חודש: פברואר 2026

רגעים של הנאה צרופה במי נהר הפארנה בצפון ארגנטינה הפכו באחת לסיוט מדמם, כאשר נחיל פיראנות רעבתני תקף עשרות מתרחצים באתר נופש פופולרי. האירוע החריג, שהתרחש בעיר ויקטוריה, הותיר לפחות 40 בני אדם פצועים, ביניהם ילדים ומבוגרים שנקלעו למתקפה פתאומית בזמן ששהו במים. בעקבות המראות הקשים, הרשויות המקומיות הכריזו על סגירה מיידית של האזור והנפת דגל אדום, במקביל לפינוי בהול של המתרחצים מהחופים.

בחדר המיון של בית החולים "פרמין סלברי" הוכרז אירוע רב-נפגעים, כאשר הצוותים הרפואיים נאלצו להתמודד עם זרם של פצועים שסבלו מנשיכות עמוקות ומשמעותיות. אלחנדרו מרטין, מציל שהיה עד לזוועה, תיאר את המראות לכלי התקשורת הארגנטינאים: "טיפלתי ב-46 נפגעים, כולם עם פציעות רציניות. השתמשתי בשלושה מארזי עזרה ראשונה. אחד הפצועים איבד את החלק העליון של אחת האצבעות שלו". דבריו של מרטין ממחישים את עוצמת האימה ששררה במקום, כאשר חלק מהנפגעים נזקקו לטיפול חירום עוד על קו החוף.

הסיבה להתפרצות האלימה, לפי הערכות המומחים, נעוצה בשילוב מסוכן של טמפרטורות גבוהות במיוחד ומפלס מים שנמצא בשפל היסטורי בנהר הפארנה. תנאים אלו מגבירים את פעילות הדגים הטורפים סמוך לגדות, בדיוק בנקודות שבהן נוהגים המתרחצים לשהות. למרות שרשויות הציבו שלטי אזהרה, רבים מהנפגעים בחרו להיכנס למים באזורים אסורים לרחצה, מה שהוביל לתוצאות הקשות. הרשויות קראו לציבור להימנע מכל כניסה לנהר, להקפיד על השגחת ילדים ולפנות לטיפול רפואי מיידי בכל מקרה של פגיעה.

כעת, לצד הטיפול בפצועים, עולה דרישה ציבורית חריפה להגברת אמצעי הבטיחות בטרם ייפתחו החופים מחדש. המציל אלחנדרו מרטין ציין כי הוא פועל לקידום פתרון הנדסי שימנע הישנות של מקרים כאלו. לדבריו, הוא פועל להצבת רשת הגנה בגובה שני מטרים לאורך החוף, עם שרשראות ומצופים, עד חודש אפריל. המטרה של המיזם היא ליצור חציצה פיזית שתצמצם את המגע בין דגי הפיראנה לבני האדם, במיוחד במוקדים הומי אדם שבהם הסיכון הוא הגבוה ביותר.

שיטות ההסתרה וההטעיה האכזריות של חמאס נחשפות היום בפרטים חדשים ומטלטלים. על פי הדיווח, המאמץ לשמירה על השבויים הישראלים בתוך רצועת עזה הוגדר בתוך שורות ארגון הטרור בתור "משימה קשה מאוד", מה שהוביל להנחיה ישירה מהדרגים הגבוהים ביותר – הן בזרוע הצבאית והן בזו המדינית – להשקיע משאבים ומאמצים כבירים כדי להבטיח את המשך החזקתם של החטופים החיים והחללים תחת שליטת הארגון.

הפרטים החדשים, שהתפרסמו בעיתון הסעודי "א-שרק אל-אווסט", חושפים כי החטופים הועברו באופן תדיר בין מקומות מסתור שונים כדי למנוע את איתורם. המקורות בארגון אישרו כי החטופים החיים עברו באופן קבוע ממקום למקום ברצועה, ככל שהתנאים בשטח אפשרו, תחת שמירה כבדה ומבלי שצה"ל יבחין בכך. מסלול הבריחה של השובים כלל מעברים מתוכננים בין מנהרות, דירות מעל הקרקע ומקומות נוספים, כאשר המטרה העליונה הייתה לשמר את ה"נכסים" בכל מחיר.

החשיפה הדרמטית ביותר נוגעת לקרבה הבלתי נתפסת בין כוחות צה"ל לבין השבויים ברגעי השיא של התמרון הקרקעי. לדברי המקורות, לעיתים צה"ל היה במרחק מטרים ספורים מהחטופים, אך השומרים שלהם הצליחו להטעות את הכוחות ולמנוע מהם להגיע אליהם, או להזיז את החטופים בדרכים חלופיות. התעוזה הגיעה לרמה כזו שחלק מהחטופים הוחזקו במנהרות ששכנו מתחת לנקודות הכינוס של צה"ל ממש. בנוגע לחללים, נחשף כי הם הוחזקו בקברים בתוך מנהרות חמאס, בבתי קברות ובנוקודת השייכות לפלגים שבהן היו תשתיות שאפשרו שמירה על הגופות.

במקביל ללחימה, ניהל חמאס רשת של תיאום צמוד מול פלגי טרור אחרים ברצועה. מיד לאחר פרוץ המלחמה באוקטובר, הזרוע הצבאית קיימה שורת שיחות, ישירות ושאינן ישירות, עם הנהגת הפלגים האחרים שלקחו חטופים. זאת, במטרה לתאם איתם על פעולות השמירה על החטופים, ובהן איסוף מידע על זהות החטופים, מספריהם, והעברתם חלק מהם לשמירה של הזרועות הצבאיות של חמאס והג'יהאד האסלאמי.

