חודש: אפריל 2023

נעם אניספלד, תושב כרמי צור כבן 36, נפצע בפיגוע דקירה שהתרחש הערב סמוך לשעה 19:15 כאשר מחבלת הגיעה למרחב צומת הגוש שבחטיבת עציון ודקרה אותו. לוחמי צה"ל שאבטחו במקום ירו לעבר המחבלת וניטרלו אותה.

נתנאל אלמקייס חובש איחוד הצלה שהגיע לזירה סיפר כי "לדברי עוברי אורח – המחבלת הגיעה לטרמפיאדה ודקרה אזרח ששהה בתחנה. בסיוע חובשים נוספים וצוות טיפול נמרץ של צה"ל הוענק לו סיוע ראשוני בזירה ובשלב זה מצבו מוגדר קל".

מהיישוב כרמי צור, בו מתגורר אניספלד, נמסר: "הנדקר הוא נעם אניספלד, תושב כרמי צור כבן 36 שהמתין בתחנה לאוטובוס שיביאו לביתו שם חיכו לו אשתו ושלשת ילדיו. נעם פונה לביה"ח הדסה עין כרם במצב בינוני שם הוא עובר ברגעים אלו ניתוח בהרדמה מלאה. אנו מתפללים לרפואתו השלמה במהרה.

המצב בו אדם בתום יום עבודתו בדרכו למשפחתו נדקר באכזריות אינו מתקבל על הדעת. אנו מאמינים שצה"ל וממשלת ישראל יעשו כל מה שנדרש בכדי למנוע בכל מחיר הישנות מקרים מעין אלה.

אנו מודים לחילי גדוד שקד על נטרול המחבלת. אין ספק שפיגוע זה הוא תוצאה של הסתה מתמשכת ופרועה שהאחראים לה הם מנהיגי הרשות הפלסטינית וארגוני הטרור, ואנו דורשים מהממשלה להילחם בהסתה ללא פשרות".

שלמה נאמן, ראש מועצת גוש עציון ויו"ר מועצת יש"ע המתגורר ביישוב כרמי צור, אמר לאחר האירוע כי "גם בערב יום השואה יש מי שמזכיר לנו את הצורך שלנו כעם היהודי לשמור על עצמו ובעצמו בארצו היחידה. המחבלת ניסתה לפגוע ולזרוע מוות אך בנס, ובגבורת הלוחמים שהיו במקום, נעם שהיה בדרך לשוב אל משפחתו בכרמי צור נפצע קל יחסית. אנו נמשיך לחיות ולהתהלך כאן בקומה זקופה, נגדיל את ההתיישבות ביהודה ושומרון, נבנה ונתפתח. אני מאחל לנעם רפואה שלמה ומהירה ומבקש מהציבור להתפלל לרפואתו של נעם בן טובה"

לא טסתי לפולין עד החורף האחרון. לא מסיבות אידאולוגיות, פשוט לא יצא. את אמא שלי סבתא השביעה שלא לנסוע. אני לא נכללתי בשבועה הזו. בפולין היכתה בי ההכרה שפשוט פספסתי. כשעמדתי בקרמטוריום A הבנתי לראשונה בחיי שיש לי דודים שנרצחו באושוויץ.

לא דודים של אבא, או של אמא (זה ברור שהיו) אלא דודים שלי. אחים של אבא שלי. לא, הוא לא הכיר אותם ישירות. הם היו הילדים של סבא שלי מאשתו הראשונה שנרצחה איתם. אבל הוא הכיר אותם דרך סבא שלי שנשא את הצלקות שלהם, כל החמישה והאישה, בנפש שלו. ואני גם הכרתי דרכו. אבל הם היו הילדים שלו מהעבר, אלו שאף אחד כבר לא הכיר.

רק הוא, כשהלך לישון בלילה ראה את הפעם האחרונה לנגד עיניו, כשמסר את זוג הנעליים שקיבל ממנהל מחנה העבודה לאבא של אשתו – (כי לא הרשו לו בקהילה הסאטמרית לקחת אותה ואת הילדים ולברוח) כדי שיקנה לו תפילין לבר מצווה. הוא לא הספיק. בתחילת יוני 1944 הם כבר היו למעלה.

אחי הגדול גילה את התאריך המדויק רק לפני שנים אחדות, כשחבר לעבודה גילה לו שאבא שלו היה האחרון שראה אותם על הרמפה באושוויץ. בלי להיות שם, לרעוד מקור ברמה שכל הגוף מגרד, פשוט לא הבנתי את זה. אז עמדתי מעל הקרמטוריום המופצץ ואמרתי קדיש, בן 38, יש לי הורים, הם חיים ויחיו עד 120.

אבל יש לי דודים, והם נרצחו באושוויץ.

במהלך 2022 נפתחו בסיוע המשפטי במשרד המשפטים כ-2,400 תיקים של ניצולי שואה שביקשו עזרה במימוש זכויותיהם, בהם מאות שורדי המצור על לנינגרד שהוכרו לראשונה כשורדי שואה והחלו לקבל קצבה חודשית.

בנוסף, במהלך השנה האחרונה הוגברה הפעילות בסיוע המשפטי למימוש זכויות וייצוג משפטי לניצולי שואה שהצטרפו לפרטיזנים ולמי שלחמו בנאצים, הכרה המסייעת להם משמעותית גם מבחינה כלכלית. בסיוע המשפטי קוראים לניצולי שואה או למי שנמצא עימם בקשר לפנות לסיוע המשפטי במשרד המשפטים, ולוודא שהם מקבלים את כל הזכויות המגיעות להם.

ייצוג משפטי לשורדי המצור על לנינגרד: במהלך השנה החולפת ריכזו עורכי ועורכות הדין במערך ייצוג ניצולי שואה בסיוע המשפטי מאמצים במתן עזרה משפטית ומימוש זכויות לשורדי המצור על לנינגרד, זאת בעקבות ההכרה של ממשלת גרמניה בזכאות של מי שהיה לפחות שלושה חודשים תחת המצור לקבלת קצבה מוועידת התביעות, קבלת מענקים והשלמה מהרשות לזכויות ניצולי שואה. רבים משורדי המצור שפנו בעניין לסיוע המשפטי קיבלו עזרה גם במימוש זכותם לקבלת תגמול מוגדל, שכן לרבים מהם אין הכנסות נוספות.

