הדמגוגיה הזולה שלטה גם השבוע בכותרות התקשורת, לאחר פגישתם של ראשי המפלגות החרדיות, ח"כ הרב משה גפני וח"כ הרב אריה דרעי, עם ראה"מ נתניהו. "הדיל והמחיר", "עסקה שערורייתית", "חוקי הפיכה תמורת הגנה על עריקים", היו רק חלק מהכותרות שניסו לתאר את תוכן הפגישה.
הכתבים הפוליטיים לא הסתפקו בכך והוסיפו שמן למדורה. לטענתם, נרקמה עסקה פוליטית "על גבן של המשפחות השכולות": "גפני ודרעי ויתרו על חוק המעונות, דרשו את חוק יסוד לימוד תורה, חוק הכשרות ומניעת מעצרי עריקים. התמורה: תמיכה בפיצול תפקיד היועמ"שית, בוועדת חקירה פוליטית לטבח ובבחירות בסוף אוקטובר".
הדיווחים הללו הציתו מיד תגובות חריפות מצד האופוזיציה על "מכירת חיסול של המדינה" ו"ספסרות בדם תמורת הישרדות פוליטית". בנט, איזנקוט וליברמן התחרו ביניהם בהצהרות קיצוניות, שנפלו על אוזניהם הקשובות של הכתבים. חגיגת הדמגוגיה הייתה בעיצומה.
"כל הדיבורים כאילו היה דיל אינם נכונים", אומר לנו ח"כ הרב משה גפני. "הייתה דרישה לבצע שני דברים בלבד: חוק יסוד לימוד תורה וחוק שימנע מעצר בני ישיבות. הבהרנו שאם שני החוקים הללו לא יקודמו במהירות, אין עוד מה לעשות בכנסת הזו, ונתמוך בפיזורה כבר בשבוע הבא".
האם לא דרשו מכם בתמורה לתמוך בחוקים שהליכוד מבקש? "בפיצול היועמ"שית היינו תומכים בכל מקרה, אחרי כל מה שאנו והציבור סובלים ממנה. אבל זה כלל לא עלה בפגישה, וגם לא ועדת חקירה פוליטית לטבח".
אז לשם מה נועדה הפגישה? "בהוראת גדולי ישראל נפגשנו, שני ראשי המפלגות החרדיות, עם ראה"מ כדי לדרוש את שני הדברים הללו ותו לא".
נתניהו הופתע מהפגישה, לאחר שבעצם הודעתם שאתם לא בגוש יותר? הרב גפני: "לא. קשה כבר להפתיע אותו. דיברנו על שני החוקים הללו והוא מיד החל בטלפונים, קרא לאנשים שלו לקדם את זה ביום שני בוועדת חוץ וביטחון וועדת הכנסת, והתחייב לקדם את זה".
לאחר כל הקדנציה הרעה הזו, אתה מאמין לו שהוא יקדם את זה? "לא נשאר הרבה זמן. הייתה הוראה שקיבלנו להבהיר לו את מה שחשוב לבצע באופן מיידי. בינתיים עד היום, הוא לא הוכיח את עצמו. ביום שני הקרוב נראה. כבר אין הרבה זמן".
בהזדמנות זו אני שואל את הרב גפני, גם על האפשרות שהעלינו כאן בשבועות האחרונים, לפיה נתניהו ואיזנקוט יקימו אחרי הבחירות ממשלת אחדות ברוטציה, ללא החרדים.
"בתיאוריה הכול אפשרי", הוא משיב, "אבל במציאות זה לא יקרה. החרדים הם השותפים הנאמנים, היציבים והנוחים ביותר לכל ראש ממשלה. היום יש הרבה 'ראשי ממשלה' מדומיינים שמצהירים הצהרות בחירות. אחרי הבחירות הם פוגשים את המציאות ומבינים שהחרדים הם השותף הטבעי ביותר".
שורה תחתונה: את מבחן האמת לא יקבעו הכותרות, אלא יום שני הקרוב. אז יתברר האם נתניהו שוב מושך זמן ומפזר הבטחות, או שהפעם, אולי לראשונה זה זמן רב, הוא גם יקיים.
