עיר הקודש טבריה, שלהי שנת תרכ"ט.
תכונה נרגשת באוויר, צדיק בא לעיר – לחשו הכל ברגש.
היה זה בעיצומו של מסעו הקדוש בארץ הקודש של הרה"ק בעל ה'דברי יחזקאל' משינווא זי"ע, אשר ארז את מטלטליו ועמד בשליחות אביו הגדול, ה'דברי חיים' מצאנז זי"ע, ששלח אותו למסע הקודש במשך השנים תרכ"ט–תרל"א.
במסעותיו המפרכים בצפת ובירושלים כבר הספיק להבעיר אש קודש; בצפת אף יסד בית כנסת ומקווה טהרה המפעימים את הבאים בשעריהם עד עצם היום הזה ונקראים בגאון ״בית הכנסת צאנז״. וכעת, בשלהי תרכ"ט, דרכו רגליו בעיר הקודש טבריה, שם היה צפוי בין היתר לבקר ולפקוד את ציוני הצדיקים הטמונים בה ולחונן את עפרה ספוג האהבה וההוד.
במהלך ביקורו בעיר, נכסף לטבול במקווה הטהרה שבבית הכנסת הישן. מיד הורה למשמשו הנאמן להכין לו את המקווה כהלכתו, ואף הוסיף ושילם לו שכר טרחה נדיב בעבור עמלו.
בטרם יצא לדרכו, הידק את האזהרה בחומרה יתרה: עליו לשמור היטב מכל משמר ולמנוע מכל אדם בעולם לטבול במקווה טרם יטבול הוא עצמו, בשום פנים ואופן. השליח מילא את תפקידו במסירות, הכין את המים בטהרה ועמד על משמרתו כחומה בצורה.
אולם, ההיסטוריה מוכיחה כי 'ערבך ערבא צריך' – ומשום שלא עמד שומר לשמור על השומר עצמו, החליט השמש להתרפות לרגע, הציץ, התיר לעצמו את הדבר, ובן רגע, מתוך חולשה רגעית ודחף שלא יכול לכבוש, קפץ לתוך הבור…
לא חלפו רגעים ספורים, והמשמש יצא מבית הטבילה והנה הרבי מגיע במלוא הודו. הצדיק ירד אל המים, טבל בקדושה ובטהרה עילאית, אך רוחו הטהורה ידעה וספגה את כל הנעשה. מיד כשיצא מן המים, בעוד הוד קדושתו עוטף אותו, פנה אל הסובבים אותו ושאל בתוקף: האם אדם כלשהו טבל לפניו?
הנוכחים שתקו כמחרישים. הרבי המשיך ושאל שוב, הפעם בקול נוקב ועוצמתי: האם מאן דהוא העז לטבול לפניו? באימה ופחד, כשפניו חפות מבושה וארכובותיו דא לדא נוקשות מאימת תגובתו של הצדיק הנודע בתקיפותו הנוראה, הודה השומר חלושות ורטט: "אכן, אני הוא זה שטבלתי בטיפשותי במקווה…".
הרה"ק משינווא זי"ע שמע את הדברים, התלהט כולו כאש קודש, ובקול רוגז וזועף שאל אותו: "אמור: ילדים – יש לך?" "לא", ענה השמש ממעמקי ליבו השבור, כשהוא חשוך ילדים שנים ארוכות וכואבות וחושש שעתה תגיע המכה המכריעה שתגזור עליו להישאר ערירי כל חייו.
הצדיק המשיך בטון גבוה ומרטט פי כמה: "אם כן הסכת ושמע: מכיוון שלא שמעת בקולי, וזלזלת בהוראתי וטבלת במקווה לפני שלא כדין, לכן גוזרני עליך… שעוד בשנה זו תזכה לפרי בטן – בן זכר!".
השמש, אשר עד רגע זה הייתה נשימתו טרופה ורוחו שבורה, פלט אנחת רווחה אדירה, ומתוך שאגה שמימית ורמה קרא בקול גדול: "אמן!". ואכן, גזרת צדיק מה היא עושה – לא עברה השנה והשמש חבק בן זכר! ללא אות וללא מופת חיצוני, ברית המילה התקיימה בעוד הרבי שהה בארץ הקודש, ומתוך כך נקרא הרבי המופלא אחר כבוד לשמש כסנדק בברית המילה של הרך הנולד.