ייצוג משפטי למי שלחמו בנאצים: הסיוע המשפטי מעניק ייצוג משפטי וייעוץ לניצולי שואה שלחמו בנאצים, המבקשים לקבל הכרה כלוחמים בצבאות שנלחמו נגד הנאצים, בהם פרטיזנים וכאלו שנלחמו במסגרת הצבא האדום וצבאות אחרים. עד היום הוכרו באמצעות הסיוע כמאה וחמישים לוחמים ולוחמות בנאצים, חלקם גם מול הצבא היפני. לדברי עו"ד שרי ורדי, מנהלת תחום ייצוג ניצולי שואה בסיוע המשפטי במשרד המשפטים, גם בימים אלו, נשים וגברים רבים המקבלים קצבאות כניצולי שואה, אינם מודעים לכך שבמידה ולחמו בנאצים או בעוזריהם במהלך מלחמת העולם השנייה, הם זכאים לקצבה נוספת – 'קצבת לוחם', ובמקרים רבים אף לכפל קצבאות בשל כך. בשנים האחרונות פנו לסיוע המשפטי מספר רב של לוחמים מרחבי הארץ, רובם הגדול עולים ממדינות חבר העמים לשעבר, שלא פנו מעולם בתביעה להכרה לקבלת קצבה חודשית. הגיל הממוצע של הלוחמים שפנו בנושא זה הוא מעל 95, ורבים מהם אף אינם יודעים עברית ונעזרים בעורכי הדין מטעם הסיוע המשפטי בהתנהלות מול הרשויות.

אחד הפונים לקבלת סיוע משפטי הוא ראובן קלי, בן 83 ניצול מראנגון, בירתה של בורמה, והוא למעשה המקרה הראשון שטופל בסיוע המשפטי להכרה במי שנמלט מבורמה שהייתה תחת השלטון היפני. בעת עדותו בפני עורכת הדין אוקסנה גרונימוס שטיפלה בפנייתו מטעם הסיוע המשפטי, הוא סיפר כי עזב את רנגון בעת שהיה ילד בשנת 1942, להודו, לאחר חודשים בהם ספגה העיר התקפות הרסניות שהובילו להרוגים רבים וניתוק העיר מהעולם החיצוני. הוא סיפר כי במסע מבורמה להודו כל משפחתו חלתה במלריה, וכך גם רבים מהקהילה היהודית מבורמה שעשות את אותה דרך, ורבים מהם לא הצליחו להגיע להודו. "נכון להיום רק אני בחיים, לא ביקשתי להכיר בי כניצול, כי פחדתי לדבר על זה", סיפר קלי.

את ראובן קלי ייצגה במימוש זכויותיו עורכת הדין אוקסנה גרונימוס, מהסיוע המשפטי של משרד המשפטים במחוז חיפה.

פונה נוסף הוא ישראל קולקר, בן 93, שנולד בפולין ובמהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר שהגרמנים כבשו את פולין, ברח עם משפחתו לבלארוס, אולם, גם לשם הגיעו הגרמנים ולקחו אלפי יהודים לכיכר העירייה, בהם גם את משפחתו של ישראל, והוציאו אותם להורג. ישראל, שהיה אז רק בן 12, התחבא בתוך תנור והצליח להינצל. הניצולים מההרג נשלחו לגטו. בהמשך, חזר אחיו הגדול של ישראל שהצליח להימלט ליערות, להצילו מהגטו. השניים הצליחו לברוח יחדיו ולהצטרף לפרטיזנים. שני האחים נלחמו בגרמנים במארבים, הטמנת מטעני חבלה במסילות רכבת ועוד, עד לסיום המלחמה בשנת 1960 הוא עלה לישראל, נולדו לו שני ילדים ויש לו שני נכדים וארבעה נינים. ישראל קיבל את ההכרה כניצול שואה, אך עד לאחרונה לא הוכר כלוחם. לאחר פנייתו לסיוע המשפטי, הסיוע המשפטי הגיש עבורו תביעה להכרתו כלוחם בנאצים ב- 2021, ובשנת 2022 החל לקבל קצבה נוספת.

עו"ד שרי ורדי, ממונה ארצית תחום ייצוג ניצולי שואה בסיוע המשפטי במשרד המשפטים: "מידי שנה אנו מקבלים פניות מניצולים ומלוחמים בנאצים שלא היו מודעים לזכויותיהם, וגם בשנה האחרונה קיבלנו פניות רבות מניצולים שעד כה לא פנו למימוש זכאותם לקצבאות והטבות שונות. אנו עושים מאמצים בכדי להגיע לכמה שיותר וליידע אותם בנושא, ולעזור להם בהליכים משפטיים במידה והם נתקלים בקשיים מול הרשויות השונות. אנו קוראים לניצולי שואה או למי שנמצא עימם בקשר לפנות אלינו, לסיוע המשפטי במשרד המשפטים, ולוודא שהם מקבלים את כל הזכויות המגיעות להם. הסיוע המשפטי לניצולי שואה ניתן ללא תשלום, לפתיחת תיק ניתן להתקשר למספר 073-3927788 או באתר האינטרנט של הסיוע המשפטי".

ראש הממשלה בנימין נתניהו, השתתף הערב בעצרת הפתיחה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם. במהלך נאומו שב ותקף את איראן.

נתניהו פתח בנאומו וסיפר על בנימין זאב ורצברגר, יליד בהונגריה. "כל משפחתו נספתה בשואה, והוא נשלח למחנות ריכוז שונים. במחנה מאוטהאוזן שבאוסטריה נהג קצין האס.אס. להעיר אותו ואת שאר האסירים מדי יום בצרחות נוראות. "אתם חולמים על ירושלים?", הקצין צעק עליהם, "אתם לא תזכו לראות את ירושלים". "אתם תראו את ירושלים רק דרך הארובות של המשרפות".

אלא שבנימין זאב ורצברגר סרב לוותר על החלום. בכוחות עילאיים הוא שרד את השואה, עלה לארץ ישראל והקים משפחה ענפה בעפולה. אבל לרגע הוא לא שכח את ירושלים. בגיל מתקדם הוא בחר להתחיל לעבוד בכותל המערבי. מבחינתו, זה היה הניצחון המוחץ על הצורר – ההוכחה הניצחת שעם ישראל חי.

כל יום שהוא עבד בכותל, והוא מירק וניקה את אבני הכותל, הוא חש את התפנית העצומה בתולדות עמנו, התפנית משואה לתקומה. כל מכריו ומשפחתו אומרים: לא היה אדם מאושר ממנו. בנימין זאב הלך לעולמו לפני שנה וחצי בגיל 95, אבל נכדיו וניניו נמצאים איתנו הערב".