הכתובת הנכונה
עוד לפני שיצאה לדרך "מחאת הרכבים" השבוע, עלו קולות הקוראים לשנות את דפוס הפעולה. לא עוד הפגנות בכבישים וברחובות, שעלולות לעורר שנאה ולהוסיף חומר בעירה להסתה, אלא העתקת מוקד המחאה אל בתי בכירי מערכת המשפט והייעוץ המשפטי.
"כולם יודעים מי הם האחראים המרכזיים לנזק שנגרם כיום לציבור החרדי: היועמ"שית והבג"צ. לכן המחאות צריכות להתקיים מול הבתים שלהם", אמר הפרשן בועז גולן ב"חדשות 14". לדבריו, אם זה יקרה, יצטרפו אליהן גם רבים שאינם חרדים.
גולן הדגיש כי הוא עצמו נפגע מחסימות הכבישים, אך הזכיר כי מי שהכשירה בפועל את שיטת המחאה הזו הייתה היועמ"שית, כאשר העניקה לגיטימציה למחאות קפלן. לדבריו, בניגוד להפגנות האלימות של השמאל, שכללו שריפות בכבישים, תקיפות נהגים, גניבת טנק ועימותים עם שוטרים, מחאת הרכבים של השבוע הייתה מאורגנת ושקטה. "נכון, היא הכעיסה את מי שנתקע בפקקים, אבל זו בדיוק זכות המחאה שהיועמ"שית עצמה הכשירה", אמר.
גם הפרשן עמית סגל הצביע על מה שהגדיר כצביעות. לדבריו, מי שמאז הרפורמה המשפטית הסביר שחסימות כבישים הן כלי מחאה לגיטימי, אינו יכול להזדעזע לפתע כאשר אחרים משתמשים באותה שיטה. הוא הזכיר את קביעתה המפורסמת של היועמ"שית כי "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי", והוסיף כי ספק גדול אם הייתה אומרת זאת אילו המחאה הראשונה מסוג זה הייתה של הציבור החרדי ולא של מחאת קפלן. "בקפלן זה היה המחנה שלה והניפו תמונות שלה עם ערכים שלה ולכן היה לה קל להלבין את זה ומאז כולם סובלים".
גם ח"כ טלי גוטליב קראה לשנות כיוון. במקום לשבש את חיי האזרחים, הציעה להפנות את המחאות אל הרחובות הסמוכים לבתיהם של בכירי מערכת המשפט והייעוץ המשפטי לממשלה. "שם נמצאת הכתובת", כתבה, ואף נקבה בשמותיהם של היועמ"שית, גיל לימון, יצחק עמית ודפנה ברק ארז.
שמעבר לוויכוח על מקום המחאה, בלט השבוע דבר נוסף: האלימות. במהלך שיירות המחאה נראו נהגים זועמים מתעמתים עם המפגינים, ואחד מהם אף שלף אקדח לעבר השיירה. התמונות הללו צריכות להדאיג כל אזרח, בלי קשר לעמדתו הפוליטית.
השמאל הקיצוני שרצה לראות מלחמת אזרחים, מתחיל לקבל את מה שביקש. והיה מי שאמר בכאב גדול: "אני חושש שחלילה הדברים יגיעו לירי של ממש ואז 'חזון אהוד ברק' על 'גופות שיצופו בירקון ובאיילון', עלול להתגשם חלילה". השבוע נדמה היה שהמציאות עשתה עוד צעד קטן ומדאיג לכיוון הזה.
זכות ההצבעה
ההודעה השבוע של ועדת הבחירות המרכזית, לפיה ביום הבחירות לא יבוצעו מעצרים של "עריקים", לא נולדה בחלל ריק. היא הגיעה לאחר שהנושא עלה כאן כבר לפני כחודשיים. באותם ימים, כאשר החלו גלי המעצרים הראשונים של בני ישיבות ואברכים, כתבנו ב"מקור נאמן" כי מעבר לשאלת הגיוס עצמה, עלולה להתפתח בעיה נוספת: האפשרות שהמאבק יעבור גם לזירת הבחירות. ככל שמספר בני הישיבות שיוגדרו כ"עריקים" יגדל, כך יגבר החשש שלהם להגיע לקלפיות ביום הבחירות.
למען האמת, הנושא עלה כאן עוד קודם לכן. בשיחות שקיימנו עם גורמים בכירים הומלץ שלא לפרסם את החשש בפומבי, כדי שלא לתת רעיונות למי שעלולים לנסות לנצל את סוגיית ה"עריקים" לצרכים פוליטיים. אלא שככל שהנושא החל להישמע ביותר ויותר שיחות סגורות, התברר שאין מנוס מלהציף אותו ולהתריע מפניו מראש.
