אם הבחירות יוכרעו בסופו של דבר על חודם של מנדט או שניים, השבועיים הקרובים עשויים להתברר כחשובים ביותר במערכת הבחירות של נתניהו. לא איזנקוט הוא כרגע הבעיה הדחופה ביותר שלו, אלא דווקא האנשים שנמצאים מימינו. עד מועד הגשת הרשימות הוא צריך לעשות את מה שבמערכת הפוליטית מכנים "לסדר את הגוש": לצמצם רסיסי מפלגות, למנוע בזבוז קולות ולוודא שכמה שפחות פתקים של הימין יישארו מתחת לאחוז החסימה.
נתניהו עצמו כבר סימן את הסכנה, כאשר הזכיר שוב את בחירות 1992 ואת ריבוי מפלגות הימין שאיבדו קולות וסייעו לעליית יצחק רבין. מבחינתו הלקח פשוט: "השמאל לא יכול להפיל את הימין, רק הימין יכול להפיל את הימין". נתניהו כבר קיבל ב-2019 כמה תזכורות כואבות לכך: בסבב הראשון נותרו "הימין החדש" ו"זהות" מתחת לאחוז החסימה עם מאות אלפי קולות; בסבב הבא נשאר גם בן גביר בחוץ עם יותר מ-80 אלף קולות. מבחינתו, אלה אינם שיעורים בהיסטוריה הפוליטית אלא תמרורי אזהרה לקראת השבועיים הקרובים.
אלא שהפעם מלאכת סידור הגוש מסובכת במיוחד. פייגלין, אבי מעוז ורסיסים נוספים מציבים בעיות שנתניהו כבר מכיר היטב. אבל עופר וינטר הוא כבר סיפור אחר. התא"ל במיל' מגיע עם רקורד ביטחוני, קהל אוהד ורשימה שמבקשת להצטייר כרצינית, ובעיקר עם עצמאות שאינה מאפשרת להזיז אותו בקלות. הוא גם הצהיר שלא יחבור למי שכיהנו בתפקידים פוליטיים, מדיניים או ביטחוניים בשבעה באוקטובר, ובכך צמצם בעצמו חלק מאפשרויות החיבור.
הפתרון המתבקש מבחינת נתניהו הוא חיבור בין וינטר לסמוטריץ', בדומה למאמציו בעבר לחבר בין סמוטריץ' לבן גביר. אלא שהפעם חומרי ההלחמה בעייתיים יותר. וינטר אינו ממהר להתחייב, וגם כשהוא מדבר על "ממשלת ימין", הוא אינו אומר בהכרח "ממשלת נתניהו". בליכוד זוכרים גם את קשריו הטובים עם ליברמן (כאשר שימש כמזכירו הצבאי) ואת יחסיו בעבר עם בנט, ולכן חוששים לא רק מהקולות שייקח לפני הבחירות, אלא גם ממה שיעשה איתם אחריהן.
וכך, באופן סמלי, נתניהו מוצא עצמו בימים אלה בין דיכטר לוינטר: את איש הביטחון שנדחק בפריימריז הוא שוקל להחזיר לרשימה באמצעות שריון; לאיש הביטחון שנמצא מחוץ לליכוד הוא כבר הציע שריון ונענה בסירוב. וינטר מעדיף להמשיך בדרכו העצמאית, וכעת נשאר נתניהו גם עם הצורך לחזק את הרשימה במועמד ביטחוני וגם עם מפלגה מימין שעלולה לטרוף את הקלפים של הגוש כולו.
עד הגשת הרשימות נתניהו צריך לדעת מי מתחבר, מי פורש ומי מתעקש לרוץ עד הסוף. הוא יודע היטב כיצד לנהל מערכת בחירות נגד השמאל. בשבועיים הקרובים יתברר אם הוא עדיין יודע לבצע את המשימה המסובכת יותר: להציל את הימין מעצמו.
חברים חדשים
עופר וינטר נכנס השבוע רשמית לפוליטיקה וגילה כמעט מיד תופעה משונה: דווקא הוא שבמשך שנים הוצג בחלקים בשמאל ובתקשורת כקצין דתי, "משיחי" וימני מדי, זוכה לפתע לעידוד מכיוונים שלא היו מעלים בדעתם להצביע עבורו. וינטר לא שינה את השקפותיו. מה שהשתנה הוא האינטרס הפוליטי של יריביו.
