החורף הליטאי עמד בפתח.
שנת ת"ש. מלחמת העולם השנייה כבר טלטלה את אירופה, וליטא נפלה תחת הכיבוש הסובייטי. עם כניסת המשטר הקומוניסטי הונהג בארץ סדר חברתי סוציאליסטי, וכדרכן של אותן שנים ושל אותה כלכלה, המציאות היומיומית הפכה במהירות למציאות של מחסור.
מצרכים רבים פשוט לא ניתן היה להשיג. ומה שכבר היה בנמצא, חולק בצמצום רב. אלא שככל שהתקרב החורף, הפך אחד המחסורים לעניין של חיים ממש: לא היו מגפיים. בליטא, בחורף הקפוא, מגפיים אינם מותרות. הם צורך בסיסי. בלעדיהם קשה לעמוד בקור העז, קשה לצעוד ברחובות המכוסים שלג, וקשה לנהל חיים תקינים.
משלחת של אזרחים פנתה אפוא אל הקומיסר הראשי של וילנה, יהודי שהיה קומוניסט אדוק, ובקשה נואשת בפיה: יש למצוא דרך להשיג מגפיים לתושבי העיר. כיצד יעמדו בקור הנורא של החורף הליטאי? כיצד יוכלו להמשיך בחייהם, ואף, כפי שניסחו זאת בפניו, להמשיך ולשרת את המשטר הסובייטי?
הקומיסר הקשיב והשיב בביטחון. "אל תדאגו", אמר, "הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית, בהנהגתו של האב הגדול והנדיב, דואגת לצורכי העם!" באותו כינוי משתפך התכוון הקומיסר לדיקטטור האכזר סטלין ימ"ש, האיש שהיה אחראי למותם של מיליונים מבני עמו.
אך לא חלף זמן רב, ועל פי הנורמה המוכרת של הכלכלה הקומוניסטית, אכן הגיעה רכבת. הרכבת נכנסה לתחנת וילנה, ובין השאר הובילה קרונות מטען עמוסים במגפיים. הנה, סוף סוף! המצוקה עומדת להיפתר. הקרונות נפתחו. המטען החל להיפרק ואז התבררה האמת המדהימה. כל המגפיים היו מגפיים שמאליים. אלפי מגפיים. שמאליים בלבד. לא ימניים.
מה ניתן לעשות באלפי מגפיים שמאליים? הבשורה הגיעה אל הקומיסר הראשי, והוא היה המום. הוא התקשה להאמין. "לא ייתכן?!" אמר בביטול. "לא יכול להיות!" אבל זו הייתה המציאות.
לאיש ממנהלי העיר לא היה מושג כיצד אירע הדבר. הועלו כמה תיאוריות, אך כולן הסתיימו באותה שאלה מסקרנת: האם ייתכן שבמקום אחר ברחבי ברית המועצות עומדים קרונות שלמים, מלאים במגפיים ימניים בלבד? הסברה הייתה שאכן כך קרה. בעת הטענת הסחורה והכוונתה ברשת המסילות הענקית והמסועפת של ברית המועצות, הופנו קרונות המגפיים הימניות למקום אחר. אבל לאן?
באותם ימים שהה בווילנה הגאון רבי ישראל זאב גוסטמן זצ"ל. הרב גוסטמן שטח את הבעיה לפני רשכבה"ג, מרן רבי חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל. רבי חיים עוזר שמע ולאחר מכן ניגש אל מפת מסילות הרכבת של ברית המועצות.
הרב גוסטמן עמד לצדו. הוא ראה כיצד רבי חיים עוזר עובר בעיון על המפה, בוחן את הקווים, את הצמתים ואת המחלפים. מסילה אחר מסילה. נתיב אחר נתיב. לבסוף עצר רבי חיים עוזר, אצבעו הצביעה על מחלף מסוים. "ביאליסטוק. שם נמצאים קרונות המטען", אמר.
לאחר מכן הורה לרב גוסטמן לגשת אל הקומיסר ולהודיע לו, בשמו של רבי חיים עוזר, היכן נמצאים קרונות המטען החסרים. הרב גוסטמן ידע היטב מה משמעותה של שליחות כזאת.
הוא הכיר את פתילם הקצר של הקצינים הסובייטים. הוא ידע היטב מה עלול לקרות לאדם שיגיע לפתע עם מידע בלתי מוסבר על תנועת רכבות, קרונות חסרים ומחדל אפשרי של המערכת. הוא עלול להיחשב לחשוד ואולי יאשימו אותו בסבוטז' (חבלה מכוונת). אולי יטענו שהוא עצמו קשור להיעלמות הקרונות, מה שעלול להביא למאסרו ואף גרוע מכך, שכן באותן שנים, כיתת יורים לא הייתה מחזה נדיר.
