וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. (במדבר א, א)
במדרש רבה (פרשה א סי' ז) מצינו, מכאן שנו חכמים בג' דברים ניתנה התורה, באש, ובמים, ובמדבר, באש מנין שנא' (שמות יט) 'והר סיני עשן כולו וגו', ובמים מנין שנאמר (שופטים ה) 'גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים' ובמדבר מנין שנא' 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני', ולמה ניתנה בג' דברים הללו אלא מה אלו חנם לכל באי העולם כך דברי תורה חנם הם שנאמר (ישעיה נה) 'הוי כל צמא לכו למים', דבר אחר, 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני' כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה.
והנה במשנה בבכורות (כט, א) מצינו, שהנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, להעיד עדותיו בטלין, ובגמ' הקשו מה המקור לזה שאין הוטלים שכר על הוראה ותלמוד תורה שילמד, אמר רב יהודה אמר רב, שהמקור לזה מהפסוק (דברים ד, ה) 'ראה למדתי אתכם וגו', מה אני בחנם אף אתם בחנם, וכן שנינו בברייתא, שנא' 'כאשר צוני ה' אלקי' מה אני בחנם, אף אתם בחנם, ומנין שאם לא מצא מי שילמדנו בחנם שילמד בשכר, תלמוד לומר (משלי כג, כג) 'אמת קנה' דהיינו תורה, ומנין שלא יאמר, כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה לאחרים בשכר תלמוד לומר (שם) 'אמת קנה ואל תמכור חכמה ומוסר ובינה'.
ובתוספות הקשו שהרי נאמר ושוחד לא תקח והרי לומדים מכאן שאין לדיין לקחת שכר, והביא את דברי הגמ' בכתובות (קה, א) שיש חילוק אם מקבל שכר על מה שהוא דן, למה שלוקח שוחד שמשתדל לדונו יפה ולהפוך בזכותו כמו שמצינו שם שאפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור, עוד הקשו שם בתוספות (ד"ה הנוטל שכרו) שהרי מצינו שמכוער הדיין שנוטל שכר לדון אלא שדיניו דין, והביא שמצינו שם בכתובות שבשכר בטלה מותר, וכאן אי"ז שכר בטלה.
וכתב הרמב"ם (פכ"ג הל' סנהדרין ה"ה), כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר, אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שנים לדין ואמר להן תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם או תנו לי שכר בטלתי הרי זה מותר, והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר, ויטול משניהם בשוה זה בפני זה, כגון זה מותר, ובהגהות מיימוניות הביא את דברי הירושלמי בסנהדרין (פ"א ה"א) שרב הונא היה רועה את השוורים וידע עדות לאדם אחד וכשבקשו ממנו לבוא להעיד אמר לו שיתן לו את שכרו שמפסיד כשהולך להעיד, והוכיחו מהמשנה שנותנים לדיין שכר בטלו ולעד שכר עדותו.
וכן כתב, בשולחן ערוך (חו"מ ט, ה), שהנוטל שכר לדון, כל דיניו שדן בטלים, אלא א"כ ידוע שלא נטל בהם שכר, ואם אינו נוטל אלא שכר בטלתו, מותר, והוא שיהיה ניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו, כגון שיש לו מלאכה ידועה לעשות בשעה שיש לו לדון, אומר לבעלי הדין, תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה, והוא שיקבל משניהם בשוה, אבל אם אינו ניכר, כגון שאין לו מלאכה ידועה אלא שאומר, שמא יזדמן לי שכר בקניית סחורה וסרסרות, ובשביל זה מבקש שכר, אסור.
להחזיר את מה ששלמו לדיין
וכתב הב"ח שאם שלמו לדיין שכר אינו צריך להחזירו בדין, ורק אם לקח בתורת שוחד שאסור מהתורה חייב להחזיר ואם לקח הרי"ז גזל בידו, והוכיח מהגמ' בבכורות, ובשער משפט (סק"ב) הקשה, שהרי מה שמחזירים את השוחד הוא משום שמצינו שאי עביד לא מהני, כלומר שאם אסרה התורה ועבר עליו שלא מועיל מה שעשה ולכך מחזיר, וא"כ גם לגבי מה אני בחנם כיון שיש איסור ליטול שכר לדון שיצטרך להחזיר, שגם באיסורים מדרבנן אם עבר ועשה לא מועיל, וכתב לחלק בין איסור לאו למצות עשה של מה אני בחנם, ועוד תי' שהתחדש כן בפסוק 'אמת קנה' שמועיל.
