בתחום הביטחוני הוא התאפיין בגישה אסטרטגית זהירה ואחראית, בהעדפתו להימנע ממלחמה כוללת ובדאגה לחיי החיילים. ראויה לציון התמודדותו עם האיומים מצד איראן. שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב והיחסים עמה הם ברמות חסרות תקדים. צה"ל עבר תהליך של התעצמות אדירה וזרועות הביטחון האחרות זכו בצדק בהערכה על מבצעים מוצלחים.
נתניהו היה בין הראשונים בעולם שהתריעו על סכנת ההתגרענות של איראן. הוא מיטיב לנהל מערכת איזונים וקשרים דיפלומטיים קריטיים הן עם בעלת בריתנו האמריקאית והן עם רוסיה. תחת שלטונו חלה התרחבות מרשימה ביחסי ישראל עם מדינות אחרות, לרבות בעולם הערבי. ומה עם הפלסטינים? נתניהו הוא ריאליסט: לדעתו פתרון "המדינה האחת" איננו אופציה, ואילו הקמת מדינה פלסטינית במציאות הנוכחית פירושה הכנסת גורמים תוקפניים קיצוניים ללב הארץ. לכן עדיף לשמור על המצב הנוכחי.
בתחום הכלכלי ידעה ישראל בעשר השנים האחרונות שגשוג שרבים מתקנאים בו. היא צלחה את המשבר הכלכלי העולמי, דירוג האשראי שלה הוא בין הגבוהים בעולם והאבטלה מהנמוכות. האם ממשלה שבמרכזה יעמוד נציג הוועדים הגדולים תצליח יותר? ספק. בחירות אמנם אינן טקס הענקת פרסים, אך הישגי העבר חייבים להדריך את הבוחר האחראי. אדם בעל יושר אינטלקטואלי חייב לשאול את עצמו אם כל זה נפל כמָן מהשמים — או שבכל זאת יש בכך חלק מכריע למי שעמד בראש הפירמידה. נתניהו הוא המשכיל, האינטליגנטי ורחב האופקים ביותר מראשי הממשלה שכיהנו בעשורים האחרונים. הוא שמרן בתחום המדיני וליברל בתחום הכלכלי והחברתי. אלה המבקרים אותו לגבי יחסו המפלה, כביכול, לאזרחים הלא־יהודים, שוכחים לציין שממשלתו אישרה העברת 15 מיליארד שקל למגזר המיעוטים — יותר מכל ממשלה אחרת.
המושגים "שמאל" ו"ימין" כבר מזמן איבדו את משמעותם העיקרית בענייני חברה וכלכלה — לטובת הנושאים הפוליטיים. רוב אלה שרוצים להדיח את נתניהו לא קיבלו אותו מיומו הראשון כראש ממשלה והעלילו עליו האשמות שווא בקשר לרצח יצחק רבין. הם לא סלחו לו על ניצחונו על שמעון פרס. הם אינם מופעלים רק על ידי שיקולים מדיניים — אלא שייכים לגילדות בלתי רשמיות, חלקן משפטניות, שרואות בו נטע זר הפוגע באליטות מטעם עצמן, ומסכן את המשך ההגמוניה שלהן בפוליטיקה, במשפט, בכלכלה, בתקשורת ובתרבות; העובדה שרוב הציבור איננו נוטה ליישר קו עם האליטות ושנתניהו קוצר הצלחות רק חיזקה את נחישותן להפילו בכל דרך אפשרית.
אין ספק שהחקירות מציבות בעיה לא רק בפני נתניהו, אלא גם בפני הבוחר. אך בנוסף, יש לא מעט סימני שאלה, משפטיים וענייניים, לגבי מהות הדברים, והן איבדו בעיני חלק מהציבור מתוקפן בעקבות תופעות שונות שנלוו אליהן: ההדלפות, הפייק ניוז, יחסי הציבור של המפכ"ל לשעבר והתיזמון המוזר שלהן.
נתניהו איננו אדם מושחת. איש כמו האלוף (מיל') גיורא איילנד אמר זאת, והוסיף: "העובדה שכמעט כל ראשי הממשלה בישראל ב–20 השנים האחרונות נחשדו במעשים לא תקינים, חלקם פליליים, מרמזת על חולשה של המערכת הסובבת אותם…" ואכן, נתניהו היה מוקף לפעמים באנשים שניצלו את קירבתם אליו למטרות אישיות — ועל כך שילם מחיר. סיפורי וואלה! ותיק 2000 אינם נתפשים בעיני חלק גדול מהציבור כשוחד, אלא כמהלך להבטחת תקשורת אוהדת, לחם חוקו של כל פוליטיקאי. יש מחלוקת לגבי הדרכים שנתניהו נקט, אך זו סוגיה שגורמי המשפט יכריעו בה. כפי שכתב השר לשעבר חיים רמון, "אם נתניהו יועמד לדין באשמת שוחד על חתירתו לקבל עיתונות מפרגנת, יהיה בכך תקדים בינלאומי הזוי וביטוי לבורות גמורה באשר לאופיו של המשחק הפוליטי". בעבר זה היה פשוט יותר. הממשלה בראשות מפא"י היתה הבעלים של רשות השידור ולשכת ראש הממשלה קבעה את תכניה. לסיכום: אם נתניהו ייבחר מחדש לראשות הממשלה ואם יוחלט להעמידו למשפט, עדיף שזה ייעשה בתום כהונתו, כנהוג למשל בארה"ב, בצרפת ובבריטניה.
כחול לבן נמצאת בנחיתות מבחינת הצגת עמדות ברורות, ואין לה תשובות על אף לא אחד מהעניינים שיקבעו את דרכה של ישראל. בענייני ביטחון אמנם יש לה נבחרת של רמטכ"לים — אך תפקיד שר הביטחון איננו לפקד על הצבא, אלא להתוות מדיניות כוללת על סמך הבנה אסטרטגית וגיאופוליטית רחבה — כפי שעשה בזמנו בן־גוריון, ועושה בשנים האחרונות נתניהו. אמנם מוגזם לדבר על חונטה צבאית ואין זה הוגן לדבר סרה באישים המדוברים, איש מהם איננו נפוליונצ'יק — אבל גם לא דה גול, משה דיין, אריאל שרון, או רבין — ויסלחו לי, גם לא אהוד ברק. [מתוך 'הארץ']