הסיבה פשוטה: מפלגת ימין חדשה היא לא בהכרח בשורה טובה לגוש הימין. אם וינטר יתקרב לאחוז החסימה אבל יישאר מתחתיו, עשרות אלפי קולות עלולים לרדת לטמיון. אם יעבור על חשבון "הציונות הדתית" ויוריד את סמוטריץ' מתחת לאחוז החסימה, הנזק לגוש עלול להיות גדול עוד יותר. לכן יש בשמאל מי שמסתכלים על המפלגה החדשה ורואים בה לא יריב, אלא הזדמנות.
היפוך התפקידים הזה כבר ניכר: חלק ניכר מהביקורת על וינטר מגיע דווקא מימין, בעוד שבשמאל נשמעים קולות שמברכים על כניסתו למרוץ. זה לא משום שמישהו שם השתכנע פתאום בעמדותיו, אלא משום שעוד מפלגת ימין במרוץ, עשויה דווקא לשרת את האינטרס של השמאל.
אבל יש כאן גם צד שני, שאותו אסור לנתניהו לשכוח. אם וינטר יצליח להביא את המנדטים שלו דווקא ממצביעי ימין שחונים כיום אצל בנט, ליברמן או מפלגות אחרות בגוש האופוזיציה ובכך יהפוך להפתעת הבחירות, הוא עשוי לא לשרוף את הגוש אלא להרחיב אותו. לכן השאלה החשובה באמת אינה רק אם וינטר יעבור את אחוז החסימה, אלא מאיפה יגיע המנדט הרביעי שלו.
עד אז צפוי וינטר ליהנות מחיבוק פוליטי משונה במיוחד. אנשים שלא היו רוצים אותו ליד שולחן הממשלה ישמחו לראות אותו מתקרב לאחוז החסימה, ובלבד שייקח איתו מספיק קולות מהליכוד, סמוטריץ' ובן גביר.
שורה תחתונה: וינטר לא נעשה השבוע פחות ימני והשמאל לא נעשה יותר ימני. כולם פשוט משחקים במספרים. בשמאל מבינים שכדי להחליף ממשלת ימין, לא צריך עוד מפלגת שמאל. מספיקה עוד מפלגת ימין אחת. גם נתניהו מבין את זה.
התחלפו בתפקידים
משהו מעניין עובר על שני הגושים לקראת הבחירות: במשך שנים נחשב הימין למחנה שידע להתכנס ברגע האמת סביב המטרה, בעוד השמאל הצטיין בפיצולים, מריבות פנימיות וירי בתוך הנגמ"ש. עכשיו נדמה שהתפקידים התחלפו: בשמאל לומדים כיצד לנצח בחירות, ובימין עושים כמעט כל טעות אפשרית בדרך להפסיד אותן.
באופוזיציה עובדים כבר תקופה ארוכה על אסטרטגיה ברורה: להגדיל את שיעורי ההצבעה במעוזים, להביא מצביעים נוספים (גם מחו"ל) ובעיקר להימנע מטעויות מיותרות. ליברמן, לדוגמה, כבר סימן את היעד: גוש דן והשרון. לדבריו, אם שיעור ההצבעה שם יגיע ל-76 אחוזים, "העסק גמור" לטובת גוש האופוזיציה.
אבל ליברמן לא מסתפק בהבאת מצביעים. הוא גם מנסה למנוע מחבריו לגוש להבריח אותם. השבוע נחשף כי התקשר ליאיר גולן וביקש ממנו להימנע מאמירות מעוררות מחלוקת ולהיצמד לנושאים שבקונצנזוס. האירוניה מושלמת: ליברמן אפילו מסרב להצטלם עם גולן בגלל עמדותיו השמאליות, אבל מוכן בהחלט להתקשר אליו ולבקש ממנו שבינתיים יצניע אותן.
זו אינה רק שיחת טלפון, אלא אסטרטגיה: עד הבחירות לא חייבים לומר הכול. צריך לחתוך הפסדים, למנוע תקלות ולא לספק תחמושת ליריב. ברוח דומה נשמעה גם הביקורת התקשורתית על חשיפת דבריו של מנסור עבאס בערבית בעניין המדינה הפלשתינית: מדוע לסייע דווקא עכשיו לקמפיין של נתניהו ולהעניק לו חומר נגד הגוש המבקש להחליפו.
