת ישראל לא תושיב את התורה על ספסל הנאשמים. אפשר לעצר בחור ישיבה, להלביש אותו במדי כלא ולסגור אחריו דלת ברזל. אפשר לקרוא לו 'עריק', לתייק אותו במסמך, להכניס אותו למערכת האכיפה ולהציג את כל זה כ'שלטון החוק'. אבל יש דבר אחד שאי אפשר לעשות: אי אפשר להפוך את לימוד התורה לעבירה, את בית המדרש לאיום ביטחוני, ואת הבחור שיושב מול הגמרא לאויב המדינה."
בהמשך דבריו החריפים, הפנה חבר הכנסת אצבע מאשימה ישירה לעבר מערכת המשפט והעומדת בראשה, וטען כי מדובר במנגנון דורסני ומכוון שנועד לפגוע בציבור החרדי בכללותו: "והדברים האלה מופנים גם לגברת מיארה שהיא וחבר מְרֵעֶיהָ עומדים מאחורי החרפה הזאת. לקחתם את השמנת של האומה, את הצעירים הכי טהורים ואצילים, והפכתם אותם לאויבי האומה, לשק החבטות הלאומי. ישבתם בדיונים ארוכים איך פוגעים עמוק יותר, איך מסובבים את החרב בתוך איבריו של הקורבן, כואב יותר, אכזרי יותר, מרושע יותר.
לא הסתפקתם במעצרים, פגעתם להם בילדים הקטנים, פגעתם להם בזכות הלגיטימית לקורת גג כמו שיש לכל אזרח. בניתם מנגנון מרושע ואכזרי!! ואני אומר מכאן, בצורה הברורה ביותר: בני התורה אינם בעיה שצריך לפתור. בני התורה הם נכס שצריך להוקיר!!! בני התורה אינם בעיה שיש לסלק מן הדרך. הם חלק משמעותי מן העם היהודי ומן הזהות שעליה קמה מדינת ישראל. אפשר וצריך לקיים דיון אמיתי על חובות, זכויות ואחריות משותפת, אך הדיון הזה חייב להתנהל מתוך כבוד ולא מתוך ניסיון להכניע ציבור שלם."
משריקי לא חסך בביקורת גם מהנהגת הקואליציה, ופנה באופן ישיר מעל הבמה אל השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, בדרישה לגלות אחריות ואיפוק מול המראות הקשים של מעצרי הצעירים החרדים: "אדוני השר לביטחון לאומי, הדברים מכוונים גם אליך. מי שמדבר על זהות יהודית, על גאווה לאומית ועל משילות, אינו יכול לעמוד מנגד כאשר בחורי ישיבה נעצרים ומושפלים. משילות איננה רק היכולת להפעיל כוח. משילות נבחנת גם בשיקול דעת, באיפוק וביכולת להבין מתי השימוש בכוח גורם נזק גדול יותר מן התועלת שהוא מבקש להשיג. אני ביקרתי בכלא 10. לא פעם אחת ולא פעמיים. הייתי שם. ראיתם את העיניים של הבחורים. ראיתי את המשפחות. ראיתי אבא שעומד מחוץ לשערים שעות, רק מפני שהבן שלו שכל עוונו שהוא למד תורה, נמצא בפנים.
ואני שואל: מה הרווחתם מזה? האם אחרי מעצר אחד נוסף יש יותר אחדות בעם ישראל? יש נהירה של בני תורה לצבא? האם אחרי עוד עימות בכביש, עוד פרשים, אלות, עוד צילומים מבישים – מדינת ישראל חזקה יותר? ברור שלא!! מי שמבקש לגייס בכפייה את לומדי התורה לא מקרב אותם למדינה; הוא מרחיק אותם. מי שמבקש להכניע עולם שלם באמצעות מעצרים לא מייצר אחריות; הוא מייצר ניכור, ומי שחושב שאפשר לנהל את החברה החרדית דרך שערי כלא 10 – פשוט לא מבין את הציבור החרדי.
וזה לא אני אומר את זה. יוסי לוי, מנכ"ל עמותת נצח יהודה, אדם שאין חולק על הניסיון והמומחיות שלו בגיוס חרדים לצה"ל, אמר בצורה הברורה: גל המעצרים הזה לא רק שלא מביא עוד חרדים לצבא – הוא עושה בדיוק את ההפך. הוא מרחיק, הוא מקשיח עמדות, והוא הורס שנים של עבודה קשה לבניית אמון."
במהלך הנאום ביקש חבר הכנסת להבהיר כי המאבק אינו נובע מזלזול בכוחות הביטחון, אלא מתוך רצון להגן על היסוד הרוחני של העם, כשהוא קורא להימנע מיצירת חיכוך מכוון בין חלקי העם השונים: "אדוני היושב־ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר. אני רוצה לדייק: זה לא רק אינו מוביל לתכלית. זה מוביל לתכלית הפוכה. מדינה שחושבת שכוחה נבנה כאשר היא שוברת את עמוד השדרה הרוחני שלה – מחלישה את עצמה במו ידיה.
מדינה שחושבת שהיא תתחזק אם היא תכתוש את לומדי התורה – לא מבינה מהו כוח יהודי. מדינה שמפעילה משטרה צבאית מול בחורי ישיבה כאילו מדובר במבצע ללכידת אויב -איבדה את הפרופורציה, איבדה את השכל הישר, ובעיקר איבדה את הכבוד למסורת שעליה היא קמה. שיהיה ברור: אנחנו מעריכים את חיילי צה״ל. אנחנו מתפללים לשלומם. אנחנו יודעים היטב מה עם ישראל חייב ללוחמים, לפצועים, למשפחות השכולות, למילואימניקים, לאימהות שלא ישנות בלילה. שלא יעלה על דעתו של מישהו שיש כאן צל של זלזול.
