זה יקרה כמעט בוודאות ימים ספורים לפני הגשת הרשימות, ואולי אפילו יום קודם. המגעים החשאיים יבשילו להסכמה, לאחר שהכול ייסגר כבר קודם. הכתבים הפוליטיים יקבלו הודעה על מסיבת עיתונאים דרמטית שתתקיים באותו ערב, וכולם ימתינו בדריכות לשמוע במה מדובר.
בשעה שמונה בדיוק יעלו שלושת המנהיגים אל הדוכן ויכריזו: התאחדנו! השלושה יהיו איזנקוט, בנט ולפיד. האיפור שעל פניהם יתקשה להסתיר את עייפותם. המשא ומתן לאיחוד לא היה קל. השיחות הממושכות שניהלו אנשיהם הקרובים עסקו בשאלה מי יוביל, כיצד יחולקו התפקידים הבכירים ואיך תורכב הרשימה המשותפת. האגו עיכב את ההסכמות עד הרגע האחרון, והכול ייסגר ממש לפני הגשת הרשימות, בשבוע שחל בו ראש השנה.
כצפוי, איזנקוט יעמוד בראש הרשימה. הסקרים אינם מותירים כמעט אפשרות אחרת. בנט ולפיד יעמדו משני צדדיו ויסבירו שהם מוותרים "למען המדינה". יש להניח שעד הרגע האחרון ממש ניסה בנט להגיע להסדר שיעניק לו רוטציה, או לפחות שליש מתקופת הכהונה בתפקיד ראש הממשלה. "קשה לי לרדת מתפקיד ראש ממשלה לשעבר לשר ביטחון", ניסה מן הסתם לשכנע. איזנקוט לא יתגמש. אנשיו יתנו לבנט וללפיד להבין, שהם בכלל עושים להם טובה עם כל האיחוד הזה. הסקרים, שימחישו את הפער לטובתו של איזנקוט, רק יחזקו את עמדתו במשא ומתן. "לא רוטציה ולא שליש", יתעקשו במפלגת ישר.
בנט ולפיד ייכנעו ויבינו שאם הם רוצים להציל לפחות את רשימותיהם, עליהם לקבל את כל תנאיו של איזנקוט. אחרת ימשיכו לדשדש סביב מספר חד ספרתי של מנדטים. הם יחברו אליו בתנאים שלו, ויקבלו כל אחד שבעה או שמונה מקומות ברשימה. כל היתר יהיו של איזנקוט. הצפי יהיה 35 מנדטים ואף יותר. "חייבים לתקן את כל נזקי ממשלת נתניהו", יסבירו שוב את כניעתם לכל התכתיבים של אנשיו.
התקשורת תצטרף לחגיגה, בדיוק כפי שעשתה בזמנו עם הקמת מפלגת קדימה והחיבור בין אריאל שרון לשמעון פרס בשנת 2005. שרון פרש אז מהליכוד, פרס ממפלגת העבודה, והשניים הקימו יחד את התנועה החדשה. "זה המפץ הפוליטי הגדול ביותר מאז קדימה", יבשרו הפרשנים בהתרגשות. "זה הצוות המקצועי ביותר שאפשר להעמיד מול נתניהו", ידווחו הכתבים הפוליטיים. "באנו לתקן", יסביר בנט בקול מתנצל, לאחר שגנז את חלומו לשוב ללשכת ראש הממשלה. "אנחנו הרוווווווווב", יצרח לפיד, ויזכיר את נאומו הבלתי נשכח בכסילותו באחת מהפגנות המחאה.
התסריט הזה אינו בגדר פרשנות. מירב הסיכויים שכך בדיוק יתפתחו הדברים. לא נותר זמן רב עד להגשת הרשימות בכ"ז כ"ח באלול. עד אז יצטרכו כל המפלגות והאיחודים השונים להשלים את ההסכמים ולהגיש את הרשימות לוועדת הבחירות המרכזית.
יש להניח שמאחורי הקלעים כבר מתקיימים גישושים לקראת המהלך הזה. בנט ולפיד למדו בדרך הקשה שמהלכים כאלה מבשילים רק בעיתוי הנכון, סמוך להגשת הרשימות, ולא רגע קודם. אם לא יתרחש אירוע חריג במיוחד, זהו כנראה התסריט שנראה מול עינינו בעוד שבועות אחדים.
קשורים יחד
עוד לפני האיחוד הצפוי שתואר לעיל, ייאלצו בנט ולפיד להתמודד עם גל הולך וגובר של שמועות על פירוק השותפות ביניהם. ככל שמפלגת "ביחד" תמשיך להיחלש בסקרים ואיזנקוט ימשיך להתחזק, כך יתרבו הדיווחים על מתיחות פנימית ועל אפשרות שכל אחד ישוב לדרכו. אלא שמאחורי הקלעים מסתמנת דווקא תמונה הפוכה: הירידה בסקרים אינה מקרבת את השניים לפרידה, אלא מחייבת אותם להעמיק את השותפות ביניהם.
