השבוע האחרון של הכנסת, בטרם פיזורה, התאפיין ב"בליץ חקיקה". אולם הבליץ האמיתי התרחש דווקא למחרת, בכותרות העיתונים ובאולפני החדשות.
יממה לאחר שעברו שני החוקים – חוק יסוד: לימוד תורה והחוק להקפאת המעצרים, שידרו הכותרות אבל ויגון. לרגע היה נדמה כי הן הקדימו את זמנן ועסקו כבר בתוצאות הבחירות הבאות. אם נתניהו ינצח גם בהן, סביר להניח שנראה כותרות דומות.
לא היה זה סיקור חדשותי רגיל, אלא הצטרפות כמעט גורפת לקמפיין שניהלה האופוזיציה נגד לומדי התורה והציבור החרדי. השער של העיתון המתיימר להיות "הנפוץ במדינה" הוקדש כמעט כולו לשני סעיפים מתוך חוק הקפאת המעצרים. קשה להיזכר בתקדים שבו נוסח של חוק נמרח על פני עמוד שלם כדי לעורר בהלה ציבורית.
"זה אירוע מטורף, כאילו נפלה כאן פצצת אטום על מדינת ישראל", הגדיר זאת ח"כ הרב יעקב אשר. "המסר ברוב ערוצי התקשורת הוא אחד: החרדים הם האויב. אין איראן, אין חיזבאללה ואין חמאס. החרדים הם מקור הצרות של מדינת ישראל".
גם כותרות העיתונים האחרים לא היו שונות: "הבדילו בין דם לדם", "בשירות המשתמטים" ועוד. הפרשנים, כמעט כולם מאותו צד של המפה, ובהם גם פרשנים המזוהים עם הציבור הדתי -לאומי, הצטרפו למקהלה, אולי מבלי להבין שהם עצמם עלולים להיות היעד הבא.
וכצפוי, הנחמה של "מפלגת התקשורת" הגיעה מכיוון הבג"צ, שהקפיא את חוק המעצרים עד לדיון בהרכב מורחב. ספק אם יש מי שמעריך שהתוצאה הסופית תהיה שונה.
לקמפיין הזה לא הצטרפה רק התקשורת. גם הרמטכ"ל, אייל זמיר, בחר להתערב בסוגיה באמצעות מכתב חריג נגד החוק להקפאת המעצרים. עצם הבעת העמדה היא עניין אחד, אך הבחירה לעשות זאת בעיצומו של ההליך הפוליטי, והמכתב שהודלף מיד עם שליחתו לכתב חדשות 12 ניר דבורי, העניקו למהלך כולו אופי ציבורי ופוליטי שקשה להתעלם ממנו.
השאלות המתבקשות לרמטכ"ל אינן פשוטות: אם ביטול המעצרים אכן צפוי לפגוע באופן מהותי ביכולת הצבא לגייס, מדוע הטענה הזאת לא הועלתה קודם לכן בדיוני ועדת החוץ והביטחון? מדוע נציגי צה"ל לא התריעו עליה בזמן אמת? ומדוע גם בפגישות שקיים הרמטכ"ל עם ראה"מ ושר הביטחון לא נשמעה אזהרה כזו? קשה אפוא להשתחרר מן הרושם שמישהו ביקש לנהל באמצעות הרמטכ"ל מערכה ציבורית פוליטית שאינה מקצועית.
והיו במערכת הפוליטית שהעריכו כי מכתבו של הרמטכ"ל הושפע גם מהמאמרים שפורסמו לאחרונה בעיתון השמאל "הארץ", שתקפו אותו על כך שהוא מגלה עמדות ימניות מדי. לפי אותה הערכה, זמיר ביקש לאזן את הרושם שנוצר ולהפיג את הביקורת באמצעות המכתב, שהודלף מיד לתקשורת. כך או כך, רמטכ"ל צריך לדבר בשפה מקצועית ולא בשפת הכותרות.
הממשלה שרבים חזו את נפילתה השלימה קדנציה
התקשורת הגדירה את שני החוקים שעברו השבוע: חוק יסוד לימוד תורה והחוק להקפאת המעצרים (שהוקפא בבג"צ), כ"פרס ניחומים" למפלגות החרדיות, לאחר הקדנציה הבעייתית ביותר שעברה על כולנו. לפי התזה הזו, נתניהו מבין היטב את מה שהשמאל כבר החל לנסות לעשות: לדכא את ההצבעה החרדית כדי להשאיר מצביעים בבית.