מי שלא הבין אז מדוע מדובר בנושא כה רגיש, צריך לזכור עובדה פשוטה: מערכות בחירות במדינת ישראל מוכרעות פעמים רבות לא על שכנוע מצביעים חדשים, אלא על היכולת להוציא את המצביעים הקיימים מהבית. כל ירידה באחוזי ההצבעה במגזר מסוים עלולה להשפיע על חלוקת המנדטים כולה.
החשש לא נולד יש מאין: בעבר כבר נשמעו הצעות מצד לפיד וליברמן להגביל את זכות ההצבעה של מי שאינם משרתים בצבא. היוזמות הללו אמנם ירדו מהפרק (בגלל הערבים), אך במערכת החרדית נותרה התחושה שיש מי שמחפשים דרכים אחרות להגיע לאותה מטרה.
על רקע זה פרסמנו את התרחיש שלפיו עצם נוכחותם של שוטרים בקלפיות, לצד החשש מבדיקות זהות ומעיכובים, עלולה ליצור אפקט פסיכולוגי משמעותי, שיגרום לרבים מבני הישיבות להימנע מלהגיע לקלפי.
הפרסום עורר הדים רבים והגיע עד לצמרת הפוליטית. ראה"מ עודכן בנושא, ונציג הליכוד בוועדת הבחירות המרכזית, עו"ד אילן בומבך, החל בבדיקת הסוגיה מול נציגי דגל התורה וגורמים נוספים. ככל שהתקרב מועד הבחירות, כך גברה ההבנה שיש צורך בהבהרה רשמית שתסיר כל ספק.
השבוע היא אכן הגיעה: יו"ר ועדת הבחירות, השופט סולברג, היועמ"שית ומפכ"ל המשטרה הודיעו כי ביום הבחירות לא ייערכו מבצעי אכיפה בנושא גיוס עריקים, וכי כל אזרח יוכל להגיע לקלפי ללא מורא.
גם לאחר ההחלטה, במפלגות החרדיות לא ממהרים לנשום לרווחה. החשש כעת אינו ממעצרים בפועל, אלא מקמפיין שמועות, הודעות כזב וסרטונים שיטענו כביכול למעצרים בקלפיות. אם בעבר השתמשו באחוזי ההצבעה החרדיים כדי להמריץ את המחנה השני לצאת ולהצביע, כעת חוששים מניסיון הפוך: לגרום לבני ישיבות להישאר בבית.
שורה תחתונה: לפני חודשיים היו מי שטענו שמדובר בתרחיש מופרך. אולם השבוע עצם העובדה שוועדת הבחירות המרכזית נדרשה לפרסם החלטה מיוחדת בנושא, הוכיחה שהחשש היה ממשי. האחריות עוברת כעת לציבור עצמו: לא להיבהל משמועות, לא להאמין לכל הודעה ברשת, ובעיקר להגיע לקלפי ולהצביע ללא מורא.
אפקט איזנקוט
אחד הדברים המעניינים במערכת הבחירות הנוכחית הוא שלא רק גדי איזנקוט משתנה, אלא גם היחס אליו. עד לפני חודשים ספורים כמעט איש לא ראה בו מועמד רציני לראשות הממשלה. היום כבר מתייחסים אליו אחרת. הסקרים מחמיאים, היריבים תוקפים, ואפילו נושאים שנראו עד לאחרונה בלתי רלוונטיים, כמו מוצאו העדתי, חוזרים לפתע למרכז הבמה.
במשך שנים הקפיד איזנקוט שלא להפוך את מוצאו המרוקאי לנכס פוליטי. תמיד סיפר בפרץ צחוק שהוא נשוי "לאשה פולנייה". אולם כאשר החליט להתמודד על ראשות הממשלה, יעצו לו מקורביו להבליט את הנושא העדתי, איזנקוט דחה זאת על הסף ואמר כי הוא נבחר בזמנו לרמטכ"ל לא בזכות מוצאו אלא בזכות מעשיו.
