אם יש שנאת חינם – גם תורה לא תעזור. הלקח המזעזע של ימי אבל בין המיצרים מאת א. שוורץ

מיום הזכרון ליום העצמאות

אף פעם לא הצלחנו להבין את אחינו הציונים האדוקים שקבעו להם יום זיכרון עם תדר מלנכולי עצוב ומכביד ומייד במוצאי אותו יום משנים בשניות את התדר וקופצים לחגוג לקול מוזיקה עצמאית רועשת וצבעונית.

המעבר חד ולא הגיוני – לפני רגע חיבקו באבל משפחות שכולות והשתתפו בצערן ואף חלקו דמעה של צער ויגון ומייד תוך שעה וקצת כבר מקפיצים עם החבר'ה מיני שיכר ויוצאים לרקוד בערבוב ברחובות ולהתיז חומרים כימיקליים על ראשם של אחרים.

אין הגיון רב בפסיכוזה החברתית המוזרה שהפכה בישראל לשגרה סתומה ללא סימני שאלה כמעט כמו תקציב הבטחון המגלומני שאף אחד לא מצייץ לעומתו. נראה שתופעה זו הפכה לביטוי ישראלי של "ממשיכים קדימה למרות הכל והחיים צריכים להמשך וכו' וכו'" – אבל זה עדיין תמוה אם זה כל המסר.

האם יש ברירה שלא להמשיך למרות הכל ?

האם יש למישהו לוקסוס להחליף את הדיסק של המציאות מסביב ?

בסוף יגלו שזה סתם שיקול ציני של כלכלני משרד האוצר לאחד שני ימים לסוג של חג לאומי אחד – הרי הבמות והדגלים והטקסים והאחמי"ם כבר בשטח אז שניים במחיר אחד תמיד היה תחביב יהודי עתיק.

בין ימי אבל למועדי שמחה

להבדיל טריליוני הבדלות גם לציבור הדתי בארץ יש מעבר פתאומי חד וחריף בין ימי זכרון ואבל לאומי בימי בין המיצרים לבין אוירה חגיגית של נופש ופורקן בימי בין הזמנים ושלהי השנה.

מייד במוצאי תשעה באב מדליקים את המוזיקה, מכינים את בגדי הים ומתכננים את היציאה הקרובה אל החופש. המחמירים שבינינו נרגעים עוד מספר ימים בכובד ראש אבל תוך שבוע כבר כולם שקועם עמוק באוירת שגרה של חופש חצי גדול וחגיגות סוף השנה.

הילדים בבית מחפשים תעסוקה, מתחננים לפעילות של כיף והנאה, מבקשים לסחוט כל יום בפעילות משונה אחרת, לתפוס עוד גל של כיף לפני הלחץ של אלול ותחילת השנה החדשה.

בתוך כל ההמולה והטרחה לנופש, בתוך כל ימי הכיף וההנאה שכחנו שרק לפני שבוע שבועיים ישבנו על הרצפה ובכינו בלב מורתח וכאוב על משהו גדול שאיבדנו – משהו שחסר לכולנו כל כך עד שאנחנו אפילו לא מצליחים להתרכז ביישוב הדעת ולדמיין מהו.

שכחנו את העניין שלשמו התכנסנו בזה העולם, שכחנו את המטרה והתכלית של עם קדוש בארץ קדושה להביא אור של תורה וגאולה לעולם.

אנחנו ממשיכים קדימה כאילו לא קלטנו את המסר המביש שאמור לעצור בחריקת בלמים את המרוץ שלנו ולהרכין לכולנו את הראש נמוך כלפי האדמה – אם ישבנו עוד שנה תשעה באב על הרצפה אז זו עדות חותכת וכואבת שמשהו עקום ומסולף בשגרת חיינו – אם עדיין אנו צריכים שלושה שבועות של אבל בשנה אז משהו מת אצלנו ואפילו עוד לא קלטנו מה.

להבדיל בין קודש לחול

האבל של הציונים ביום הזכרון מספר רק את הסיפור הכואב של השכול למען הקמת מדינה עצמאית במזרח התיכון של המאה האחרונה – מספיק להם יום אחד ומייד עוברים לחגיגות של נפנוף – או במנגל או בדגל או בעצמאות מדומה.