והביא ראיה לדברי הב"ח ממה שמצינו (רסד, ח) לגבי מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו ואמר לחברו שיעבירו ויתן לו דינר, והעבירו שאין לו אלא שכר הראוי לו, ודוקא אם עדיין לא נתן לו אבל אם כבר נתן לו אינו יכול להוציא מידו, אפי' שמחויב להצילו, וכשנוטל שכר יותר פשיטא שעובר על מה אני בחנם, ואפי' הכי אם נתן אין מוציאין מידו, וכן משמע מדברי הב"י (בדק הבית יו"ד סי' שלו) דאף שאסור למי שיש לו סממנים וחברו חולה להעלות בדמי הסממנים יותר מן הראוי משום שחייב להצילו, מ"מ אם נטל אין מוציאין מידו.
אמנם במשנה למלך (הל' עדות) כתב, שמדברי הריטב"א בקדושין (נח, ב) מוכח שאם נטל שכר לדון חייב להחזיר, וטעם דברי הריטב"א הוא, כיון שסו"ס התבטל הדין הרי"ז כמו נתינה בטעות ולכך חייב להחזיר לו, ובמקום שהתקיים הדין אינו צריך להחזיר מה שנטל כשיטת הב"ח, ואין מחלוקת בין הריטב"א לב"ח, אמנם יש מקום לומר שכיון שמהתורה הדין קיים ורק מדרבנן קנסוהו שיתבטל אי"ז נתינה בטעות.
שכר פועל בטל
וכתב הסמ"ע (סקי"ד) דוקא שהתנה עמהן מתחילה שנוטל מהן כל שכר פעולתו, אבל אם לא התנה אי"צ ליתן לו אלא שכר בטלה, והט"ז חולק בזה, שאם לא התנה אין צריך ליתן לו כלל, שהרי מצינו לגבי הפורע את חובו של חברו שלא מדעתו שפטור לשלם למי שפרע, כיון שיכל לפייסו בדברים וכן בדיין יכלו לילך לדיין אחר, וכן מבואר בתוס' (ב"ק נח, א ד"ה א"נ), ובתשובת שבו"י (ח"א סי' קמ"ב) חולק על הט"ז, בפרט עכשיו שהכל יודעין שנותנים שכר ודאי כמי התנה בפירוש, וכתב הקצות (סק"ב) ליישב את דברי הסמ"ע, שאם עשה מעצמו טובה לחברו אפשר לחלק אם ההפסד ודאי, אבל אם עשה בציווי חברו ודאי חייב לשלם, שהרי פורע חובו של חברו שלא מדעתו אם אמר לו לפרוע ודאי שצריך להחזירו, וא"כ כשהדיין סילק את עצמו מהמלאכה, ודאי שצריך לשלם לו כיון שהוא מדעת, אמנם אם דן בעל כרחו של בעל דין אי"צ לשלם לו שכרו כפועל, אמנם נקט שאי"צ לשלם אלא כפועל בטל לגמרי, ולא כפועל הבטל מאותה מלאכה כפי שביאר הסמ"ע.
נטילת ממון על גיטין וקידושין
והנה כתב רע"ב במשנה, שראה שלא יבוש הרב הנסמך ראש ישיבה ליטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד, והעדים החותמים על הגט שני זהובים או זהוב לכל הפחות לכל אחד, ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס, לפי שהוא יודע שאין נותנים בעירו גט שלא ברשותו, ונותן הגט בעל כרחו צריך שיתן לו כל חפצו, וחושש אני לגט זה שהוא פסול, שהרי מצינו שהנוטל שכר לדון, דיניו בטלין, להעיד, עדותו בטלה.
והתוספות יום טוב הביא את דברי הרמ"א (אה"ע קנד) שאין ראיה ממה שהנוטל שכר לדון דיניו בטלים, כיון שסדור הגט אינו דין אלא לימוד, וכן העדים כיון שמתנים אתם שאם יקלקלו את הגט ישלמו אותו, לכך מותר להם לקבל הרבה שכר, וא"כ גם בדיין שאסור לו לקבל שכר כשבאים לפניו לדין, אבל כשקובעים שיהיה דיין קבוע, זה אינו בכלל המצוה, וכשנקבע רשאי להתנות ליטול שכר, ובזה יוכל להתנות גם כן על החליצה אף שמהרמא"י החמיר לאסור בחליצה.