מנגד, בימין נדמה שכל אחד מנהל מערכת בחירות לעצמו. מפלגות ורסיסי מפלגות מתרבים, וכל אחד משוכנע שהוא האיש שיכול "להציל את המדינה". בן גביר ממשיך לספק התבטאויות ועימותים, כולל ההתנגשות האחרונה עם נתניהו סביב אלטלנה (ראו לקמן). צבי סוכות מנפץ אנדרטה, זוכה אולי למחיאות כפיים בבייס אבל מאלץ את שר החוץ סער ואת הצבא לצאת נגדו. כל אירוע כזה אולי מחזק מישהו בתוך המחנה, אבל עלול להחליש את המחנה כולו.
גם בליכוד עצמו אין לפי שעה תחושה של מכונת בחירות משומנת. הפריימריז הסתיימו, המנצחים נחים מעט על זרי הדפנה והמפסידים מטבע הדברים פחות נלהבים להתגייס למערכה. רבים במפלגה מדוכדכים מהסקרים (בערוצי התבהלה) וממשיכים להישען כמעט לחלוטין על אדם אחד: נתניהו. הוא המועמד, האסטרטג, הקמפיינר ומביא הקולות. אלא שהפעם גם נתניהו יתקשה לעשות הכול לבדו.
לליכוד יש אמנם יתרון אחד חשוב: מצביעיו המאוכזבים בדרך כלל אינם עוברים בקלות לשמאל. הסכנה הגדולה היא שיישארו בבית. לכן הקרב האמיתי יהיה פחות לשכנע אותם במי לבחור ויותר לשכנע אותם לצאת לבחור. מנגד, האופוזיציה עדיין לא הכריעה סופית מי מועמדה לראשות הממשלה, וגם שם האחדות רחוקה משלמות.
נכון לעכשיו מתרחש היפוך מעניין: השמאל מנסה להחביא מחלוקות עד אחרי הקלפי, בעוד הימין נופל לכל בור ומהמורה. בעבר הימין לימד את השמאל שמשמעת מנצחת בחירות. נראה שהתלמיד למד את השיעור, והמורה שכח אותו.
ערמומי בשטח
במערכת הפוליטית יודעים לזהות שמבין יריביו של נתניהו, אביגדור ליברמן הוא כנראה הערמומי ביותר. הוא מכיר את נתניהו עוד מימי עבודתם המשותפת, מכיר את התרגילים וחושב תמיד כמה צעדים קדימה. המקום היחיד שבו התחכום הזה נוטה להיעלם הוא בהתבטאויותיו נגד החרדים; המריצה לזבל תלווה אותו עוד שנים. אבל זה כבר סיפור אחר.
בליכוד עוקבים בתקופה האחרונה אחרי מהלכיו ומזהים כמה סימנים מעניינים. הראשון הוא סירובו העיקש להכריז על איזנקוט כמועמדו לראשות הממשלה, אף שלפי הסקרים הוא מוביל בגוש האופוזיציה. ליברמן ממשיך להציג דווקא את עצמו כמתאים ביותר לתפקיד, לאחר שכיהן בשלושת התיקים הבכירים: ביטחון, חוץ ואוצר.
השבוע סיפק לכך לראשונה הסבר אלקטורלי: אם יתמוך באיזנקוט, הוא יאבד לדבריו שני מנדטים. אם בנט יעשה זאת, יאבד ארבעה. "הרווח יהיה קטן לגדי וההפסד גדול לגוש. כרגע כל מפלגה חייבת למקסם את האלקטורט שלה", הסביר.
בעבר כתבנו כאן הערכה לפיה ליברמן מתכנן להתאחד עם בנט לאחר הבחירות, להגיע לאיזנקוט כמפלגה הגדולה בגוש ולדרוש רוטציה בראשות הממשלה. ליברמן הכחיש וטען כי מדובר בתדרוך של אנשי איזנקוט שנועד ללחוץ עליו להכתירו.
אלא שיש עוד סימן: ליברמן מצהיר שלא יצטרף בשום אופן לממשלת מיעוט, אלא רק לממשלה שתישען על 61 "מנדטים ציוניים". כאן בדיוק מחברים גורמים בכירים בליכוד את כל הנקודות ומגיעים לתזה מעניינת: ייתכן שליברמן כלל אינו חושש ממבוי סתום לאחר הבחירות. אולי הוא אפילו בונה עליו.