שרשרת הדורות של השורדים, ונוכחותם במקום מקודש זה, הן אות ומופת לניצחון על אויבינו. ומובן מאליו, כפי ששמענו זה עתה מהנשיא, שניצחון זה אינו יכול למחוק את עוצמת הטרגדיה של עמנו בשואה: קהילות שלמות נחרבו, מיליוני אחינו ואחיותינו נטבחו במיתות מחרידות ונוסף עליהם נרצחו מיליוני בני עמים אחרים. ערכי המוסר נרמסו, התרבות האנושית רוסקה, צלם האדם הושפל עד עפר. צלקות הכאב אלה יישארו עימנו לנצח. ולמרות כל זאת, עלינו לזכור את הניצחון הייחודי של עם ישראל!

ואני פונה קודם כל אליכם – שורדי השואה, הניצחון זה מתגלה במשפחות הגדולות והמפוארות שהקמתם, ובתעצומות הנפש שלכם: בעיצומה של התופת וגם לאחריה – בחרתם בחיים. האמנתם בטוב, עזרתם לאחר, הפלאתם בנתינה ובחסד.

ניצחון זה גם משתקף בקומתם הזקופה של משתתפי 'מצעד החיים': בשנים האחרונות המצעדים מתרחבים לארצות דוברות הלאדינו – יוון, צפון מקדוניה, בולגריה, וכן לצאצאי הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, שגם הן נידונו לכלייה על ידי הנאצים.

אבל פסגת הניצחון היא עצמאות מדינתנו בת ה-75. ישראל היא מדינה חופשית, תוססת, דמוקרטית, עתירת הישגים. מדינה שכולנו יחד בונים אותה דור אחר דור.

אתמול נפגשתי כפי שאני עושה מידי שנה, בחדר הקבינט של ממשלת ישראל עם השורדות והשורדים, מדליקי אבוקות הזיכרון והגבורה: שושנה וייס, טובה גוטשטיין, בן-ציון רייש, יהודית סולברג, ראובן בונפיל, יפים גימלשטיין ומלכה רנדל. אחיה של מלכה, הרב אפרים מול, גם הוא נכח במפגש, הוא ניגש אלי אחרי שכולם סיימו את דברם, והיה נרגש מאוד. אבל לצערנו, מיד לאחר המפגש הוא לקה באירוע מוחי קשה. כולנו מתפללים לשלומו. שמעתי בהתרגשות את סיפוריהם מרטיטי-הלב של הניצולים עזי-הרוח. לאחר פרקי האפלה בראשית חייהם, באו פרקי האור בהמשך.

אין עוד מדינה בעולם שבניה ובנותיה היו מצליחים לקום מאפר ההשמדה, ולנסוק לפסגות התקומה. חרף אתגריה הרבים, ישראל היא כוח עולמי עולה, מושא להערצה בזכות יכולותיה יוצאות הדופן. ואני שומע זאת בכל מפגש, בכל שיחה עם מנהיגי תבל – כולל ממנהיגי מדינות-ערב עימן השגנו הסכמי-שלום היסטוריים, וגם ממנהיגי מדינות-ערב אחרות, שגם איתן בכוונתנו להשיג הסכמי-שלום. את משמעות השלום רואים בדרכים רבות בכל ימות השנה, כולל ביום הזה, שבו ילדים מוסלמים בדובאי לומדים על השואה של העם היהודי.

לפני כמה שבועות פגשתי בגרמניה את הקנצלר שולץ. ערכנו ביקור מטלטל ב'רציף 17', בפאתי ברלין מהרציף הזה נשלחו רבבות יהודים אל מותם. המשלוח האחרון יצא באפריל 1945. שבועות ספורים לפני כניעת הנאצים, עדיין התעקש משטר האימים להשמיד את אחרוני היהודים. שם, על רציף המוות, השמעתי באוזני קנצלר גרמניה מסר חד וברור: לפני שמונה עשורים, עם יציאתנו מתהומות חוסר-הישע, נולדה לה מדינת היהודים מחדש.

אמנם העולם השתנה מאז, אבל הקריאות להשמדתנו לא פסקו וכיום הן באות ממשטר האימים בטהראן. הלקח העיקרי שלמדנו בשואה, הוא שעלינו לבלום את כוחות הרשע מוקדם ככל האפשר. מדינת היהודים חייבת להבטיח שיהיה בידה הכוח להגן על עצמה בכוחות עצמה מול כל אויב, מול כל איום.

הערב, כאן ב'יד ושם', אני מוסיף: ניצחון העבר אינו מבטיח לבדו, את ניצחון העתיד. ניצחון העתיד מחייב נחרצות תמידית, ומאבק חסר-פשרות במבקשי נפשנו. לכן אנחנו נאבקים בתקיפות בכל הסכם גרעין עם איראן, שיסלול את דרכה לנשק גרעיני.

מאותה סיבה אנחנו נאבקים בתקיפות בשלוחות הטרור של איראן סביבנו. מי שמבקש ללפות אותנו בטבעת חנק של טרור ייתקל בתגובה מוחצת.

אויבינו ימצאו אותנו עומדים יחד, כתף-אל-כתף. הם יגלו שוב את הכוחות העצומים שטמונים בעמנו.

ידידיי אזרחי ישראל, אני עומד פה הרבה שנים, ואני מצהיר בפני העולם כולו – לעולם לא עוד. הפעם אני מדגיש: מבקשי נפשנו, הצוררים החדשים, אולי חושבים שאין לנו את הנחישות והלכידות הפנימית לעמוד מולם. הם טועים בגדול. אנחנו נגן על עצמנו, ונהדוף יחד כל איום על קיומנו.

לפני 80 שנה, בגטו ורשה הבוער, ניצבו המורדים היהודים הצעירים מול הנאצים כשהם מצוידים בנשק דל מעטים מול רבים. לצד המלחמה בחיילי האס.אס. למטה – בבונקרים ובתעלות-הביוב המורדים הניפו את דגל ציון למעלה, מעל גגות הגטו.

מנהיגי המורדים ביקשו מנער ומנערה לעלות לגג, ואמרו להם: "אתם עומדים לעשות היסטוריה. אתם תניפו את דגל המרד היהודי הראשון אחרי כמעט אלפיים שנה". השניים טיפסו לגג, עמוסים בבקבוקי מולוטוב, וחמושים באקדחים.

וכשהגיעו לגג, הם הידקו על הגג את תורן הדגל אל הארובה. הרוח הקלה פרשה את הדגל הכחול-לבן מעל גגות ורשה. להתרגשותם ולגאוותם לא היה גבול. מעשה הירואי זה היה כדברי ברוח משורר התהילים – "נס להתנוסס".