הסיבה לשמועות ברורה: בתוך "יש עתיד" כבר נשמעים קולות הטוענים כי האיחוד לא השיג את מטרתו. במקום להביא מצביעים חדשים מהימין, הוא בעיקר בלבל חלק מבוחרי המרכז של לפיד. יש הסבורים כי החיבור טשטש את זהותה של המפלגה ופגע בבייס הוותיק שלה. לפיכך ככל שהסקרים מוסיפים להצביע על היחלשות, כך גוברים גם הקולות הקוראים לבחון מחדש את עצם השותפות.
על רקע זה ראוי לחזור לאחור ולבדוק כיצד נולד האיחוד מלכתחילה ומדוע לפיד ובנט הזדרזו לעשות זאת זמן רב כל כך לפני הבחירות. מסתבר שמאחורי ההחלטה עמד מהלך פוליטי מתוחכם: בנט קיבל מסר לפיו לפיד עומד לסגור עם גדי איזנקוט, ואם לא ימהר להצטרף אליו, יישאר מחוץ למשחק. בדיעבד התברר כי איזנקוט כלל לא עמד לחתום באותו שלב, אולם מבחינת בנט די היה בעצם החשש להישאר בחוץ כדי למהר ולסגור את העסקה.
האירוניה היא שהאיחוד שנולד מחשש לאבד את איזנקוט, נאלץ כעת להתמודד עם החשש לאבד אליו את המצביעים. מאז השתנו הנסיבות לחלוטין: בנט ולפיד כבולים כיום להסכם פוליטי משותף, ופירוק "ביחד" בשלב הזה עלול להיות הרסני מבחינת שניהם. משום כך הם מתכוונים לעשות בדיוק את ההפך מהשמועות: להגביר את שיתוף הפעולה. עד כה פעלו אנשי "יש עתיד" בעיקר בתוך הכנסת, בעוד אנשיו של בנט עסקו בבניית התשתית הציבורית. עתה אמורים שני המחנות להפוך למטה בחירות אחד, עם דפי מסרים אחידים, עבודת שטח משותפת ותיאום יומיומי. מבחינתם, רק עכשיו מתחיל האיחוד האמיתי.
גם הקמפיין עצמו צפוי להשתנות: בתחילת הדרך ניסו בנט ואנשיו להתחרות באיזנקוט על הנהגת גוש האופוזיציה, אך נוכחו לראות שהמאבק הזה אינו מוסיף אפילו מנדט אחד. גם מתקפות אישיות על נתניהו זוכות אמנם למחיאות כפיים באופוזיציה, אך אינן מביאות מצביעים חדשים מהימין. לפיכך הוחלט להנמיך את הלהבות בשתי החזיתות גם יחד: להפסיק את העימותים עם איזנקוט, להפחית את העיסוק בנתניהו עצמו ולהתמקד במדיניות הממשלה.
השינוי כבר ניכר בפרשנויות שהתפרסמו בסוף השבוע האחרון. כמה מהפרשנים הדגישו כי בנט משנה כיוון, נוטש את הקמפיין הקודם ומתמקד מעתה בשאלה מי מסוגל לנהל את המדינה טוב יותר. קשה היה להשתחרר מהרושם שהקו החדש הזה לא נולד במקרה, אלא היה חלק ממסר מכוון שיצא מסביבתו של בנט במטרה לשנות את סדר היום של מערכת הבחירות. בנט, כך נראה, יודע היטב כיצד לתדרך את הפרשנים, ויש לא מעט מהם שממהרים לאמץ את המסר, לעיתים כמעט באותן מילים.
מבחן הדמוקרטיה
מאז ימי המחאה הגדולה היה ברור כי ראשי המפגינים ינסו לכבוש לעצמם מקום גם בזירה הפוליטית. תחילה העריכו כי תקום מפלגת מחאה עצמאית, אולם המיזוג בין העבודה למרצ ובחירתו של יאיר גולן לראשות המפלגה, שקיבלה את השם "הדמוקרטים", סיפקו להם בית פוליטי נוח.
אנשי המחאה השתלבו במפלגה החדשה, התמודדו בפריימריז, וחלקם אף הצליחו להתברג בצמרת הרשימה. לצד שלושת חברי הכנסת המכהנים, לזימי, קריב ורייטן, נכנסו לעשירייה הראשונה גם יא-יא פינק, המעדיף את מנסור עבאס על פני המפלגות החרדיות, ומשה רדמן, מראשי המחאה הבולטים.