ימי האבל שלנו זה כבר סיפור אחר לגמרי בקנה מידה מגה גלובאלי.

השבר שלנו נושא על גבו מיליארדי טונות של חורבן והרס גשמי ורוחני, האבל שלנו מקונן על מיליוני עקודים וטבוחים לאורך דורות ארוכים שרק ביקשו לחיות כיהודים ונרצחו על מזבח אמונת אבותם, הקריעה שלנו היא על בית חיינו המקודש שהפך למאכולת אש ועבודת כהנים קדושה שנגדעה באיבה.

החסרון שלנו כל כך עצום ומקיף עד שאין לנו אפשרות לתפוס ולהבין מה באמת חסר לנו, אנחנו מתאבלים קבוע באותה תקופה כחלק משגרה דתית אוטומטית מבלי להתבונן ממש על מה אנחנו מקוננים ובוכים.

אנחנו ניצולי גולה חבולים שאריות פליטים של עם מפואר מלקטים הנאות ביבים חולפות בלי להביט מה מצפה לנו ולאיזו גדלות אדירה אנו צריכים להגיע.

אנחנו צל חיוור של בני אבות קדושים וצדיקים, תהודה עמומה מתזמורת עוצמתית של שמחה קדושה – אין חגים וימים טובים כפי שכתוב בתורה, אין עלייה לרגל ושמחת בית השואבה, אין טהרת מת וקורבנות תמיד ונדבה, אין סמכות תורנית ריבונית וצבא על פי הלכה, אין חופש דת לפסיקה וחכמת סופרים סרחה, בחוצות הפריצים סובאים בהיכלי התמורה ובהיכל המשפט חוקות עקומי"ם מנסים לשפץ את חוקי התורה, כל המגדפים מתהללים לחרפו וכל הקדוש מחבירו בזוי ביותר ונרמס כבודו.

אם נתבונן באובייקטיביות בנתונים הקשים סביבנו נראה בבירור שמבחינה רוחנית עם ישראל נתון במלחמת שמד בכל החזיתות.

האבל של שלושת השבועות אמור להזכיר לנו את המדד האופטימלי אליו עלינו לשאוף להגיע ומתוך כך להשוות כראוי ולהתבונן על המרחק הגדול והעצום בו אנו נמצאים מאותה נקודת שיא – זוהי מטרת האבל – לשבור את רוחנו בבושה גדולה לנוכח הכרת המצב בו אנו נמצאים לעומת המצב בו אנו אמורים להיות – לא שבר של עצבות וייאוש אלא שבר שיוליד תשובה וחרטה אמיתית וכנה, שבר שיביא תקווה והתחלה חדשה.

השבר הגדול שלנו – שנאת חינם

ראשית, עלינו להביט על משהו מוזר בהשוואה בין המושגים של יום הזיכרון והאבל הציוני לבין ימי בין המיצרים והאבל הדתי.

האבל הציוני של שכול על חללי צה"ל וקורבנות פעולות האיבה נגרם על ידי אלימות ושנאה של הערבים מחוץ לעם ישראל אבל את האבל הדתי העצום אנחנו גורמים לעצמנו – איש חרב באחיו וחיצי שנאה יפצעו – שנאת חינם גרמה איש את רעהו חיים בלעו.

חז"ל לימדו (יומא ט:) שבית המקדש הראשון חרב בגלל שלושת העבירות החמורות ביותר שאותו הדור היה שטוף בהן – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – שחיתות ושפל נמוך ביותר בעבירות שבין אדם למקום. לעומת זאת, בית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם למרות שהיו עוסקים בתורה, במצוות ובגמילות חסדים ולא שטופים בעבירות כל כך כמו בית ראשון.