השליטה המוחלטת של חמאס בנושא התהדקה עוד יותר במהלך ימי ההפוגות. לפי הדיווח, לאחר הפסקת האש הראשונה התקיימו פגישות ישירות עם בכירים צבאיים בפלגים האחרים על מנת לארגן את הנושא ולהבין מחדש את זהות החטופים החיים והמתים. גם במהלך הפסקת האש של ינואר 2025 התקיים תיאום נרחב ומשותף בשיתוף הזרוע המדינית של חמאס, הג'יהאד האסלאמי ופלגים אחרים, על מנת להשאיר את נושא החטופים בשליטה מלאה של חמאס. במסגרת זו, הג'יהאד האסלאמי נטל חלק פעיל בשמירה על השבויים בשל יכולותיו הצבאיות והתשתיות התת-קרקעיות שברשותו.

• תקרית חמורה בבסיס צבאי בבקעת הירדן: הבוקר, חשוד בפעילות טרור שעוכב בבסיס צבאי בבקעת הירדן השתחרר מהאיזוק ותקף לוחמת צה"ל שנפצעה באורח קל. לוחמת נוספת שהייתה בנקודה פתחה בנוהל מעצר חשוד שכלל ירי ונטרלה אותו. הלוחמת פונתה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים ומשפחתה עודכנה".

• דרמה בארגון הטרור חיזבאללה: התפטרות מפתיעה של ופיק צפא, ראש יחידת הקישור והתיאום של חיזבאללה, שנחשב לאחד הבכירים המקורבים ביותר להנהגה ושרד ניסיון חיסול ישראלי בעבר. התפטרותו, שהתקבלה על ידי הארגון על רקע "הסתייגויות משמעותיות" ותהליכי ארגון מחדש, מסמנת סדקים אפשריים בצמרת הטרור הלבנונית.

• ארה"ב משגרת מסר חד וברור לטהרן: שליחיו האישיים של הנשיא טראמפ, ג'ארד קושנר וסטיב וויטקוף, ביקרו על סיפון נושאת המטוסים "אברהם לינקולן" השוהה במפרץ, כשהם מלווים במפקד סנטקום, האדמירל ברד קופרניקוס. הביקור מגיע ברקע דבריו של הנשיא טראמפ בנוגע למשא ומתן עם האיראנים: "היו שיחות טובות מאוד, הם רוצים הסכם. הם יודעים מה יקרה אם הם לא יגיעו להסכם".

בתוך כך, טראמפ לא מסתפק במילים וחתם על צו נשיאותי דרמטי המאפשר הטלת מכסים של עד 25% על מדינות הסוחרות עם איראן, צעד שנועד להדק את החנק הכלכלי על המשטר. מנגד, באיראן שומרים על קו ניצי כשהרמטכ"ל האיראני מצהיר כי "חיל האוויר של הצבא האיראני נמצא ברמת המוכנות הגבוהה ביותר ובתיאום מלא עם שאר הכוחות המזוינים".

• שגריר ארה"ב בישראל, מייק האקבי, המקורב לטראמפ, הביע ספקנות בריאיון ל-PBS לגבי מחויבותה של איראן לעצור את תוכנית הגרעין והטילים, כשהוא מגדיר אותה כ"בעיה גלובלית". במקביל, נמשכים הדיווחים על רדיפת עיתונאים איראנים גולים של ה-BBC ובני משפחותיהם על ידי המשטר.

• בוושינגטון, הנשיא טראמפ כבר מתכנן את "ועידת שיקום עזה" שתתקיים ב-19 בפברואר במהלך ביקור ראש הממשלה נתניהו, בעוד שבזירה המקומית בניו יורק, נרשמה פגישה ראשונה של הקונסול אופיר אקוניס בבניין העירייה מאז בחירת ראש העיר החדש.

•פתח תקווה: אישה כבת 60 נספתה בשריפה שפרצה בדירתה בקומה הרביעית.

• החות'ים בתימן ממשיכים לאתגר את הקהילה הבינלאומית ומחזיקים ב-73 עובדי או"ם כבני ערובה.

תמיד זה קורה בסופי שבוע. שלשום נפוצה השמועה שהנה "הלילה זה יקרה", "הלילה תהיה תקיפה אמריקאית". הסימנים העידו על כך: באותה עת דווח על ביטול השיחות בין ארצות הברית לאיראן, על רקע הסירוב האיראני לדון בתוכנית הטילים הבליסטיים ובהפסקת מימון הטרור לרשת השלוחות שבנתה סביב ישראל. "הדיונים יעסקו רק בתכנית הגרעין", דרשו האיראנים, והוסיפו תנאי נוסף: שיחות בעומאן ולא באיסטנבול.

תחילה נראה היה שדונלד טראמפ ידחה מיידית את התנאים הללו. הצהרותיו התקיפות נגד המשטר העידו שמגמת פניו לתקיפה. אולם בלחץ המדינות הערביות באזור, סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות, שמשחקות משחק כפול: רוצות בתקיפה אך חוששות מהתוצאות, הוא נעתר לבקשת האיראנים, והשיחות ייערכו היום.

טרם פתיחת השיחות הצהיר טראמפ כי "חמינאי צריך להיות מודאג". זו דרכו של טראמפ ואלו הצהרותיו. קשה לדעת לאן הן יובילו. בבית הלבן יש שתי גישות: אחת של השליח סטיב וויטקוף והשנייה של מזכיר המדינה מרקו רוביו. שניהם אמנם פרו-ישראלים, אך וויטקוף מוכן לפשרות, ואילו רוביו סבור שאין מנוס ממתקפה. רוביו נחשב לאיש החזק ביותר בממשל אחרי טראמפ (יותר מסגן הנשיא ואנס), ולכן יש להתייחס לדבריו בהתאם.

בשלב זה נכנס האזור להמתנה לקראת המהלך הבא. ההערכה בישראל היא שתהיה מתקפה לאחר שהשיחות ייכשלו, ולפיכך הכוננות נמשכת. האיראנים מצדם ממשיכים לאיים, בניסיון להשפיע על ארה"ב להימנע מתקיפה ואפילו מנסים להפגין כוח עם שיגור כטב"ם איראני שהתקרב לנושאת המטוסים "אברהם לינקולן".