הסיפור המעניין יותר, לא היה מי נבחר ברשימה, אלא כיצד התנהלה אותה מפלגה המכנה את עצמה "הדמוקרטים". דווקא ביום בו ביקשה להציג את "חגיגת הדמוקרטיה" הפנימית שלה, היא בחרה למנוע מכתב ערוץ 14 לסקר את הפריימריז. העילה הרשמית הייתה טכנית, אך קשה היה להתעלם מהעובדה שכלי תקשורת אחרים הורשו להיכנס ללא קושי. גם לאחר שבית המשפט הזכיר למפלגה את רוח פסיקת בג"צ, ההחלטה לא השתנתה בפועל.
מי שמרבה להטיף בשם חופש הביטוי והדמוקרטיה, התקשה מאוד ליישם אותם כאשר מדובר בכלי תקשורת שאינו שותף לעמדותיו. "הם ערוץ תעמולה ולא עיתונאים", טענו שם, אלא שהטענה הזו מעוררת חיוך לנוכח הקו החד צדדי שמאפיין חלק גדול מערוצי התקשורת האחרים.
האירוע הזה המחיש יותר מכל את השינוי שעברה המפלגה. השם אולי נותר "הדמוקרטים", אך הרשימה שנבחרה משקפת בראש ובראשונה את רוח קפלן. זו מפלגה שבתוכה בולטים אנשי מחאה, מובילי חסימות כבישים, פעילי "אחים לנשק" ותומכי הסרבנות.
בחירתו של עומרי רונן, מאנשי "אחים לנשק", ממחישה עד כמה הפכה המחאה לחלק בלתי נפרד מהמפלגה. גם ח"כ קריב, שפרשת ההדלפה מוועדת החוץ והביטחון עדיין מרחפת מעליו, זכה מחדש לאמון המתפקדים ונבחר לצמרת הרשימה. גם אם חלק מהשמות אינם ניצבים בראש הרשימה, עצם העובדה שזכו לעשרות אלפי קולות מלמדת היטב מי הם המתפקדים ומהי רוח המפלגה.
אפילו העובדה שהמועמד הפרובוקטיבי נאור נרקיס, לא הצליח להיבחר אינה משנה את התמונה. להיפך. יותר מ- 15 אלף מתפקדים תמכו במי שהפך את המאבק בציבור החרדי ובזהותה היהודית של המדינה לדגלו המרכזי. מבחינתו של יאיר גולן, ייתכן שאי בחירתו אף הקלה עליו ומיתנה מעט את הרשימה. אולם עצם היקף התמיכה שקיבל מלמד עד כמה הקו הזה מושרש בקרב פעילי המפלגה.
יאיר גולן ביקש להקים מפלגת שלטון רחבה, אך קיבל בפועל מפלגת מחאה. זו כבר אינה עוד מפלגת שמאל קלאסית, אלא מפלגה קיצונית שקפלן, המחאה והסרבנות הפכו לחלק בלתי נפרד מזהותה. הבעיה של מפלגות כאלה היא שהן מצטיינות בארגון הפגנות, בהובלת מאבקים ובהתנגשות עם יריבים, אך מתקשות הרבה יותר להפוך למפלגות שלטון. מי שחי כל העת על מחאה, מחפש תמיד את המאבק הבא, ולעיתים גם נגד ההנהגה של עצמו. בסופו של דבר, יאיר גולן לא קיבל מפלגת שלטון, אלא את הפלג התל אביבי של קפלן.
סימני שאלה
לאחר הפריימריז שנערכו במפלגת הדמוקרטים, נותרה רק מפלגה אחת גדולה נוספת, הליכוד, בה אמור להיערך תהליך דומה. אלא שההליך הזה נתקל בקשיים רבים בשל הרצון של נתניהו לקבל 8 שריונים ברשימה, ובשל הרמז שהפריח השבוע: אם המצב הביטחוני יחריף, תקבע ועדה מסדרת את הרשימה.
יש המעריכים בליכוד שבסופו של דבר לא ייערכו פריימריז במפלגה. המצב כרגע מאד מבלבל את החברים, והמתח במפלגת השלטון מורגש כמעט בכל שיחה עם שר, חבר כנסת או מועמד. שרים וחברי כנסת לא מעטים מבינים, שאין להם סיכויים לקבל מקום ריאלי ברשימה, אך בשלב הזה הם אינם יודעים אפילו אם אכן יתקיימו פריימריז.
אם יש מילה אחת שמאפיינת כיום את הליכוד, הרי שזו המילה "אולי". אולי יהיו פריימריז, אולי תוקם ועדה מסדרת, אולי יאושר תקנון חדש, ואולי בכלל המצב הביטחוני ישנה את כל התמונה. אי הוודאות הזאת מרחפת מעל ראשיהם של כל חברי הכנסת והמועמדים, ואיש מהם אינו יודע באמת כיצד תיראה מערכת הבחירות הפנימית.