לפי ההערכה, אם איש לא יצליח להרכיב ממשלה והמדינה תלך לבחירות חוזרות, איזנקוט יגיע אליהן כמי שקיבל הזדמנות ונכשל. ליברמן, לעומתו, יוכל לומר לו: "אתה לא הצלחת, עכשיו תורי", ולהציג את עצמו כמועמד החדש של הגוש.
התקדים כבר קיים: ב-2019 החזיק ליברמן בחמשת המנדטים שבלעדיהם לא היה לנתניהו רוב. הוא התעקש על חוק הגיוס ללא שינויים, סירב להצטרף והממשלה לא קמה. מדינת ישראל נשלחה לסבבי בחירות חוזרים שעלו הון למשלם המיסים. ליברמן כבר הוכיח אפוא שמבוי סתום פוליטי אינו מרתיע אותו.
על הרקע הזה מקבלת גם קרבתו לעופר וינטר משמעות. ליברמן אישר השבוע שהשניים מכירים היטב וכינה אותו "אדם אמיץ", אף שהבהיר שלא דיברו על שיתוף פעולה ושיש ביניהם פערים בענייני דת ומדינה. בליכוד לא חוששים שוינטר יחליף צד, אלא שמפלגתו עשויה להשתלב במהלך עתידי שבו ליברמן יהיה הציר המרכזי.
במקביל מנסה הליכוד לקטוע את המהלך כבר עכשיו, ומזהה פוטנציאל להעביר כשני מנדטים של דוברי רוסית מישראל ביתנו לליכוד. נתניהו הגביר את הקמפיין נגד ליברמן והטיל על זאב אלקין לרכז את הפעילות בציבור הזה.
שורה תחתונה: אם התזה בליכוד נכונה, ליברמן מנהל למעשה שתי מערכות בחירות: בזו הנוכחית הוא ממקסם את כוחו בלי להכתיר את איזנקוט, ואם היא תסתיים ללא ממשלה, הוא כבר מכין את עצמו לבאה בתור. ליברמן לקח פעם את ישראל לסיבוב נוסף כדי למנוע מנתניהו להיות ראש ממשלה. הפעם, חושדים בליכוד, הסיבוב הנוסף נועד להפוך אותו עצמו לכזה.
ועכשיו לעבודה
בתוך כל הרעש הגדול של הפריימריז בליכוד ולאחר שסיימנו לנתח בשבוע שעבר את המנצחים, המפסידים והדילים של הקבוצות המאורגנות מול "הבוחרים החופשיים", נשארה קבוצה מעניינת שכמעט נעלמה: הפנים החדשות של הליכוד. אנשים שחלקם אינם מוכרים לציבור הרחב, אך בעוד כמה חודשים עשויים לשבת בכנסת ולהפוך לחלק מהדור הבא של המפלגה.
נתניהו כמובן הכיר את רובם עוד קודם. בחלקם אף תמך וסייע לקידומם. בימים האחרונים הוא מזמן אותם אליו בזה אחר זה, והמסר ברור: הפריימריז הסתיימו, עכשיו מתחילה מערכת הבחירות האמיתית. כל אחד נדרש לחזור אל הקהל שהביא אותו לרשימה, להפעיל אותו ולרתום אותו לטובת הליכוד.
המוכר ביותר בחבורה הוא ארז תדמור, פובליציסט ואיש תקשורת, שהיה בעבר כותב נאומים של נתניהו. במשך שנים הסביר מבחוץ מה הימין צריך לעשות; עכשיו יצטרך לעשות זאת מבפנים. תדמור הוא גם מחברם של כמה ספרים פוליטיים, ובהם "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל" ו"מרד הגנרלים". האחרון העניק לו השבוע, עוד בטרם נכנס לכנסת, סיבוב פוליטי נוסף.
לאחר שהעיתונאי איש השמאל מ"הארץ", אורי משגב, איים לקרוא לחרם על רשתות שימשיכו למכור את "מרד הגנרלים", בימין החליטו להפוך את האיום למבצע מכירות. הפעילים נקראו להיכנס לחנויות, לקנות את הספר ולהעלות תמונה לרשת. אפילו הסיסמה כבר נמצאה: "בואו נעיף את 'מרד הגנרלים' מהמדפים – ישר לקופה". תדמור עוד לא נכנס לכנסת וכבר הצליח לעורר מרד קטן בחנויות הספרים.