רוחם של מורדי גטו ורשה הייתה איתנה, אבל עדיין הייתה תהום אידיאולוגית פעורה ביניהם, בין מרדכי אנילביץ' ופאבל פרנקל, תהום אידיאולוגית שמנעה מהם להתאחד גם ברגעים אחרונים, ברגעים הקשים ביותר.

הסיפור מלא ההוד והכאב של מרד גטו ורשה ממחיש את גורל הגבורה ואת גודל הגבורה שטמונה בעמנו, והוא גם מחייב אותנו לאמץ את צו הדורות: רוח, כוח ואחדות פנימית – רק כך ננצח את הקמים עלינו לכלותנו.

רוח, כוח ואחדות פנימית – רק כך נמשיך להבטיח את ניצחון ישראל. רוח, כוח ואחדות פנימית, אלה בדיוק הדברים שאותם ביטא לפני ימים אחדים הרב ליאו די מהיישוב אפרת. ברגע הנורא בחייו, בהלוויות של אשתו לוסי, ובנותיו מאיה ורינה – ליאו זעק את קריאת הנצח שהייתה גם תמצית חייו של בנימין זאב ורצברגר, אותה קריאה שמחברת את כולנו: עם ישראל חי ונצח ישראל לא ישקר!

יהי זכרם הקדוש, של ששת מיליונים אחינו ואחיותנו שנספו בשואה הנוראה, שמור ונצור בלב עמנו לדורי דורות. ה' יקום דמם".

חשבתם פעם איך לצנן את הקיץ הישראלי המהביל? אולי לייבא חליפות חלל עם מיזוג פנימי הנמכרות לאסטרונאוטים? אולי להתקין מערכות איוורור ברחובות? אבל אל תלכו רחוק. הפיתרון כאן קרוב ובהישג ידכם ממש – סמארטפון שמור הדרן שנותן לכם בדיוק את כל מה שאתם צריכים בהתאמה אישית, בלי עומס דיגיטלי מיותר ומזיק לראש שלכם.

בחברת הדרן מספרים על גל ענק של מכתבי תודה שהתקבלו בשולחן המערכת, ובהם הערכה והוקרה ממצטרפים חדשים שגילו את האור והכירו לראשונה בחייהם הגנה מיטבית שמשאירה להם חיים מחוץ למסך. לדברי ישראל מפתח תקוה, חשמלאי ואב לארבעה: 'הייתי די מיואש מהטלפון שלי. ניסיתי לצמצם שעות מסך ולהשקיע יותר במשפחה ולצאת עם האשה וגם כמובן לקבוע שיעור דף היומי מידי ערב, אבל הטלפון 'אכל' לי את הזמן. בעצת הרב שלי קניתי מכשיר הדרן, וראו זה פלא, לא הפסדתי כלום יש לי הכל בטלפון, ומצד שני הוא כבר לא משתלט על חיי'.

הלכה למעשה הגנת הדרן היא המנוע ההיברידי החזק ביותר בשוק ההגנה הסלולרי. הודות לפיתוח בלעדי בעולם של שרת אפליקציות נקי מהשורש, נהנים עשרות אלפי לקוחות הדרן מכל מה שהם צריכים בטלפון, כאשר אפליקציות רבות יכולות להיפתח בנקיות מוחלטת הודות לפיתוח השרת המסונן בלי להתפשר על רמת ההגנה, וכך פסגת ההגנה ופסגת הטכנולוגיה נושקות זו לזו כשבתווך המרוויחים העיקריים, לקוחות החברה.

בועדה המיוחת שהוקמה על ידי גדולי הדור ע"י בית דין צדק ב"ב ממליצים על הגנת הדרן כטובה ביותר, ומבקשים מהציבור שלא להתפתות להגנות שהפרוץ מרובה בהן על העומד, ואין בהן ממש. למעשה משתמשי הדרן נהנים מהשימוש הכי טוב לחיים בזכות השימוש המושכל בעולם השימושים בטלפון, ומשכך אין מרוצים מהם, הן בפן הגשמי, הן בפן הרוחני.

כעת יצאה חברת הדרן במבצע קיץ מרענן במיוחד! רוכשים מכשיר הדרן מסדרות סמסונג המתקדמות ביותר עם הפיצ'רים האהובים והמצלמות האיכותיות, ומקבלים במתנה דפדפן חדשני לשנה במתנה, בשווי 240 ₪! הדפדפן ישרת אתכם בנאמנות לקישורים הנצרכים מהאפליקציות, כשהוא שומר על רמת ההגנה הייחודית מבית הדרן. מה שבטוח – פתוח.

לרכישה לחצו על הקישור או חייגו למוקד הדרן להתאמה אישית בשבילכם: 3230*

ראש האופוזיציה, יאיר לפיד, בן לניצולי שואה, השתתף הערב בעצרת הזיכרון ביד מרדכי, ובמהלכה רמז נגד נוער הגבעות באופן המשתמע כאילו השווה בינם לבין הנאצים.

לפיד פתח את נאומו בביקור שערך ברציף 17 בברלין: "לפני כמה שנים עמדתי ברציף 17 בברלין, הרציף ממנו נשלחו יהודי ברלין להשמדה. עמדתי שם מוקף נציגים של הממשלה הגרמנית והקהילה היהודית, ושאלתי אותם שאלה. שאלתי את השאלה שהשואה גורמת לכל אחד מאתנו לשאול את עצמו: מה אני הייתי עושה?

מה הייתי עושה אם הייתי יהודי בברלין ב-1933, כשהיטלר עלה לשלטון? האם הייתי בורח? האם הייתי מוכר את ביתי, את העסק שלי, מוציא את ילדי מבתי הספר באמצע השנה?

או שהייתי אומר לעצמי, 'זה יעבור, זה טירוף רגעי, היטלר אומר את כל הדברים האלה רק מפני שהוא פוליטיקאי שרוצה להיבחר. נכון שהוא אנטישמי, אבל איזה גוי הוא לא אנטישמי? כבר עברנו דברים גרועים יותר. עדיף לחכות, להוריד ראש, זה יעבור."

מה הייתי עושה אם הייתי גרמני בברלין ב-18 לאוקטובר 1941, כשהרכבת הראשונה יצאה מהרציף לכיוון מזרח, כשהיא נושאת עליה 1,013 יהודים, ילדים, נשים, זקנים, שנועדו להשמדה?

אני לא שואל מה הייתי עושה אם הייתי נאצי, אין לי דרך לדמיין את זה, אבל מה הייתי עושה אילו הייתי גרמני בגילי, אב לשלושה ילדים כמוני, שחינך את ילדיו על הגינות אנושית בסיסית ועל הזכות לחיים ולכבוד?