בסעודת הברית נשא הצדיק דברים נוקבים וקדושים: "בוודאי תולים אתם את זכות לידת הילד בצדקותי וברוח קדשי, אך האמת היא כי לא מיניה ולא מקצתיה, אין כאן לא אות ולא מופת. דעו, באותה שעה שהפר השמש את שליחותו ומעל בתפקידו וטבל במקווה למורת רוחי, נמלאתי אף וחמה עליו, וכבר היו מילות תוכחתי נכונות על שפתי.
"ניסיון קשה היה זה עבורי, אך עבדתי על עצמי ובחסדי שמים התגברתי ולא כעסתי עליו! ואז, הפניתי את זכותי זאת עבור המשמש – השומר שגרם לי כל זאת, וברכתיו שזכות זו שוויתרתי עליה תישמר לו, שייפקד בזרע של קיימא. וכך הווה. אמור מעתה: וכי מעשה פלא הוא שחוללתי? לא. אין זה כי אם כוחו של וויתור ועבודת המידות, שבהם יש כוח עצום לפקוד עקרות!".
סיפור פלאי זה סיפר לימים האדמו"ר ה'אמרי חיים' זי"ע, שאותו שמע ממקור ראשון, מפיו של המשמש של ביהמ"ד הישן בטבריה, בעת ביקורו במקום, כשהוא מוסיף ואומר לו בהתרגשות: "רבי, אני הוא אותו הבן של השמש הישיש, שנולד מברכת קפידתו זו של הרב דשינווא".
ה'אמרי חיים' בשמעו זאת זהרו פניו באור יקרות, הפטיר אחריו ואמר בהתפעלות: "הביטו עד היכן מסוגל בן אנוש להגיע בכבישת המידות, וראו עד כמה כוחו האדיר!".
התבוננות עמוקה בעובדא מדהימה זו, שיש בה בכוחה העליון לשדד מערכות טבע אף שלא כדרך הטבע, ולזכות את האדם בפרי בטן, נמצאת בפרשתנו אצל אמה האהובה של האומה – רחל אימנו, כפי שנאמר בפסוק: וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־רָחֵ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע אֵלֶ֙יהָ֙ אֱלֹהִ֔ים וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָֽה [בראשית ל', כ"ב]. מהו הדבר המיוחד שזכר אלוקים לרחל באותה שעה? מפרש רש"י הקדוש בפשטות מרטיטה: 'זכר לה שמסרה סימניה לאחותה', ע"כ. מבהיל לשקול זאת: מה זיכה את רחל בבנים שלא כדרך הטבע? לא צדקתה העצומה, לא קדושתה הנשגבה וגם לא גדלותה הרוחנית – אלא דבר אחד ויחיד שעמד לה לתפארת: עבודת הוויתור האדירה!
ומפורש הדבר במדרש [תנחומא ויצא ו]: "אין לך נאה מן רחל, ובשביל נויה בקש יעקב לישא אותה, והיה משלח סבלונות ליתנם לרחל ולבן נותנן ללאה והיתה רחל שותקת". מעלתה העצומה והבלתי תיאור של רחל הייתה מידת השתיקה והוויתור הנוראה שלה. במשך שבע שנים תמימות הייתה מקבלת מתנות קדושות מאת בחיר האבות יעקב אבינו; הוא שלח לה מתנות מיוחדות לחגים, לראש השנה, ליום הכיפורים ולראש חודש… ומה עשה לבן הרשע? לקח את כל המתנות הללו ונתן אותן ללאה אחותה.
לכאורה, היה ביכולתה ובצדקתה המלאה של רחל לומר ליעקב: 'דע לך, במשך שבע שנים אלו מתעמר בי אבי ולא נותן לי את מתנותי!…' אך היא, בעוז רוחה, אינה מספרת על כך מאומה אלא בולעת את העלבון ושותקת בשתיקת אצילות.
בזכות שתיקתה האיתנה זכתה שגם בניה אחזו באותה מידה נעלה – פלך השתיקה והגבורה עבר בירושה אחריה: יוסף הצדיק נמכר לעבד בידי אחיו, ובמשך כל שבע עשרה השנים המייסרות שהיה עם אביו במצרים, הוא לא גילה לו מילה אחת ולא סיפר שאחיו מכרו אותו! שתיקה ברזל שאין למעלה הימנה.