בפועל מצויים האיראנים במצב קשה בכל החזיתות. המחאה אמנם דוכאה זמנית, אך היא מבעבעת וצפויה לצוף שוב אם תתרחש תקיפה. ישראל, שנמצאת בתווך, יודעת שהיא יעד של איראן בכל הסלמה. המסר לטראמפ ברור: אנחנו לא יוזמים, אבל אם האיראנים יעשו את הצעד הראשון, זה יהיה גם הצעד האחרון.

נתניהו, שנפגש השבוע עם וויטקוף, הבהיר לו כי טהרן מנסה למשוך זמן ואין לסמוך על כוונותיה. גורמי המודיעין הציגו לוויטקוף תמונת מצב עדכנית על היכולות האיראניות בתחום הגרעין והטילים. וויטקוף, שכאמור דוגל בפשרה וסופג ביקורת על גישתו הנאיבית, הדגיש שהאמריקאים אינם תמימים ויעמדו על שלוש דרישותיהם: גרעין, טילים וטרור. העולם ממתין לראות איזו בשורה תצא היום מעומאן לאיראן.

מקריית שמונה ועד הקלפי: החשש מהישענות על הערבים דוחף את המצביעים חזרה לנתניהו

יחד עם שרי הממשלה שקיימו השבוע את ישיבתם בקריית שמונה, הגיעה גם התקשורת לעיר הצפונית כדי לעמוד מקרוב על הלך הרוח הפוליטי. למורת רוחה, מרבית התושבים הצהירו כי יצביעו שוב לנתניהו.

"אתם הרי נפגעתם יותר מכולם במלחמה, ויש לכם טענות כרימון על הממשלה", תהו הכתבים. לתושבים הייתה תשובה פשוטה: הם אינם מוכנים לתת את קולם למי שעלול, בעיניהם, להישען על הרשימה הערבית המשותפת. זה קו אדום. נפתלי בנט, יאיר לפיד ויאיר גולן חשודים מבחינתם כמי שיעשו זאת ולכן לא יקבלו מהם קול. "אנחנו כולנו ביבי", חזרו ואמרו.

הקולות הללו מקריית שמונה מלמדים לאן הרוח נושבת. סוגיית ההישענות על קולות הערבים תהפוך לאחת הסוגיות הנפיצות במערכת הבחירות. נתניהו כבר מזהה זאת ומחדד בכל הזדמנות את הדילמה שתונח בפני הבוחרים: האם תבחרו במי שהוביל את המערכה מאז הטבח או מי שיקים ממשלה על בסיס "ברית האחים המוסלמים". מתברר שהמסר הזה מחלחל היטב לשטח.

גם בנט מבין זאת, ולכן מיהר השבוע להצהיר שלא ישב עם הערבים ולא יישען על קולותיהם. בכנס פעילים סגור בראשון לציון, הודה לראשונה כי הוא מודע לכך שפעל בניגוד לרצון בוחריו כשהקים את ממשלת בנט-לפיד בתמיכת רע"ם. "אני כואב את זה שהכאבתי לאנשים, אבל עומד מאחורי ההחלטה", אמר.

לדבריו, גם נתניהו ניסה אז להכשיר את מנסור עבאס. "הוא תיאר אותו כמו 'סאדאת – מנהיג חדש ושונה'". סיפר בנט ואמר כי באותה עת תמכה גם תקשורת ימין במהלך הזה וחלקם ציינו שזה המשך ל"הסכמי אברהם".

אלא שמאז השבעה באוקטובר, כך טען בנט, המציאות השתנתה: "אין מנדט להקים ממשלה שמושתתת על מפלגות ערביות. נקים ממשלת אחדות לאומית, ציונית, על בסיס ברית המשרתים".

הבעיה היא שהמספרים לא מסתדרים. לפי הסקרים, לבנט אין שום אפשרות להקים ממשלה כזו בלי חרדים ובלי ערבים. גם המצביעים יודעים זאת, ולוקחים את הצהרותיו בעירבון מוגבל  במיוחד נוכח עברו בהבטחות שלא קוימו.

הרצון של בנט הוא להיות המפלגה הגדולה בגוש האופוזיציה ולקבל ראשון את המנדט מידי הנשיא להקמת הממשלה. אם אכן יעמוד בדבריו להקמת ממשלת אחדות לאומית, הוא יפנה לליכוד בהצעה להצטרף אליו. הליכוד מן הסתם יסרב, ובנט יתלבט: האם להחזיר את המנדט לנשיא, שיפנה לנתניהו ואז בעצם הוא ימשיך לכהן הלאה בתפקידו בין סבבי הבחירות. או שבנט יפנה לערבים ויגיע איתם להסכם (עליו רמז איזנקוט): הימנעות בהצבעה הראשונה על הקמת הממשלה, ואישורה ברוב קולות בכנסת (פחות מ-61).

בנט יוכל לומר: "הנה הערבים לא נכנסו לממשלה", וכך יוכל לשוב ולזכות בכהונה שנייה של רמייה. "שקרן נשאר שקרן", מזכירים במערכת הפוליטית.

גם בשמאל חוששים מהפרת הבטחות של בנט: הוא ילך בסוף עם נתניהו   

שר התפוצות עמיחי שיקלי, שישב בעבר במפלגתו של בנט ומכיר אותו מקרוב, אינו מתרשם מהבטחותיו ומהחרטה שהביע על שיתוף הפעולה עם רע"ם בממשלה הקודמת.

"בנט מצליח לשקר גם לגבי השקרים שלו", אומר שיקלי. "הוא התחייב לממשלת ימין על מלא, הבטיח שלא יאפשר ללפיד להיות ראש ממשלה גם לא ברוטציה, והצהיר שלא ידרוש את ראשות הממשלה עם פחות מעשרה מנדטים, כי זה לא דמוקרטי. שורה שלמה של הבטחות, שכל אחת מהן הופרה. מנסור עבאס היה רק פרט אחד בתמונה. מבחינתי, כל מה שהוא אומר זה כמו אוויר".

