שלום וברכה מורי ורבותי!
מחר צום תשעה באב, היום העצוב ביותר בשנה.
זה אומר שהיום בערב מהשעה שבע וחצי ברוב ערי ישראל אנחנו מפסיקים לאכול ועד למחר בשעה שמונה בערב ברוב ערי ישראל אף אחד מאיתנו לא שובר את הצום.
כל יבדוק בלוח השנה שלו, כל אחד ישאל את רבותיו לגבי עירו ומקומו בישראל ובעולם כולו, אבל זהו טווח השעות פחות או יותר הממוצע בכל מקום.
מה קרה? על מה אנחנו מתאבלים? מישהו מאיתנו באמת פעם אחת חש בחסרונו של בית המקדש? מישהו מאיתנו פעם קם בבוקר ואמר: "אוי! הייתי רוצה כעת ללכת לבית המקדש והוא איננו"?
הרי אפילו הכותל שהשכינה לא זזה ממנו, לא יוצא לנו לבקר בו יותר מידי, לא יותר מידי יוצא לנו להתפלל, והלוואי לוּ היינו זוכים.
אז מה קרה כאן? מדוע בית המקדש אמור להיות כל כך חסר לנו למרות שאנחנו לא חשים זאת?
התשובה היא, ושימו לב טוב מורי ורבותי!
בחור ישיבה ואברך כולל שבימים הלומד בבית בגלל ההסגר ובגלל הקורונה, מנסה להסביר להוריו ולחבריו עד כמה הוא מתקשה בכך, והם לא מצליחים להבין אותו.
אדם שרגיל להתפלל שלוש תפילות ביום מסביר לחבריו שמגיעים רק בשבת לבית הכנסת עד כמה הוא מתקשה שלא להגיע לשלושת התפילות, והם לא מצליחים להבין אותו.
אותו אחד שמגיע בכל שבת לבית הכנסת מסביר לחברו שמגיע רק ביום כיפור לבית הכנסת, עד כמה חסרה לו תפילת השבת, והוא לא מצליח להבין אותו: "מה הבעיה לשיר בבית עם אשתך "לך דודי לקראת כלה""?
אבל גם אותו אחד שהוא מסביר לחברו הגוי עד כמה חסר לו את יום כיפור בבית הכנסת, עד כמה חסרה לו תפילת 'כל נדרי' בתפילת הנעילה, עד כמה חסרה לו הרמה הגבוהה של הקדושה והטהרה הזו, החבר הגוי לא מבין אותו.
כי אף אחד לא יכול להבין אותך במה שהוא לא חש בעצמו.
"טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'" (תהלים לד, ט).
אנחנו רחוקים כל כך מבית המקדש, כל כך אנחנו לא מבינים ולא טעמנו מעולם את הטעם המתוק הזה, עד שאנחנו מסתכלים כמו בן שלא הכיר את אמא שלו ושואל: "למה אני חייב בכבודה וצריך לומר עליה קדיש ואשכבה?".
מורי ורבותי!
ביום הזה כולנו מתייחדים עם רצונו של הקדוש ברוך הוא, כולנו לומדים ומבינים עד כמה חסרה לנו אותה קדושה וטהרה, עד כמה חסרים לנו אותם ערכים, עד כמה חסרות לנו אותן שנים בהם היינו אור לגויים, ויחד מתאבלים על החיים שלנו ועל כבודו של ה' יתברך.
ברוכים תהיו!
מחזק ומעורר יישר כח
מעניין ומחזק