מודעות וקמפיינים שיופצו בציבור החרדי יטענו ש"הנציגות החרדית נכשלה", שממילא אין מה לעשות, שהבג"צ פוסל הכול ולכן אין טעם לצאת ולהצביע. הרצון ברור: הבחירות יוכרעו על מנדטים בודדים, ואם שני מנדטים חרדיים יישארו בבית, ההכרעה עלולה להיות ברורה, בדיוק כפי שקרה למרצ בצד השני של המפה הפוליטית.
נתניהו, שמבין דבר או שניים בבחירות ובקמפיינים, החליט להעביר את החוקים שהעלו המפלגות החרדיות, אף שיש מי שסבורים שהם עלולים לעלות לו במנדטים. מבחינתו, גם היום יש משמעות לגוש. בדגל התורה כבר הבהירו לו שאין עוד "גוש" כמובן מאליו, אלא יש רק גוש של לומדי תורה. ובכל זאת, נתניהו לא ויתר. הוא עצמו אמנם לא הצביע בעד החוק להקפאת המעצרים ומצא עילה לצאת מן המליאה קודם להצבעה (ראו לקמן), אך הקואליציה דאגה שהחוקים יעברו.
נתניהו מעריך שגם אם הבחירות לא יוכרעו, הוא ימשיך לכהן כראש ממשלת מעבר עד לסבב הבא. למפלגות החרדיות הוא משדר: אנחנו ממשיכים יחד. ייתכן שהמסר הזה הגיע מאוחר מדי. מנגד, אם לא יהיו לנתניהו 61 מנדטים, איזנקוט כבר הבהיר כי ינסה להקים תחילה ממשלה עם "הרוב הציוני", ובהמשך ירחיב אותה. מדובר בניסוח שמשמעותו ברורה גם ללא אמירה מפורשת: ממשלת מיעוט שתתבסס על הימנעות הערבים.
אלא שהשבוע לא הסתיימה רק עוד ישיבת מליאה עם החוקים שעברו בה. הסתיימה גם אחת הקדנציות הסוערות ביותר שידעה הכנסת. איש לא האמין שהממשלה הנוכחית תשלים קדנציה מלאה. בפעם האחרונה זה קרה ב-1988. נדמה היה שהיא תיפול בעקבות הרפורמה המשפטית, אחר כך בעקבות המחאה, לאחר מכן בעקבות טבח שמחת תורה, בהמשך סביב חוק הגיוס, ולבסוף לנוכח המשברים הפנימיים בין מרכיבי הקואליציה. ובכל זאת, היא שרדה עד יומה האחרון.
זהו גם כישלונה הגדול של האופוזיציה. במשך כמעט ארבע שנים היא חזרה שוב ושוב על אותה תחזית: הממשלה נופלת, הבחירות מעבר לפינה, זו רק שאלה של זמן. בפועל, היא לא הצליחה לפרק את הקואליציה, לא הצליחה לגייס עריקים, ואפילו איבדה בדרך חלק מחבריה. בסופו של דבר, הממשלה השלימה את ימיה, החוקים האחרונים עברו, והאופוזיציה יוצאת לבחירות אחרי ארבע שנים שבהן לא הצליחה להשיג את יעדה המרכזי: הפלת ממשלת נתניהו.
יו"ר האופוזיציה הכושל, יאיר לפיד, שהשאיר כזכור על שולחן ראה"מ את הפתק "לפיד 2024", דחה אחר כך את התחזית ל-2025. עכשיו הוא מגיע לבחירות במועדן המקורי 2026. גם זה אומר משהו.
מה השתנה רגע לפני פיזור הכנסת?
השבוע האחרון של הכנסת ריתק את כל חברי הכנסת לבניין, שעות ארוכות ביום ובלילה, בשל ריבוי ההצבעות על החוקים שנותרו על שולחן הכנסת והיה צורך להשלים את חקיקתם. תפסנו את יו"ר סיעת יהדות התורה, ח"כ הרב אורי מקלב, שלשום בשתיים בלילה, באחת ההצבעות. "הירושלמים נשארו, השאר נסעו ויגיעו השכם בבוקר להמשך ההצבעות", סיפר.