שיקלי, שיורה לכל הכיוונים כשהוא נדרש לנושא, מחריף את הטון: "רמת האמון שיש לי במה שהאדם הזה אומר היא מתחת לאפס. הייתי לידו וראיתי איך ברגע שהבין שהוא לשון המאזניים ויכול לקחת את ראשות הממשלה, לא עניין אותו מה אמר קודם לבוחרים ביו"ש או לבני נוער. הכול נמחק".

בימין מסכמים זאת במשפט פשוט: מי ששיקר פעם אחת ישקר שוב. אותו אדם שהקים ממשלה על האצבעות של מנסור עבאס עומד היום על במה ומוכר מחדש את אותה סחורה. "בנט לא משקר בטעות", אומרים שם, "זו שיטה. כך הוא הגיע לראשות הממשלה עם שישה מנדטים".

המעניין הוא שהחשד הזה כבר לא מוגבל לימין. גם פרשנים בצד השמאלי של המפה מודים בחצי פה: "אם הוא שיקר לימין, אין סיבה שלא ישקר גם לנו". באופוזיציה חוששים שבסוף עוד יבצע סיבוב פרסה פוליטי וישב באותה ממשלה עם נתניהו.

לדבריהם, אם בנט יעמוד בהתחייבותו שלא לשבת עם המפלגות הערביות והמפלגות החרדיות, הרי שאפשרות היחידה שנותרה לו היא ממשלה עם נתניהו. עובדה היא שלמרות פניות חוזרות ונשנות אליו, הוא נמנע מלהתחייב באופן פומבי וברור, שלא ישב עם נתניהו, ומותיר את האפשרות הזו פתוחה. "אתה לא יכול לומר שאתה תקים ממשלה, ובמקביל לסגור את כל הדלתות לשותפות אפשריות", הם אומרים, ומיד מזכירים את הפרת ההבטחות של בנט בסבב הקודם. 

בליכוד עוקבים בהנאה אחר ההתגוששות הזו ומחדדים את קו הקמפיין: "אסור להאמין לשקרים שלו. הקואליציה היחידה שיש לבנט היא עם השמאל ואיחוד המפלגות הערביות. אנחנו לא נקים ממשלה עם נוכלים".

האירוניה היא שבנט עצמו דורש עימות פומבי מול נתניהו. בליכוד מחייכים ומתייחסים להצעה כמו עכבר שמזמין פיל לקרב. מבחינתם, אין שום סיבה שמדינאי ותיק ששינה את פני המזרח התיכון, יתעמת עם פוליטיקאי שהציבור כבר למד לקרוא לו בשמו.

גולן נגד המתנחלים, בנט נגד הערבים, איזנקוט נגד החרדים: כך נראה "גוש השינוי"

אם מישהו חיפש השבוע הוכחה לכך ש"גוש השינוי" עוד רחוק מאוד מלהיות גוש, הוא קיבל אותה בשידור חי, שעה אחר שעה. לא נתניהו פירק אותם, לא הקואליציה לחצה. הם עשו זאת לבד. הגוש הזה סדוק מבפנים ובעיקר מבולבל בתוכניותיו ובתגובותיו.

עוד לפני שאלת המנדטים ולפני הוויכוח על זהות המועמד לראשות הממשלה, המחנה שאמור להחליף את נתניהו עסוק בעיקר במלחמות פנימיות. כל אחד מושך לכיוון אחר, וכל אמירה דוחפת עוד בוחר פוטנציאלי החוצה.

יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן, האיש שמתקשה לשלוט בפיו, פתח את הסבב עם הצהרה שלפיה אם מפלגתו תעלה לשלטון, לא יועברו עוד כספים להתנחלויות. אמירה אידיאולוגית חדה, אולי טובה לפריימריז בשמאל, אבל רעילה לכל מי שמנסה להרכיב קואליציה רחבה במדינה שבה מאות אלפי אזרחים גרים ביהודה ושומרון.

בעיניו מדובר ב"קביעת סדר עדיפויות חדש". בעיני שותפיו לגוש זה מתנה לימין. לפיד מיהר להסתייג, הנדל תקף, ובנט ביטל בזלזול: "יש לו פה גדול, הוא יהיה שר האנרגיה בממשלה שאקים". במילים אחרות: אל תדאגו, גולן לא יהיה בעמדת השפעה.

בנט, מצדו, מתרברב ושוב מבטיח הבטחות ללא כיסוי. קשה לראות את גולן, שמקבל בסקרים מספר דו ספרתי, מסתפק בבדיקת מתח בלוחות חשמל. אל נתפלא אם בקרוב הוא יתחיל לייצר "אנרגיה שלילית" שתשרוף לבנט את הפיוזים. אם כבר אנרגיה, אז עד הסוף.

מהעבר השני, בנט עצמו מציב קווים אדומים משלו (כפי שנכתב לעיל): "לא ממשלה עם המפלגות הערביות". בכך הוא סוגר למעשה את אחת האופציות המרכזיות שעליה בנו חלק מחבריו למחנה, גולן ואיזנקוט. גנץ בירך על הפסילה, ועבאס ועודה הגיבו בזעם.

וכאילו לא די בכך, איזנקוט משיק קמפיין ראשון נגד החרדים, ליברמן כועס שלוקחים לו את  ההסתה, ובנט מוסיף עקיצה משלו. כך יוצא שהמחנה שאמור להרכיב ממשלה עם 61 אצבעות, פותח חזיתות מול מתנחלים, מול ערבים, מול חרדים ובעצם מול חצי מדינה.

גם ברמת ההתנהלות זה נראה כמו אלתור מתמשך. השבוע זה בא לידי ביטוי בדיון על החרמת ישיבת הכנסת לאחר שהשופט יצחק עמית לא הוזמן. ב"כחול לבן" מיהרו לפרסם הודעת חרם על ישיבת הכנסת, ובשאר מפלגות האופוזיציה זעמו וטענו שהדבר לא תואם. שוב הודעות סותרות, שוב תיאומים שמתפוצצים, ושוב כל סיעה מושכת לכיוון אחר.