אלא שככל שהמערכה מתקדמת, גם הוא מבין שהפוליטיקה פועלת לפי כללים אחרים. לפתע נשמעות התבטאויות מהצד השני, כמו זו של הפרשן יעקב ברדוגו, שטען כי "נתניהו מרוקאי יותר מאיזנקוט", והשר שקלי שהודה בעקיפין שלמוצא העדתי של איזנקוט עשויה להיות משמעות אלקטורלית. עצם העובדה שהנושא עולה מלמדת שהוא כבר מטריד גם את יריביו.
הגורם העדתי אינו חדש בפוליטיקה הישראלית. הוא ליווה מערכות בחירות מאז נאום ה"צ'חצ'חים", דרך "מנשקי הקמעות" ועד נאומו המפורסם של מנחם בגין בכיכר מלכי ישראל. אלא שהפעם הוא חוזר מכיוון אחר: לא כמאבק בין ימין לשמאל, אלא כחלק מהניסיון להבין האם איזנקוט מסוגל לפרוץ גם אל קהלים שבמשך שנים היו מזוהים כמעט אוטומטית עם הליכוד – קהל הבוחרים הגדול מקרב עדות המזרח.
ולמרות כל זה, ייתכן שהיתרון הגדול ביותר שלו נמצא בכלל במקום אחר: בניגוד ליריבים קודמים של נתניהו, איזנקוט אינו מעורר בשלב הזה תחושת איום חריפה בקרב חלקים גדולים בציבור הימני. רבים מהם אולי לא יצביעו עבורו, אך גם אינם חשים כלפיו את אותה עוינות שעוררו בעבר פרס, ברק, לפיד, גנץ או אפילו בנט. בפוליטיקה הישראלית זו נקודה קריטית: לפעמים ניצחון אינו מתחיל בכך שמצביעי היריב עוברים אליך, אלא בכך שהם פשוט נשארים בבית.
זו גם הסיבה שהליכוד כבר החל לחפש אמירות עבר של איזנקוט מתקופת כהונתו כרמטכ"ל. ההתבטאות כי "לא תמיד חייבים להגיב על כל ירי", תפיסת ה"הכלה" וה"הסדרה" וכל אמירה אחרת שתאפשר לצבוע אותו מחדש, צפויות להפוך לחומר גלם מרכזי בקמפיין. המטרה אינה רק לשכנע שהצדק עם הליכוד, אלא בעיקר להפוך את איזנקוט למועמד שמעורר חשש ומחזיר את מצביעי הימין לקלפיות.
שורה תחתונה: עד עכשיו נהנה איזנקוט מהיתרון הגדול ביותר בפוליטיקה: כל מחנה יכול היה לראות בו את מה שרצה לראות. אבל ככל שיתקרבו הבחירות, הוא יידרש להשיב על השאלות שמהן הצליח להתחמק עד היום: ימין או שמאל, ממשלת אחדות או ממשלה עם הערבים, הכלה או הכרעה, רמטכ"ל או פוליטיקאי. באותו רגע יסתיים גם ירח הדבש שלו עם הסקרים.
שבשבת פוליטית
יש פוליטיקאים שמובילים את הסקרים, ויש כאלה שהסקרים מובילים אותם. נדמה שנפתלי בנט נכנס באחרונה לקבוצה השנייה. ככל שגדי איזנקוט מתחזק, כך בנט מתרחק מעמדות שהיו מזוהות איתו במשך שנים. הסקרים כבר אינם רק משקפים את מצבו הפוליטי, אלא מתחילים לעצב את התנהלותו.
השבוע זה בלט במיוחד: האיש שבעבר תקף את נתניהו מימין על כל עיכוב בהסדרת ההתיישבות, והבטיח להסדיר את "ההתיישבות הצעירה" (שאינה מוסדרת כחוק), נשמע לפתע אחרת. כשנשאל על פינוי בנייה בלתי חוקית ביהודה ושומרון, הוא התפתל בכיסאו, שתה מים, היסס, ולבסוף השיב כי יפעל לפינוי. גם שפת הגוף שלו שידרה אי נוחות. עבור יריביו זו הייתה הוכחה נוספת לכך שבנט השלים סלטה אידיאולוגית. הם כבר מיהרו לעקוץ, תוך שהזכירו את שיתוף הפעולה שלו בממשלת בנט-עבאס: "זה לא בנט של מועצת יש"ע, אלא בנט של מועצת השורא".