אבן יקרה כך היה גם בבנה הקטן, בנימין, שנולד באותו לילה קשה שבו היא נפטרה, בהיותה בסך הכל בת עשרים ושש שנים לחיים (רבנו בחיי). בחושן המשפט היו קבועות אבנים יקרות כנגד כל שבטי השבטים: אודם, פטדה, ברקת, נופך, ספיר, יהלום, לשם, שבו, אחלמה, תרשיש, שוהם וישפה.
אבן הישפה היתה האבן המיוחדת של בנימין. אבן יקרה מאוד, רב-גוונית ופלאית ביופייה, המוכרת בשמה הבינלאומי 'ג'ספיס'. מדוע נקראה האבן בשם המיוחד 'ישפה'? אומרים רבותינו הקדושים: יש פה – לבנימין היה פה גדול, יכול היה לדבר ולהתלונן, ובכל זאת הוא לא פתח את פיו ולא דיבר מילה! ומבנימין עצמו יצא הוד קדושתו של שאול המלך.
אביו של שאול שלח אותו פעם אחת לחפש אתונות שאבדו. הוא הלך לברר היכן גר הרואה, דהיינו הנביא, והגיע לביתו של שמואל הנביא ברמות. מיד כשבא לשם אמר הקב"ה לשמואל הנביא: הנה בא אליך שאול בנו של קיש, הוא יהיה המלך המושל על ישראל, מהר תמשח אותו למלך! שמואל מושח אותו מיד למלך ולאחר מכן מגלה לו היכן נמצאות האתונות. הולך שאול, משיב את האתונות לאביו, ואת דבר המלוכה הגדול והעצום הזה לא הגיד לו מעולם – הוא אינו מגלה לאביו כלל שהוא נמשח למלך על כל ישראל! שתיקה מוחלטת, צניעות שאין כדוגמתה. וכאשר באו אחר כך להכתיר אותו לעיני כולם, והנה הוא נחבא אל הכלים ומתחבא מאחורי הווילונות מרוב ענווה. כה אגה והייתה גדולה צניעותו!
ואחריו באה אסתר המלכה, אשר עליה מעידים בכתובים: "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה כאשר ציווה עליה מרדכי" [אסתר ב', כ'], והיא ממשיכה באדיקות לקיים את ציווי מרדכי כפי שהייתה באומנה תחתיו. מעניין ומדהים לציין כי גם מרדכי הצדיק היה שתקן ענק, עד שהגיע הרגע ההיסטורי שבו היה צריך לצעוק מלב נשבר, ואז "ויזעק זעקה גדולה ומרה" [שם ד', ה], זעקה אדירה וקדושה שהגיעה עד כיסא הכבוד.
ראש ישיבת 'פורת יוסף' רב רבנן, הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל היה רגיל לומר וללמדנו: "דע לך, הכרתי שני צדיקים בדור שעבר שהיו ענקי עולם גמורים, ושניהם היו מיוחדים עד למאוד במידת השתיקה וההסתרה".
הראשון שבהם הוא מרן ה"חפץ חיים" זי"ע, אשר כל חייו היו בנויים על הסתרה עצמית מופלאה ועל נהיגה בצניעות ובענווה יתירה שאין לה אח ורע. הוא נהג ללכת בעצמו למכור את ספריו הקדושים שחיבר, ואיש מן הקונים לא ידע כלל שהוא עצמו המחבר הגדול של ה'משנה ברורה'. אנשים פשוטים היו מכנים אותו בתמימות 'מוכר הספרים'… הוא גם היה נראה תמיד כאדם פשוט לחלוטין, ללא שום סימן או פריט לבוש רבני חיצוני.
פעם אחת אירע שנסע בעגלה בדרכו, ותוך כדי נסיעה התחיל העגלון לדבר ולשבח בלהט את ה'חפץ חיים'. ה'חפץ חיים', שישב אצלו בענווה, שמע את דברי השבח והגיב בביטול גמור: "נו, גם כן צדיק…". העגלון נחרד באימה ופעם: כיצד מעז הנוסע שלו לדבר כך? איך הוא פוער את פיו נגד קודשי ישראל וגדולי הדור? הוא הסתובב וגער בו בזעם: "שתוק! וכי יודע אתה כלל מיהו ה'חפץ חיים?!". והנוסע, בלובשו פשטות מוחלטת, המשיך בשלו והתחצף לכאורה: "הוא בשר ודם כמוני וכמוך…". העגלון, שלא יכול היה לשאת יותר את הזלזול לכאורה בקודש הקודשים, איבד את עשתונותיו וזרק אותו מן העגלה באכזריות באמצע הדרך הצידית.