שורה תחתונה: קואליציה לא בונים בסיסמאות אלא בחיבורים. אולם באופוזיציה עסוקים בעיקר בהצהרות וטו: זה לא עם ההוא, ההוא לא עם אלה, ואלה לא עם החרדים. כרגע, במקום לחבר, ראשי "גוש השינוי" עסוקים בלהבדיל ולהפריד. אם כך נראים היחסים ביניהם עוד לפני הבחירות, קשה לדמיין איך תיראה ישיבת ממשלה משותפת ביום שאחרי. לפני שהם מפילים את נתניהו, מוטב שיחליטו תחילה, אם הם בכלל מסוגלים לשבת זה עם זה.

לוח הנוכחות ריק, החשבונות מלאים: האופוזיציה נלחמת בעצמה במקום בממשלה

הכתבים בכנסת מכירים היטב את לוח הנוכחות, המראה בכל רגע נתון כמה חברי כנסת שוהים במשכן. בלוח הזה מובילה כמעט תמיד הקואליציה, אף שיש בה שרים שמרכז פעילותם מחוץ לכנסת. אחד המבקרים סיפר השבוע כי בדק את הנתונים לאורך זמן, ולא מצא אפילו פעם אחת שבה מספר חברי האופוזיציה עלה על מספר חברי הקואליציה. "בקדנציה הקודמת, כשהליכוד היה באופוזיציה, הם מילאו את המליאה עד האחרון שבהם, עד שהפילו את הממשלה", הזכיר.

אלא שהבעיה של האופוזיציה איננה רק פיזית, אלא בעיקר נפשית ופוליטית. במקום להיראות כאלטרנטיבה שלטונית, היא נראית כמו אוסף חמולות מסוכסכות. המטרה השבוע הייתה יאיר גולן: בנט, ליברמן, לפיד וגנץ התחרו מי יגנה אותו יותר. גולן היה שמח לשחזר את סיסמת "יומרץ רבין" ולהפוך ל"יוגלן בנט", אבל בנט וליברמן כבר חילקו לו תיקים זוטרים: שר האנרגיה או איכות הסביבה, העיקר שלא יוביל.

"לגולן אין קואורדינציה בין הראש לפה", תקף ליברמן. גולן השיב כי "רוצים את הקולות שלנו אבל לא את הערכים שלנו". במקביל מנסה גולן להתרחק מהמונח "שמאל", שלדבריו הפך למילת גנאי. בינתיים גם מביתו פנימה מצבו לא פשוט: מרצ מסרבת לפתוח את ההסכם, ומאיימת בריצה נפרדת.

ובזמן שכולם עסוקים בגולן, אף אחד לא סגור על גדי איזנקוט. באופוזיציה מודים שהוא מדשדש סביב תשעה מנדטים. הוא מדבר על איחוד עם בנט ולפיד, אך בנט רוצה אותו בלי לפיד כדי לא להבריח מצביעי ימין. ליברמן מצדו בכלל דוגל בריצה נפרדת בחמישה ראשים, ההערכה היא שאיזנקוט מנסה לצבור כוח בסקרים כדי להגיע חזק לקראת כל איחוד שיהיה על הפרק. וכך, במקום חיבורים, נוצרים עוד ועוד קווים אדומים.

גם בתוך "הדמוקרטים" נפתחה חזית נגד לפיד, כשפעיל המחאה, משה רדמן, קרא לו לפרוש  לאחר הפסדיו התכופים לנתניהו במשך 13 שנים: "שים את המפתחות, ולך הביתה". הדובר של לפיד בתשובה: "רדמן טיפוס מסוכן שעושה נזק למחנה השינוי".

ובינתיים בנט כבר מגייס יועצי-על אמריקאים מכוורת טראמפ, כאילו הקרב הוא על הבית הלבן,  בזמן שבבית שלו עצמו אין הסכמה מי מוביל. ומנגד, המפלגות הערביות דווקא מתלכדות. בזמן ש"גוש השינוי" מתווכח, אחמד טיבי מדבר בגלוי על "פתרון פרלמנטרי" ועל 15 מנדטים שיכריעו את הכף, כנראה באמצעות הימנעות בהצבעה על הקמת ממשלה.

שורה תחתונה: אין כאן אלטרנטיבה שלטונית, אלא אוסף מפלגות שמנהלות קמפיין זו נגד זו.

מהפגנות בקפלן ועד המנהרות בעזה: כך הפכה המחאה ממחלוקת פנימית למודיעין לאויב

עם פתיחת מעבר רפיח השבוע, אפשר לנסות ולהתחיל לסכם את מה שקרה כאן. יש להניח בוודאות שספרים רבים עוד ייכתבו על המלחמה והטבח. אולם אחת השאלות שירדפו את ההיסטוריונים תישאר תלויה באוויר: מדוע חמאס בחר דווקא בעיתוי ההוא, שמחת תורה תשפ"ד, לצאת למתקפה. מדוע דווקא אז.

המסמכים שנתפסו במנהרות, התיעוד המצטבר והציטוטים בזמן אמת מציירים תמונה לא נוחה: הקריאות של אנשי המחאה והשמאל לאי התייצבות, האיומים בהשבתת מערכים צבאיים וההצהרות על "פגיעה בכשירות הצבא", לא נשארו בתוך האולפנים והכיכרות. הם חצו את הגבול.

מה שנאמר כאן כהפחדה פוליטית, כדי לגרום לנתניהו וליריב לוין לחזור בהם מ"המהפכה המשפטית", נשמע שם כהערכת מצב צבאית. בישראל קראו לזה "מאבק אזרחי לגיטימי", היועמ"שית קראה לזה "אין מחאה ללא הפרעה ציבורית", ובעזה קראו לזה: הזדמנות.

