אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת • מאמר חריף ב'המבשר' נגד המלשינים

ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, וככל שהיא נגישה יותר – במיוחד למי שאינם נשמעים לדעת תורה בעניין – הופך כל אחד להיות בעל דבר, בעל השגות והערות על כל מה שעולה במוחו הקודח.

הוא יושב במחשכים, אצבעותיו נוקשות בקלות על גבי מקלדת-לא-מקלדת, והנה, באבחת מקש, הופיע לנו מאן־דאמר חדש. הנה, הוא יכול לומר ככל אוות נפשו, לבקר ולבטל, לקטול ולהוקיע, לעלוב ולצלוף.

הוא מסתתר מאחורי המסך, תופס מחסה מעבר למקלדת, והוא מוגן. האנונימיות מרפדת לו את הדרך לביקורת הבאה שהוא הולך להשמיע ברוב חכמתו, והאלמוניות מגישה לו שוב, על טס של מסך, את האפשרות להלום בזולת.

חמורה שבעתיים התופעה כשמדובר במי שנותנים במה לעצמם להעביר ביקורת על גדולי ישראל, מרנן שרי התורה והחסידות שליט"א, ועל דרכי הנהגותיהם בכל נושא שיעלה על הפרק.

לא זו אף זו, אלא שכאן, בביקורת נלוזה זו, יש אווילים המרשים לעצמם להעביר את הביקורת תחת שם מלא. הם מרגישים את עצמם ראויים להעביר שבט ביקורת על מה שלא מוצא חן בעיניהם, ועל מה שאולי לא מקובל בשבט אותו הם מייצגים.

הוא, הנגחן, אינו נושא בכל אחריות כל שהיא. מעולם לא נטה על שכמו אחריות קולקטיבית, ואף פעם לא טעם טעמה של הכרעה ציבורית, ובוודאי לא הכרעה מורכבת, אבל הוא בטוח שכל תפקידו הוא להשליט את דעת רבותיו ואת כיוון מחשבתם – על מנהיגי עדות שדרך הנהגתם שונה.

כל כך בטוח הוא, ובשעה שהוא צולף דרך המקלדת, הוא לא חושב יותר מדי. אבל היינו מציעים למציקים אלו, אם מותר, לחשוב פעם, האם מישהו מהעבר השני ניסה פעם להשליט את דעתו עליהם ולהעביר אותם מדעת מורי דרכם? ואם היתה כזאת, באיזה בוז הביטו לעברם, ובצדק.

נהרא נהרא ופשטיה, אינה המלצה. היא מציאות חיה וקיימת מאז היה עם ישראל לגוי אחד בעל שנים עשר שבטים. כל אחד יש לו את הדרך, הסגנון, הנוסח והשיטה. אל ללבלרים, עלומי או גלויי שם, לנעוץ צפרניהם במקלדותיהם במטרה לנסות להתערב במה שקורה במחנה האחר.

ב'מצודות דוד' מסביר את דברי החכם מכל אדם שבראש הדברים: אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת, רוצה לומר, במעשה אולתם יוכר האולת הטמונה בלבם כי בעבור היות כל מעשיהם אולת נראה מזה כי יש עוד הרבה אולת תקועה בלבם ויגולה בעת ההזדמן.

והאמת והשלום אהבו.

המאמר המלא פורסם הבוקר בעיתון 'המבשר'