נתניהו אמנם הודיע השבוע כי בכוונתו לקיים פריימריז, אך באותה נשימה הותיר פתח למקרה של הסלמה ביטחונית. אותה "כוכבית" הפכה מיד לנושא השיחה המרכזי בליכוד. יש הרואים בה הסתייגות טבעית לנוכח המציאות הביטחונית, בעוד אחרים משוכנעים שהיא משאירה בידי נתניהו אפשרות לשנות את כללי המשחק ברגע האחרון.
חברי הכנסת מצויים בינתיים במתח מתמשך. יש מי שכבר החלו להיערך למערכת פריימריז, אחרים מעדיפים להמתין, אך כולם מודים שחוסר הוודאות מקשה עליהם לתכנן את צעדיהם. כמה מהם אף מודים בשיחות סגורות כי הם מתקשים לישון. לא בגלל הקרב מול האופוזיציה, אלא מפני שאינם יודעים אם בעוד שבוע יידרשו להתרוצץ בין המתפקדים או להמתין להחלטה אחרת שתתקבל.
בתוך הליכוד מתנהל גם ויכוח עקרוני: מצד אחד ניצבת הגישה המבקשת לאפשר לנתניהו לעצב את הרשימה בצורה שתשרת טוב יותר את מערכת הבחירות. מהצד השני ניצבים מי שמזכירים כי הפריימריז אינם רק הליך לבחירת מועמדים. הם המנוע הארגוני של הליכוד. הם מוציאים את הפעילים לשטח, מחזקים את הסניפים, מחברים את חברי הכנסת אל המתפקדים ומכניסים את המפלגה כולה לאווירת בחירות, עוד לפני פתיחת הקמפיין הרשמי. לכן, לטענתם, ביטול הפריימריז או ריקונם מתוכן עלול דווקא להחליש את השטח, דווקא כאשר הליכוד זקוק לו יותר מכל.
גם ההתנגדות שמשמיע ח"כ דוד ביטן מלמדת עד כמה הסוגיה רגישה בתוך המפלגה. לטענתו, עצם העיסוק המתמשך בשינוי כללי המשחק כבר גובה מהליכוד מחיר ציבורי, ומסיט את תשומת הלב מהנושאים שעליהם הייתה המפלגה מעדיפה לדבר ערב הבחירות.
כך או כך, בליכוד מבינים שהשאלה איננה רק מי יתברג במקום העשירי או העשרים ברשימה. לפני הכול מרחפת שאלה בסיסית אחת, שעליה עדיין אין תשובה: האם בכלל יהיו פריימריז.
מבחן הנאמנות
מקובל לחשוב שנתניהו רוצה שריונים רבים ככל האפשר ברשימת הליכוד כדי שלא להבריח מצביעים וכדי ליצור רשימה מאוזנת יותר. כל אלה בוודאי שיקולים חשובים. אלא שנראה כי מאחורי הדרישה לשמונה שריונים מסתתר שיקול נוסף, לא פחות משמעותי ואולי אף יותר: היום שאחרי הבחירות.
הבחירות הקרובות אינן דומות למערכות הקודמות. בעבר השאלה העיקרית הייתה אם נתניהו יצליח להשיג רוב ולהרכיב ממשלה. הפעם קיימת שאלה נוספת: מה יקרה בליכוד אם לא יצליח לעשות זאת.
נתניהו חושש מתרחיש שבו איזנקוט יקבל את המנדט להרכבת הממשלה, גם בלי רוב ברור של 61 חברי כנסת. איזנקוט אומר בכל הזדמנות כי גם אם יגיע ל-57 או 58 מנדטים, יוכל להקים תחילה ממשלת מיעוט ולאחר מכן לפעול להרחבתה. במערכת הפוליטית מעריכים כי הכוונה היא להקים ממשלה שתישען בתחילת דרכה על הימנעות המפלגות הערביות, תוך הבטחה לליברמן ולשותפים אחרים שמדובר בפתרון זמני בלבד.
השלב הבא יהיה ניסיון לצרף חברי כנסת מהליכוד. איזנקוט וחבריו יוכלו להציע להם תיקים בכירים, השפעה ומקום סביב שולחן הממשלה, במקום שנים ארוכות במדבר האופוזיציוני. ככל שמעמדו של נתניהו יהיה חלש יותר לאחר הבחירות, כך יגדל כוחו של הפיתוי.