והנה כתב הרמ"א (יו"ד רמה, כב) שרב היושב בעירו ולומד לרבים, יכול חכם אחר לבוא וללמוד גם כן אפי' שמקפח קצת בשכר הרב הקודם, וכתב הש"ך (סקט"ז) כגון בשכר חופות וקידושין וכ"כ בפסקי מהרא"י, ואם משום דיש קפוח פרנסה בדבר מחמת הפרס שתפול לכיס המנהיגים מגיטין וחליצה והשבעת נשים ושכר ברכת אירוסין ונשואין, שהרי יש בזה הרבה טענות על שכר זה ובטורח למצוא היתר לרובן, ולכך אין בזה טענה שלא יטול הרב השני כיון שממילא אין לזה כ"כ היתר, ומשמע ששכר שהוא בהיתר ברור אסור לו ליטול, וכל זה הוא מדינא אבל מצד המנהג אפשר שיש למחות בזה.
ובחתם סופר (ח"ב יו"ד סימן רלא) כתב, כי כ"ז היה בימיהם שלא קבלו את הרב כפועל אלא כל ת"ח הנהיג את בני עירו, וממילא היה מקבל גם מחופות וקידושין, אפי' שתלמיד חכם שממונה על הציבור בני עירו חייבים לתת לו פרנסתו, מ"מ כיון שלא שכרוהו כפועל אלא שבח שבא ממילא, אם יבוא רב אחר אין מי שימחה בידו, אבל בזמננו שמקבלים רב ועוקר דירתו ממקומו ובא וקוצבים לו שכרו כמו ששוכרים פועל ואליה הוא נושא נפשו, וחלק מזה הוא שכרו מחופות וקידושין וגיטין הרי זה שייך כבר לרב וכבר זכה זה בזה בכל רווח שיבוא במקומו, והרי זה כגוזל ממש.
קבורה בשכר
בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ב סי' קנא) נשאל, לגבי מה שדורשים ממון רב לקבורה ופעמים רבות היה נשאר המת בנוול וגם הלינו את המתים וכדו', ובאו אנשים ורצו להקים חבורה שיקברו בלא שכר בשביל שלא יתבזו המתים, והביאו את דברי המג"א (או"ח קנג סקמ"א) שבמדינתינו שיש חבורות ממונים לקבור מתים צריך למחות באנשים אחרים שיתעסקו בקבורת מתים, שזה נוגע בפרנסתם, אמנם הביאו דברי המג"א (שם סקמ"ט) שאם יש מקום לערער יכולים לסלק אדם מחזקתו, אמנם כתב לדון אם יש מקום שיקחו שכר לקבורת המת שהרי קבורת המת מצוה ואף בכל המתים הוא מצוה כי קבור תקברנו, ומדין מה אני בחנם אף אתם בחנם צריך לקבור בחנם.
והנה ברמב"ם (פט"ו הל' סנהדרין ה"ח) כתב, מצות עשה לקבור את כל הרוגי בית דין ביום ההריגה שנאמר (דברים כא, כג) 'כי קבור תקברנו ביום ההוא', ולא הרוגי בית דין בלבד אלא כל המלין את מתו עובר עליו בלא תעשה, ואם הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו, וכן מבואר ברמב"ן (דברים כא, כב) והנה המלין התלוי או אפילו המת בארץ עובר בשני לאוין ועשה, ומן הלאו הזה קבר יהושע מלכי כנען ביומן, שהיה בהם משום טומאת הארץ, וכן מצינו בדוד כתיב (שמואל ב ח) 'ויעש דוד שם בשובו מהכות את ארם', ופירש"י שקבר את הרוגים שלהם והיא שם טוב שישראל שקוברין את אויביהם א"כ במתי ישראל ודאי יש מצוה ושייך מה אני בחנם.
ובשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' יג) כתב, כי קבורת מת שיש לו קרובים אינה מוטלת אלא על קרוביו, ולכך מותר לכהנים להטמא לשבעה מתי מצוה שלהם שאם הם לא יתעסקו בהם לא ימצאו קובר, ולענין שכר המצות אמרו (כתובות קו, א) שמלמדי הלכות קמיצה היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, וכן מצינו בבבא קמא (קיח, א) ששומרי ספיחין בשביעית היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, א"כ כשרחוקים מטפלים קוברים רשאים ליטול ממון, ומי שהוא צריך רשאי ליטול שכרו כפועל בטל או כמו שהתנה עמהם, ואפילו היתה חפירת הקבר מצוה בכלל מצות הקבורה, ומה שאין מצות הקבורה אלא להכניסו לקברו והחפירה הכשר מצוה היא, הרי האדם בחייו יכל לחצוב לו קבר בחייו, כמו שכתוב (ישעיה כב, טז) 'מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר חוצבי מרום קברו' וכן (בראשית נ, ה) 'בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני'.
והנה מצינו בגמ' בסנהדרין (כו, ב), לגבי אותם קברנים שקברו מתים ביום טוב ראשון של עצרת, ועברו על כמה איסורי מלאכה ביום טוב, ונידה אותם רב פפא, ופסלם לעדות לפי שעושים כן מחמת חימוד ממון, והם כמו רשע דחמס, ופירש"י משום שכר ממון עוברין על דברי תורה, והרי דבחול לא היה אסור כלל במה שנוטלין שכר, וחלקו הראשונים אם נפסלו מדאורייתא או מדרבנן ואם נפסלו גם אם קברו ביו"ט שני, ומבואר בשו"ע (או"ח תקכו, ה) שהחופר קבר למת בי"ט שני, מותר לו ליטול שכר, וכתב במגן אברהם (סקי"ב) כיון שמא לא ימצא מי שיעשה בחנם (רי"ו), וביש"ש אוסר ליטול שכר ואם אינו רוצה לעשות בחנם מטעין אותו, ומצינו (סי' תקפה) דיש אומרים שלצורך מצוה מותר ליטול שכר שבת ויו"ט, ומבואר שביום טוב שני מותר ליטול שכר.
ובשו"ת חת"ס (יו"ד ש"ל של"א) האריך שם לבאר שמותר ליטול שכר קבורה וכתב, שהמקור מדברי הגמ' בבבא בתרא (קיב, א) נמצא צדיק קבור בקרקע שאינו שלו, אמנם השואל ומשיב דחה את ראיתו שכ"ז רק במי שנקבר בעיר אחרת אבל במת בעירו כל הציבור יש להם חלק בשדה בוכים, וע"כ נקט שנכון להעמיד אנשים שיקברו שלא שכר, וכתב, דאף שהתשב"ץ התיר לקבל שכר ויש לו סמך בש"ס אבל לא שמחויב לקבל שכר ובפרט להפשיט מעניים את עורם ולהלין המתים בשביל זה.
תקיעת שופר בשכר
בשדי חמד (ר"ה סי' ב, יז) כתב לדון אם מותר לקבל שכר על תקיעת שופר כיון שלמדנו מה אני בחנם אף אתם בחינם, והנה בשו"ע (או"ח תקפה, ה) כתב, שהנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה, או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וי"ט, אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה, והוכיח בחקרי לב, שמשמע שמותר רק שאינו רואה בזה ברכה, והיה מקום לומר שכיון שיכול השומע לעשותו בעצמו, אמנם בגמ' בראש השנה (כט, ב) מבואר, שהכל חייבים בתקיעת שופר ואין הכל בקיעין ומשמע שאין יכול לתקוע לבד, אמנם נקטו בזה שכיון שדין מה אתם בחינם הוא מדאוריתא, לכך רק התקיעות של תר"ת ג' פעמים שהם מהתורה אסור לקחת שכר, וכל שאר התקיעות שהם מדרבנן מותר.
שכר לימוד תורה
הנה דעת הרמב"ם (פ"ג הל' תלמוד תורה ה"י), כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.
ומקור דברי הרמב"ם מהמשנה באבות (פ"ד, מ"ה) רבי ישמעאל בנו אומר, הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם.
