מעבר למסך הברזל, במעמקי רוסיה הקומוניסטית המושלגת והמאיימת, התחוללה דרמה שקטה.
ארץ שבה עצם לימוד התורה נחשב לפשע חמור, ושלוחותיה האכזריות של 'היבסקציה' רדפו כל זיק של קדושה. באותם ימים אפלים, מי שהזעיק את שמו של הקב"ה או פתח גמרא הוגלה אל ערבות סיביר הקפואות, שם עונה בעינויים קשים ומרים.
והנה, בתוך הגיהנום הזה, נשלח מכתב מרטיט מעיר התורה וילנא, פרי עטו של רשכבה"ג הגאון רבי חיים עוזר זצוק"ל. במכתבו מתאר רבן של ישראל מחזה שגובל במסירות נפש עילאית: שני אחים, הגאון רבי מרדכי פיינשטיין ואחיו הצעיר הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, יושבים בלב התופת הקומוניסטית ולומדים תורה בעיון ובשקידה, בדיוק כפי שלמדו לפני מאה שנים.
רבי מרדכי היה הגדול מבין השניים, אך רבי משה הצעיר התמנה לרבנות עוד בהיותו בחור. בעוד בני המשפחה התגוררו בעיר אחת, נשא רבי משה את עול הרבנות בעיר אחרת, כשהוא מכלכל את צעדיו תחת המגף הקומוניסטי הדורסני. יומו ולילו לא היו שלו; הוא ישב בין כתלי בית המדרש, שוקד על דלתות התורה בשקידה נוראה ומבהילה שאינה מקבלת מושגים של עולם הזה.
אולם גוף בשר ודם דורש את מזונו. כחלק מדאגת הקהילה לרבי משה, מונתה אשה אחת – אלמנה קשת יום – שתבשל ותביא מדי צהריים סיר מבושל אל בית המדרש כדי להשיב את נפשו.
שנים חלפו, ואחותו של רבי משה גוללה לימים סוד נורא מאותם ימים, מתוך בושה עמוקה והרגשת שפלות: "איני בדרגה זו בכלל, ולא לפי כבודי לספר זאת", אמרה. אך המעשה שהיה – כך היה. באחד הימים באה האחות לבקר את אחיה הצעיר בבית המדרש והסבה עמו לארוחת הצהריים. כרגיל, נכנסה המבשלת האלמנה, סיר מהורהר בידיה, ומזגה תבשיל חם ומהביל לצלחותיהם של רבי משה ושל אחותו האורחת.
האחות נטלה את הכפית, הכניסה אל פייה – ומיד נתקפה בחילה נוראה ומחניקה. טעמו של התבשיל היה קשה מנשוא, כמעט רעיל, עד שכעבור חמישים שנה מאותו יום עודנה זכרה בבשרה את מעיה המתהפכים מרוב גועל. והנה, לנגד עיניים משתאות, רבי משה אוכל עוד כף ועוד כף, ללא זיע וללא הנד עפעף. כשהשלים את הצלחת, פנה אל המבשלת במאור פנים ואמר: "היום האוכל היה טעים במיוחד! אולי יש בסיר מספיק למנה נוספת?". המבשלת, שפניה אורו מנחת, שמחה עד למאוד והעמיסה על צלחתו מנה כפולה. רבי משה ישב ואכל את 'החציר' הזה, את הקש והתבן שהוגשו לו, וביער את הצלחת עד תומה.
אך יצאה המבשלת מהחדר, נפלטה זעקה מפי האחות: "אחי הקדוש, אמור לי, איך יכולת לאכול את זה? הרי האוכל הלזה מעורר בחילה נוראה! האם אינך מרגיש כלל טעם במאכלך?".
הביט בה רבי משה בעיניים טהורות ואמר את המילים שמרעידות את הלב: "מי שלומד תורה – חוש הטעם שלו נהיה עדין ומזוכך יותר, הוא נעשה אנין טעם. בוודאי שהרגשתי, ואף הרבה יותר ממך! אולם, האשה הזאת – אלמנה היא! חייבים לחזק את רוחה ולא להעליב אותה בשום אופן!".
זוהי אינה רק הנהגה של אצילות; זוהי תמציתה של התורה הקדושה! בפרשתנו נאמר: "יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י" (דברים ל"ב, ב'). המילה "לקחי" אינה אלא התורה, כדכתיב: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד, ב).
הגאון מווילנא זצוק"ל בספרו 'אבן שלמה' (פרק א') דולה פנינה יקרה מפסוק זה: התורה נמשלה לגשם. מה הגשם היורד מן השמים מצמיח את מה שזרוע באדמה – כך התורה מצמיחה את מה שטמון בתוככי האדם. אם יש בו מידות טובות ורצון להשתפר – התורה מצמיחה, מזככת ומרוממת את מידותיו. אך אם מידותיו רעות חלילה, קורה ההפך הנורא: התורה מגדלת ומטפחת את הרע, מטעינה בו ערמומיות, ועד מהרה "וקוץ ודרדר תצמיח לך".