בממשלת השינוי של בנט ולפיד הצליח נתניהו לשמור על הליכוד ועל יתר מפלגות הגוש כשהן מלוכדות באופוזיציה. איש לא ערק, משום שהיה ברור שנתניהו נשאר, ממשיך להנהיג את המחנה ומתכוון לשוב לשלטון. הפעם התמונה עלולה להיות שונה: אם יפסיד שוב, תעלה מיד השאלה האם ימשיך לעמוד בראש הליכוד, או שיבחר לפרוש מן החיים הפוליטיים. גם אם יישאר, לא בטוח שיוכל להשליט על חברי סיעתו אותה משמעת שהצליח לקיים בעבר.
כאן בדיוק נכנסים השריונים לתמונה: ח"כ שנכנס לרשימה למרות התנגדותו של נתניהו, או ללא תמיכתו, עשוי לחוש פחות מחויב אליו ביום שאחרי הבחירות. לעומתו, מי שנתניהו העניק לו מקום בכנסת, ובעיקר מקום ריאלי שלא היה משיג בכוחות עצמו, יתקשה הרבה יותר להפנות לו עורף ולהצטרף לממשלה אחרת.
לכן נתניהו אינו רוצה רק להכניס לרשימה אנשי מקצוע, דמויות ממלכתיות או מועמדים שיוכלו למשוך מצביעים חדשים. הוא מבקש גם ליצור רשימה ממושמעת, שתישאר בשליטתו בתרחיש של הפסד. השמות עצמם עדיין אינם ברורים. אפילו רון דרמר, ששמו עולה שוב ושוב כמועמד לשריון, אינו ממהר לפי ההערכות להיכנס לחיים הפוליטיים. עובדה זו רק מחזקת את האפשרות שהמאבק איננו מתנהל סביב שמונה מועמדים שכבר נבחרו, אלא סביב עצם הכוח לקבוע מי יהיו חברי הכנסת הבאים.
ההסבר המקובל כאמור מדבר על רצונו של נתניהו ליצור "ימין אלגנטי": פחות צעקות, פחות התבטאויות שנויות במחלוקת ויותר דמויות שיוכלו לקרוץ למתלבטים. גם סקרי העומק שהוצגו בפניו, ולפיהם גוש הקואליציה מתקשה לפרוץ את אזור 50-52 המנדטים, מסבירים מדוע הוא מחפש רשימה שתוכל להחזיר מצביעי ימין רך.
במילים אחרות, המאבק על השריונים אינו מכוון רק ליום הבחירות. הוא מכוון בעיקר ליום שאחריהן. נתניהו אינו מבקש רק להבטיח שהליכוד יוכל לנצח, אלא שגם אם יפסיד, רשימת הליכוד תישאר שלו.
אפקט 92
השר בצלאל סמוטריץ' נשמע בימים אלו מודאג מאוד. מצבו בסקרים נע סביב אחוז החסימה, ואף שברבים מהם הוא ניצב על ארבעה או חמישה מנדטים, הוא כמובן לא רגוע. "הימין נמצא במצב כמו ערב הבחירות ב־92", אמר השבוע בריאיון, והזכיר את הבחירות שבהן גבר רבין על שמיר. "ריבוי מפלגות הימין שהתמודדו אז בבחירות הביא בסופו של דבר להסכמי אוסלו על כל המשתמע מכך" הזהיר, "אני מרגיש ממש כמו ערב בחירות 92".
סמוטריץ' חושש מאוד ממפלגות הימין המתארגנות בימים אלו, דוגמת מפלגה בראשות גלעד ארדן, איילת שקד ויולי אדלשטיין. מפלגות כאלה יוכלו לנגוס גם בו, והחשש שלו ברור. "זו זריקת קולות לפח", הוא מתריע. "אין לנו פריבילגיה לוותר בעת הזו על הקולות הללו, כאשר מפלגת הדמוקרטים מכריזה שתביא לקץ המפעל ההתיישבותי, וכאשר גדי איזנקוט הוא איש שמאל על מלא".
סמוטריץ' אינו היחיד שמזהה את הסכנה. באופן פרדוקסלי, דווקא ההתארגנויות החדשות מוכיחות, שגם יוזמיהן מבינים היטב את הבעיה. לפיכך, במקביל למגעים על הקמת מפלגות חדשות, מתנהלים גם מגעים קדחתניים ביניהם על אחודים אפשריים. כולם חוששים מאותה תוצאה: ריבוי רשימות שיתחרו על אותו מאגר מצביעים, עד שחלקן יישארו מתחת לאחוז החסימה.