לא מדובר בפרשנות בדיעבד. כבר בזמן אמת הזהירו ראשי מערכת הביטחון מפני פגיעה בכשירות. שר הביטחון דאז גלנט כינה זאת "סכנה מוחשית". הרמטכ"ל דאז הרצי הלוי התריע שהאויבים מזהים חולשה. נתניהו רעם אז בקולו, ובהדלפות שיצאו מישיבת הממשלה דובר על כך שלראשונה ממש צעק: "הקריאות לסרבנות פוגעות ישירות בהרתעה". אפילו אותם פרשנים שמכחישים היום ואומרים שאין כל קשר בין המחאה למתקפה, התריעו אז שהמילואים מתפוררים ושהצבא נחלש.

וכך, כאשר במדינת ישראל נמשך הוויכוח הפנימי האם מדובר ב"מחאה" או ב"סרבנות", חמאס פשוט הקשיב. לפי העדויות, יחיא סינוואר עקב מדי ערב אחרי מהדורות החדשות. הוא לא היה צריך מרגלים. הוא קיבל הכול בשידור חי: טייסים שמפסיקים להתייצב, אלופים במיל' שמדברים על אובדן כשירות, ושדרנים שמכריזים "אין לנו חיל אוויר". מבחינתו זו לא הייתה מטאפורה. זו הייתה הערכת מודיעין שהתפרשה כחולשה.

חשוב לציין שחמאס לא החליט לתקוף בגלל כתבה או נאום. הוא בנה במשך שנים את התוכנית. אבל הוא כיוון את השעון שלו לפי הרגע שבו הצד השני נראה מפולג, עייף ובעיקר עסוק בעצמו. כשהשעון הזה הראה שיא מחאה, שיא סרבנות ושיח בלתי פוסק על "קריסת כשירות הצבא" – הגיעה מבחינתו שעת הכושר.

אין מדובר בתיאוריה. זו קריאת מציאות פשוטה: האויב לא מחפש את היום שבו הצד שמולו חזק. הוא מחפש את היום שבו הצד השני נראה חלש. והיום הזה, למרבה הכאב, שודר בישראל מדי ערב והגיע לשיא לפני הטבח.

מסמכי השלל חושפים: חמאס המליץ להמתין עם המתקפה עד שהסרבנות תעמיק

מי שטוען שאין קשר בין הסרבנות לעיתוי המתקפה, מוזמן לעיין במסמכים שנתפסו. לא בפרשנויות, לא בסיסמאות, אלא במסמכי מודיעין של חמאס עצמו.

באחד מהם, שנשלח בקיץ שלפני המלחמה להנהגת הארגון, נותחו בפרטי פרטים נתוני המחאה במדינת ישראל. החומר שנמצא במנהרות חמאס מלמד שהארגון עקב באובססיביות אחרי הנעשה כאן. לא רק אחרי הפוליטיקה, אלא אחרי הכשירות הצבאית. דוחות מודיעין פנימיים שלהם ניתחו כמה טייסים מפסיקים להתייצב, כמה אנשי מילואים מצטרפים ל"אחים לנשק", ומה המשמעות של ירידה של 15-25 אחוזים במערך האוויר. כן, כך בפשטות, ספר החמאס טייסים.

המסמך קובע שהמשבר הפנימי פוגע בלכידות ובמוכנות, וממליץ להימנע מעימות מידי, כדי "לאפשר למשבר להעמיק עוד יותר". במילים אחרות: לא למהר אלא לחכות שהישראלים ימשיכו לפרק את עצמם. זו הייתה התפיסה האסטרטגית של האויב. באותו זמן הם המשיכו באימונים לאורך גדר הרצועה, הרגילו את הצד הישראלי שמדובר בהפגנות בלבד, והמשיכו לעקוב אחר התפשטות המחאה והשלכותיה.

כאשר בכירים במחאה דיברו על "סוף צבא העם" ועל "אובדן יכולת מבצעית", זה ייצר כותרות במדינת ישראל, אבל בעזה זה נכנס לישיבת מטה. שם לא התווכחו האם זו דמוקרטיה או מחאה. שם שאלו רק דבר אחד: האם זה הזמן לתקוף.

במקביל גם אחרי המתקפה המשיכו ונשמעו הרמזים: דוברי חמאס תיארו את צה"ל כ"שחוק מבפנים" ואת ההנהגה כחלשה. בכירים הודו שהמתינו לרגע שבו ישראל שקועה במשבר פנימי. אף אחד מהם לא השתמש במילה "סרבנות" במפורש, אבל כולם דיברו על אותה תחושה: ישראל מפולגת ופחות כשירה. הסרבנות שימשה את החמאס שחיפש בדיוק את הסדק הזה.

שורה תחתונה: החמאס לא בנה את כוחו רק בגלל ההפגנות. אבל הוא בחר את הרגע בגללן.

האבסורד של האופוזיציה: אתמול "להפסיק הכול", היום "כישלון מדיני"

יש משהו כמעט סוריאליסטי במה שקורה כאן בשבועות האחרונים, שבהם התנהלו הדיונים על המעבר לשלב ב' של ההסכם בעזה ופתיחת מעבר רפיח, לאחר החזרת כל החטופים.

אותם קולות שזעקו במשך חודשים ארוכים "עסקה בכל מחיר", "להפסיק את המלחמה עכשיו", "לא משנה כמה נשלם, רק תחזירו את החטופים", הפכו בן לילה למבקרי על של כל צעד מדיני. פתאום פתיחת מעבר רפיח נחשבת ל"כניעה", ועדת הטכנוקרטים היא "כישלון" והמעבר לשלב הבא הוא "התרפסות".

אותם אלה שהיו מוכנים לוותר למען החטופים על ציר פילדלפי, בטענה שהוא לא "סלע קיומנו" הפכו לפתע את מעבר רפיח ל"ציפור הנפש". כל זה מביא לשאלה המתבקשת: האם אתם לא דרשתם בדיוק את זה? האם אתם לא הסברתם שאין מחיר יקר מדי? שאין זמן למלחמה? שחייבים לעצור הכול וללכת להסכם? והנה עכשיו כשהמחיר מגיע, אתם מופתעים שיש מחיר?