מדוע היה צריך להמתין עד השבוע האחרון, לפני פיזור הכנסת? האם אי אפשר היה להעביר את החוקים החשובים הללו מוקדם יותר, אני שואל.
הרב מקלב: "ניסינו לאורך כל הקדנציה, וכל פעם זה נדחה מסיבות אחרות. הייתה רפורמה, הייתה מלחמה, והיו דחיות ועיכובים. בסופו של דבר, לפני חודש וחצי, אמר לנו נתניהו שאין לו רוב להעביר את חוק הגיוס. בתגובה העברנו לו את הוראת גדולי ישראל שאין יותר גוש. הוא הציע הצעות שונות כתחליף, אבל ההוראה שקיבלנו הייתה לדחות אותן, משום שהאמון בו אבד".
ובכל זאת העברתם השבוע שני חוקים: חוק יסוד לימוד תורה וחוק הקפאת המעצרים. מהיכן זה הגיע?
הרב מקלב: "נכון. קיבלנו הוראה להעביר את שני החוקים הללו. הראשון הוא הצהרתי, והשני בעל משמעות מעשית. מתנגדי החוק הראשון, חוק יסוד: לימוד תורה, ניסו בתחילה ללעוג ולטעון שאין בו שום משמעות. לאחר מכן, כאשר ראו שהוא עומד לעבור, החלו במסע הסתה כאילו יש לו משמעות כלכלית ותקציבית. הם גייסו לשם כך את התקשורת ואת משרדי השיכון והאוצר, אבל החוק עבר".
ובאמת, מה חשיבותו? אני שואל.
הרב מקלב: "יש לו אמירה חשובה, בפרט כשהוא נחקק בכנסת, שבה נשמעו הכפשות והתרסות נגד עולם התורה. לכן החוק הזה הוא גם תשובה למתריסים. אני גם חושב שיהיו לו בעתיד משמעויות משפטיות".
ולגבי החוק השני, חוק הקפאת המעצרים, שהוא אכן בעל משמעות מעשית, מה משמעותו אם הבג"צ הוציא צו ביניים והקפיא אותו?
הרב מקלב: "אנחנו העלינו את החוק משום שאנו מצווים לעשות זאת ולמנוע את המעצרים, ללא קשר לבג"צ. החוק אמנם הוקפא, אבל אני מקווה שלא יהיו מעצרים בפועל עד לדיון המורחב בבג"צ, אף שאני לא תולה בו הרבה תקוות. הניתוק של הבג"צ מהציבור מתרחב, וחוסר האמון בו גובר. מיום ליום מתרבים השרים והח"כים שקוראים שלא לקיים את פסיקות הבג"צ, שמתערב ומבטל חוקים".
"כולם רואים כיצד הבג"צ הפך בפועל לסניף של האופוזיציה. התחושה הזו מרחיקה ממנו ציבור גדול מאוד, ופוגעת יותר ויותר בלגיטימיות של החלטותיו", מוסיף הרב מקלב ומדגיש: "בסופו של דבר, שום דבר לא ירתיע את לומדי התורה מלהמשיך בלימודם".
במבט לאחור: יריב לוין צדק?
ההתערבות הבוטה, אך הצפויה, של הבג"צ בהקפאת החוק לביטול המעצרים, רק מדגישה ביתר שאת עד כמה הייתה צפויה גם התערבותו בכל חוק שהיה מתקבל בנושא הגיוס. כל זה מחזיר אותנו אל ימיה הראשונים של הממשלה.
יש המאשימים את הנציגים החרדים על כך שלא העבירו מיד בתחילת הקדנציה את חוק הגיוס, ותחת זאת נענו לבקשת שר המשפטים יריב לוין לקדם תחילה את הרפורמה המשפטית. "זו הייתה הטעות הגדולה שלכם", נשמעת הטענה. השבוע היא קיבלה תשובה.
שום חוק גיוס לא היה שורד את מבחן הבג"צ בלי שתיחקק תחילה פסקת ההתגברות, כפי שדרש בזמנו חה"כ הרב משה גפני וכפי שהסביר יריב לוין למפלגות החרדיות. "אם נחוקק את חוק הגיוס בלי הרפורמה, הבג"צ יפסול אותו מיד", אמר אז. הנציגים החרדים קיבלו את ההסבר והסכימו. הם לא העלו על דעתם כיצד תתפתח הרפורמה. איש לא חזה את גל ההפגנות, את גילויי הסרבנות ואת המשבר הציבורי החריף. בוודאי שאיש לא שיער שבתוך חודשים ספורים תפרוץ המלחמה בעקבות הטבח הנורא.
