מתנגדי החיסונים ספגו אתמול (א') מפלה כבדה כאשר בג"צ דחה על הסף עתירה שהגישו נגד שר הבריאות ומנכ"ל המשרד ובו תבעו צו על תנאי להפסקת מבצע חיסוני הקורונה בישראל. על פי הדיווח באתר doctorsonly שלושה שופטי בג"צ – דוד מינץ, יוסף אלרון ואלכס שטיין – החליטו פה אחד שדינה של העתירה להידחות על הסף ויתר על כן, גם מבלי לדרוש, כמקובל, לשמוע את עמדת הנתבעים.
את העתירה הגישו ד"ר פינקי פיינשטיין, פסיכיאטר ומתנגד לחיסונים, שהקים עמותה בשם "ועדת חקירה אזרחית למחדלי הקורונה" והרבה להתראיין בעיקר באתרי אינטרנט שבהם השמיע את דעתו נגד חיסוני הקורונה; ד"ר גלית צפלר נאור, רופאת משפחה ומנהלת רפואית מחוזית של היחידה לטיפול הבית בקופת חולים מכבי; וד"ר יעל פזי בנהר, שהיא ביוטכנולוגית וכן אלה נווה, חברת הוועדה האזרחית.
השופט שטיין שניסח את פסק הדין אמר: "העותרים בעתירה זו מבקשים מאיתנו כי נוציא צו-על-תנאי אשר יחייב את המשיבים (שר הבריאות ומנכ"ל משרד הבריאות) לבוא וליתן טעם מדוע לא יורו על הפסקת הזרקת תכשיר פייזר BNT162b2 לאוכלוסיה בכללותה ולקטינים בפרט, כחיסון נגד נגיף הקורונה.
"כמו כן מבקשים העותרים כי ניתן צו ביניים אשר יורה על איסור מוחלט להזריק את החיסון לקטינים – זאת, מאחר שלדבריהם החיסון גורם לתופעות לוואי חמורות ומסכן את חייהם, שעה ש'הנגיף כמעט ונעלם לחלוטין וידועות תרופות מועילות ומעולות כנגדו'.
"העותרים פועלים במסגרת גוף ששמו 'ועדת החקירה האזרחית', אשר פנה למשרד הבריאות בדרישה להפסיק את השימוש בחיסון ונענה בשלילה.
"המשרד השיב לעותרים כי האישורים לייבוא החיסון ולשימוש בו ניתנו על ידי מנכ"ל המשרד מכוח תקנות הרוקחים (תכשירים), בהישען על מחקרים, על ניסיון רגולטורי בארץ ובעולם ועל פרסומים מדעיים. בהקשר זה, טוענים העותרים כי השימוש שעשה המנכ"ל בתקנה נעשה בחוסר סמכות מאחר שלדבריהם 'התקנה מיועדת לתרופה ולא לחיסון' וכן מאחר שבמועד הוצאת האישורים, 'לא היתה בישראל מחלה אפידמית או מידבקת'".
"דין העתירה", פסקו השופטים פה אחד, "להידחות על הסף מבלי לקבל תשובה (תגובה ממשרד הבריאות והשר)". עוד קבעו השופטים שמדובר בכלל בעתירת-סרק ופסלו אותה מכל וכל.
השופט שטיין ציין בפתח הדברים "כי הטענה בדבר חוסר סמכות, הנישאת בפי העותרים, יסודה בטעות בהבנת הנקרא. התקנה שמכוחה הוציא המנכ"ל את האישורים מדברת על 'תכשיר' כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת הרוקחים שמכוחה הותקנו תקנות הרוקחים בכללותן. סעיף זה מגדיר 'תכשיר' כ'כל צורה של חומר או שילוב של חומרים שהינו בעל תכונות לריפוי או למניעה של מחלה באדם'. אשר על כן, המנכ"ל רשאי גם רשאי ליתן אישורים לייבוא חיסונים המונעים מחלות".