התורה היא לא רק מקור הברכה, היא הברכה בעצמה, והיא משפיעה שפע רב לכל העוסקים בה, כפי שנאמר: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (משלי ג, טז). אך חשוב שתדעו יסוד ברזל: כל האנשים הגדולים בעולם התורה – כל ענקי הדורות – לא זכו להגיע למדרגתם אלא בזכות מידותיהם הטובות! אין דרך אחרת. לא קיים בעולם גדול תורה אמיתי שמפורסם בתורתו, מבלי שבלטה בו מצוינות נדירה ועילאית במידות טובות.
מעשה מופלא שממחיש יסוד זה אירע בשמחת הנישואין של בנו של רבינו הגאון רבי אברהם דוב אוירבך זצוק"ל (גאב"ד טבריה), עם בת הגאון רבי אשר ורנר זצוק"ל (גאב"ד טבריה). בעיצומה של סעודת החתונה, בתוך החגיגה המרוממת, התבררה תקלה נוראה: הדגים שהוגשו לשולחנות היו מקולקלים לחלוטין, באופן שלא ניתן היה אפילו להכניסם לפה. בימים ההם, ימי דלות וצוק העיתים, הדגים היו המנה העיקרית של הסעודה, והאורחים נאלצו להסתפק במעט סלטים.
פתאום נעלם רבי אברהם דוב מהשולחן המזרחי. הוא חמק בצנעה אל משרדו של בעל האולם, וכשדמעת אכפתיות בעיניו אמר לו: "היות והדגים התקלקלו, בוודאי יפרוץ רוגז בציבור ואולי ידרשו מהמחותן שלא לשלם. על כן, באתי להודיע שאם זה יקרה – אני מתעתד לשלם לך מכיסי את המחיר המלא של כל הדגים, כדי שלא יצטרך המחותן לשלם עליהם ואיש לא ייפגע".
חייך בעל האולם בהתרגשות ואמר: "רק לפני רגע עמד כאן המחותן שלך, הגאון רבי אשר ורנר, שגם הוא היה מיוחד במינו בנפש אצילית ובמידות מעודנות, וביקש ממני בדיוק את אותה הבקשה!".
הגשם – תחילתו "יערף" וסופו "תזל". עריפה היא מלאכה קשה, דורשת עבודה מאמצת והיא כרוכה בייסורים. כך גם אדם אינו רואה את הטוב שבמטר מיד בהתחלה. כשהגשם מתחיל לרדת, הוא אינו נוח; בני אדם רוטנים: "רק שלא נרטב ונרפש", "שכחתי לסגור את החלונות וכל הספרים יירטבו", או "הגשם הזה משבש את הדרכים". אך לאחר שהגשם יורד וכוסה הארץ – אין טוב ממנו לעולם! בלעדיו אין מים ואין אוכל. בסופו של דבר המטר מביא שמחה עצומה, וזוהי הלשון "תזל".
כך הם בדיוק דברי התורה. בתחילה הלימוד קשה ומייגע: "זה לא נכנס לי בראש". בפרט כאשר אדם מגיע ללימוד בלא קדושה ומחשבתו אינה מטוהרת – כיצד יחוש בטעמה הערב? בשלב הראשון התורה היא בבחינת "יערף כמטר", שגם ממנו אין בני האדם נהנים בהתחלה, ואף אומרים בפה מלא שהיו מעדיפים להסתדר בלעדיו. אך כאשר אדם ממשיך ועמל, לומד עוד ועוד, ובבד בבד מקדש ומטהר את מחשבתו ומתקן את מידותיו – רק אז הוא מתחיל להרגיש את העונג ואת המתיקות העילאית שבתורה, עד שהוא זועק כדוד המלך ע"ה: "וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהלים יט, יא).
באמת, כדי לקנות תורה ולחוש בערבותה, חייבים לעמול ולהתייסר עליה. בלי עמל – אין תורה, ולתורה שאינה באה מיגיעה אין ערך! זהו התנאי היסודי: כדי להגיע ל"תזל כטל" חייבים לעבור דרך "יערף כמטר". רק מתוך הקושי זוכה האדם להכיר כמה טובה היא.
על כך אמר דוד המלך ע"ה: "נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה" (תהלים קיט, קיא) – הוא אינו סר מן התורה משום שהיא מסבה לו שמחה פנימית עצומה. והוא ממשיך ואומר: "נָטִיתִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ לְעוֹלָם עֵקֶב" (שם, קיב). מהו "נטיתי לבי"? הביאור הוא: כדי לזכות לתורה, אדם חייב להטות את עצמו, להרכין ראש, לקבל בזיונות ולסבול ייסורים. רק עם עמל, צער וביטול המידות של "נטיתי לבי" – אפשר להגיע ל"לעולם עקב", ללמוד את התורה עד עולם מתוך עונג, מתיקות ושמחה.
גם הדבש – שהתורה נמשלה אליו – אינו מגיע ביום אחד. מי שבקי בנושא יודע עד כמה מורכב ומפליא הוא מפעל ייצור הדבש; דרוש עמל רב כדי לגדל את הדבורים, ולפעמים גם נעקצים מהן שוב ושוב, עד שבסופו של דבר יוצא הדבש המתוק, הטהור והבריא.
יהיו הדברים לע"נ מור אבי רבי מאיר חי בן ג'וליט זצ"ל