ההסבר המעשי פשוט יותר: בנט מבין שקולות מהימין כבר לא יחזרו אליו בהיקף שקיווה לו. הקרב האמיתי שלו מתנהל כיום מול איזנקוט על הנהגת מחנה המרכז שמאל. ככל שהרמטכ"ל לשעבר פותח פער בסקרים והופך למועמד המועדף להוביל את הגוש, בנט מנסה להוכיח לאותם מצביעים שגם הוא אינו "נטע זר". זו כנראה הסיבה לשינוי המסרים דווקא עכשיו. גם ההנחיה של מטה בנט שלא לתקוף את איזנקוט מלמדת עד כמה אנשיו מבינים שהאיום האמיתי מבחינתם אינו נתניהו, אלא בריחת מצביעים אל הרמטכ"ל לשעבר.
גם ההסבר שנתן בנט עצמו לשינוי שעבר מעיד על כך. "אני תמיד בעד האנדרדוג", אמר השבוע, "פעם זה היה הימין, היום אלה אנשי ההייטק". אלא שבפוליטיקה, מי שמחליף את הגדרת ה"אנדרדוג" בכל מערכת בחירות, מסתכן בכך שהציבור יתחיל לשאול מה באמת נשאר קבוע אצלו.
אם המגמה בסקרים תימשך, ייתכן שבנט יידרש לקבל החלטה קשה בהרבה משינוי מסרים. כולם עוסקים בשאלה האם נתניהו יפרוש, אם יבין שלא יוכל להיבחר ולהרכיב ממשלה. אבל לא פחות מסקרנת השאלה ההפוכה: האם דווקא בנט יהיה זה שייאלץ לוותר על הנהגת הגוש לטובת איזנקוט. הלחץ מצד בכירי מחנה המרכז שמאל עלול רק להתגבר ככל שהסקרים ימשיכו להכתיר את איזנקוט כמועמד המוביל.
לפני חודשים אחדים זה נשמע דמיוני. היום, זו כבר אפשרות שמתחילים לדבר עליה ברצינות, בדיוק כפי שגם האפשרות שהשותפות בינו לבין לפיד תתפרק עוד לפני הגשת הרשימות כבר אינה נשמעת מופרכת.
והיה מי שסיכם את מצבו של בנט בחיוך: "מעשרה מנדטים אני לא מודאג. השאלה היא מה יקרה כשהוא יתחיל להתקרב לשישה".
מלחמת הסוקרים
אחד הוויכוחים המרתקים ביותר במערכת הבחירות הנוכחית אינו מתנהל בין נתניהו לבנט, בין איזנקוט ללפיד או בין הקואליציה לאופוזיציה. הוא מתנהל דווקא בין הסוקרים. מעולם לא נרשמו בישראל פערים כה גדולים בין סקרי הבחירות כפי שאנו רואים כיום.
בקצה אחד ניצב שלמה פילבר בחדשות 14, שמעניק לגוש נתניהו כ-63 מנדטים (ומתעקש לכלול את החרדים באותו גוש, אף שהצהירו כי אינם רואים את עצמם כך). בקצה השני ניצבים סוקרי ערוצים 11 ו-12 ומכון "מדגם", שמעניקים לגוש נתניהו 51–53 מנדטים בלבד. באמצע נמצאים סוקרים נוספים עם מספרים שונים. המשמעות דרמטית: לא מדובר בפער של מנדט או שניים, אלא בפער של כחצי מיליון מצביעים. לפי סקר אחד, נתניהו בדרך לממשלה יציבה. לפי האחר, הוא בדרך לאופוזיציה.
השאלה היא כיצד ייתכן שכל הסוקרים בודקים את אותה מדינה ומגיעים למסקנות כה שונות. חלק מהתשובה קשור לשיטת האיסוף. יש מכונים שעובדים באמצעות פאנלים קבועים של נשאלים שזהותם ידועה ומאומתת מראש. אחרים פונים לעשרות אלפי אנשים אקראיים ומנסים לדלות מהם מדגם מייצג. לכל שיטה יתרונות וחסרונות, אך גם אנשי המקצוע מודים שהבדלי השיטה לבדם אינם מסבירים את גודל הפער.