שנאת חינם זו עבירה של רשעות בסתר (רש"י שם ד"ה אחרונים לא נתגלה קיצם) – זו עבירה שמלמדת על רקבון חברתי ושחיתות מוסרית בין אדם לחבירו, זו עבירה של קנאה וצרות עין בהצלחת הזולת ללא שגרם לך שום נזק, זו שנאה של מבט שלילי על הזולת ללא שום סיבה הלכתית מוצדקת כמו שמפרש רש"י (שבת ל"ב:) "שלא ראה בו דבר עבירה שיהא מותר לשנאותו – ושונאו".

סתם שנאה ורגשות שליליים כי השני לא כמוני ו\או לא מהחצר שלי ו\או לא מהמפלגה שלי ו\או לא מרדיוס ההשקפות שלי ו\או לא מהעדה שלי ו\או לא מתלבש כמוני וכו' וכו' – שלל חילוקי סטיגמות הזויות ותתי חילוקים של הצדקות מבישות לרגשי עויינות ובוז כלפי מי שאינו אני – פשוט שנאת חינם יהירה ומתנשאת.

שנאת חינם – העבירה הכי חמורה ביהדות

בתחילה הגמרא מבינה ששנאת חינם שקולה לשלושת העבירות החמורות בתורה שהן ביהרג ואל יעבור והיא חמורה כמותן אך למסקנת הגמרא "בירה תוכיח (ביהמ"ק) שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים" לומדים ששנאת חינם חמורה יותר משלושת העבירות הכי חמורות בדת היהודית.

נמצא שעבירת שנאת חינם – אף שאינה מפורשת בתורה שבכתב – היא היא העבירה הכי חמורה בדת משה וישראל, היא הגורמת לחורבן וכל הנגוע בה הרי הוא כמחריב בידיים את בית המקדש ומעכב בפועל ממש את גאולת ישראל.

לפי ההבנה הפשוטה והישרה בגמרא אם היינו עם מאוחד של עובדי עבודה זרה, אנסים ורוצחים עוד היה יכול בית המקדש להבנות היום אך כיוון שאנחנו עם מפורד שעדיין שונאים זה את זה לחינם – אין בית המקדש יכול עדיין להבנות – מזעזע.

אם יש שנאת חינם אפילו תורה לא תעזור

את ההבנה המפורשת הזו הרחיבו לבאר בגמרא אחרת בתוספת עומק ובסיום עם מסקנה מבהילה וכואבת (מסכת כלה רבתי פרק שמיני):

בספר ירמיה (פרק ט') בנבואת החורבן של בית ראשון "ונתתי את ירושלים לגלים מעון תנים ואת ערי יהודה אתן שממה מבלי יושב" הנביא מסביר במפורש את הסיבה לחורבן "על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר – ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" והיינו שלא עסקו בתורה וממילא לא שמרו אותה.

מכאן דורש רבי יוחנן שהגורם העיקרי והשורשי לחורבן הוא עזיבת התורה מכיוון שלו היו ישראל עוסקים בתורה היו חוזרים למוטב ולא היו עוברים את שלושת העבירות החמורות ועל זה טוען הקב"ה "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו – לא הגליתי את ישראל אלא בשביל שעזבו את תורתי".

מקשה הגמרא לרבי יוחנן את מה שנכתב לעיל שהסיבות לחורבן בית ראשון היו ע"ז וכו' ובית שני משום שנאת חינם ולא הזכירו שם סיבת עזיבת התורה לא בבית ראשון ולא בבית שני ?

מתרץ רבי יוחנן שתי תירוצים עם מסקנה מבהילה וכואבת: לגבי בית ראשון לא קשה, כי אלו דברי הקב"ה בעצמו כמפורש בדברי הנביא ירמיה ועל כרחנו צריך לומר שאילו היו עוסקים בתורה ויודעים את חומר האיסורים היו שומרים אותה ולא מגיעים לעבור על שלושת העבירות החמורות.

אך לגבי בית שני שהיו עוסקים בתורה – באמת לא דורשים עליהם הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו – כיוון ששנאת חינם חמורה יותר משלושת עבירות ובזה אפילו עסק התורה לא יעזור להחזירם למוטב !!! מזעזע לחשוב עד כמה חמורה שנאת חינם עד אשר אפילו בכח עסק התורה אין אפשרות לחזור למוטב מעבירה קשה זו.