פנים חדשות ומסקרנות לא פחות הן של שלמה לרנר, איש הייטק ויזם ששירת יותר מ-400 ימי מילואים מאז השבעה באוקטובר. לרנר, שזכה לקידום אישי מנתניהו, מגיע עם כרטיס ביקור מעניין: מילואימניק, עצמאי ואיש המגזר העסקי. בכנסת הוא מבקש להיות לפה לאותם בעלי עסקים שהחליפו במשך חודשים את המשרד במדים.
מהדרום מגיע משה פרץ, סגן ראש עיריית נתיבות. פרץ אינו מגיע מאולפן תקשורת אלא מהפוליטיקה המקומית, לאחר שניצח בקרב על משבצת הנגב. מהצפון מגיע שוקי אוחנה, ראש עיריית צפת לשעבר, שזכה במשבצת הגליל והעמקים ומביא עמו ניסיון דומה של מי שכבר ניהל מערכת פוליטית משלו לפני שהגיע לכנסת.
גם קרן אטיאס בובליל, חברת מועצת העיר נשר, הגיעה מהשלטון המקומי ונהנתה מתמיכתו של דוד ביטן. נתניהו תמך במועמדת אחרת, אבל המתפקדים בחרו דווקא בה. המכנה המשותף לרובם מעניין: אלה אינם כוכבי אולפנים שנחתו לפתע בליכוד. חלקם הגיעו מהשלטון המקומי, אחרים מהמילואים, מהפעילות הציבורית או מהמחנה האידיאולוגי. כל אחד מהם הביא עמו קהל מסוים שסייע לו לעבור את הפריימריז.
זו בדיוק הסיבה שנתניהו יושב איתם עכשיו. אלה כבר אינן פגישות עם מועמדים המבקשים את תמיכתו, אלא פגישות עבודה עם חברי הרשימה החדשים. את כרטיס הכניסה הם כבר קיבלו מהמתפקדים. עכשיו נתניהו רוצה מהם את התמורה הפוליטית. מבחינתו, כל מועמד חדש הוא גם ראש מטה קטן: מי שהצליח להביא את אנשיו לקלפי בשביל עצמו, נדרש מעתה להביא אותם פעם נוספת בשביל הליכוד.
חשבון יציאה
מאז שפורסמו תוצאות הפריימריז, מתעוררים כמה מחברי הכנסת של הליכוד למציאות פוליטית חדשה. הם עדיין ח"כים לכל דבר, נושאים בתואר ומקבלים משכורת מלאה. אבל לפי מיקומם ברשימה, בעוד כמה חודשים הם עלולים למצוא את עצמם לראשונה אחרי שנים בלי לשכה, עוזרים ונהג. גם התואר ישתנה: מח"כ לחכ"ל – חבר כנסת לשעבר.
עכשיו מתחילה אצלם מערכת בחירות מסוג אחר: לא למי מצביעים, אלא מה עושים אחרי הכנסת.
הרשימה ארוכה: אבי דיכטר (סיכויים רבים שישוריין), עידית סילמן, מאי גולן, ניסים ואטורי, חנוך מילביצקי, קטי שטרית, אתי עטייה, שלום דנינו, אלי דלל, אושר שקלים, צגה מלקו ואחרים. חלקם עוד מקווים שהשריונים ישפרו את מצבם, אחרים מבינים שסיכוייהם לחזור לכנסת אפסיים.
ברשימת המודחים מסתתר גם צירוף מקרים משעשע: רבים מהנדחקים לאחור הופיעו ברשימת ח"כי הליכוד שהתנגדו לרפורמת החלב של סמוטריץ': גואטה, דנינו, עפיף עבד, דיכטר, מילביצקי, דלל, ואטורי, שטרית, שקלים, מלקו, עטייה ובוארון. גם טלי גוטליב חתמה, אלא שהיא דווקא שרדה במקום ריאלי. אין כמובן הוכחה שהחלב הכריע את גורלם, אבל בליכוד כבר יכולים לעדכן את הפתגם: לפעמים דווקא כן בוכים על חלב שנשפך.
ומה עושים מכאן: בינתיים שום דבר דחוף. עד שהכנסת הבאה תחל לפעול הם ממשיכים לכהן ולקבל שכר מלא. אחר כך עורכי הדין יכולים לחזור למקצוע, אחרים לעסקים, לתקשורת או לייעוץ. מי שירצה להפוך לשדלן בכנסת יצטרך להמתין שנת צינון, כדי שלא יעבור היישר מכיסא המחוקק למסדרונות שבהם מנסים להשפיע עליו.