האבסורד הזה שודר גם החוצה (כפי שתואר בהרחבה לעיל). אותה תופעה של "בכל מחיר", ואותה רטוריקה של בהילות, קריסה ואובדן הדרך, לא נשארו בתוך גבולות ישראל. הן שודרו החוצה.

וכך, כאשר משדרים לעולם ולאויב עייפות ופילוג ומוכנים לוותר על הכול, אל נתפלא שמישהו מעבר לגדר הסיק מסקנות. האבסורד כפול: אותם אנשים שתרמו, במודע או שלא במודע, ליצירת תחושת ההתפוררות, הם גם הראשונים להאשים אחר כך ב"כישלון מדיני". אתמול הם דרשו להיכנע והיום תוקפים על עצם הכניעה.

השורה התחתונה פשוטה ביותר: מי שדרש עסקה בכל מחיר, לא יכול לטעון עכשיו שהמחיר גבוה מדי. אי אפשר גם ללחוץ על הבלמים וגם להאשים את הנהג שהרכב נעצר. בקרוב מאוד הוויכוח הזה יעבור מהאולפנים לקלפיות. ושם, הציבור יצטרך להחליט: האם המחיר של "בכל מחיר" היה שווה את התוצאה.

כך מתקרבים למשבר החוקתי: אכיפה סלקטיבית, פסיקות מתערבות וחקירות מתוזמנות

המערכת המשפטית עמדה השבוע במוקד שורה של החלטות בעלות השפעה ישירה על הזירה הפוליטית ועל המשבר החוקתי שבדרך. זה החל בפסילת החלטת הממשלה על סגירת גל"צ. שרים קראו שלא לציית לפסיקה, אך בפועל אין להם מה לעשות. התחנה הצבאית ניצלה לפי שעה.

בד בבד, ואולי לשם איזון, דחה בג"צ ברוב 3:2 החלטה קודמת שלו וקבע שאין צורך בהליך תחרותי למינוי נציב שירות המדינה. בדעת מיעוט נותרו השופטים עמית וברק-ארז. עמית דיבר על "ספינה המשייטת במים סוערים", אך התעלם מהקברניט שמכניס אותה במו ידיו לסערה ומקרב את המשבר החוקתי.

בהמשך הוציא בג"צ צו על תנאי לראש הממשלה לנמק מדוע לא יפטר את השר בן גביר, לבקשת היועמ"שית, וקבע הרכב מורחב של תשעה שופטים. מזכיר הממשלה כבר הבהיר כי פסילה כזו תוביל למשבר חוקתי. בקואליציה מזכירים שאין לבג"צ סמכות לכפות הדחת שר, בוודאי כשלא הוגש כתב אישום. בן גביר הודיע שלא יתפטר. בתווך הסתיימה חקירת פרשת הפצ"רית, והחומר הועבר ליועמ"שית משרד המשפטים  וגם זה מוסיף שמן למדורה.

ואם לא די בכך, פרשת אחיו של ראש השב"כ, החשוד בהברחת סיגריות לעזה בזמן מלחמה, הפכה מיד לכלי ניגוח נגד ראש הארגון. האירוניה: זיני עצמו תמך בהחמרת הענישה למבריחים. למרות זאת, פרקליט המדינה ניסה לייחס לאח עבירה קיצונית של "סיוע לאויב בשעת מלחמה",  סעיף שנראה מנותק מהפרופורציה ביחס לעבירת הברחה.

לתקשורת היה נוח לקשור את ראש השב"כ לפרשה, בעוד שהתעלמה מגניבת האפוד בידי בנה של היועמ"שית. שם לא הוזכר הקשר המשפחתי ולא נפתחה סערה ציבורית.

סביב כל הסיפור הזה מריח משהו בעייתי: החלטת ועדת גרוניס למינוי ראש שב"כ כוללת סעיף חריג על "מעשים קיצוניים של בני משפחה" שעלולים להביא לסיום כהונה. מעניין כיצד נכתב סעיף כה מדויק מראש. האם למישהו היה מידע מוקדם? נדמה שהמטרה סומנה עוד קודם.

שורה תחתונה: האחריות הפלילית אינה נמדדת לפי חומרת המעשה אלא לפי זהות פוליטית. זיני לא צריך לשלם על מעשי אחיו, כשם שהיועמ"שית אינה אמורה לשלם על מעשי בנה. זו לא אכיפה שוויונית, אלא מערכת מוטה שמקרבת אותנו צעד נוסף אל המשבר החוקתי.

והיו שאמרו במשובה, כי זיני האח הזיק באמצעות הסיגריות לבריאות של העזתים ולכן הוא צריך לקבל פרס הצטיינות ולא כתב אישום.

חסימות כן וחסימות לא: כשזה קפלן זו "מחאה", כשזה ימין זו "חקירה"

גם השבוע המשיכה התקשורת לעסוק בחסימתו של אהרן ברק, על ידי איש הימין מרדכי דוד. במופע הצביעות, שכלל הוזלת דמעות תנין וטענות בנוסח הקוזק הנגזל, גינו את החסימה של "ניצול השואה" ברק ושכחו את מה שעוללו מפגיני המחאה בחסימות הכבישים ובשריפות בצמתים. באופן זה הזיקו, בין השאר, לקשישים ולניצולי שואה, חלקם דיירים המתגוררים סמוך לביתו של ראש הממשלה. "אני ואשתי מעל גיל 90 ולא יכולים לישון בלילה בגללם", העיד אחד השכנים, ניצול שואה בעצמו.