כך או כך, השבוע התברר עד כמה החשש שעליו דיבר לוין היה מוחשי. חוק המעצרים נחקק, ולא חלפה יממה עד שהבג"צ הוציא נגדו צו ביניים, בדרך לדיון בהרכב מורחב ולפסילה שנראית, לפחות לפי שעה, סבירה מאוד.
"אתה מסכים לתזה הזו?" אני שואל את הרב מקלב.
"ברור שלא עשינו אז שום דבר על דעת עצמנו. הכול נעשה לאחר ששאלנו וקיבלנו הנחיות. ובכל זאת, במבט לאחור נראה שיריב לוין הלך עם כל הרפורמה בבת אחת. אולי נכון יותר היה לעשות אותה בשלבים, להתחיל רק עם פסקת ההתגברות, ואז ייתכן שהיה מצליח יותר".
ובחזרה לדיון השבוע בכנסת. אני שואל את הרב מקלב האם יש אכזבה מנתניהו, שהגיע להצבעה על חוק המעצרים אך עשה 'אחורה פנה' רגע לפני ההצבעה ויצא מהמליאה. האם הוא נבהל מקריאות ה"בושה, בושה" של חברי האופוזיציה?
הרב מקלב: "הוא עמד במשימות הרבה יותר קשות מהקריאות הללו. בלשכתו הסבירו שהוא קיבל שיחת טלפון מדינית חשובה. הוא הרי הגיע במיוחד במסוק מהדרום להצבעה, ובסופו של דבר החוק עבר גם ללא הקול שלו".
מאחורי הקלעים נשמעה גם גרסה אחרת. היו שטענו כי נתניהו העדיף שלא להשתתף בהצבעה משום שלפניה נדרש 'גילוי נאות' מצד חברי הכנסת, למי מהם יש ילדים או נכדים במעמד של 'עריקים'. לפי אותן שמועות, נתניהו לא רצה להצהיר על נכדו (בנה של בתו נועה), ולכן יצא מן המליאה.
האם גם אתה שמעת על כך? אני שואל.
הרב מקלב: "אני לא מתעסק בשמועות ולא שמעתי על האפשרות הזאת. החוק עבר, בג"צ כצפוי הקפיא אותו, ואנחנו ממשיכים לפעול כדי למנוע את המעצרים".
התשובה של הנציגות החרדית לדרישת יועמ"שית הכנסת
דרישתה של היועצת המשפטית של הכנסת, שגית אפיק, מהח"כים החרדים, קודם ההצבעה על חוק ביטול המעצרים, הפתיעה אותם. "עליכם לציין בגילוי נאות שיש לכם ילדים או נכדים חייבי גיוס המוגדרים עריקים". הנימוק שהשמיעה היה שהצעת החוק כוללת מנגנונים להקפאת מעצרים, הפסקת הליכים משפטיים ואי העמדה לדין, דבר המעורר חשש לניגוד עניינים, אם יש להם "עריקים" בקרבה ראשונה. עם זאת הבהירה שכללי האתיקה אינם מונעים מהם להשתתף בהצבעה, אלא מחייבים אותם בגילוי נאות בלבד.
הדרישה הזאת עוררה תמיהות משפטיות רבות. הסיבה: כמעט כל חוק שמחוקקים חברי הכנסת משפיע, בדרך זו או אחרת, גם עליהם ועל בני משפחותיהם. חוקי מיסוי, ארנונה, תקציבים, חינוך או תקשורת, כולם נוגעים גם למחוקקים עצמם. האם בכל אחד מהמקרים הללו הם נדרשים להצהיר על בני משפחותיהם? האם חברי האופוזיציה, המתנגדים לחוק התקשורת, צריכים להצהיר שילדיהם אינם עובדים בגופי התקשורת? וכך הלאה כמעט בכל חוק.
לדעת אותם משפטנים, התפיסה הנכונה היא דווקא הפוכה: רצוי שחברי הכנסת יהיו מעורבים אישית בנושאים שעליהם הם מחוקקים, כדי שיכירו מקרוב את השלכותיהם ולא יהיו מנותקים מן המציאות. לפיכך, דרישת ה"גילוי הנאות" של יועמ"שית הכנסת עוררה תהייה רבה.