וכדי שלא נחשוב שמדובר בהשגה תיאורטית או בדעת יחיד שאינה מסתברת מוכיח רבי יוחנן את תירוצו משני פסוקים מדברי הנביא הושע: "חבור עצבים אפרים הנח לו" (ד'\י"ז) – אף על פי שעם ישראל עושים אגודות בע"מ ומקהילים קהילות ברבים לעבודה זרה שנקראת עצבים – כיוון שמחוברים ומאוחדים ביניהם הנח לו ואל תחריבם.

"חלק ליבם עתה יאשמו" (י'\ב') – אם מחלוקת בליבם – אפילו כל היום אומרים תהילים וכל הישיבות מלאות עד אפס מקום וכולם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים – עתה יאשמו ויענשו בחורבן.

פשוט מבהיל על הרעיון – כלפי שמיא עדיפה אחדות חברתית מגובשת על פני אדיקות דתית מפלגת. וכן מוכח מדברי רש"י בראשית י"א\ט' אודות עונשם של דור המבול ודור הפלגה ששנאוי המחלוקת וגדול השלום – עיי"ש.

כחברה דתית העוסקת בתורה האם הלימוד המזעזע הזה לא אמור לחשב עבורנו מסלול חיים מחודש בו נתמקד בתיקון העבירה הקשה והעיקרית המקננת בתוכנו ולא בתיקון עבירות הזולת ?

האם לא המרנו אסור למותר וטמא לטהור בגישתנו הסלחנית כלפי עבירת שנאת חינם העטופה בזקן ופיאות ומאידך גישה מלחמתית של חיצים ובליסטראות כלפי עבירות אחרות אפילו חמורות כמו ג' עבירות ?

אחריות אישית למצב הקשה

עלינו לדעת שעל פי דעת חז"ל על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות האישית למצב החורבן בו אנו נמצאים – זו לא אחריות כללית של הדור אלא אחריות אישית ונוקבת על פי הגירסא הנכונה (ירושלמי יומא ה.):

"אמר רבי אלעזר, כל דור שאינו נבנה בימיו מעלה כאילו הוא החריבו" – בגירסא המקורית כתוב הוא החריבו – משמע שהתביעה היא אישית על הגברא כלומר כל מי שאינו נבנה בימיו נחשב כאילו הוא ממש החריבו.

לסיכום

אם למדנו שסיבת החורבן כעת היום זו עבירה חברתית קשה של שנאת חינם – הרי שיש עדות מוחצת כלפינו שאנו עדיין נגועים בעבירה זו אם עדיין לא נבנה בית המקדש.

אסור לנו להמשיך בשגרת חיינו ולחכות לתשעה באב התשפ"א – עלינו לעקור ולשרש שנאת חינם מליבנו ולשנות בתוכנו את גישתנו לזולת במעשים ובדיבורים שבכל יום – אפשר להתחיל עם 5 עקרונות הכוללים:

1. עין טובה ולימוד זכות על פי דרישות ההלכה "בצדק תשפוט עמיתך".

2. המנעות מוחלטת מלעסוק ולדבר ולחשוב אודות חסרונות הזולת וכל דבר שלילי אודותיו.

3. יחס מכובד ושיוויוני אף לאלו שאינם במעגלי הקרבה החברתיים שלי.

4. לפזר פירגון ומילות הערכה ותגובה חיובית לזולת בכיף ובבונוס ללא קמצנות.

5. אמון בסיסי במניעים של פעולות הזולת ולא ציניות רעה המחפשת את האינטרס החבוי בכל החלטה או פעולה.

אם נתחיל כולנו ללכת בדרך חביבה ואופטימית זו – ישנו סיכוי גבוה למהפך רוחני אדיר בזכויות הדור ולמבצע מזורז של איסוף ספרי הקינות לצורך גניזה.

במאמץ חברתי מתמשך ועקבי גם את פעמוני המעיל של הכהן הגדול רודף השלום כבר אפשר לשמוע יחד עם נעימות הלויים המשוררים.

אנא הפיצו ושתפו את תוכן הדברים – מחכה לתגובתכם.