הסוד האמיתי נמצא דווקא בשלב הבא: הפרשנות. כאן הסוקר מפסיק להיות רק סטטיסטיקאי והופך גם לפרשן פוליטי. פילבר, למשל, מתקשה לקבל את ההנחה שמאות אלפי מצביעי ימין נטשו את נתניהו מאז הבחירות האחרונות. אחרים סבורים שהטבח, הרפורמה המשפטית, המלחמה והמשברים הפוליטיים בהחלט יכולים להסביר שינוי כזה. פילבר גם שואל כיצד ייתכן שהמפלגות החרדיות מקבלות פחות מנדטים בסקרים, בעוד הציבור החרדי הוא בעל שיעור הגידול הטבעי הגבוה ביותר במדינת ישראל. מתנגדיו משיבים שהסקרים אינם מודדים ילודה אלא כוונות הצבעה.
למעשה, כל סקר נשען על הנחת יסוד אחרת: יש סוקרים שמנסים לשקף את מצב הרוח הנוכחי. אחרים מנסים לחזות מה יקרה ביום הבחירות עצמו. הראשונים רואים תנודות חדות. האחרונים מבצעים תיקונים מתוך הנחה שחלק מהמצביעים יחזרו בסוף ל"דפוסי הבית" שלהם.
גם ההיסטוריה מסבכת את התמונה. בבחירות הקודמות טענו רבים שסקרי פילבר מוטים לטובת נתניהו. בסופו של דבר התברר שהוא היה קרוב יחסית לתוצאות האמת. מצד שני, אין שום ערובה שזה מה שיקרה גם הפעם.
שורה תחתונה: הוויכוח האמיתי אינו על מספרים אלא על תפיסת המציאות. כל סוקר בונה תמונה אחרת של הציבור הישראלי. לכן, כאשר הפער בין הסקרים מגיע לחצי מיליון מצביעים, סימן שהבלבול אינו רק אצל הסוקרים, אלא גם אצל הבוחרים עצמם. את התשובה הסופית לא ייתן אף סוקר. רק הקלפי.
אמת יחסית
אחד הביטויים השחוקים ביותר בשנים האחרונות הוא "פייק ניוז". כל מחנה פוליטי מאשים את יריביו בהפצת שקרים, וכל צד משוכנע שהוא מחזיק באמת המוחלטת. אלא שמחקר חדש של אוניברסיטת חיפה מגלה תמונה מורכבת הרבה יותר: בזמן מלחמה, כמעט כולם מתקשים יותר להבחין בין אמת לשקר. הפייק ניוז שולט בכל המחנות.
החוקרים בדקו כיצד ישראלים מגיבים לכותרות חדשותיות שונות וגילו כי רמת הדיוק בזיהוי מידע נכון או שגוי עומדת על כ-70 אחוז בלבד. המשמעות: כמעט שליש מהידיעות סווגו כטעות. כאשר מדובר בידיעות הקשורות למלחמה, לטבח או לסוגיות ביטחוניות טעונות, שיעור הטעויות אף גדל.
הנתון שעורר את מירב תשומת הלב היה העובדה שכ-68 אחוזים מהנשאלים עדיין מאמינים לסיפור "40 התינוקות ערופי הראש" שנרצחו בטבח, למרות שהסיפור במתכונתו המקורית הופרך מזמן, לא היה ולא נברא. מנגד, כ-20 אחוז מהנשאלים מאמינים גם לתיאוריית "הבגידה מבפנים" סביב אירועי השביעי באוקטובר.
הם משוכנעים שגורמים מהשב"כ, גורמי ביטחון או גורמים משפטיים, ידעו על מה שעומד להתחולל, ואף סייעו בדרך כזו או אחרת לאירועים להתרחש. מדובר כמובן בפייק ניוז מוחלט. לכולם ברור שהיו מחדלים קשים, שעוד יחקרו. הרמטכ"ל לשעבר וכן ראשי השב"כ ואמ"ן כבר שילמו בתפקידיהם. אבל מכאן ועד לומר שהייתה בגידה מכוונת, הדרך רחוקה.
הדבר המעניין הוא ששני הסיפורים הללו מגיעים ממחנות שונים לחלוטין. האחד זוהה בעיקר עם הצד הימני של המפה, והשני עם צדדים אחרים בשיח הציבורי. המסקנה היא שהבעיה אינה בימין או בשמאל, אלא במנגנון האנושי עצמו. כאשר הרגש משתלט, העובדות נדחקות לעיתים הצידה.