השופט שטיין מציין כ "בניגוד לטענת העותרים, סמכות זו של המנכ"ל איננה מותנית בהתפשטותה של מחלה אפידמית או מידבקת בישראל. התקנה קובעת כי המנכ"ל מוסמך ליתן את אישורו לייבוא של חיסון המיועד להגנת תושבי המדינה במקרה של מחלה אפידמית, או מידבקת. הווה אומר: המנכ"ל רשאי להפעיל את סמכותו לפי התקנה גם במבט הצופה פני עתיד, כדי ליצור רשת ביטחון מפני מחלה שעתידה להתפשט.
"לזאת אוסיף: כי התקנה מסמיכה את המנכ"ל גם להעריך את סכנת ההתפשטות של מחלה אפידמית או מידבקת בישראל, וכל מי שעיניו בראשו יודע שנגיף הקורונה טרם עזב את הארץ וממילא לא הודיע על כוונתו לפסוח על שטחה של מדינת ישראל בעתיד. אשר על כן, המנכ"ל הפעיל את סמכותו כדת וכדין.
"לכן", סיכם השופט שטיין, "סבורני כי נכון נעשה אם נדחה על הסף גם את יתר טענות העותרים, שעיקרן הצורך הנטען להגן על ילדי ישראל ועל שאר תושבי המדינה מפני נזקי החיסון. העותרים מבקשים כי נעדיף את עמדתם ביחס לנזקים המיוחסים לחיסון על פני עמדת הרשויות המוסמכות (משרד הבריאות). טענה זו נדונה לכישלון מאחר שאין בידינו להתערב בשיקול דעת רפואי-מקצועי כל אימת שהפעלתו לא נפגמה בפגם היורד לשורש העניין כדוגמת שיקולים זרים או אי-סבירות קיצונית. העותרים לא הצביעו על שום פגם כזה בעתירתם.
"מול הפרסומים אליהם הם מפנים (ועוסקים במחדלי החיסון), ניצבים מאמרים מדעיים ומידע אמין אחר, אשר מדברים בקול צלול בזכות החיסון. ופשיטא הוא, שהמנכ"ל רשאי היה להסתמך בהחלטתו על מאמרים ומידע זה.
"ניסיון העותרים לבוא בשערנו כעותרים ציבוריים הדורשים את טובת הציבור בכללותו – צריך להיעצר בפתח השער. לפי הדין הישראלי, התחסנות נגד נגיף הקורונה איננה בגדר חובה משפטית, אלא בגדר זכות שמימושה נתון לבחירה אוטונומית של כל אזרחית ואזרח. העתירה שלפנינו איננה באה אפוא לזכות את הציבור, שבשמו היא הוגשה, אלא באה לגרוע מאחת מזכויות היסוד שלו – הזכות לאוטונומיה. העותרים חופשיים שלא לחסן את עצמם לפי בחירתם, והמדינה אינה כופה עליהם דעה הפוכה משלהם. ברם, אם נעניק לעותרים את מבוקשם, נכפה את עמדתם על ציבור רחב של אנשים הסבורים אחרת ומעוניינים לחסן את עצמם ואת ילדיהם.
"דבר זה לבדו מחייבנו לדחות את העתירה על הסף בשל העדר זכות עמידה לעותרים. עתירה זו היא אחת הדוגמאות המובהקות לנזקים אשר ייגרמו למערכת המשפט שלנו אם לא נקפיד על כל הדרישות המוקדמות להגשת עתירות ציבוריות – דרישות שקיומן נועד לחסן את המערכת מפני עתירות סרק.
"במילים אחרות ופשוטות יותר", סיכם השופט שטיין, "הזכות לבוא בשערי בג״ץ כעותר ציבורי נתונה אך ורק למי שבא להעצים את הציבור הרחב או חלק ממנו ולהבטיח את זכויותיו".
