נשיא המדינה הרצוג נשא נאום לרגל 50 שנה לממלחמת יום כיפור, ובין היתר אמר: "בימים האלה, בעיצומם של חגי תשרי – בין יום הכיפורים לחג הסוכות – אין חולק על כך שאנחנו בשעת חירום פנימית אמיתית. אין חולק על כך שזו שעה לחשבון נפש, להפקת לקחים, לגילוי אחריות. כולנו חייבים להפנים שהחוסן הלאומי וביטחון המדינה קשורים ישירות למצב הפנים-ישראלי; ושפתרון המשבר והגישור על השסעים השונים הם הצעדים הדחופים והחשובים ביותר שעלינו לעשות כחברה בשביל לשמור על ביטחון מדינת ישראל – חמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים. במיוחד בימים אלה – חשוב להקשיב, להקשיב. לנהוג במתינות, בכבוד ובאחריות, להנמיך להבות, להושיט יד ולהגיע להסכמות רחבות"
״אחינו, גיבורי התהילה, לוחמי מלחמת יום הכיפורים. כשאני מסתכל עליכם- אלה שנמצאים כאן ואלה שנמצאים בכל מקום ומקום, אני חושב לעצמי שכעבור חמישה עשורים, חצי מאה, מן הראוי לומר ״שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה״. ולכם יקרינו ואהובנו בנות ובני המשפחות השכולות, אנחנו מרכינים ראש במשך חמישים שנה ולא שוכחים לרגע בזכות מי אנחנו כאן.
בחודשים האחרונים הקפדתי להשתתף באירועים ובמעמדים שונים לציון יובל למלחמת יום הכיפורים. פגשתי רבים מגיבורי המלחמה הנוראה ההיא, משפחות שכולות, פצועים בגוף ובנפש, ואת פדויי השבי. הקשבתי לסיפורים רבים. בלתי נתפסים בהקרבה, באומץ הלב, בעוז הרוח, ובמסירות הנפש. כולם סיפרו על אחינו, עליכם, גיבורי התהילה, חיילים ומפקדים, שלחמו לפני חמישים שנה בין סלעי הבזלת ברמת הגולן ובחולות סיני בחזית הדרום. מחרפים את נפשם תחת האש, ונלחמים עד טיפת הדם האחרונה – על הבית. באותן שעות וימים גורליים, כשהכל היה מוטל על כף המאזניים, היו אלה הלוחמים והמפקדים – תחת פיקודו של ראש המטה הכללי – רב אלוף דוד אלעזר – דדו, אשר הצילו את מדינת ישראל מאסון נורא, והצליחו להפוך את הקערה על פיה – מכמעט תבוסה לניצחון מזהיר. בכל המפגשים והשיחות, בכל הסיפורים ששמעתי וקראתי, שבו ועלו פעם אחר פעם לא רק הגבורה ואומץ הלב, אלא גם ערכי הרעות, הלכידות, ואחוות הלוחמים. באכזריים שבקרבות, ובקשים שברגעים.
אבי, חיים הרצוג, כתב על כך בספרו המיתולוגי, "מלחמת יום הדין" אשר פורסם שנה לאחר המלחמה. באחד הפרקים הוא מספר כדוגמה על טנק של מפקד פלוגה – סגן זאב פרל, שנפגע תוך כדי הסתערות בדרכו להציל את אנשי מעוז "חיזיון" מפני ההתקפה המצרית ביומה הראשון של המלחמה. פרל נפצע קשה ואיבד את מאור עיניו. הצוות המשיך בהסתערות אך המחיר היה כבד. כשהטנק נפגע פעם נוספת נהרגו שניים: התותחן מרדכי (מוטי) גבאי והטען-קשר חיים דנה. נהג הטנק, בני אברמוביץ', המשיך לנהוג בטנק תחת אש כבדה. הוא הגיע למעוז המותקף אבל נאלץ לסגת כשחיילים מצרים מטפסים על הטנק שלו. לאחר נסיעה בחולות, הטנק שקע ובני חילץ את מפקדו הפצוע והעיוור, וכעת אני מצטט מספרו של אבי, שכותב כי: "כשהוא אוחז ביד המ"פ הסומא צעד (בני) בתוך שדה הקרב המשתולל אל עבר הקווים הישראליים". כך מתשע בערב עד שש בבוקר, משך תשע שעות. בחול, בדיונות. פעם אחר פעם ביקש זאב פרל – לימים ראש עיריית צפת – מבני: 'עזוב אותי, תן לי למות. הרי אתה מקטין את הסיכויים שלך לחיות'". אבל בני לא ויתר. על אומץ הלב ואחוות הלוחמים – קיבל בני את עיטור העוז.