החוקרים מצאו גם תופעה המכונה "אפקט המעודדים". אנשים אינם שואלים בהכרח האם מידע מסוים נכון, אלא האם הוא מחזק את מה שהם רוצים להאמין בו. אם ידיעה מסייעת לנרטיב של המחנה שלהם ופוגעת ביריביהם, הם יהיו מוכנים לקבל אותה גם בלי לבדוק אותה לעומק.
מי שעוקב אחר השיח הפוליטי במדינת ישראל מכיר זאת היטב. במשך חודשים סיפרו לציבור שנתניהו גמור פוליטית. אחרים סיפרו שבנט מחוסל, שאיזנקוט הוא בלון חולף, גנץ הולך הביתה, וליברמן יחבור בוודאות לימין. כל מחנה בחר לעצמו את הסקרים, הפרשנים והידיעות שמחזקים את עמדתו הבסיסית.
המחקר מצא גם קשר בין זמן השהייה ברשתות החברתיות לבין היכולת לזהות מידע כוזב. ככל שאנשים מכלים את זמנם יותר שעות ברשתות, כך גדל הסיכוי שיתקשו להבחין בין אמת לשקר.
שורה תחתונה: הפייק ניוז המסוכן ביותר אינו השקר עצמו, אלא הנכונות לאמץ אותו כאשר הוא מתאים למה שאותו צד ממילא רוצה לחשוב. לכן לפני שכל צד מאשים את יריביו בהפצת שקרים, כדאי שגם יביט רגע במראה.
מרד או מחדל?
אחד הספרים המדוברים ביותר בימין בשנים האחרונות היה ספרו של ארז תדמור, "מדוע אתם מצביעים ימין ומקבלים שמאל". כעת חוזר תדמור עם ספר חדש וטעון לא פחות: "מרד הגנרלים". גם מי שלא יסכים עם כל הטענות והמסקנות שבו, יתקשה להתעלם מהשאלה המרכזית שהוא מציב: האם הכישלון של השבעה באוקטובר היה רק מחדל מודיעיני וצבאי, או תוצאה של תהליך עמוק הרבה יותר שנמשך שנים ארוכות?
תדמור אינו עוסק רק בשאלה מדוע איש לא העיר את ראש הממשלה באותו לילה, או מדוע סימני האזהרה לא תורגמו לפעולה. לטענתו, אלה היו רק הסימפטומים. הבעיה האמיתית הייתה תפיסת עולם שהלכה והשתרשה בצמרת מערכת הביטחון, לפיה הדרג המקצועי אינו רק יועץ לדרג המדיני אלא במידה רבה גם מי שאמור לכוון אותו.
לפי התזה הזו, במשך שנים התפתח מצב שבו גנרלים, ראשי שב"כ ובכירים נוספים החלו לראות את עצמם כשומרי הסף של המדינה. מכאן הדרך הייתה קצרה להדלפות, ללחצים, למאבקים מאחורי הקלעים ולניסיונות להשפיע על המדיניות באמצעות התקשורת או גורמים נוספים. לטענת תדמור, לא מדובר באירועים נקודתיים אלא בשיטה שהלכה והתעצמה עם השנים.
כך לדוגמה ארע עם ההדלפות ב- 2012 מצד בכירים במערכת הביטחון לממשל האמריקאי, שנועדו לטרפד את התקיפה באיראן שקידמו נתניהו ואהוד ברק. אותן הדלפות, סיכלו מהלך שהיה עשוי לעצור את פרויקט הגרעין בשלב מוקדם בהרבה.
דוגמה בולטת נוספת נוגעת לליל השבעה באוקטובר עצמו, כאשר לפי הטענה מידע מודיעיני חריג זרם לצמרת מערכת הביטחון אך לא הגיע בזמן לדרג המדיני. עוד דוגמה היא הקונספציה שהתקבעה בשנים שקדמו למלחמה, ולפיה חמאס מעוניין בעיקר בהטבות כלכליות ובהסדרה ארוכת טווח. גם תקופת המחאה נגד הרפורמה המשפטית ואיומי הסרבנות מוצגים כחלק מאותו מאבק על גבולות הסמכות בין הדרג הנבחר לבין הדרג המקצועי.
לא כולם מקבלים את הטענות הללו. בצה"ל ובשב"כ טוענים כי הדרג הביטחוני פעל ופועל תמיד בכפיפות מלאה לממשלה הנבחרת. גם מבקרי הספר סבורים כי מדובר בניסיון להסיט את האחריות מהמחדל לעבר גורמים אחרים.