האם הייתי שותק? האם הייתי מוחה? האם הייתי אחד הגרמנים המעטים שהצטרפו למחתרת האנטי-נאצית או אחד הגרמנים הרבים שפשוט המשיכו בחייהם והעמידו פנים שדבר אינו קורה?

ואם הייתי אחד מ-1,013 היהודים האלה? האם הייתי עולה לרכבת? האם הייתי מבריח את בתי צפונה, אל היערות, האם הייתי מורה לשני בני להיאבק עד הסוף? האם הייתי שומט את המזוודה ומתחיל לרוץ או שהייתי מתנפל על השומר במדים השחורים?

בחדר עבודתי, בביתי הבטוח בתל אביב, יש תמונה של סבא שלי, בלה למפל. הוא דומה מאוד לבני ליאור. אני מסתכל עליו ושואל את עצמי למה הוא לא נאבק כשחייל גרמני בא לקחת אותו מביתו מאוחר בלילה ב-18 למרץ 1944?

החייל הזה לא ידע שמהמיטה, חבוי מתחת לשמיכת הפוך העבה, מסתכל בו אבא שלי, ילד יהודי בן 13 שהפך למבוגר בן לילה. למה הם לא נלחמו? זוהי השאלה הרודפת אותי. זוהי השאלה הרודפת את מנוחתו של העם היהודי מאז יצאה הרכבת האחרונה לכיוון אושוויץ. והתשובה היא – התשובה האפשרית היחידה היא – שבגלל שהם היו אנשים טובים, הם לא האמינו בקיומו של הרוע.

הם ידעו, כמובן, שיש בעולם אנשים רעים, אבל הם לא האמינו ברוע מוחלט, רוע מאורגן, חסר רחמים או היסוס, רוע קר לגמרי שהסתכל עליהם ולא ראה אותם – אפילו לא לרגע – כחלק מהמין האנושי.

מבחינת רוצחיהם, הם לא היו בני אדם, הם לא היו אבות, אמהות, ילדים של מישהו. מבחינת רוצחיהם, הם מעולם לא התרגשו ביום הולדתו של תינוק, מעולם לא התאהבו, מעולם לא הוליכו את כלבם הזקן בשתיים בלילה לטיול או צחקו עד דמעות בקומדיה האחרונה של צ'רלי צ'פלין.

כי זה מה שצריך בשביל לרצוח בקור רוח בנאדם אחר – להיות משוכנע שהוא לא בנאדם. בעיני הרוצחים האנשים שיצאו מרציף 17 לדרכם האחרונה לא היו הורים יהודים, אלא רק יהודים. הם לא היו משוררים יהודים או ילדים יהודים, אלא רק יהודים. הם לא היו הֶר בראון או פְרַאוּלייָן שוורץ, אלא רק יהודים.

ההשמדה מתחילה בהשמדת הזהות. לא במקרה הדבר הראשון שעשו איתם, כשהגיעו למחנות ההשמדה, היה לקעקע מספר על זרועם. מפני שקשה להרוג את רבקה גרינוואלד, יפהפיה בהירת שיער ורומנטית בת 18, אבל קל להרוג את היהודיה מספר A-7763. היא לא אדם, היא רק מספר".

לדברי לפיד: "השואה הציבה את ישראל בפני אתגר כפול. מצד אחד, היא לימדה אותנו שעלינו לשרוד בכל מחיר, ולהיות מסוגלים להגן על עצמנו בכל מחיר. רכבות עם יהודים לא ייצאו יותר משום רציף בשום מקום. בטחונה של מדינת ישראל ובטחונם של תושביה היו ולעולם צריכים להיות בידינו בלבד.

יש לנו ידידים – לא רק ארצות הברית, אלא גם גרמניה החדשה, גרמניה האחרת, הוכיחה את ידידותה האמיצה לישראל פעם אחר פעם – אבל אסור לנו ואנחנו לא יכולים לסמוך על אף אחד מלבד עצמנו.

מצד שני, השואה לימדה אותנו שלא משנה מהן הנסיבות, אנחנו צריכים להשאר אנשים מוסריים. המוסר האנושי אינו נבחן כשהכל בסדר, או מול הטלוויזיה. הוא נבחן ביכולת לראות את סבלו של האחר גם אם יש לך את כל הסיבות לראות רק את הצד שלך".

לפיד הזהיר בנאומו כי אי אפשר להשוות את השואה לאירועים אחרים בהיסטוריה, אך מדבריו היה נשמע כי השווה בין שריפת הרכבים בחווארה לשואה: "את השואה אי אפשר ואסור להשוות לשום אירוע אחר בהיסטוריה. זו היתה, כדברי הסופר ק.צטניק, ניצול אושוויץ, "פלאנטה אחרת". אסור להשוות, אבל זוהי חובתנו לזכור תמיד מה למדנו ממנה. הצורך לשרוד מורה לנו להכות בכוח כדי להגן על עצמנו; הצורך להישאר אנשים מוסריים גם כשהתנאים אינם מוסריים, מורה לנו לנסות לחסוך ככל שאנחנו יכולים בחיי אדם.

המבחן המוסרי שלנו לא מתנהל בתנאי מעבדה ולא בפלאנטה אחרת. הוא מתנהל לא רחוק מיד מרדכי, בעזה של החמאס, בלבנון של החיזבאללה, באיראן של משמרות המהפיכה.

כל מי שיש לו בקורת עלינו, צריך לשאול את עצמו שאלה אחת בלבד: מה היית עושה אם מישהו היה בא עם רובה לגן הילדים של ילדך, ומתחיל לירות לכל עבר?

כי המחבלים שביצעו פיגועי טרור בחודשים האחרונים רוצים להרוג יהודים. ילדים או מבוגרים, נשים או גברים, חיילים או אזרחים. מבחינתם אין הבדל, מפני שמבחינתם אנחנו לא באמת בני אדם. אנחנו יהודים, וזו סיבה מספקת כדי לרצות להרוג אותנו.

המבחן המוסרי שלנו הוא להמשיך – גם בתנאים האלה – להבחין בין אוייבים וחפים מפשע. להרוג את אוייבינו בלי להסס, אבל לא לשרוף בתים ולא למחוק כפרים כי יהודים לא מבצעים פוגרומים" דברי לפיד שהוסיף כי "הדרך להתמודד עם הרוע היא לא להפוך להיות דומה לו. יש הבדל בינינו לבינם, צריך להיות ההבדל בינינו לבינם. לא מפני שאנחנו לא מבינים את הרוע, אלא מפני שאנחנו מבינים אותו טוב יותר מכל עם אחר בהיסטוריה".