הח"כים החרדים הופתעו כאמור מהדרישה והבינו שיש כאן ניסיון להביך אותם, בכך שיחויבו לעלות בזה אחר זה לדוכן המליאה ולהצהיר על קרובי משפחתם ה"משתמטים", הנתונים לכאורה בסכנת מעצר.
אלא שעד מהרה הפכו את הלימון ללימונדה. אחד מיושבי הבית (שמו שמור במערכת) הציע לנסח הצהרה אחידה, שתוקרא בשם כל חברי הסיעה, במקום שכל אחד מהם יעלה לדוכן בנפרד וייתקל בקריאות ביניים רעשניות. הרעיון התקבל, והנוסח גובש בלשכתו של יו"ר 'דגל התורה', חה"כ הרב משה גפני.
"אנו חברי הכנסת מסיעת יהדות התורה מודיעים כי מתוך עשרות אלפי לומדי תורה כ"י, גם לנו בסייעתא דשמיא יש ילדים ונכדים מעל גיל 18, המשמשים כשבט לוי ואנו גאים בהם, אשר ייתכן שלהוראות הצעת החוק הנוכחית תהיה השפעה עליהם". על ההצהרה חתמו כלל חברי הכנסת של 'יהדות התורה'. במקביל חתמו גם חברי הכנסת מסיעת ש"ס על הצהרה ברוח דומה.
מי שהקריאה את ההצהרה המשותפת במליאת הכנסת הייתה סגנית יו"ר הכנסת, לימור סון הר־מלך מ'עוצמה יהודית', שניהלה באותה עת את הישיבה, לאחר שקיבלה לידיה את ההצהרה החתומה מידיו של חה"כ הרב יעקב אשר. זאת מול פניהם המופתעות של חברי האופוזיציה, שהמתינו ל"גילוי נאות" רפוי ומתנצל של הח"כים החרדים, במטרה להמשיך להסית נגד לומדי התורה.
וכך, מתוך ניסיון להביך את הנציגות החרדית, הפכה דרישת ה"גילוי הנאות" להצהרה ערכית ופומבית על ילדיהם ונכדיהם המשתייכים לשבט לוי של לומדי התורה. הדברים אף פורסמו למחרת, בעמוד הראשון של "יתד נאמן", תחת הכותרת: "תשובת הנציגות החרדית לדרישת ה'גילוי הנאות' של יועמ"שית הכנסת".
מי שביקש להציב את הח"כים החרדים בעמדת התגוננות, העניק להם בסופו של דבר את הבמה להשמיע הצהרה ערכית מהדהדת.
גם מבקרי הממשלה מודים: ביטול החוקים יהיה קשה הרבה יותר מהבטחות הבחירות
"אנחנו נבטל את כל החוקים הללו מיד לאחר שנעלה לשלטון". זו אחת ההבטחות שחוזרות שוב ושוב מצד גדי איזנקוט, נפתלי בנט ואנשי האופוזיציה, כמעט אחרי כל חוק שמעבירה הקואליציה, ובפרט לאחר חוק יסוד לימוד תורה ושורת החוקים שאושרו השבוע. בנט עדיין חולם שהוא יהיה ראש ממשלה והמסר שלו מנסה להיות חד: "כל מה שהקואליציה מחוקקת היום יימחק מיד לאחר חילופי השלטון". זו סיסמת בחירות ראוותנית ורהבתנית עבור בוחרי גוש האופוזיציה. השאלה היא עד כמה היא מציאותית.
לא במקרה נשמעות ההבטחות הללו דווקא עכשיו. בתקופת בחירות אין קל יותר מלהבטיח לבטל את חוקי היריב. זה מייצר כותרות, משדר נחישות ומרגיע את הבוחרים המתנגדים לחוקים החדשים. אלא שהמציאות הפרלמנטרית והמשפטית מורכבת הרבה יותר. הפרשן המשפטי יובל יועז, שאינו חשוד באהדה לממשלה או לחקיקה שהיא מקדמת, הסביר השבוע מדוע מדובר בהבטחה שקל מאוד להשמיע וקשה הרבה יותר לקיים.