ובפירוש המשנה לרמב"ם האריך בעניין שלא לחשב את התורה ככלי לפרנסה, שהרי נאמר מה אני בחנם אף אתם בחנם, וכשם שהלל הזקן (יומא לד, א) היה חוטב, והיה חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון, והוא בתכלית העניות, וכן רבי חנינה בן דוסא (ברכות יז, ב), שכל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני וחנניה בני דיו קב חרובין מערב שבת לערב שבת, ולא ביקש מבני אדם, וכן קרנא (כתובות קה, א) שהיה דיין בכל ארץ ישראל, והוא היה משקה שדות, וכשהיו באים בעלי הדין, היה אומר, או שתתנו לי מי שישקה במקומי כשאני מתעסק עמכם, או שתתנו לי שעור מה שאבטל מעבודתי, ואדון לכם, וכן רב יוסף, היה נושא עצים, ואומר, גדולה מלאכה שמחממת את בעליה, ועוד האריך להוכיח לזה.
ובכסף משנה כתב, שמה שהלל הזקן היה חוטב עצים ולומד, אפשר שהיה בתחילת לימודו ואולי לא היו נותנים אלא למפורסמים שבהם, וכן ר' חנינא בן דוסא היה יכול להתפלל ולא רצה להנות מהעולם מדין חסידות, אבל אין בזה איסור, וקרנא היה בלא טורח גדול, ורב הונא שהיה דולה מים, כבר פירש"י, שהיה דולה להשקות שדותיו שאין גנאי, וגם שהיו לו כבר קרקעות ולא היה צריך ליטול, ורב יוסף שהתעסק בריחיים ורב ששת בנסרים ואמר כמה גדולה מלאכה שמחממת את בעליה, כבר נזהר רש"י בזה וכתב, שלרפואה היו עושים כן בימות השלג להתחמם ולהזיע, וודאי שהיה נושא משא בתוך ביתו שהרי היה סומא ואיך סחב נסרים, וכן מה שהרמב"ם דחה את הראיה ממש"כ 'היתה כאניות סוחר' וביאר דהיינו בזמן שהיו חולים, אין נראה שא"כ יעשו השתדלות ויתרפאו.
אלא ביאר הכסף משנה את המשנה באבות, ר' ישמעאל אומר הלומד על מנת ללמד כלומר שאין כוונת למידתו לשמה רק להתכבד בהיותו ראש ישיבה, כמו שאמרו בנדרים (סב, א) לאהבה את ה' שלא תאמר אקרא כדי שיקראוני חכם אשנה כדי שיקראוני רבי או שאהיה זקן ויושב בישיבה, אבל הלומד ע"מ לעשות הרי לומד לשמה ומספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ובא ר' צדוק ואמר אל תטעה לומר כיון שאני רואה שגם ללומד ע"מ ללמד מספיקין בידו כפי כוונתו שאין בו עון, שהכל תלוי בכוונה וזה מה שהביאו מהלל.
וכתב, שהרי מצינו שכל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג, וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן הרמב"ם ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור, וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר.
וכן מבואר בתוס' בבכורות (כט, א) שכתבו, שאין לתמוה על דייני גזירות שבירושלים שהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה כיון דכל עסקם היה על זה ולא היו עוסקים בשום מלאכה, על כרחם צריכים להתפרנס ומה שנוהגין עכשיו ללמוד תורה בשכר אם אין לו במה להתפרנס מותר, ואפי' יש לו אם הוא שכר בטלה דמוכח שמניח כל עסקיו ומשא ומתן שלו.
כבוד התורה וכתרה של תורה
בתשב"ץ (ח"א סי' קמז) הוכיח שהרי מצינו ביומא (יח, א) שהכהן הגדול מאחיו היינו שתגדלהו משל אחיו שנותנים לו ממו בגלל שהוא גדול, אלא כתב לבאר דברי הרמב"ם, שיש בזה ב' דברים, האחד, הנאה בכבוד תורה, והשני השתמשות בכתרה של תורה, שמי שעוסק בתורה שלא לשמה ותחלת התעסקותו בה לא היה אלא כדי לעשות ממנה אומנות לחיות, הרי זה משתמש בכתרה של תורה לצרכו והרי הוא עושה כתר הקדש תשמיש של חול ולא הפריש בינו ובין קרדום שהוא משתמש בו, ועל זה אין לו שכר בתלמודו לעוה"ב שהרי לא נתכוון אליו וגם נעקר מן העוה"ז, ואם אחרי שזכה לכתרה של תורה הוא מתכבד ומתגדל בו אין זה בכלל משתמש בכתרה של תורה שהרי אמרו וסוף הכבוד לבא, שכשם שמותר בעטרה כך מותר בקרדום.