ראש האופוזיציה חתם את נאומו ואמר: "היום הזה, יום השואה, הוא היום שבו אנחנו זוכרים שעלינו לעשות הכל כדי למנוע סבל ואת מותם של חפים מפשע, הוא גם היום שבו אנחנו אומרים לעולם: אנחנו לא נעלה עוד על הרכבת. אנחנו נגן על עצמנו מפני הרוע".

נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא דברים היום, בעצרת הפתיחה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ביד ושם. הוא הזכיר את אימי השואה, ובצל הדימויים בעקבות המחלוקת הפוליטית, ביקש הרצוג בדבריו להיזהר מהשוואות לשואה.

"ברגע הזה – רגע של הוד, של חסד ושל אמת -אפשר לשמוע ממש את פעימות הלב של אומה שלמה, שעומדת בפני שבוע "הימים הנוראים" שלה – שבוע שמתחיל היום, ויסתיים במוצאי יום העצמאות השבעים וחמישה של מדינת ישראל. אבל השנה היא לא שנה רגילה. ויום הזיכרון הזה הוא לא רגיל. השנה התחושות מעיבות, הכתפיים שחוחות, כמו מעידות על כובד המחלוקת שרובצת עלינו. אני פונה אליכם – אזרחיות ואזרחי ישראל, בתפילה זכה, שנשאיר את הימים הקדושים האלה, שמתחילים הערב ומסתיימים ביום העצמאות, מעל לכל מחלוקת; ונתייחד כולנו, כתמיד – בשותפות, באבל, בזיכרון.

על שש מילים אני מבקש לדבר כאן היום, שש מילים בלבד: מוזיאון הגולגולות והשלדים של הגזע הנכחד. של העם היהודי. זִיגְבֶּרט, זיגי, רוזנטל היה בן ארבעים בדיוק כשנולד דני, בנו הבכור, בקיץ של שנת 1939, בברלין שבגרמניה הנאצית. התמונה הזו היא תמונה נדירה, שלהם יחד. רגע קטן, זך וטהור; בטרם ייחרב עולמם. אב הנושא בזרועותיו את בנו, את יחידו, אשר אהב. רגע לפני שהוא נעקד בידי קלגסי השטן, שמניפים את המאכלת, ושולחים ידם אל הנער. אפשר ממש לראות, לשמוע, לחוש – את הרוך על פניו של האב. את צחוקו של התינוק. התמונה שרדה. אבל גיבוריה לא. באמצע חודש מרס 1943 נשלחה משפחת רוזנטל, אבא, אימא וילד קטן, בטרנספורט לאושוויץ. דני ואימו, אֶרְנָה, נשלחו היישר לתא הגזים. דני, היה אז בן שלוש שנים ושמונה חודשים.

סיפורים רבים אודות השואה מסתיימים כאן. הרוע הזה, לבדו, מחריד את כל אשר נשמה באפו. אלא שבמקרה של זיגי רוזנטל לרוע הנאצי לא היו גבולות. הוא לא היה בנאלי, הוא היה אינסופי. זיגי נשלח לעבודות כפייה. על זרועו השמאלית קעקעו הנאצים את המספר 107933.

כעבור מספר חודשים הוא נלקח להשמדה, במחנה נצוויילר-שְטְרוּטְהוֹף (Natzweiler-Struthof), על אדמת צרפת; במה שהיה לפרק הפתיחה של תופת האימה, ששמה: מוזיאון הגולגולות והשלדים של הגזע הנכחד. זיגי רוזנטל, אבא של דני הקטן, היה אחד משמונים ושישה קורבנות אדם, יהודים, שאברי גופם הפכו לכר ניסויים של אנתרופולוגים נאצים שחיפשו אחרי יהודים, ששלדם, אפם, אוזניהם, מבנה הגולגולת שלהם ותווי פניהם, יביעו את תורת הגזע, טוב יותר ממילים. זיגי וחבריו היהודים –נלקחו, עונו ונרצחו – בתא גזים צפוף וקטן, רק כדי שאיבריהם יהיו מוצגים לראווה במוזיאון הגולגולות והשלדים של הגזע הנכחד. מוזיאון זוועות שתכננה המפלצת הנאצית, באוניברסיטת הרייך בשטרסבורג שבצרפת. אוסף איברים של בני עמנו, אחינו ואחיותינו; שגופם נחתך, בותר, וחלקיו הוכנסו אל מבחנות ובקבוקי זכוכית, לתצוגה מסודרת ומקוטלגת. פעם אחר פעם אחר פעם – חוללו גופם וכבודם של קורבנות הפשע הנורא והחשוך הזה. במחנות, בתא הגזים, ואפילו בפקולטה לרפואה. "שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם… וְאֵין קוֹבֵר".

"מוזיאון הגולגולות והשלדים של הגזע הנכחד", שיקף כיצד באכזריות מקפיאת דם, הנאצים חשבו גם על היום שאחרי. יום בו לא תיוותר ולו נפש יהודי אחת על אדמת תבל.

וכיצד יכיר העולם "הנאור", "הנקי" מיהודים, את הגזע הנחות שֶׁנִּכְחַד? כיצד יידעו אנשי הגזע העליון, כי מוצדק היה לבער את תתי האדם מן העולם האנושי "הטהור"? המוזיאון היה אמור לספק תשובה לשאלה הזו. הוא היה סופו של הפתרון הסופי. היה לפרויקט הזה מפקד: פרופסור אוגוסט הירט. רופא, אדם שנשבע להציל חיים; ובאופן מעורר חלחלה – הפך את אוסף איברי היהודים למפעל חייו. אנשיו ביצעו מדידות על מאות אסירים ואסירות באושוויץ, בטרם פסקו על אלה שגופם ייחתך, יבותר, וחלקיו ייכנסו אל מבחנות ובקבוקי זכוכית, לתצוגה מסודרת ומקוטלגת באוסף, עבור מבקריו העתידיים.

שמונים ושישה עולמות – עולמות של אהבות, שמחות וחלומות, שהפכו לאיברים כרותים. "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתָם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה". ולא נמצאה להם מנוחה נכונה. הרצח המחריד, המעוות, החולני, לצורך תצוגה ראוותנית – ממחיש את שאול התחתיות שכמוה "לֹא נִהייתָה וְלֹא נִרְאֲתָה". את מצולות התהום הקודרת ביותר בתולדות האנושות. את הגיהינום עצמו.