אלא שהרב גוסטמן היה לצדו של רבי חיים עוזר במשך שמונה שנים. הייתה לו אמונת חכמים עצומה והוא היה מוכן לסמוך על דבריו, בין אם מדובר היה בהשערה המבוססת על היגיון עמוק ובין אם ברוח הקודש.
הוא הלך ללא היסוס. הקומיסר קיבל את פניו בכל הבוז שיכול קומוניסט לרחוש כלפי איש דת וכאשר שמע את הדברים, צחק. הוא לעג למה שכינה "ניחושים פרועים של רבי זקן שאינו יכול לדעת דבר וחצי דבר על מורכבות תנועת הרכבות הסובייטית".
אבל הרב גוסטמן עמד על שלו, עד שבסופו של דבר נעתר הקומיסר לבדוק את העניין. "אנו נשלח הודעה לשם כדי לברר על קרונות המטען החסרים", אמר לו. "אך דע לך, כי אם אתה טועה, ייקחו אותך ויירו בך על שבזבזת את זמננו היקר עם שטויות מיסטיות בזמן מלחמה, וניסית לשים ללעג את המערכת הסובייטית".
הרב גוסטמן סיכן את חייו, לא למען עצמו, אלא למען תושבי וילנה. למען אנשים שקפאו מקור ונזקקו לזוג מגפיים.
זמן קצר לאחר מכן התקבל אצל הקומיסר מברק והתוצאה הייתה בלתי נתפסת. קרונות המטען נמצאו במקום המדויק שעליו הצביע רבי חיים עוזר. בביאליסטוק והם היו מסומנים: יעד וילנה".
הפלא ופלא. הקרונות החסרים אותרו וכתוצאה מכך, רבים מתושביה הקפואים של וילנה זכו סוף סוף לזוג מגפיים מושלם. מגף שמאלי ומגף ימני.
מאותו רגע השתנה יחסו של הקומיסר אל הרב גוסטמן. הוא החל להעריך אותו מאוד. בעיניו, האיש הזה היה כמעט נביא. כיצד הצליח לגלות את מה שטובי המוחות של המערכת הסובייטית לא הצליחו לגלות? אלא שהסיפור לא הסתיים שם.
כארבע שנים לאחר מכן, הפארסה הסובייטית הקטנה הזאת עתידה הייתה להציל את הרב גוסטמן עצמו ממוות.
המלחמה הסתיימה, הרב גוסטמן חזר לווילנה והחל להנהיג את שרידיה, אך לא עבר זמן רב, והשמועה עשתה לה כנפיים בין פקידי וקציני המשטר: יש רב בווילנה.
בערב פסח שנת תש"ה נשמעה דפיקה חשאית בדלת ביתו של הרב גוסטמן. בפתח עמד הקומיסר הראשי של וילנה. אותו קומיסר. הוא נכנס בחשאי ואז אמר לרב גוסטמן ביידיש: "רבי, אתה חייב לברוח!". צו הוצא לגרשו לסיביר.
והאיש שבא להזהיר אותו, תוך שהוא מסכן את חייו, לא היה אלא אותו קומיסר מפרשת קרונות המגפיים. אותו קומיסר שנדהם ארבע שנים קודם לכן מגילויו ה"נבואי" של רבי חיים עוזר.
הכבוד שרחש לרב גוסטמן, האיש שפגש באותה פרשה, היה גדול כל כך, עד שלא היה מסוגל להשלים עם המחשבה שהוא יגורש לסיביר.
כאשר אנו עומדים בפתח פרשת ניצבים, נדמה שסיפור המגפיים הזה מקבל משמעות עמוקה הרבה יותר. בפרשת השבוע אנו קוראים את הפסוק: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם" (כ"ט, ט'-י"א).
בפסוקים הללו ישנה קושיא גדולה. שהרי בפרשת כי תבוא מתואר מעמד כריתת הברית של הברכות והקללות, ובסיומו נאמר: "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (כ"ח, ס"ט).
פסוק זה נשמע באופן חד משמעי כסיכום של מעמד הברית והנה, מיד לאחר מכן, בתחילת פרשת ניצבים, אנו מוצאים פתיחה של ברית נוספת. הכפילות הזו אומרת דרשני. מדוע יש לציין פעמיים את אותו מעמד ברית בערבות מואב?
רבינו אור החיים הקדוש מגלה לנו יסוד נפלא. אכן, שתי בריתות יש כאן. הברית המתוארת בפרשת כי תבוא עוסקת בכל יחיד ויחיד. זו הברית שבין האדם הפרטי לבין הקדוש ברוך הוא. אבל הברית המתוארת בפרשת ניצבים היא ברית מסוג אחר. זוהי הברית של עם ישראל כולו.