נתנה תורה במדבר
במושב זקנים (שמות יט, א) מצינו, שהתורה נתנה במדבר ולא בארץ ישראל שהיא קדושה, מפני שלא ליתן פתחון פה לאומות שלא יאמרו כשיעברו על התורה לא נתנה לנו, ועוד שיהא הפקר לכל כמדבר ולא ירושה, וזהו שייסד הפייט ממדבר מתנה, מקום הפקר, ד"א כדי שלא יהא כל אחד עוסק בשדהו ויהא התורה בטלה, אבל במדבר היו כולם פנויים, שהרי לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן.
וברא"ש (במדבר כא, יח) כתב בפסוק 'ממדבר מתנה', למה נתנה תורה במדבר שאלו ניתנה להם בארץ היה כל שבט רוצה שיתנה בחלקו ואומר אני קודם בה לפיכך נתן מתנה במדבר שיהיו הכל שוים בה, ד"א כשם שהמדבר לא נזרע ולא נעבד כך המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול מלכות ועול ד"א וכשם שהמדבר מעלה ארנון כך בני תורה בני חורין.
בדרשות המהר"ל (דרוש על התורה) כתב, שנתנה תורה במדבר נגד ישראל שהם כמו המדבר, שהם מסולקים מהתאוות הגשמיות כמדבר הזה, וכל מעלתם לא קנו כי אם במדבר, ואמר הכתוב ימצאהו בארץ מדבר וגו' יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו, ר"ל כי מצא ישראל שהם בארץ מדבר, שמסולקים מהדברים הגופניים והגשמיים כמו המדבר, לכן יסובבנהו בענני כבודו והשרה שכינתו עמהם, וגם יבוננהו בתתו להם הבינה היא התורה השכלית שכתוב בה (משלי ח') אני בינה לי גבורה, שמפני היותם במדבר מסולקים מתאוות הגוף נתן להם את הדברים הקדושים הנבדלים מהגשם.
ובתפארת ישראל (פרק כו) כתב, שהמדבר אין בו מציאות חמרי, ואין דרים בו הנבראים החמריים, ובשביל כך נתנה התורה, שהיא השכל הגמור במדבר, בעבור שלא נמצא בו דברים הגשמיים, וזה מורה על עצם התורה, כי המצות שבה הם דברים שאינם טבעיים, וזהו מה שנתנה במים ובאש, ולכך השכר על התורה גם כן אינו טבעי, ולכך התורה היא ראויה בפרט במדבר, ולא בישוב, כי בישוב הדברים הטבעיים, והתורה אינה לפי הטבע, ודבר זה מבואר למי שמבין דברי חכמה, ומצד כל ג' בחינות אלו, התורה היא נבדלת מן האדם, ולכך אמר (במדב"ר א, ז) מה אלו הם הפקר לעולם, אף דברי תורה הם הפקר לעולם, ועי"ש עוד במה שהאריך בזה.
ברוח חיים (דרוש טו שבת זכור) הביא (זוהר ח"ב סה, ב), שעמלק בא על בטול תורה שרפו ידיהם ברפידים ומיד ויבוא עמלק, ולכך נאמר 'ויסעו מרפידים', ואפשר לרמוז ויסעו מרפידים שנסעו מהפירוד, 'ויבואו מדבר סיני' שראו שהקב"ה בחר בסיני מטעם שהוא נמוך ולכן גם ישראל 'ויחנו במדבר' שנתנו לבם אל המדבר כי אין יתרון לאדם כי הוא הולך למקום עפר וקטון וגדול שם הוא, ולכן 'ויחן שם ישראל' בלב אחד כמו שאמרו רז"ל, וכמז"ל (עירובין נד, א) מפני מה נתנה תורה במדבר אם משים עצמו כמדבר תורה נתנה לו במתנה, והטעם נגד ההר שבחר בו יתברך על שהוא נמוך ומשה שהוא עניו עלה אל האלקים.
לתגובות והארות: pilpul613@gmail.com