אפשר גם להישאר פעילים בליכוד, לשמור על המתפקדים ולהמתין לפריימריז הבאים. מקום לא ריאלי אינו בהכרח מכתב פיטורים לצמיתות: ממשלות מתחלפות, שרים מתפטרים ורשימות זזות. מי שישמור על כוחו בשטח עשוי עוד לחזור.
אחרים עשויים לקבל תפקיד ציבורי או מינוי ממשלתי אם הליכוד יקים את הממשלה הבאה. נתניהו כבר הבטיח שרבים מהנפלטים ימשיכו בעשייה הציבורית בתפקידים כאלה ואחרים, הבטחה שתלויה כמובן בתנאי קטן אחד: שהוא עצמו ירכיב את הממשלה. (אישית, לא הייתי ממליץ להם להיתלות בהבטחה הזאת).
גם הנחיתה הכלכלית אינה מידית: לח"כים הפורשים יש מענקי הסתגלות בהתאם לוותק ולתנאים, שיכולים להגיע אצל הוותיקים לכמה משכורות.
בינתיים כולם עדיין בכנסת, ודווקא החודשיים שנותרו עד הבחירות עשויים להיות מעניינים: ח"כ שיודע שאינו תלוי עוד בפריימריז משוחרר לעיתים ממשמעת ומחשבונות שהגבילו אותו. נתניהו אמנם קיבל רשימה נוחה יותר לכנסת הבאה, אבל בדרך אליה נשאר עם כמה ח"כים, שאין להם הרבה מה להפסיד.
במילים אחרות: נתניהו סידר לעצמו את הסיעה הבאה. עכשיו הוא רק צריך לעבור בשלום את הסיעה הנוכחית.
פוליטיקה במצולות
חודשיים לבחירות וכמעט שאין אירוע בישראל שמצליח להישאר מחוץ לקמפיין. השבוע התברר שאפילו אנייה ששוכבת 78 שנה במעמקי הים אינה חסינה. שרידי אלטלנה נמצאו בעומק 503 מטרים, ועוד לפני שהספיקו לזהותם סופית, כבר צפה מעליהם הפוליטיקה.
הקרב הראשון היה על הקרדיט: בן גביר ושר המורשת עמיחי אליהו הקדימו את כולם והודיעו: "מצאנו את אלטלנה. עושים היסטוריה". בלשכת נתניהו הופתעו. ראש הממשלה ושר הביטחון כ"ץ למדו על האיתור מהפרסומים בתקשורת. בתוך זמן קצר התברר שלא מדובר רק בשאלה מי מצא את האנייה, אלא מי יזכה לנכס לעצמו את המורשת. אלטלנה היא הרי פרק מרכזי בהיסטוריה של אצ"ל, חרות והליכוד, ופתאום דווקא "עצמה יהודית" היא שמבשרת לעם על מציאתה.
נתניהו לא נשאר חייב. כשהופיע בהמשך מול המצלמות, הזכיר שכבר ב-2009 הקים את אגף המורשת וב-2019 הורה לחדש את החיפושים. אלא שאז הגיע הקרב השני, שהיה פוליטי אפילו יותר: התמונה שלא הייתה. נתניהו, בן גביר ואליהו הגיעו לאותו מתחם ולאותו אירוע, אבל ראש הממשלה יצא אל החוף בת"א ומסר הצהרה לבדו. בן גביר נשאר בפנים עם העיתונאים ולא הסתיר את העלבון: "כואב לי שכנראה יש זמנים שלא רוצים להצטלם איתי".
מכאן כבר גויס גם בגין לקמפיין. בן גביר הזכיר כי מנהיג חרות ידע כיצד מרגיש מי שמשתפים איתו פעולה ומתייעצים איתו, אבל ברגע האמת אינם רוצים להצטלם לצדו. האירוניה היא שהסצנה הזאת כבר התרחשה בעבר: ערב בחירות 2022 ירד בן גביר מהבמה בכפר חב"ד לפני שנתניהו עלה אליה. אחרי ארבע שנות ישיבה משותפת בממשלה, הבחירות מתקרבות, ופתאום חוזרת גם הרגישות לתמונה המשותפת.
