שכונת בית וגן ליל תשעה באב תשפ"ו, מאות יהודים יושבים על הרצפה, מקוננים על בית המקדש שנחרב על שנאת חינם, ומאזינים לדרשה עמוקה במחשבה, ואז, לפתע, פורצת למקום קבוצת בחורים ומתחילה לצעוק לעבר הדרשן: "כופר", "אפיקורס" "רוצח הנשמות" רשע מרושע", תוך כדי אלימות קשה וביזוי התורה מחפיר, נגד הגאון רבי אליהו מאיר פייבלזון שליט"א תלמידו של הגאון רבי משה שפירא זצ"ל, שמוביל דרך יחודית בשיעוריו העמוקים. גם שבועיים קודם לכן כשהגיע למסור שיעור בעיר מודיעין עילית, הותקף בדרך לרכבו ונחסם על ידי בחורים מאותו זן שפל שלא אפשרו לו לעבור.
נכון, במובנים ישראליים זה כבר חדשות ישנות, אבל דווקא בגלל זה, אני לא מצליח להירגע מהמחשבה על כך מזה יותר משבוע. זה מרתיח לראות בחורים צעירים, נסחפים בלהט הקנאות עד למצב שבו הם מרגישים שמותר להם לפגוע בכל הנקרה בדרכם, רק משום שמישהו אחר העיז לחשוב אחרת מהם.
אין ספק שאפשר לחלוק עליו, אפשר שלא להסכים עם הדרך. לאורך כל הדורות היו מחלוקות בעם ישראל, תמיד היו בית שמאי ובית הלל, ולעיתים אף מחלוקות חריפות, אבל בין חילוקי דעות בהשקפה לבין רדיפה אישית מחפירה יש מרחק גדול מאוד.
נדמה שהשורש של התופעות הללו נמצא במציאות רחבה יותר, הציבור החרדי נמצא בשנתיים האחרונות תחת לחץ גדול, הוא נלחם על עצם קיומו כאן בארץ ישראל, עם התמודדות לא פשוטה של סנקציות ומעצרים, כאשר לפעמים צריך לנקוט בפעולות מעט קיצוניות, כגון עצרת המליון, מחאת הרכבים, מניעת מעצרים של בחורים חפים מפשע.
אבל כאן נמצאת הסכנה, הקיצוניות המותרת אינה יכולה להפוך לתירוץ לאיבוד המצפן והבלמים, אסור שהמאבק הצודק שלנו יגרום לנו לאבד את הערכים הבסיסיים.
הכלי מידה למדוד מהי הקנאות הנכונה, היא התוצאה הסופית, וכשמסתכלים בשורה התחתונה ורואים פגיעה בתלמידי חכמים, או לחילופין בחורים שיצאו בהוראת רבותיהם לחסום כביש ובפועל מנפצים חלונות של רכבים תמימים זה נורה אדומה בוהקת שהקנאות הזאת מזוייפת מהיסוד.
חשוב לזכור: קנאות איננה מעלה, קנאות היא תכונת אופי, כמו כעסנות, רגזנות וכו', היא אינה שייכת למגזר מסוים או לדת מסוימת, בכל חברה ודת ניתן למצוא קיצונים, באיסלאם יש כאלה שיוציאו להורג אישה שהולכת ללא חיג'אב.
גם התורה מלמדת אותנו שיש הבדל גדול בין קנאות אמיתית לבין קיצוניות הרסנית, פינחס, למשל, היה קנאי לשם שמיים, ועל מעשהו נאמר: "הנני נותן לו את בריתי שלום", אבל פינחס לא פעל מתוך כעס אישי ולא מתוך רצון להוכיח שהוא צודק, קנאות אמיתית היא דבר נדיר מאוד, שדורש ניקיון כפיים, ומניע טהור.
אולי הדוגמה החריפה ביותר לסכנה שבקיצוניות ללא גבולות נמצאת דווקא בסיפור חורבן הבית עצמו. חז"ל מספרים על הבריונים שהיו בירושלים ערב חורבן בית שני, הם לא היו אנשים ללא אידיאלים, להפך, הם היו אנשים שהאמינו שהם נלחמים על קדושת ירושלים ועל כבוד עם ישראל.
אבל כאשר הקנאות איבדה את הגבולות, היא הפכה לדבר ההרסני ביותר, במהלך המצור הרומי על ירושלים, הבריונים שרפו את מחסני התבואה והמזון שהיו בעיר, כדי למנוע מהעם אפשרות להגיע להסדר או להיכנע לרומאים, מבחינתם, זו הייתה דרך להמשיך את המאבק בכל מחיר. אבל בפועל, התוצאה הייתה שהעם עצמו סבל, והרעב בעיר החריף.
אדם יכול להיות משוכנע שהוא נלחם למען מטרה קדושה, הסכנה הגדולה אינה עם אנשים שאין להם אידיאלים, אלא דווקא באנשים שיש להם אידיאלים – אך אין להם גבולות. בימים שבהם ציינו את האבל על חורבן הבית, ראוי שנשאל את עצמנו: האם אנחנו באמת לומדים את הלקח של החורבן? האם אנחנו נלחמים על הקדושה, או שלפעמים אנחנו מאבדים אותה בדרך?
כי בסופו של דבר, הדרך שבה אנחנו מתייחסים למי שחושב אחרת מאיתנו היא המבחן האמיתי לערכים שעליהם אנחנו טוענים שאנחנו נלחמים.
