שלום וברכה מורי ורבותי!
הדקות המיוחדות של חינוך הילדים, או ליתר דיוק חינוך ההורים שלנו.
ושימו לב טוב!
גם בחינוך הילדים אמורים להיות יחסי גומלין.
ושימו לב טוב כלפי מה הדברים אמורים!
מגיע גיל כלשהו שבו הילד לא בדיוק שואל את ההורים שלו להיכן ללכת, החברים שלו הם כבר כאלה שקובעים לבד את סדר היום, קובעים לבד פגישות בערבים ויודעים להיעלם.
אם הבן שלך, למרות כל זאת, הרים טלפון וביקש רשות לצאת הערב למפגש עם חברים, כל עוד ולא מדובר בדבר ארור או מסוכן, אתה אמור להסכים לו למרות שזו לא הדרך שהיית בוחר בה מראש.
כלומר, קח בחשבון שהילד יכול היה לעשות זאת מבלי להודיע לך, כי הוא כבר הגיע לגיל ההתבגרות, ובגיל הזה הוא וחברים שלו בדרך כלל לא שואלים כאלו שאלות, ואם הוא כן שאל, זה אומר שהוא הביע בך אמון מעבר לשגרה.
על האמון שקיבלת מעבר לשגרה, תחזיר לו אמון, תברר האם מדובר בחברה טובה, האם מדובר במעשה טוב, האם אין שם אי-אלו שקצים ורמשים שהם עלולים לדרדר את בנך?
אם לא, שלח אותו. למרות שזה אמור לגרום לאי-אלו הפרעות, למרות שזה לא בדיוק מוצא חן בעיניך, למרות שהיית מעדיף שהוא ישן בזמן ויקום מחר עוד לפני הזמן. הכל טוב ויפה, אבל כאן יחסי הגומלין אמורים להגיע לידי ביטוי.
הבן שלך התנהג אליך יפה, הוא עשה למענך משהו מעבר למחויבות שהשכל הקטן שלו דורש ממנו. אם הוא עשה זאת, אתה אמור להחזיר לו גם משהו מעבר למחויבות שהשכל הגדול שלך דורש.
אם אתה מבין שהוא עשה פה צעד נכון, תחזק את הצעד הזה, אל תגרום לו להתחרט ולומר לחברים שלו: "פעם הבאה גם אני כמותכם, לא אבקש רשות מהורי היקרים".
יחסי הגומלין הללו יכולים להיות בכל דבר בחיים, בין בבקשת רשות בטיול, ובין בקנייה או ברכישה של דבר נכון או לא נכון.
לא עושים טעויות, לא עושים שטויות, ולא מתירים דברים אסורים. אבל דברים שנמצאים בשטחים האפורים, שהם לא באמת אסון, רק שלא תכננו מראש, ככל שנקבל הבעת אמון מילדינו, נחזיר להם על כך, ונזכה לאותה הבעת אמון בכפל כפליים.
ברוכים תהיו!