אבל בדיוק בגלל זה אסור להפוך את הצבא לכלי ניגוח נגד עולם התורה! בדיוק משום שהצבא קדוש במשימתו להגן על עם ישראל-אסור להשתמש בו כדי לרדוף בחורים שכל חייהם מוקדשים ללימוד תורה. הסוגיה הזאת אינה יכולה להיפתר בכוח. מעצרים, כליאה ועימותים ברחובות אינם תחליף לחקיקה רצינית. מחלוקת עמוקה כל כך מחייבת אחריות, סבלנות והבנה של הציבור החרדי ושל מקומו של לימוד התורה בזהותו."
לסיום, הדגיש משריקי כי סוגיית השוויון בנטל אינה צריכה להתפרש כניסיון למחיקת הייחודיות החרדית או לפגיעה במרקם החברתי העדין, אלא מחייבת פתרון חקיקתי הולם ומכבד: "חברי הכנסת, יש כאן עוד נקודה שחייבים לומר בקול. במשך שנים אומרים לנו: “תשתלבו”. “תהיו חלק” . אבל אי אפשר לבקש שותפות ובאותה נשימה לגרום לאלפי משפחות להרגיש נרדפים. אי אפשר לדבר על אחדות כאשר עולם התורה מוצג כבעיה לאומית. אני אומר כאן לחבריי מכל סיעות הבית: אל תטעו. זה לא עניין של ש״ס בלבד. זה לא עניין של יהדות התורה בלבד. וגם לא עניין של הציבור החרדי בלבד. זה מבחן של המדינה היהודית.
כי היום זה בחור ישיבה. מחר זו תהיה מסורת אחרת. מחרתיים זו תהיה קהילה אחרת. כאשר המדינה מתרגלת לרמוס זהות עמוקה- אף אחד לא באמת מוגן. אנחנו לא מבקשים פרס ולא מבקשים רחמים. אנחנו דורשים הכרה בסיסית בכך שלימוד התורה הוא ערך לאומי, שבית המדרש הוא יסוד בזהותה היהודית של המדינה, ושאת מעמד בני הישיבות צריך להסדיר בחקיקה מכבדת, רצינית ויציבה – לא באמצעות מעצרים שמעמיקים את הקרע ופוגעים בכבודה של המדינה.
יש מי שיאמרו: “אבל מה עם שוויון?” אני עונה: שוויון אינו אומר למחוק הבדלים. שוויון אינו אומר שכל חלקי החברה צריכים להיראות אותו דבר. שוויון אמיתי יודע להכיר בתרומות שונות, בעולמות שונים, במבנים שונים של אחריות. החברה הישראלית. היא פסיפס. ומי שמנסה להפוך פסיפס לפלטה אפורה אחת – לא יוצר שוויון; הוא שובר את התמונה. עם ישראל החזיק מעמד לא מפני שכולם היו אותו דבר. הוא החזיק מעמד מפני שהייתה בו ברית. לוחמים, לומדים, עובדים, מתפללים, בונים, מרפאים, מחנכים – כל אחד בשליחותו. כל אחד בתפקידו. כל אחד נושא חלק אחר מהקיום הלאומי.
ולכן אני אומר מכאן: אל תעמידו את החייל מול בן הישיבה.. החייל אינו אויבו של בן הישיבה, ובן הישיבה אינו אויבו של החייל. שניהם בניו של אותו עם. שניהם צריכים כבוד. שניהם צריכים תפילה. שניהם צריכים מנהיגות שלא מסיתה אותם זה בזה. הבעיה אינה בין החייל לבן הישיבה. הבעיה היא במנהיגות שמנסה לכסות על כישלון חקיקתי באמצעות כוח משטרתי. אדוני היושב־ראש, אני רוצה לומר מילה על כלא 10. כלא 10 הפך לסמל. אבל הוא לא היה צריך להיות סמל. מדינה יהודית ששולחת לומדי תורה לכלא צריכה לשאול את עצמה: מה קרה לנו? מתי איבדנו את הבושה? אנחנו ניאבק. ניאבק בכלים פרלמנטריים, בחקיקה, בוועדות, ניאבק מעל הדוכן הזה.
אנחנו לא נשתוק, כאשר לומדי תורה נעצרים ומושפלים. ולסיום, אדוני היושב־ראש, בשעה הזאת, יש אלפי בתי מדרש ברחבי הארץ. יש בחורים שיושבים עכשיו מול גמרא. יש קול תורה שעולה מירושלים, מבני ברק, מאלעד, מביתר, מאופקים, מנתיבות, מטבריה, מקריית ספר, מאשדוד. קול שקט. לא אלים. לא מאיים. קול של עם שממשיך את עצמו. והקול הזה אומר למדינת ישראל: אל תילחמי בי. אני לא האויב שלך. אל תכלאי אותי. אני הנשמה שלך. אל תנסי להשתיק אותי. אני הסיבה שאת כאן.
מדינת ישראל צריכה צבא חזק. כן. מדינת ישראל צריכה ביטחון. כן. מדינת ישראל צריכה אחריות. כן. אבל מדינת ישראל, אם היא רוצה להישאר מדינה יהודית, צריכה להכיר באמת הפשוטה: בלי תורה אין לנו שורש. ובלי שורש – גם העץ החזק ביותר נופל. הקריאה שלי היום היא ברורה: שחררו את בני התורה. הפסיקו את רדיפת לומדי התורה."