הפגישות שקיימו בימים האחרונים בני גנץ, דדי שמחי, איילת שקד ויולי אדלשטיין ממחישות זאת היטב. כמעט בכל הסוגיות המהותיות הם כבר הגיעו להבנות ולהסכמות על אופי הרשימה, הקמפיין והמסרים. המחלוקת נותרה ברובה סביב זהות העומד בראשה. שקד ואדלשטיין מטילים וטו על גנץ, משום שלדבריהם הוא לא יביא קולות חדשים מהימין הרך, המהווה את קהל היעד המרכזי של המיזם. מנגד, גנץ מתעקש לעמוד בראש הרשימה, בטענה שהוא מביא עמו את התשתית הארגונית, המנגנון והיכולת לממן ולהרים קמפיין ארצי.
לא במקרה ממתינים כולם להכרעתו של השגריר לשעבר באו"ם, גלעד ארדן, שתתקבל לאחר תשעה באב. החלטתו עשויה לשנות לא רק את זהות היו"ר, אלא את עצם מבנה הרשימה. אם יצטרף, ייתכן שחלק מהשחקנים יתאחדו סביבו. אם יישאר מחוץ למערכת, ייפתח מחדש המרוץ על הנהגת המחנה.
כל זה עוד לפני שמוסיפים למשוואה שמות נוספים שמרחפים באוויר, דוגמת עופר וינטר, משה פייגלין, פרופ' ירון זליכה, יוסף חדאד ואחרים. כולם מזהים חלל פוליטי בימין, וכולם משוכנעים שהם יכולים למלא אותו. אלא שחלל אחד אינו יכול להכיל אינסוף מפלגות.
אפשר לסכם ולומר שהפרדוקס של הימין בבחירות הללו, אינו מחסור במועמדים, אלא עודף מועמדים. לא מחסור ביוזמות, אלא עודף יוזמות. ב-1992 הבין הימין את מחיר הפיצול רק אחרי פרסום התוצאות. סמוטריץ' מנסה לשכנע את שותפיו להבין אותו עוד לפני פתיחת הקלפיות. יש לו כמובן גם עניין אישי בכך.
קמפיין כפול
קשה שלא להבחין בקמפיין החדש שסיגל לעצמו נתניהו: בידול מהחרדים. לאחר שהעביר את שני החוקים חוק יסוד: לימוד תורה וחוק ביטול המעצרים (שהוקפא על ידי הבג"צ), מנסה ראש הממשלה לשכנע את בוחריו שהוא איננו "בכיס" של המפלגות החרדיות ואינו מתנהל על פי תכתיביהן. לא במקרה גם מקורביו מתייצבים בזה אחר זה באולפנים כדי להעביר מסר דומה.
כך היה השבוע כאשר יונתן אוריך מיהר להגיב על עיוות דברי התורה שעלו לכותרות, ובהמשך אף הציע ש"העסקנים ישתקו ל-99 יום". גם מזכיר הממשלה יוסי פוקס ניסה להסיט את האחריות לכישלון חוק הגיוס מהדרג המדיני אל ההנהגה החרדית. אלא שהדברים אינם מתיישבים עם מה שסיפר כאן בשבוע שעבר ח"כ הרב אורי מקלב, שלפיו דווקא נתניהו הוא שקרא לנציגים החרדים והבהיר, שאין רוב להעברת החוק ולכן הוא לא יקודם.
כל אלה אינם נראים כמקריים. בליכוד כבר מודים בגלוי שנתניהו מתכנן להעמיק את ההיבדלות מהחרדים ככל שמערכת הבחירות תתקדם. לדבריהם, נתניהו מנסה לטעון שהחקיקה האחרונה יצרה עבורו נזק אלקטורלי בקרב חלק ממצביעי הליכוד, וכעת מנסים לצמצם אותו.
בשמאל מבינים היטב את המשחק הזה ומגחכים לנוכח הניסיון של נתניהו לבדל את עצמו מהמפלגות החרדיות. מאידך בימין מבינים שממשלה בראשות נתניהו בלי המפלגות החרדיות איננה תרחיש ריאלי. לכן איש אינו באמת מאמין שמדובר בשינוי אסטרטגי. לכל היותר מדובר בהשעיה זמנית של מערכת היחסים לצורכי קמפיין. "נתניהו עשה השבוע טעות בדברים שפרסם נגד ההנהגה החרדית", אומרים חלק מתומכיו.
לדבריהם, נתניהו מנסה ללכת על חבל דק: מצד אחד הוא מנהל קמפיין הבדלות מהחרדים, ומצד שני אינו רוצה לשרוף את הגשרים עם הציבור אותו יצטרך לאחר הבחירות. ספק רב כיצד הקמפיין הכפול הזה אמור להצליח.