ולמרות כך הספר מציב שאלות שלא תמיד נשאלו לפני השבעה באוקטובר: כיצד נולדו תפיסות כמו "חמאס מורתע", "שקט תמורת הקלות" ו"ניהול הסכסוך"? מדוע כמעט לא נשמעו דעות אחרות? והאם ייתכן שהקונספציה לא הייתה של אדם אחד או ממשלה אחת, אלא של מערכת שלמה.
ועדת חקירה, כאשר תקום, תצטרך לבדוק לא רק מה קרה בליל השבעה באוקטובר, אלא גם מה קרה בעשרים השנים שקדמו לו. ארז תדמור מציע תשובה אחת: "מרד הגנרלים". אפשר להסכים ואפשר לחלוק עליו, אבל קשה להתעלם מהשאלות שהוא מעלה.
בקצרה – הסיפורים שעשו את השבוע
מתרברב ומתחמק: אין בור שבנט לא נופל לתוכו מאז חזר לזירה הפוליטית. השבוע סיפר בהתרברבות על קשריו עם ממשל טראמפ, אך כשנתבקש לחשוף עם מי הוא משוחח, התחמק במגושמות ושוב יצר רושם של מי שלא דובר אמת. עוד רגע והיו מבקשים ממנו לחתום בשידור חי על כך.
מנהיג גוץ: "דרוש מנהיג גוץ", נכתב השבוע במאמר ב"הארץ", תוך כוונה לרמוז על איזנקוט. הכותב התכוון כמובן למנהיג נמוך קומה פיזית, אבל נדמה שהכותרת משקפת בעיקר את המצוקה במחנה שמחפש כבר שנים כל מועמד שיהיה היפוכו של נתניהו. פעם זו הייתה אידיאולוגיה, אחר כך אישיות, עכשיו גם הגובה הפך לשיקול.
התרגיל שהתפוצץ: נמרוד שפר התנצל על קמפיין הפייק שנוהל מלשכתו נגד רונן צור, טען שלא ידע, אבל סירב לפרוש מהמרוץ. אותם "דמוקרטים" שמטיפים כבר שנים כי "אתה הראש, אתה אשם", גילו לפתע שאפשר לקחת אחריות בלי לשלם עליה מחיר. עכשיו הכדור במגרש של יאיר גולן: האם הכללים חלים גם על אנשי הבית, או רק על היריבים.
חילוקים "למדניים": השיא של השבוע היה לשמוע את "גדולי הלמדנים" בערוץ 12 מפלפלים בחילוקים דקים בין הפגנות קפלן לבין המחאה הנוכחית. כשזה הגיע מהם זו "זכות דמוקרטית", כשזה מגיע מציבורים אחרים זה "שיבוש סדרי עולם". גם השאלה הטיפשית: מי מימן את רכבי המחאה, מעידה על מי שהתרגל למפגינים בשכר מקרנות זרות, ולא מסוגל להבין הפגנת מחאה בלי שקל אחד של החזר דלק.
הפייק השבועי: במשך שעות תקפו פוליטיקאים ואנשי תקשורת את הממשלה על כך שלא שלחה נציגים להלווייתו של החייל דור בן שמחון הי"ד. הפרשנויות כבר נכתבו, התמונות כבר שודרו, ורק אחר כך התברר שהמשפחה עצמה ביקשה לקיים הלוויה צנועה, ללא שרים וללא תקשורת. איש לא התנצל.
לא רלוונטי: עשרת קוראי המדור בוודאי הבחינו שבניגוד לשבועות האחרונים, אין השבוע ולו מילה על ההסכם בין איראן לארה"ב והשלכותיו. טראמפ, שהיה עד לא מכבר "האיש החזק בעולם", הפך לאסקופה נדרסת; באיראן כבר לא טורחים להסתיר את הלעג, ומרמזים שייתכן ויהיה אורח הכבוד בהלווית חמינאי. אם בכל זאת רוצים להזכיר אותו כאן, אז רק בהקשר של בנט: שני הפכפכים, שרק אחד מהם עשה השנה משהו מועיל, רגע לפני שהספיק לחזור בו. שבת שלום.
פורסם לראשונה בגליון סופ"ש של עיתון 'יתד נאמן'