ברית של ציבור. ברית של אנשים שאינם רק עומדים זה לצד זה, אלא קשורים זה בזה. ברית הערבות. וכך כותב רבינו אור החיים הקדוש: "ונראה כי כוונת משה בברית זה הוא להכניסם בערבות זה על זה כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה' ויהיו נתפסים זה בעד זה, חז"ל [שבועות לט ע"א] אמרו ש"כל ישראל ערבים זה בזה". והעד הנאמן מה שגמר אומר הנסתרות ל-ה' א-להינו והנגלות לנו וגו' הרי שעל הערבות מדבר הכתוב, ואין זה הברית שאמר בסוף פרשת תבא כי אותו ברית הוא על עצמן, וזה שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי כפי היכולת שביד כל אחד" (אור החיים כ"ט, ט').
כל ישראל ערבים זה בזה. אין יהודי יכול לומר: אני אדאג רק לעצמי. אין אדם רשאי להביט במצוקת חברו ולומר: זו אינה הבעיה שלי.
אלא שכאן חשוב להדגיש נקודה יסודית. לעיתים, כאשר מדברים על ערבות הדדית, אנו חושבים מיד על העולם הרוחני. לדאוג שחברו יקיים מצוות. להשפיע עליו לטובה. למנוע ממנו, ככל האפשר, לעבור על רצון ה' וזו אכן ערבות. אבל הערבות אינה מסתיימת שם.
היא אינה עוסקת רק בנשמה. היא עוסקת גם בגוף. לא רק בשאלה אם יהודי מתקדם ברוחניות, אלא גם בשאלה אם קר לו. אם יש לו מה לאכול. אם יש לו במה להתלבש. אם הוא זקוק לעזרה. אם ילדיו חסרים את צורכיהם. אם יש בידינו לסייע לו.
כי גם הצרכים הגשמיים של יהודי הם חלק מהאחריות שלנו עליו.
וכך מובא בשם ה"חסד לאלפים", ומביאו הבן איש חי: "כתב בחסד לאלפים: יש לומר כל פרטי הודוי אף על פי שאין בו מהדברים הנזכרים בודוי, מפני דכל ישראל גוף אחד הם וכולם ערבים זה לזה, ובפרט אם היה בידו למחות ולא מיחה דנקרא על שמו" (בן איש חי כי תשא שנה א' אות א').
כל ישראל גוף אחד הם. וכאשר הגוף הוא אחד, אין אפשרות לומר שכאבו של איבר אחד אינו נוגע לאחר. אם רגלו של יהודי קופאת מקור, גם זה ענייני. אם ביתו חסר את צורכי השבת, גם זה ענייני. אם הוא זקוק לעזרה כדי להתקיים בכבוד, גם זו ערבות.
הרי זו אולי המשמעות המצמררת ביותר של סיפור המגפיים. הרב גוסטמן לא הסתכן כדי לחדש חידוש. הוא לא הלך אל הקומיסר כדי לזכות בכבוד. הוא ידע היטב שהדבר עלול לעלות לו בחייו ובכל זאת הלך.
מפני שבווילנה היו אנשים שקפאו מקור. מפני שליהודים היו מגפיים שמאליים, אבל לא היה להם זוג שלם והוא חש אחריות. זו ערבות. הערבות של עם ישראל אינה רק האחריות למה שנעשה בבית הכנסת או בבית המדרש. היא גם האחריות למה שקורה בבית. במטבח. בארון. בכיס ובחורף הקפוא.
היא האחריות לראות את חברנו כאילו הוא חלק מאיתנו. מפני שבאמת, במובן העמוק ביותר, כולנו גוף אחד. וזהו אולי עומק הפסוק: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם". כולכם. ראשיכם ושבטיכם. זקניכם ושוטריכם. כל איש ישראל. טפכם. נשיכם. וגרך אשר בקרב מחניך. מחוטב עציך ועד שואב מימיך.
לא קבוצה אחת. לא מעמד אחד. לא רק מי שנמצא גבוה מבחינה רוחנית. ולא רק מי שמסוגל לדאוג לעצמו. כולכם. כולם נכנסים בברית. כולם קשורים. כולם ערבים. והערבות הזאת, הדאגה של אחד לשני, הן ברוחניות והן בגשמיות, היא הדבר שיכול לגרום לעם ישראל להיות ניצבים ועומדים עד סוף כל הדורות.
כל אחד ואחד נדרש לחוש אחריות על מעשי חברו, אבל גם על צרכיו. על מחסורו. על מצוקתו. על הקור שהוא חש ועל המגף החסר לו. כי לפעמים, כדי להציל יהודי, לא צריך דרשה גדולה, לא צריך נאום. צריך פשוט לראות שחסר לו משהו ולעשות כל מה שביכולתנו כדי להשלים את החסר. "וזה שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי כפי היכולת שביד כל אחד".
לפי היכולת שבידינו. זהו החיוב, זוהי הברית וזו הערבות.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