אחיותיי ואחיי, בגבורת האדם ובעזרת האל – בנות הברית גברו על הצורר. בגבורת האדם ובעזרת האל -הרוח ניצחה; רוחו של עמנו –שהתרומם בכנפיים מצולקות מתוך המעמקים המבעיתים של השואה – הרוח הזו ניצחה. נס הקוממיות לפני שבעים וחמש שנה – היה לניצחון האור על החושך. קמנו מעפר ואפר. את הטלאי הצהוב החליף דגל ישראל. אש הכבשנים הפכה לאש של יצירה ושל בנייה. הקמנו מדינה לתפארת. ככתוב: "כִּי נִחַם אֲדֹנָי עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָ‍יִם". שורדי השואה–גיבורי התקומה. בעוצמה שלכם, בבחירה שלכם בחיים – אתם משמשים לנו מקור השראה ותקווה. בכל יום, וגם בעת הזו. אליכם אנו נושאים עיניים. אל אהבת המדינה והארץ שלכם. אל אהבת העם. אל אהבת האדם!

אבוקת הזיכרון, אש התמיד הבוערת כאן ב"יד ושם", למרגלות הר התקומה של מדינתנו, לא תחומה לזמן או למרחב – היא מביאה איתה נצח, וטומנת בחובה משמעות.
עמוד האש הזה, הוא האור שבקצה מנהרת הזוועות של השואה; הוא מוביל אותנו, מחזק אותנו, ולא פחות מכך, מטיל עלינו אחריות -אחריות כבירה. לפני הכול – לעולם לא להיות נתונים לחסדי אחרים. להמשיך לקיים ולבנות בעצמנו את אומתנו ואת מדינתנו היהודית והדמוקרטית, כך שנתעצם ונשגשג כביתו הלאומי של העם היהודי, וכבית אוהב, אנושי, מכבד, חזק ויציב, לכלל האזרחיות והאזרחים בישראל.

אחריות נוספת היא מלאכת הזיכרון, ויותר מכך – מלאכת הלמידה מהזיכרון. זָכוֹר נִזְכּוֹר את אלו שהאמינו באדם, בנפשו, ברוחו, וסיכנו נפשם, כדי להציל ולו נפש אחת; נזכור, ונלמד ממעשיהם. זָכוֹר נִזְכּוֹר את אשר עשה לנו עמלק, את אשר עשו הצורר הנאצי ועוזריו, את הרוע האנושי, מעורר הפלצות; נזכור, ונילחם בשנאה, באנטישמיות ובגזענות באשר הן".

הרצוג פנה לאזרחי ישראל ואמר: "השנה, דווקא השנה, אני מבקש להוסיף כאן משהו חשוב. התועבה הנאצית – היא רשע שאין לו תקדים, ואין דומה לו בשום קנה מידה. זה לא עוד רוע. זו אינסופיות של זוועה. עלינו לזכור, לשנן ולהפנים שוב ושוב: אלה – ורק אלה – נאצים. זו – ורק זו – שואה. גם כשאנו בעיצומן של מחלוקות עזות, על גורל, על ייעוד, על אמונה, על ערכים, עלינו להיזהר ולהישמר מכל דימוי, מכל השוואה- לא לשואה, ולא לנאצים. בעיצומו של היום הקדוש הזה, נדמה שגם את המובן מאליו יש לומר: עבור המפלצת הנאצית – העמדות בתוך עמנו לא שינו כהוא זה. התפיסות, האמונות, אורחות החיים – לכל הַשּׁוֹנוּת והגוונים בתוך עמנו– לא הייתה כל משמעות.

עבורם כולנו היינו עם אחד, מפוזר ומפורד בכל העמים, שדינו אחד – מוות וכליה; וגם הניצחון שלנו עליהם ניצחון שמתרחש יום-יום – הוא של עם אחד. שבעים וחמש שנות קוממיות ישראלית אנחנו מציינים בימים אלה. שבעים וחמש שנים של ניצחון, שבהן מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, וְהַחֶבְרָה הישראלית זקופת הקומה, ניצבות ומכריזות בפני המפלצת הנאצית וההולכים בדרכה, גם בדור הזה: לא תוכלו לנו, כי אחיות ואחים אנחנו. כן, אחים שיודעים להתווכח ולחלוק. אבל לעולם לא – שונאים. לעולם לא – אויבים. אנחנו עם אחד ונישאר עם אחד – שאותו לא רק ההיסטוריה הכואבת מלכדת, אלא גם הגורל והעתיד המשותף ומלא התקווה.

יקיריי שורדי השואה, קהל נכבד. פתחתי את דברי הערב במוזיאון הגולגולות והשלדים, ובו אני מבקש גם לסיים, משום שגם שם – עם הנצח הוכיח שאין דבר שיכחידו. רק כעבור עשרות שנים מתום המלחמה, הוחזר לכל אחד ואחת משמונים ושישה הקורבנות – שמם. לוחמי הזיכרון וכבוד האדם; חסידים גמורים – מישראל ומאומות העולם – עמלו על כך במשך שנים ארוכות, ובדרך לא דרך, במאבק אמיץ ועיקש, שגם קיבל הד ציבורי בצרפת ובאירופה כולה – הם הצליחו. תחילה – נמצאו המספרים; אחר כך – אותרו השמות; ואז – השמות היו לאנשים. עם סיפור חיים. עם תמונות.

כך באיחור של שישים שנה – גילתה בפעם הראשונה – הדסה בתה של שרה בּוֹמְבֶּרְג-בִּירְנְצְוָוייג -מה עלה בגורל אימה בשואה. שרה, אימא שלה, שמה אותה בבית יתומים בבלגיה, לפני שגורשה לאושוויץ. כשנפרדו הבטיחה לה שיום יבוא, והן תיפגשנה שוב. שרה לא הצליחה לקיים את ההבטחה. היא נלקחה ונרצחה כחלק מקורבנות מוזיאון הגולגולות והשלדים של הגזע הנכחד.

בתה, הדסה בּוֹמְבֶּרְג, עלתה לישראל בתום מלחמת העולם השנייה. היא נישאה והתיישבה במושב ניר גלים. לבתה הבכורה היא קראה על שם אימה שנספתה במוזיאון הנורא: שרה. שוחחתי השבוע עם שרה פַּסְטֶל-בֶּל, נכדתה של שרה, שנמצאת כאן הערב יחד עם משפחתה. זו התשובה המוחצת ביותר, למי שכינו אותנו – גזע נכחד.
שרה ומשפחתה מגלמים את הניצחון ואת התקווה. ניצחון של עם שזכה לשוב למולדתו לאחר אלפיים שנות גלות; עם שקם משאול התחתיות הנורא ביותר לקוממיות ממלכתית; עם שהתברך בכוחות יצירה אדירים, ופועל לתיקון עולם – כחלק ממשפחת העמים.

