מנהל ת"ת 'חכמת שלמה' הרב אברהם שלום פינזל בטור מיוחד על הוראת שר התורה

אני הגבר ראה עני. הייתי שם. על בשרי חזיתי. שאיש לא יספר לכם שמדובר ב'שפעת' קלה.

בתחילת חודש ניסן תש"פ חליתי בקרונה. אלו היו חודש וחצי של סבל וחוסר אונים שקשה לתאר. סגור בחדר בבית, מתמודד עם תסמינים ומיחושים שונים. עד היום, חצי שנה אחר כך, אני עדיין נושא תופעות לוואי מטרידות ומעיקות.

אבל בחסדי שמים החלמנו. בבדיקה סרולוגית התברר שיש לי נוגדנים למחלה ברמה כזו שמאפשרת לי להתנדב במחלקות הקורונה של 'הדסה עין כרם'. והמראות שנגלים שם ממש לא פשוטים. עשרות יהודים יראים ושלמים שוכבים שם בחולשה עצומה, נאבקים על כל נשימה ונשימה. לא מסוגלים לפתוח פה כדי לאכול.

הצוותים המסורים – עומדים אומללים. מתרוצצים בין המיטות, בקושי מצליחים להתמודד עם העומס הבלתי אפשרי. ידם קצרה מהושיע. אנחנו, המתנדבים החרדים, מנסים לסייע ככל האפשר, אך עדיין המצב קשה מאוד. ממש לא שפעת עם יחסי ציבור.

חשוב לי להקדים זאת לפני כל דיון מהותי. בימים אלו מתנהל ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת החילוניים שיח קשה מאוד כלפי הציבור החרדי שעלול לעלות לנו ביוקר רב בהמשך.

אבל לפני הכל אני מתחנן בפניכם, כמי שהיה ונמצא שם, תעשו הכל, כל השתדלות שאתם יכולים, כדי שלא להגיע למצב של חולי. נכון שיש רבים שעוברים את זה בקלות, אבל בהרבה מקרים אחרים מדובר בסכנת נפשות כפשוטו.

וכאן אני מבקש לדון בנושא חשוב לא פחות. נושא שבעיני רבים בציבור החרדי יש בו פיקוח נפש לא פחות מווירוס. כמי שזכה לשרת כמנהל בתלמוד תורה שבו מנשב הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, אני עושה בימים אלו הכל כולל הכל, כדי להגביר את הבל פיהם גם בימים אלו.

כמו כל חבריי ועמיתיי מנהלי הת"תים, חשוב לי להבהיר ולהצהיר: שלא נתפשר ולא נערער מול הוראתם המפורשת של גדולי ישראל, ובראשם הוראתו של מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א שציווה לפתוח את הת"תים ולא לבטל חס ושלום את לימוד תשב"ר.

נעשה זאת בגאון ולא בהיחבא. וכל הנוטל עצה מהזקנים אינו נכשל. ודאי שלא מי שמציית לרב הדומה למלאך, שר התורה שכבר לפני 30 שנה, במלחמת המפרץ, הבטיח שלא יהיה נזק ליושבי בני ברק. צדיק שמופתים וניסים גלויים הם דבר שבשגרה אצלו.

גם בלי להתעמק ולהבין את הוראתו, היינו נשמעים ומצייתים. אך במקרה שלפנינו, אפשר גם לתת טעם והסבר. ובעיקר לשים סייג חשוב, כי בדיני נפשות עסקינן.

מהרגע הראשון פעלנו, אנחנו ועסקנים, מול הרשויות וגורמי הרווחה הרשמיים. ניסינו להביא מתווה מוסכם שישלב את שני האינטרסים, שמירת הבריאות מחד והשמעת קול תשב"ר מאידך.

הגענו בשמם של 55 אלף תלמידים (כ"י) הלומדים ב-208 ת"תים ליטאיים בארץ. ניסינו הכל, אבל אז נתקלנו בסחבת בירוקרטית ופוליטית, שלא אפשרה לקיים את הדברים בהסדר.

משכך, לא נותרה לנו ברירה אלא לפעול כפי שהורונו. ואני מעיד בזאת מכלי ראשון: באוזניי שמעתי ממרן הגר"ח שליט"א: ש"יש לפתוח את התתי"ם. כי תתי"ם סגורים יותר מסוכן מקרונה", אך גם הוראה נוספת וחשובה לא פחות שמעתי: "אין לחייב מלמדים בקבוצת סיכון לבוא לחיידר, אבל שיֵדעו ששלוחי מצווה אינם ניזוקים ואין להם לחשוש".
ללמוד חייבים, אך גם לשמור על הבריאות חייבים.

כששאלתי את מרן: האם להפסיק לחייב תלמידים לעטות מסכה על האף ועל הפה, כל היום, כולל בשיעורים? כי הקושי בזה עלול להוריד מאיכות הלימוד, השיב שר התורה: "זו ההשתדלות שלנו".

לא אנרכיה או זלזול יש כאן. אלא חשש גדול לעתיד העולם שאין בו הבל פה של תשב"ר.

לסיום, הרשו לי לשאול מהרהורי ליבי: לו היינו מקפידים על מסכות; לו היינו מקפידים שלא לקיים התקהלויות מיותרות; לו היינו מקיימים חתונות תוך הקפדה; לו היינו מתפללים כמה שאפשר במרחבים הפתוחים כפי שהורי גדולי ישראל שליט"א – האם לא היינו מקבלים יותר בקלות את יבנה וחכמיה? את המשך פעילות מוסדות התורה?!

אם לא הייתה אפשרות לצלם חרדי ברחוב ללא מסכה, האם זו לא הייתה השתדלות ראויה שיכולה למנוע שנאה נוראה כלפינו שכולנו עלולים לשלם עליה מחיר כבד?
ועדיין לא מאוחר.

בידינו הדבר, לקדש שם שמים, להגביר את קול התורה וגם להישמר מאוד לנפשותינו.

הכותב הוא מנהל תלמוד תורה חכמת שלמה והטור פורסם הבוקר במדור דעות של 'משפחה'