בסביבת בן גביר כבר העניקו לתמונה החסרה פרשנות מרחיקת לכת: נתניהו מכין לדבריהם את הקרקע לממשלה רחבה עם איזנקוט בלעדיהם. לחשד הזה מצטרף גם טורו החריף של עמית סגל נגד בן גביר בסוף השבוע. בן גביר טען שמישהו בלשכת נתניהו מתדרך נגדו, ובסביבתו חושדים שהליכוד מתחיל במבצע לשתיית מנדטים מעוצמה יהודית. מבחינתם, העובדה שהקדימו את נתניהו בהודעה על אלטלנה הייתה גם תשובה פוליטית, מעין פעולת תגמול.
היפה מכול הוא ששני הצדדים גייסו את אותה אלטלנה ואת אותו בגין למסרים הפוכים: נתניהו הכריז "מלחמת אחים, לעולם לא" וקרא להקמת "ממשלה לאומית רחבה". בן גביר השתמש בבגין כדי לדבר דווקא על החרם נגדו. נתניהו מצא באלטלנה מסר של אחדות; בן גביר מצא בה תזכורת למה שקורה כשמחרימים איש ימין. אנייה אחת, שתי מפלגות ושני קמפיינים.
שורה תחתונה: את אלטלנה חיפשו שנים במעמקי הים. את הפוליטיקה שבתוכה מצאו בתוך כמה שעות.
החיסול שסוכל
לפני כחודש חשף אורי משגב מ"הארץ" סיפור שעורר לא מעט תהיות ולעג: יאיר נתניהו שינה את שמו באופן רשמי ל"יונתן הון". בהמשך, במסגרת ההליך המשפטי שניהל נגד משגב, סיפק נתניהו הבן הסבר: הוא שינה את שמו בגלל "בעיה ביטחונית רצינית", משום שיש מי שמבקשים להורגו. הוא אף טען כי לאחר פרסום שמו החדש הגיע המידע גם לערוצים איראניים. השבוע קיבל הסיפור המוזר הזה הקשר אחר לגמרי.
בראיון לערוץ 14 חשף השבוע נתניהו כי איראן ניסתה לחסל את אחד מילדיו, מבלי לומר במי מדובר או למסור פרטים נוספים. יממה לאחר מכן התבהרה מעט התמונה: לפי דיווח בתקשורת האמריקאית, היעד היה יאיר נתניהו. כוחות מודיעין ישראליים גילו לפני 8 חודשים חוליה איראנית ששהתה באזור מיאמי ועקבה אחר מקום מגוריו וסדר יומו. יאיר הונחה לעזוב מיד, השאיר את חפציו מאחור וחזר בדחיפות לישראל.
כאן מתחבר עוד סיפור מהחודשים האחרונים: במשך תקופה ארוכה התנהל בתקשורת ויכוח סביב אבטחת בני משפחת נתניהו. הדרישות להרחבת האבטחה, הלחצים והעלויות זכו לביקורת, ולעיתים נוצר הרושם שמדובר בחששות מוגזמים ואפילו מופרכים של המשפחה. אלא שכעת מתברר שבזמן שהציבור שמע את הביקורת הזאת, חלק מהעיתונאים כבר ידעו על ניסיון איראני לפגוע ביאיר נתניהו, פרט שהציבור עצמו לא היה רשאי לדעת.
במילים אחרות, במשך תקופה ארוכה ידעו כותבים ופרשנים שנשקפת סכנה ממשית למשפחת נתניהו, ובכל זאת נמשך הקמפיין נגד הצורך באבטחתם.
אפשר כמובן להתווכח על היקף האבטחה ועל העלויות. איום ביטחוני אינו מעניק צ'ק פתוח לכל דרישה. אבל החשיפה והדיווח החדש מחברים לפתע כמה נקודות שנראו עד עכשיו נפרדות: שינוי השם המוזר, הטענות על סכנה לחייו של יאיר והמאבק על אבטחת בני המשפחה.
שורה תחתונה: כשיאיר נתניהו הסביר ששינה את שמו כיוון שרוצים להורגו, היו מי שהרימו גבה. אחרי הדיווח שלפיו חוליה איראנית כבר עקבה אחריו במיאמי והוא נאלץ לעזוב בדחיפות, "יונתן הון" נשמע פתאום קצת פחות כמו קוריוז והרבה יותר כמו סיפור ביטחוני.