אך השגחה עליונה מנהלת את עולמה: בשבת שלאחר אותו מעשה, הגיע העגלון לשבות בעיר מסוימת. עם פרוש השבת יצאה הכרזה מרגשת כי ה'חפץ חיים' בכבודו ובעצמו יבוא לדרוש בפני הקהל באותו בית הכנסת, ובהתרגשות עצומה המתינו כולם לשמוע את דרשתו. כשנכנס הדרשן לעזרת הקהל וראה העגלון כי הדרשן המרומם אינו אלא אותו נוסע פשוט שאותו זרק בבושת פנים מן העגלה – התעלף במקום מרוב בושה וחרדה!
ה'חפץ חיים' הוא שהנחיל לעולם כולו את העניין הגדול של שמירת הלשון והזהירות המופלגת מדיבורים אסורים, והוא עצמו היה סמל ומופת חי ליכולת המופלאה לשתוק, להצניע את עצמו ולא לומר את מה שאצל כל אדם אחר יוצא מיד החוצה בלי מעצור.
האדם השני שאותה ציין רבי יהודה צדקה ביראת כבוד היה ה"כף החיים", רבי יעקב חיים סופר זצ"ל. הוא היה יושב בהתמדה עצומה ועוסק בתורה בבית הכנסת "שושנים לדוד", ואיש מעולם לא שמע את קולו ברמה. במשך קרוב לארבעים שנה נהג לשבת בהתמדה בפינה ולכתוב את ספריו העצומים, והכל נעשה בשקט מוחלט, בדרכי צניעות ובהסתר פנים.
והנה – סיים הרב צדקה את דבריו המאלפים – לאחר פטירתם לגנזי מרומים, שים לב מיהם כיום 'ראשי המדברים' בכל בית מדרש בעולם כולו? הלא הם ה"משנה ברורה" וה"כף החיים"! אי אפשר לזוז פסיעה אחת בלעדיהם! אתה רוצה ללמוד הלכה למעשה ב"שולחן ערוך"? – אתה פותח מיד את ה"משנה ברורה".
בלי זה אי אפשר להבין את עומק ההלכה. הוא מביא לך את דברי הרמ"א, את ה"מגן אברהם", את ה"חיי אדם" – ים של פוסקים וביאור הלכה, ודרך ספריו אתה לומד על היקף גדלותו העצומה של אותו אדם צנוע שלא דיבר על עצמו מעולם מילה מיותרת. ומהצד השני, ה"כף החיים" הותיר אחריו אוצר בלום של שמונה כרכים עמוקים על חצי "אורח חיים", ועוד שני כרכים עצומים על "יורה דעה" – חיבור הלכתי מרכזי שהוא אחד היסודות החשובים ביותר לעדות המזרח, לצד חיבורים נפלאים נוספים.
הלוא תראה: דווקא מי ששותק ובורח מן הפרסומת בחיי חיותו, זוכה לעלות למדרגות עצומות ונשגבות ביותר ולהשמיע את קולו הטהור מסוף העולם ועד סופו!
וכך היא רחל אמנו ע"ה: היא שהייתה שותקת כל חייה, היא היחידה שזכתה לקבל את רשות הדיבור הנשגבה משמים! לה, ורק לה לבדה, הקב"ה מקשיב בעת צרה. היא זכתה לצעוק על בניה בבכי תמרורים, והיא זו שצועקת עליהם ומתפללת עליהם מדי לילה בלילה בדמעות שליש: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו".
ומנגד, השמים פותחים את שערי הרחמים ומשיבים לה באהבה: "כה אמר ה': מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב".
דווקא בגלל שהייתה שתקנית כל ימיה, היא זו שזכתה להשמיע את הקול שמזיז את רחמי השמים, ומלמדת את כל הדורות כולם כי בכוחה של שתיקה ושל מידת הוויתור האמיתית ניתן לפעול ישועות גדולות, לשדד מערכות תבל, ולזכות בברכות שמימיות שאין למעלה הימנן.
יהיו הדברים לע"נ מור אבי ר' מאיר חי בן ג'וליט זצ"ל