אתמול הודיע יו"ר ש"ס אריה דרעי על החלטתו לפרוש מהרשימה לכנסת ולהמשיך להנהיג את התנועה מבחוץ. יחד איתו הודיעו גם חבר הכנסת משה אבוטבול ודרור עמוס על פרישתם מהרשימה, במהלך שנועד לפנות מקום לדם חדש במפלגה. במקומם צפויים להיכנס חברי הכנסת אוריאל בוסו ויוסי טייב, שכבר כיהנו בכנסת היוצאת. אבל בתוך כל השינויים הפוליטיים האלה, אני רוצה להתעכב דווקא על מי שלא יהיה בכנסת הבאה. משה אבוטבול.
אני מכיר את משה שנים רבות, עוד מהימים שבהם היה ראש עיריית בית שמש. הוא עבר לא מעט טלטלות בקריירה הפוליטית שלו. ניסיונות להדיח אותו, טענות קשות סביב הבחירות, מאבקים משפטיים וערעורים שהגיעו עד בית המשפט העליון. גם לאחר שסיים את תפקידו בעירייה, הוא שב והתמודד לבקשת מועצת חכמי התורה ויו"ר ש"ס אריה דרעי, העפיל לסיבוב השני מול שמוליק גרינברג, אך הפסיד במרוץ.
אפשר לומר על משה אבוטבול הרבה דברים, אבל יש שלוש תכונות שאי אפשר לקחת ממנו: הענווה, הפשטות והיושרה. אלו לא מילים שנכתבות כאן מתוך נימוס של פרידה. מי שמכיר אותו יודע שאלו תכונות שמלוות אותו לאורך שנים, גם בתוך מערכת פוליטית שלא תמיד מתגמלת אנשים שמחזיקים בהן. אבל מעבר לאישיות, יש גם את העשייה. ודווקא כאן נדמה לי שלא תמיד ידענו להעריך את מה שמשה אבוטבול עשה.
בתפקידו כסגן שר במשרד החקלאות, משרד שנראה לכאורה רחוק מאוד מסדר היום החרדי, הוא עסק לא מעט בעניינים שנוגעים ישירות לעולם היהדות. שמיטה, מצוות התלויות בארץ ושמירת ההיבטים ההלכתיים של החקלאות בישראל. אלו לא נושאים שמביאים בהכרח כותרות גדולות, לא כאלה שמייצרים כותרת על הישג קואליציוני ולא תמיד כאלה שהציבור בכלל יודע מי דאג להם. אבל הם נוגעים בלב החיים היהודיים בארץ ישראל. די היה להגיע למשרד החלקאות ולראות את האהבה שהעובדים כולם מרעיפים עליו, לראות את מהפכת הדת שהוא עשה במשרד ולהבין כמה פעל בשקט ואולי חבל שבשקט.
בשנים האחרונות התרגלנו למדוד את הנציגים החרדים בעיקר דרך שאלות של תקציבים, גזירות ומעצרים. מה קיבלנו, מה לא קיבלנו, מי עצר את הילדים שלנו, איזה חוק עבר ואיזה חוק נבלם. אין ספק שאלו נושאים חשובים, אבל נדמה לי שבמרדף אחריהם שכחנו לפעמים את השאלה הבסיסית ביותר: בשביל מה אנחנו בכלל שולחים נציגים לכנסת?
אנחנו שולחים אותם כדי שנוכל לחיות כאן כיהודים. כדי שנוכל לשמור תורה ומצוות (בין היתר לסייע לקיים את המצוות התלויות בארץ למהדרין), לנהל חיים יהודיים במדינה יהודית ולהבטיח שהדברים שנראים לנו מובנים מאליהם יישארו כאלה גם בדור הבא.
בקמפיין הבחירות האחרון של יהדות התורה הייתה סיסמה חזקה במיוחד: "הזכות להיות יהודי". בעיניי, היא ביטאה את תמצית השליחות של הנציגות החרדית (שאפו לגרשון רוזנפלד, ממשרד הפרסום קפאין). אלא שבשנים האחרונות קצת שכחנו את המשמעות שלה. הזכות להיות יהודי אינה מסתכמת במאבק על תקציבים או בהתנגדות לגזירות. היא נמצאת גם במקומות שבהם כמעט איש אינו מסתכל, במשרדי ממשלה שאינם נחשבים חרדיים, בהחלטות מקצועיות לכאורה ובפעילות שקטה שמאפשרת את קיומו של אורח חיים יהודי.
משה אבוטבול היה שם. הוא קיבל לידיו תפקיד במשרד החקלאות והבין שהשליחות שלו אינה מסתכמת בטיפול בחקלאים וברפתנים. יש גם אחריות לעולם היהדות, למסורת ולהלכה. ועל הדברים האלה מגיע לו קרדיט. לכן, לצד הדיונים על חילופי הדורות בש"ס ועל ההרכב החדש של הרשימה, אני חושב שצריך לומר היום גם כמה מילים של תודה למי שמסיים את דרכו בכנסת.
משה, תודה על שנים ארוכות של שירות ציבורי. תודה על העשייה, גם זו שלא תמיד ידענו לראות. תודה על הענווה והפשטות, ועל כך שגם בתוך הפוליטיקה ידעת לשמור על משהו שלא תמיד מוצאים שם. אולי עכשיו תוכל סוף סוף להקדיש את הזמן ללימוד התורה שרצית כל כך, אבל אני בטוח שעוד נשמע ממך ועוד נפגוש אותך בעשייה למען הציבור.