לדבריו, גם אם תקום ממשלה חדשה, היא לא תוכל למחוק בלחיצת כפתור את כל החוקים שהתקבלו. חלקם יחייבו חקיקה חדשה בשלוש קריאות, חלקם יעמדו לביקורת בג"צ, ובמקרים אחרים כבר תיווצר מציאות חדשה, שיהיה קשה מאוד להחזיר לאחור. יש חוקים שמרגע שנכנסו לתוקף הם מקימים מנגנונים, מעניקים סמכויות או יוצרים זכויות חדשות. גם אם החוק ישתנה בעתיד, את הגלגל כבר לא תמיד ניתן יהיה להשיב לנקודת ההתחלה.
הדוגמה הבולטת ביותר היא חוק יסוד לימוד תורה. לדבריו של יועז, אפשר היה להתנגד לחקיקתו ולטעון שהוא נולד משיקולים קואליציוניים. אבל ביום שאחרי הבחירות תעמוד בפני חברי הכנסת שאלה אחרת לגמרי: האם יהיו מוכנים להרים יד בעד ביטול חוק יסוד הקובע שלימוד התורה הוא ערך יסוד במדינת ישראל? זו כבר הצבעה שונה לחלוטין. לא מעט חברי כנסת יהודים, גם כאלה שהתנגדו לחוק, יתקשו להסביר לציבור מדוע הם מצביעים נגד נוסח כזה.
גם בג"ץ, מעריך יועז, לא ימהר לפסול בזה אחר זה את כל חוקי הממשלה היוצאת. בית המשפט כבר נכנס בעבר לזירה החוקתית, אך ספק אם ירצה להצטייר כמי שמוחק באופן שיטתי כל מה שחוקקה הכנסת הקודמת. גם השופטים מבינים שיש הבדל בין ביקורת שיפוטית נקודתית לבין ביטול סדרתי של חוקים בעלי משמעות ציבורית ופוליטית רחבה. כל זה לא הפריע כמובן לבג"צ לשמש כסניף "יש עתיד", ופחות מיממה לאחר אישור החוק בכנסת, שוב התערבו השופטים והורו לעצור בצו ביניים את החוק לביטול המעצרים.
כך או כך, יתכן שחלק מהחוקים יתוקנו, אחרים ישונו, ואולי אפילו יהיו כאלה שיבוטלו בעתיד. אבל ההבטחה שלפיה הכול ייעלם מיד לאחר הבחירות נשמעת טוב בעיקר מעל דוכן הנואמים. המציאות הפרלמנטרית מורכבת הרבה יותר מעוד נאום בחירות.
העיוות נחשף: משבר המילואים אינו מתחיל ואינו מסתיים בשאלת גיוס החרדים
מכתבו הפוליטי של הרמטכ"ל אייל זמיר נגד חוק הקפאת המעצרים, יצר את הרושם המוכר שליווה את השיח הציבורי בחודשים האחרונים: אילו רק החרדים היו מתגייסים, הייתה נפתרת מצוקת כוח האדם בצה"ל, ובעיקר במערך המילואים. גם חלקים גדולים מהתקשורת אימצו את התזה הזאת כמובנת מאיליה, עד שנוצר הרושם שכל המחסור במילואימניקים נובע ממגזר אחד בלבד.
אלא שמתברר שהתמונה מורכבת הרבה יותר: דווקא הנתונים הרשמיים של צה"ל והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שעליהם הצביע השבוע פרופ' אשר כהן (במאמר שכתב ב"ישראל היום"), מעלים סימני שאלה לא פשוטים על האופן שבו מוצגת הסוגיה לציבור.
כהן אינו מתווכח עם הצורך בהרחבת מעגל המשרתים. גם הוא קובע שהעומס על אנשי הסדיר והמילואים כבד מאוד. אבל הוא שואל שאלה אחרת: האם החרדים הם באמת המקור היחיד שממנו אפשר להגדיל את מערך המילואים?
התשובה העולה מן הנתונים מפתיעה: בתקופת שיא הגיוס, מיד לאחר פרוץ המלחמה, גויסו כ-275 אלף גברים למילואים. באותה קבוצת גיל חיו בישראל כ-1.185 מיליון גברים יהודים ואחרים (ללא ערבים ודרוזים). המשמעות היא שרק כ-23 אחוזים מהגברים בקבוצת הגיל הרלוונטית שירתו במילואים, בעוד כ-77 אחוזים לא שירתו כלל באותה תקופה.