שקר במדים
זה קרה ביום שני בשעה אחת בלילה. החניתי את רכבי ליד ביתי בחיפה, לאחר שחזרתי ממערכת העיתון עם סיום עריכת העיתון הגדול. בבית הכנסת "חניכי הישיבות רבי עקיבא", הסמוך לביתי, הבחנתי באורות מהבהבים. בתחילה חששתי שמדובר בפורצים שנכנסו לבית הכנסת כדי לגנוב את קופת הצדקה, אולם כשהתקרבתי גיליתי חמישה שוטרים. בהמשך התברר ששלושה מהם היו פקחי עיריית חיפה. אחד הפקחים עסק באותה שעה בפירוק חלון בית הכנסת, לאחר שהסיר אותו ממקומו.
ניגשתי אליהם, הצגתי את עצמי כגבאי בית הכנסת ושאלתי: "במה אוכל לעזור לכם?"
אחד השוטרים פנה אלי ושאל האם מועסקים במקום פועלים בשעות הלילה. השבתי בשלילה. "יש כאן כמה אברכים שמסדרים את אולם הקידושים ומשפצים אותו. ייתכן שחרגו מעט בשעה, אבל מדוע כל המהומה?" שאלתי.
"אחת השכנות התלוננה על רעש", השיבו.
ואכן, מדובר בשכנה המתגוררת מול בית הכנסת, ומוכרת היטב למשטרה בשל תלונות חוזרות ונשנות על כל רעש חולף. לדבריהם של שכנים רבים, היא מתמודדת עם בעיה נפשית, ובמרבית המקרים המשטרה אינה מייחסת חשיבות לקריאותיה. הפעם החליטו השוטרים יחד עם הפקחים להגיע למקום, אולם עד שהגיעו כבר הסתיימו העבודות, ורוב האברכים עזבו.
אחד מהם בלבד נשאר בבית הכנסת והסתגר באחד החדרים. השוטרים והפקחים ביקשו לאתר אותו ופרצו לבית הכנסת. ניסיתי להרגיע את הרוחות והסברתי שלא מדובר בעבריינים, וגם אם הייתה חריגה בשעת העבודה, מדובר בעבודה פנימית שאינה מפריעה לשכנים. הוספתי כי רק אותה שכנה מתלוננת באופן קבוע.
בשלב הזה אמר לי הפקח (אור פישר) משפט מפורש: "אנחנו רוצים לגמור את זה בטוב. חשוב לנו שמי שנמצא למעלה יבוא להתנצל בפני השוטרים, ומיד נשחרר אותו. לא נעצור אותו, לא נעכב אותו ולא ניתן לו שום דו"ח".
כדי לוודא שלא טעיתי, שאלתי אותו שוב: "זו המילה שלך?"
"בוודאי", השיב. "שיתנצל ונסגור את זה יפה".
לאחר ששמעתי את הדברים, ווידאתי שכל הנוכחים שמעו אותם, עליתי יחד עם הפקח לבית הכנסת ושכנעתי את האברך לצאת מן החדר שבו הסתתר. אלא שכאן התחולל המפנה.
מיד לאחר שיצא, עלו גם שאר השוטרים לבית הכנסת, החלו לצעוק עליו ולדרוש ממנו הסברים על העבודה שבוצעה בשעה מאוחרת. האברך השיב כי אמנם היה במקום, אך לא ביצע את העבודות בעצמו. למרות זאת ביקשו ממנו להציג את תעודת הזהות שלו, ותוך דקות ספורות רשם לו פקח אחר, (קובי ארוך), שהיה נוכח גם הוא במעמד "ההבטחה", דו"ח בסך 730 שקלים.
פניתי מיד לפקח העירוני אור פישר ואמרתי לו: "אז פשוט שיקרתם לי. בשם החוק שיקרתם לי, למרות שפניתי אליכם מיוזמתי רק כדי לעזור לכם."
שלפתי את תעודת העיתונאי שלי, הצגתי את עצמי ואמרתי להם: "אני לא רוצה להשתמש במילים קשות, אבל נהגתם בחוסר יושר. הדו"ח הזה ניתן רק משום שהצלחתם להוציא את האברך מהחדר באמצעות הבטחה מפורשת שלא יינתן לו קנס."
הפקח אור פישר השיב: "אתה הצעת לעזור לנו."
עניתי לו: "רק אחרי שהבטחת במפורש שלא יינתן דו"ח ושכל העניין יסתיים בהתנצלות."
הוספתי: "במסגרת עבודתי אני עובד לא אחת מול המשטרה ומול שירות הביטחון הכללי, אבל מעולם לא נתקלתי בהתנהלות כזו מצד אנשי חוק".
"אז תתלונן עלינו", השיב הפקח (חמדי גזאוי).