כמוהו היו עוד אלפים, אלפים כמוכם- גיבורי האומה שהפכו בזכות תעוזה ואחוות לוחמים למנצחים במלחמה, כל זאת חרף מחדל חמור ובלתי נסלח בהערכה המודיעינית ובמוכנות למלחמה.
מלחמת יום הכיפורים צרבה בבשרנו לקחים רבים שמלווים אותנו מאז. תמיד להיות זהירים, תמיד להיות מוכנים לתרחישים הקשים והמסוכנים ביותר, להקשיב לדעה מנוגדת ולבחון אותה לעומק; ובה בעת להיות פתוחים וקשובים מספיק – כדי לא להחמיץ אף הזדמנות לשלום. אבל מלחמת יום כיפור לימדה אותנו משהו נוסף. היא לימדה אותנו מה המשמעות של חוסן לאומי, שיכול לעמוד איתן גם עם אלפי חללים ונפגעים, ואת חשיבותן של אחוות לוחמים ושל חברה מלוכדת בעת צרה וצוקה.
חצי מאה אחרי מלחמת יום הכיפורים החברה הישראלית משוסעת ומקוטבת, והמשבר שמלווה אותנו כבר תשעה חודשים – קורע אותנו, ופוגע באופן ישיר בחברה, בכלכלה ובביטחון.
בימים האלה, בעיצומם של חגי תשרי – בין יום הכיפורים לחג הסוכות – אין חולק על כך שאנחנו בשעת חירום פנימית אמיתית. אין חולק על כך שזו שעה לחשבון נפש, להפקת לקחים, לגילוי אחריות. כולנו חייבים להפנים שהחוסן הלאומי וביטחון המדינה קשורים ישירות למצב הפנים-ישראלי; ושפתרון המשבר והגישור על השסעים השונים הם הצעדים הדחופים והחשובים ביותר שעלינו לעשות כחברה בשביל לשמור על ביטחון מדינת ישראל – חמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים. במיוחד בימים אלה – חשוב להקשיב, להקשיב. לנהוג במתינות, בכבוד ובאחריות, להנמיך להבות, להושיט יד ולהגיע להסכמות רחבות.
אחיותיי ואחיי, קהל עצום ורב – מלחמת יום הכיפורים גבתה חיי אלפים מטובי בנינו, ועוד אלפי פצועים בגוף ובנפש הנושאים עמם צלקות עמוקות, ושמדינת ישראל מחויבת לשלומם, לכבודם ולטיפולם. כמעט לכל אדם ומשפחה בישראל יש את מלחמת יום הכיפורים האישית שלהם; אם זה חלל, פצוע או נעדר – קרוב, שכן או חבר. גם לי, וגם לנו כמשפחה – יש את יום הכיפורים שלנו; והיום – במלאת יובל שנים ליום השלישי למלחמה – אני מבקש להזכיר את דודה של מיכל רעייתי – תת אלוף זוריק לב, מפקד בסיס רמת דוד של חיל האוויר, שנפל בדיוק היום לפני חמישים שנה, בתקיפה אווירית שהוביל באזור פורט סעיד, והוא החלל הבכיר ביותר בצה"ל שמקום קבורתו לא נודע. שישה עשר חללים שמקום קבורתם לא נודע, הותירה מלחמת יום הכיפורים; שישה עשר חללים שנפערו בלב משפחותיהם, אשר אפילו לא זכו לקבר אותו יוכלו לפקוד. אנחנו לא שוכחים אותם, ומתחייבים להמשיך ולעשות כל שלאל ידינו כדי להביאם הביתה לקבר ישראל.
בשם מדינת ישראל, בשם עם ישראל, אני מרכין ראש לזכר הנופלים במערכות ישראל, ומחבק את הפצועים, את המשפחות השכולות, את פדויי השבי ואת כל לוחמי מלחמת יום הכיפורים. את אלה שסיכנו את חייהם תחת האש כדי למלא פקודה ולהציל חבר; וגם את אלה שסירבו לפקודה מפורשת – והתעקשו להיכנס לשטח תחת אש ולהציל חבר. את מי שסחבו חבר פצוע שעות ארוכות ולא נענו לקריאותיו 'תשאיר אותי פה', 'תן לי למות כאן, בשטח ותציל את עצמך'. פעמים – גם במחיר חייהם שלהם. ואת כל הלוחמים – בחובה, בקבע ובמילואים – בכל החזיתות, גיבורים בקנה מידה היסטורי, שנשאו בעול המערכה הכבדה ומחירה הנורא.
אני מודה למשרד הביטחון, לצה"ל, ולכל העוסקות והעוסקים במלאכה, על קיומה המבורך והמרגש של העצרת החשובה הזאת, שהיא אבן דרך של ממש במלאכת הזיכרון המחייבת. יהי זכרם של חללי מלחמת יום הכיפורים ברוך ונצור בלב האומה לדור דור ולנצח נצחים.״