כאן מגיע הנתון המשמעותי ביותר. גם אם מפחיתים מכלל האוכלוסייה את שיעור החרדים, המהווים כ-14 אחוזים בלבד מקבוצת הגיל הזאת, עדיין נותרת קבוצה עצומה של כ-745 אלף גברים יהודים שאינם חרדים, שלא שירתו כלל במילואים בתקופת השיא.
המשמעות אינה שכל אותם מאות אלפים יכולים או צריכים להתגייס. חלקם קיבלו פטורים, אחרים שוחררו ממערך המילואים במסגרת קיצוצי העבר, ויש מי שאינם כשירים כלל. אבל הנתון הזה כן מפריך את הטענה, שלפיה כל פתרון מצוקת כוח האדם נמצא אך ורק ברחוב החרדי. אם קיימים מאות אלפי ישראלים נוספים שאינם משרתים, טבעי לשאול מדוע הדיון הציבורי אינו עוסק גם בהם.
זו בדיוק הנקודה שעליה מצביע פרופ' כהן: הוויכוח איננו אם חרדים צריכים להתגייס או לא. הוויכוח הוא כיצד הפך נושא מורכב, בעל סיבות רבות ומקורות שונים למחסור בכוח אדם, לסיפור חד ממדי שמכוון כולו לעבר מגזר אחד. המספרים, מתברר, מספרים סיפור רחב הרבה יותר מן הסיסמאות.
את הוויכוח סיכם השבוע ח"כ אריאל קלנר מהליכוד, שטען כי "אותם אלה שאומרים שהם רוצים לגייס חרדים, לא באמת רוצים זאת. הדבר שהכי מפחיד אותם הוא שחרדים אכן יתגייסו". לדבריו, אם זה יקרה, מיד יישמעו אותן טענות מוכרות על "הדתה" ועל הפיכת צה"ל ל"צבא השם".
דבר אחד ברור: הוויכוח על הגיוס כבר מזמן חורג מצורכי הביטחון. הפוליטיקה הפכה לחלק בלתי נפרד ממנו והוא צפוי ללוות את מערכת הבחירות לכל אורכה.
פעם דיברו עם הערבים, היום יש מי שבונה עליהם ממשלה
אחד הנושאים המרכזיים במערכת הבחירות הקרובה יעסוק בשאלת השתתפותן של המפלגות הערביות בהקמת הממשלה הבאה. בליכוד כבר מסמנים את הסוגיה הזאת כאחד ממוקדי הקמפיין, ויחזרו בכל הזדמנות על הטענה שלגדי איזנקוט אין דרך להרכיב ממשלה בלי תמיכת הערבים.
בגוש האופוזיציה נשמעות עמדות שונות: איזנקוט ושותפו יורם כהן כבר אמרו כי יהיו מוכנים להקים ממשלה שתישען על הימנעות המפלגות הערביות, אם לא יהיה להם רוב של 61 חברי כנסת "ציוניים". יאיר גולן תומך בשותפות רחבה יותר, וחבר מפלגתו ח"כ גלעד קריב כבר הכתיר את מנסור עבאס כמועמד לתפקיד שר הבריאות. גם נפתלי בנט התייחס לסוגיה והצהיר שלא יישען על המפלגות הערביות, אך קשה להתרשם מהצהרותיו לאור הפרת התחייבויותיו. מנגד, יועז הנדל וחילי טרופר מציבים קו הפוך לחלוטין, ומודיעים שלא ישבו בממשלה שתישען לא על המפלגות הערביות ולא על המפלגות החרדיות.
דווקא על רקע הוויכוח הזה, היה מעניין לקרוא השבוע את זיכרונותיו של יוסי אחימאיר, ראש לשכתו של ראה"מ לשעבר יצחק שמיר. אחימאיר חשף פגישה נדירה שקיים שמיר עם חבר הכנסת הערבי עבד אל-והאב דראושה, שהגיע ללשכת ראה"מ כשליחו של נשיא מצרים חוסני מובארק, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה. דראושה העביר מסרים מקהיר, שמיר הקשיב בקשב רב, השיב באריכות וניהל עמו שיחה מדינית פתוחה.