עם שימשיך כל עוד רוחו בו, לצעוד ולהכריז, הנני, כאן, עודני חי. עם ישראל חי! יהי זכרם של אחינו ואחיותינו קורבנות השואה הנוראה שמור ונצור בלב העם, מדור דור, ולנצח נצחים.

על רקע המשך ההתקדמות האיראנית בתוכנית הגרעין הצבאית, וההסכם בין איראן לסעודיה, שר החוץ אלי כהן שוחח עם שר החוץ של סין וקרא לו להפעיל את השפעתו על איראן במטרה למנוע מאיראן להשיג יכולות גרעיניות.

שר החוץ אלי כהן קיים היום שיחת טלפון עם שר החוץ של סין, צ'ין גאנג, וקרא לו להפעיל את השפעתו על איראן ולעצור את ההתקדמות בתוכנית הגרעין האיראנית. שר החוץ כהן אמר לעמיתו כי מדינות רבות במזרח התיכון שותפות לדאגה מההתקדמות האיראנית בתחום הגרעין, בהן מדינות להן יחסים דיפלומטיים עם טהרן. שרי החוץ דנו גם בחשיבות השמירה על השקט בהר הבית, בעיקר בימים האחרונים לחודש הראמדן.
זו השיחה הראשונה בין שר החוץ כהן לשר החוץ הסיני מאז כניסתו לתפקיד והשרים סיכמו להמשיך בדיאלוג ביניהם.

שר החוץ אלי כהן: "שוחחתי עם שר החוץ הסיני, צ'ין גאנג, על הסכנה שאנו רואים בתוכנית הגרעין האיראנית, סכנה שהיא משותפת למדינות רבות באזור, בהן מדינות שלהן יחסים דיפלומטיים עם איראן. על הקהילה הבינ"ל לפעול באופן מיידי על מנת למנוע ממשטר האייתולות בטהרן מלהשיג יכולות גרעיניות. מדינת ישראל תפעל בכל דרך על מנת למנוע מאיראן להשיג יכולת גרעיניות. איראן היא מוקד של חוסר יציבות ופעילותה האזורית פוגעת במזרח התיכון כולו. בכל מקום בו אירן נמצאת היא מביאה עימה אלימות, טרור, עוני ואומללות".

צוותי הרפואה של איחוד הצלה העניקו סיוע רפואי לגבר כבן 20, בחור ישיבה שסבל ממכת חום במהלך טיול בנחל ערוגות – שמורת הטבע עין גדי.

נחמיה טרכטנברג חובש באיחוד הצלה שטיפל בנפגע סיפר: "במהלך טיול בנחל ערוגות קיבלתי קריאה על גבר מחוסר הכרה בערוץ הנחל. כאשר הגעתי אליו הוא סבל ממכת חום קשה והיה מחוסר הכרה. הענקתי לו סיוע רפואי ראשוני מציל חיים שכלל קירור והזרמת נוזלים. בהמשך הוא חולץ מערוץ הנחל על ידי מסוק של יחידת 669 של צה"ל ופונה להמשך טיפול על ידי המסוק כאשר מצבו מוגדר בשלב זה קשה".

היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, הנחתה כי יש לקבל החלטה חדשה בנוגע להעברתו של מפקד מחוז תל אביב, ניצב עמי אשד מתפקידו. על ההחלטה החדשה להתקבל לאחר שתינתן לקצין הזדמנות להשמיע את עמדתו, ולאחר שקילה מחדש של השיקולים הרלוונטיים בהתאם לנהלי המשטרה ולהסדרים המקובלים לעניין זה.

במסגרת הבחינה המשפטית שנערכה על ידי המשנים ליועצת המשפטית לממשלה – עמית מררי וגיל לימון, הובאו עמדותיהם של השר לביטחון לאומי, מפכ"ל המשטרה, וגורמי המקצוע והמשפט הרלוונטיים במשרד לביטחון לאומי ובמשטרת ישראל.

בהודעת היועמ"שית במסגרת הבחינה עלה כי תהליך קבלת ההחלטה חרג מדרך העבודה המקובלת וכי יש חשש משמעותי שנפלו פגמים בתהליך קבלת ההחלטה.

בין היתר, החלטתו של השר לפרסם את ההחלטה על העברתו מתפקיד של ניצב אשד במהלכן של ההפגנות שהתקיימו ברחבי הארץ, לרבות בעיר תל אביב, לאחר שהשר הודיע על אי שביעות רצונו מהתנהלות המשטרה. ההודעה נמסרה לניצב אשד בשיחה טלפונית, כשמיד אחריה נמסרה הודעה באמצעי התקשורת.

לדברי היועמ"שית, ההחלטה פורסמה מוקדם באופן משמעותי מהמועד בו תוכנן להיערך סבב המינויים (לאחר סיום חודש הרמדאן) ולפני שנבחר מחליף לתפקיד מפקד המחוז. לא ניתנה לניצב אשד הזדמנות נאותה להשיב לטענות בעניינו. כל זאת, זמן קצר לפני חודש הרמדאן, בו ישנה הערכות משטרתית מיוחדת.

לאור הממצאים שעלו במסגרת הבחינה, הגיעו המשנים ליועצת המשפטית לממשלה לכלל מסקנה כי עיתוי פרסום ההחלטה ודרך ביצועה, מעלים חשש לקשר סיבתי בין חוסר שביעות רצון של השר מאופן פעולתה המקצועי של משטרת מחוז תל אביב, בפיקודו של ניצב עמי אשד, בהקשר הקונקרטי של אירועי המחאה בתל אביב, אשר כוונו נגד הממשלה, לבין ההחלטה להעבירו מתפקידו.

להתנהלות זו עלול להיות אפקט מצנן והיא עלולה לפגוע בתפקוד ובעצמאות המשטרה, בפרט בהקשרים הרגישים ביותר של שמירת חופש הביטוי והגנה על זכויות האדם.

היועמשית כותבת עוד כי בהחלטה נמצאו פגמים משפטיים, בין היתר היעדר מתן הזדמנות נאותה לקצין להשמיע את עמדתו בנוגע להעברה המתוכננת.

במצב דברים זה הנחתה היועצת המשפטית לממשלה על קבלת החלטה חדשה בעניין זה לאחר שקילת הדברים מחדש ופעולה בהתאם לנהלים ולהסדרים המקובלים.