הפקח שרשם את הדו"ח, קובי ארוך, נראה כמי שאינו חש בנוח עם חילופי הדברים, וניסה להסביר את הדו"ח באמצעות חוק שעות העבודה והמנוחה, אך לא השיב לטענה המרכזית: מדוע ניתנה הבטחה מפורשת שלא יירשם דו"ח, אם מלכתחילה הייתה כוונה לרשום אותו.
אלמלא הייתי נוכח במקום, הייתי מתקשה להאמין שכך מתנהלים הדברים. אולם הייתי עד ראייה לכל האירוע, ואני מעיד כי השתלשלות הדברים המתוארת כאן היא כפי שהתרחשה לנגד עיניי.
אמרתי לפקחים כי בכוונתי לפרסם את המקרה ולהגיש נגדם תלונה, בתקווה שהתנהלות כזו תיבדק ותובא בחשבון בכל הנוגע להמשך שירותם וקידומם. הם לא נראו מוטרדים מן הדברים, עזבו את המקום, והאירוע מבחינתם הסתיים. מבחינתי הוא רק התחיל!
לאחר כתיבת הכתבה פנינו תחילה לדוברות משטרת ישראל, שם התברר כי אנשי האכיפה המעורבים אינם שוטרים אלא פקחי עיריית חיפה שפעלו יחד עם שוטרים. בעקבות זאת פנינו לקבלת תגובת דוברות עיריית חיפה והנה היא במלואה.
"מבירור שערך מנהל אגף השיטור העירוני עולה כי מדובר באירוע אכיפה שבוצע בעקבות תלונות חוזרות ונשנות על עבודות שבוצעו בשעות הלילה, לאחר שבמקרים קודמים ניתנו במקום אזהרות מפורשות כי המשך ביצוע העבודות יוביל לנקיטת אמצעי אכיפה. מדברי הפקח עולה כי לא ניתנה כל התחייבות שלא יירשם דו"ח, אלא נאמר כי הוא מבקש לשוחח עם האדם שביצע את העבודות. הדו"ח נרשם לאחר שנמצא כי בוצעה עבירה ובהתאם לסמכויות הפקחים ולהוראות הדין".
תגובה זו פשוט אינה אמת. הפקח אור פישר הבטיח בצורה מפורשת כי כל העניין יסתיים בהתנצלות בלבד, ללא שום דו"ח. אלמלא אותה הבטחה מפורשת, לא הייתי פותח להם את בית הכנסת ולא הייתי מאפשר להם להיכנס דרך הדלת הראשית, שהייתה נעולה. ההבטחה ניתנה באופן ברור, לעיני כל הנוכחים, וכעת הפקח מתבצר בגרסה אחרת לחלוטין.
דו עט
בור סלקטיבי: לא פעם נדמה כי התקשורת בוחרת את אוחזי המיקרופון והמגישים בעיקר בזכות הפרובוקציות שהם יודעים לייצר, ופחות בזכות הידע שהם מביאים איתם. אחד מהם הוא איש הספורט לשעבר אייל ברקוביץ', שאינו ידוע בחיבתו לחרדים. השבוע הוא התבטא בשידור ואמר שאינו יודע היכן נמצאת מערת המכפלה, האם בשכם או בחברון. לצורך השוואה: כאשר נערה צעירה נשאלה לא מכבר, מי היה יצחק רבין ולא ידעה להשיב, התקשורת כולה סערה. דיברו על מערכת החינוך, על הדור הצעיר ועל קריסת הידע הכללי. השבוע, כשהבורות הגיעה מפיו של מגיש בכיר, הכול עבר כמעט בדממה. את המיקרופון הוא קיבל בזכות הרגליים. חבל שאיש לא בדק גם את הראש.
שכתוב היסטורי: נפתלי בנט טען השבוע כי בבחירות 2021 כלל לא התמודד על ראשות הממשלה וכי המליץ לנשיא על נתניהו, כפי שהבטיח לבוחריו. אלא שהדברים מתנגשים עם המציאות שתועדה אז: בנט הציג את עצמו כמועמד לראשות הממשלה, ומפלגת ימינה אף המליצה עליו בפני הנשיא. במערכת הבחירות הנוכחית, לא רק ההבטחות משתנות. גם הזיכרונות. ובמילים אחרות: אפשר להפר הבטחות בחירות. הרבה יותר קשה להפר את הארכיון.
בלי תוויות: גדי איזנקוט מסרב להגדיר את עצמו כאיש ימין או שמאל, ומעדיף להציג את עצמו כ"פטריוט ישראלי". גם החשיפה שלו השבוע שהצביע בעבר לאריק שרון אינה מקרית. זהו ניסיון לשדר לימין הרך שהוא "אחד משלהם", מבלי לאבד את מצביעי המרכז. יש פוליטיקאים שבוחרים צד. יש פוליטיקאים שמעדיפים שכל צד יבחר בהם.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