דו עט
לא הספיק לסבול: ג'ונתן פולארד הודיע השבוע על כניסתו לפוליטיקה ועל התמודדות בבחירות במסגרת מפלגת "ישראל תחילה" של ח"כ שרן השכל. השכל בירכה על הצטרפותו וכינתה אותו "גיבור ישראל ששילם מחיר אישי כבד מאוד על מחויבותו לישראל ולעם היהודי". פולארד עצמו הסביר כי ישראל זקוקה ל"הנהגה ציונית, לאומית ואמיצה". מעבר למילים הגדולות והבומבסטיות, ספק גדול אם המפלגה החדשה תצליח בכלל להתקרב לאחוז החסימה, אבל דבר אחד קשה להבין: אחרי שפולארד כבר ישב שלושים שנה בכלא, לא הגיע הזמן שמישהו יחסוך ממנו לפחות את הסבל של התמודדות ברשימה חסרת סיכוי?
תיק בהבטחה: נפתלי בנט ניסה השבוע להרגיע את הדיווחים על מתיחות בינו לבין יאיר לפיד, ואף סימן לשותפו את התפקיד בממשלה הבאה. "הוא היה שר חוץ מעולה ויכול להיות שר חוץ מעולה", אמר בנט, והוסיף כי השניים ממשיכים "לחרוש את הארץ, בנפרד וביחד". בנט גם הזכיר שהם כבר ישבו יחד בשתי ממשלות והבהיר כי אינו מתחרט לרגע על הריצה המשותפת. הכול טוב ויפה, אבל במקומו של לפיד, ולאור ניסיונו הפוליטי של בנט עם הבטחות קודמות, לא הייתי ממהר עדיין להזמין כרטיסי ביקור חדשים עם הכיתוב "שר החוץ". למעשה, גם אם בנט יחתום לו על ההבטחה בכתב, מוטב ללפיד להמתין מלתפור חליפה.
חזק בהעתקות: "ישראל ביתנו" חשפה השבוע את הסלוגן החדש שיוביל את קמפיין הבחירות של אביגדור ליברמן: "חזק בביטחון, חזק בכלכלה". למי שהמשפט הזה נשמע מוכר, הזיכרון אינו מטעה: בדיוק באותו סלוגן השתמש הליכוד בקמפיין הבחירות של 2009, אלא שאז התנוססה מעליו תמונתו של בנימין נתניהו. 17 שנה חלפו, ליברמן הפך לאחד מיריביו החריפים של נתניהו ומציג את עצמו כאלטרנטיבה השלטונית אליו. אלא שמתברר שכדי לשווק את האלטרנטיבה החדשה, הוא נזקק דווקא לסלוגן הישן של נתניהו. עכשיו רק חסר שנתניהו ידרוש מ"ישראל ביתנו" תמלוגים.
זיהוי תהליכים: על רקע הסערה שעורר ח"כ צבי סוכות לאחר שניפץ אנדרטה למחבלים ביו"ש, תקף אותו יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן בחריפות ואף האשים אותו כי בגללו הוסטו כוחות צה"ל מהדרום ליו"ש ערב השבעה באוקטובר. סוכות לא הסתפק בתגובה והציב אולטימטום: "יש לך בדיוק חצי שעה למחוק את השקר הזה. אם לא תמחק, תיתבע ותצטרך לשלם". האיום עשה כנראה את שלו, וזמן קצר לאחר מכן, גוחן מחק את תגובתו. "מזהה התהליכים" המפורסם אולי לא זיהה בזמן את התהליך שהכניס אותו לתסבוכת, אבל מרגע שהופיעה באופק תביעה כספית, יכולת הזיהוי השתפרה פלאים.
סוד גלוי: על רקע הניסיונות להכשיר מחדש שיתוף פעולה עם רע"מ, הזהיר השבוע קצין המודיעין הבכיר לשעבר אורי מורנו מפני היבט שכמעט אינו מדובר: האפשרות שנציגיה יישבו בקבינט וייחשפו לסודות מדינה ולמידע מודיעיני רגיש. מורנו הזכיר כי מנסור עבאס התקשה בעבר להגדיר את חמאס כארגון טרור, והזהיר כי במקרה כזה גם מידע על פעולות וחיסולים עלול להגיע לשולחן שבו יושבים נציגי מפלגתו. בינתיים עוסקים כולם בשאלה אם עבאס יהיה בתוך הממשלה או יתמוך בה מבחוץ. אולי כדאי לשאול קודם אם רוצים אותו גם בתוך החדר שבו אומרים: "החומר שלפניכם סודי ביותר".
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