דווקא הסיפור הזה ממחיש את ההבדל שבין פעם להיום: יצחק שמיר לא החרים את נציגי הציבור הערבי. הוא נפגש עמם, שמע את עמדותיהם, ביקר ביישובים ערביים והקפיד לנהוג בכבוד כלפי אזרחי ישראל הערבים. אבל היה קו אחד שמעולם לא נחצה: איש לא העלה אז על דעתו שמפלגה ערבית תהיה שותפה להקמת ממשלת ימין, או שתשמש לשון מאזניים בדרך ללשכת ראש הממשלה. היה הבדל ברור בין דיאלוג מדיני ואזרחי לבין שותפות פוליטית.
שלושים וחמש שנה חלפו מאז, והוויכוח כבר אינו אם לשוחח עם חברי הכנסת הערבים, אלא אם אפשר להקים בלעדיהם ממשלה. זו כבר איננה רק שאלה אריתמטית של 61 אצבעות, אלא מחלוקת עקרונית, שתלווה את מערכת הבחירות כולה.
אם יש לקח שעולה מאותו מפגש בלשכת שמיר, הרי הוא שגם מי שהאמין בדיאלוג עם נציגי הציבור הערבי, הקפיד להציב גבול ברור בין שיחה לבין שותפות. נדמה שזה יהיה אחד מקווי השבר המרכזיים של מערכת הבחירות הקרובה.
לא במקרה זו צפויה להיות אחת מסיסמאות הבחירות המרכזיות של הליכוד: "אין לאיזנקוט ממשלה בלי הערבים". לפחות על פי המספרים שמונחים כיום על השולחן, יהיה קשה להתווכח עם הטענה הזאת.
דו עט
"בלי חרדים": משעשע היה לשמוע השבוע את יועז הנדל, שהקים מפלגה רק כדי לחזור לכנסת, מדבר על "הנהגה חדשה". הנדל חזר על חזונו להקים ממשלה בלי חרדים ובלי ערבים, והזהיר כי אם החרדים לא יחונכו מגיל צעיר לשותפות, ללימודי ליבה ולשירות, מדינת ישראל תתקשה לשרוד. ואז הגיעה שאלת ההמשך. המראיינת: אולי דווקא כדאי לשלב אותם בממשלה, כדי שהשינוי יבוא מבפנים? הנדל: "ניסינו. זה לא הלך עם החרדים". המראיינת: "התכוונתי לרע"ם…"
"לך, לך": נתניהו עשה הכול כדי שהבחירות יתקיימו במועדן המקורי, וכך אכן יהיה. הן ייערכו ב־27 באוקטובר, תאריך שמכיל את הספרות 7/10, תזכורת בלתי נמנעת ליום הטבח והמחדל הביטחוני. באופוזיציה כבר בונים על כך קמפיין ויזואלי שיקשור בין כהונת נתניהו ביום המחדל לבין תאריך הבחירות. איזנקוט כבר החל ללכת בכיוון הזה. גם סמיכות הבחירות לפרשת "לך-לך" מעניקה ליריביו סיסמת קמפיין כמעט מתבקשת: "לך- לך, ביבי".
"מוכן לוותר": לראשונה מצהיר נפתלי בנט שלא אכפת לו לוותר על המקום הראשון לאיזנקוט, ובלבד שתוקם ממשלה שתחליף את נתניהו. במקביל הוא כבר משרטט את הרכבה, קובע מי יישב בה, ומבטיח שש"ס ויהדות התורה לא יהיו חלק ממנה. רק הערה קטנה לסדר: לפני שבנט מחלק תפקידים בממשלה שעוד לא קמה, אולי כדאי שייזכר בהבטחה האחרונה שלו: "אני לא מבטיח יותר הבטחות אפילו לא לבן שלי".
נבעטו החוצה: פרישתם השבוע של ח"כ דן אילוז, שהודיע כי לא יתמודד בפריימריז בליכוד, של סגנית השר שרן השכל, שבוחנת מעבר למפלגה חדשה, ושל השר אופיר סופר, שפרש מהציונות הדתית, מצטרפת לרשימה שכבר כוללת את יולי אדלשטיין ואת יואב גלנט. המכנה המשותף כמעט לכולם בולט לעין: בשלב כזה או אחר הם התעמתו עם הממשלה, עם נתניהו או עם סוגיית חוק הגיוס. בסופו של דבר, זה היה גם גורלם הפוליטי: מי שחתר מבפנים נבעט החוצה.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגיליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