"זה לא אותו דבר", ניסו לטעון באופוזיציה, כשהם מגובים באנשי תקשורת. בכך הזכירו את תשובתו הכסילה של לפיד: "הם אנשים אחרים", בהתייחסו לאיפה ואיפה באכיפה. כדי להמחיש את מופע הצביעות של השמאל בעניין "איסור לחסום ניצולי שואה", סיפק השבוע העיתונאי ידידיה מאיר עדות אישית ומטלטלת שקיבל מהרב צבי לאו, בנו של הרה"ר לשעבר, הגאון רבי ישראל מאיר לאו שליט"א.

הרב, ניצול שואה בעצמו, החמיץ טיסה קריטית לשליחות בקהילות יהודיות באוסטרליה בשל חסימת כבישים של מפגיני "כוח קפלן". המקרה אירע בקיץ 23, חודשים ספורים לפני הטבח, בעיצומן של המחאות נגד הרפורמה המשפטית. באותה עת נקלע רכבו למצור מכוון באזור מחלף איילון. בני המשפחה פנו בתחנונים אל המפגינים שחסמו את הציר והסבירו כי ברכב יושב אדם מבוגר, דמות רבנית בכירה וניצול שואה, הזקוק להגיע בדחיפות לטיסתו.

אלא שלמרות ההסברים על חשיבות המשימה הציבורית והפגיעה האישית, נתקלו בני המשפחה בסירוב עיקש ובחוסר אמפתיה. המפגינים, לבושי חולצות המחאה, מנעו את המעבר במשך דקות ארוכות, דבר שהוביל לאובדן הטיסה ולנזק ממשי לקהילות הממתינות באוסטרליה.

הסיפור הזה הוצג, להבדיל כמובן, כמענה לזימונו לחקירה של פעיל הימין מרדכי דוד בגין חסימת אהרן ברק. זאת בעוד חסימות הכבישים של פעילי השמאל עברו ברובן המוחלט ללא תגובה פלילית או חקירות. "כשמזדעזעים היום מחסימת ניצול שואה מבוגר, אני נזכר במקרה ההוא שבו איש לא נחקר", סיפר.

שורה תחתונה: חומרת המעשה נשפטת לפי זהותו הפוליטית של המפגין ולא לפי הפגיעה הנגרמת לציבור. מדובר במערכת אכיפה מוטה הדורשת בדק בית.

בקצרה

שב לקיאו: הקלטת "ראש שבט הקפלניסטים" אהוד ברק על הצורך להשתלט על הרבנות והגיור כדי להביא לכאן "תנועה המונית של גויים בניגוד למה שעשו אבותינו שהביאו עולים מארצות המזרח", שולחת אותנו היישר להתנצלותו הפוליטית בעבר בפני עדות המזרח. מסתבר שהחרטה הייתה זמנית, אבל התוכנית לשנות את פני המדינה קבועה. אם הולכים לאמירות היסטוריות, האמירה של נתניהו ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודי" נראית פתאום אקטואלית מתמיד.

חובות האתמול והיועצים של מחר: נפתלי בנט מתחמש ביועצי-על אמריקנים (ג’ורג’ בירנבאום וטוני פאבריציו) שעבדו עם טראמפ ונתניהו, כדי לסמן לאן הוא שואף לחזור. השאיפות אמנם בשמיים, אבל על הקרקע נותרו חובות ענק של מפלגותיו הקודמות למדינה. לפני ששוכרים מומחים שיסבירו איך "מנצחים" קמפיין, כדאי להתחיל בלשלם את חשבון הקמפיינים הקודמים.

החלב שנשפך: שביתת הרפתנים הסתיימה השבוע תוך יום אחד, והותירה את הצרכנים עם מקררים עמוסים בקרטונים שנרכשו בפאניקה. הלקח ברור: בפעם הבאה שמאיימים עליכם במחסור, קחו נשימה עמוקה. חבל לבכות על חלב שנשפך, ועוד יותר חבל על הכסף שנשפך בגלל כותרות מלחיצות.

פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'

רשויות הביטחון בטורקיה פרסמו היום (שישי) הודעה לפיה הצליחו לשים את ידן על תא ריגול מורכב שהופעל, על פי החשד, על ידי המודיעין הישראלי.

מהפרטים הראשונים עולה כי מדובר ברשת שפעלה במדינה באין מפריע תקופה ממושכת ביותר, "החל משנת 2012", ובמהלך שנות פעילותה ריכזה מאמצים חריגים בניסיונות "לחדור לשרשראות אספקה ולרגל אחר מטרות ויעדים פלסטיניים".

על פי הדיווחים בכלי התקשורת הרשמיים בטורקיה, התא פעל בשיטתיות באמצעות הקמתן של "מספר חברות קש ששימשו ככיסוי לאיסוף מודיעין על אזרחים פלסטינים". אותן חברות מסחריות לכאורה הוקמו במטרה אחת: "להסוות את הקשר למודיעין הישראלי ולאפשר איסוף נתונים על יעדים נבחרים". החקירה הטורקית מעלה כי הרשת לא הסתפקה רק במעקבים ואיסוף מידע, אלא ניסתה לבצע פעולות אופרטיביות מורכבות בעלות אופי צבאי וטכנולוגי.

בדיווחים המקומיים בטורקיה נטען כי חברי התא "ניסו לייצא רכיבים של כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים)", תוך תכנון קפדני של הקמת "חברות קדמיות שמטרתן לחדור לשרשראות אספקה". מדובר בעליית מדרגה משמעותית בחשדות, שכן בטורקיה מעריכים כי היעד הסופי היה שיבוש או שליטה על רכיבים קריטיים בתעשיות הביטחוניות או בנתיבי אספקה רגישים.

הפרט המרתק ביותר שנחשף בדיווחי רשויות הביטחון בטורקיה נוגע לאסטרטגיית הפעולה של הרשת. לפי החשד, "שיטת הפעולה המתוכננת של התא דמתה לאופן שבו הועברו מכשירי הביפר לחיזבאללה בלבנון". המטרה המרכזית שעמדה לנגד עיני המפעילים, כך לפי הטורקים, הייתה "להשתלב בנתיבי האספקה של רכיבים רגישים" ובכך ליצור יכולת השפעה או חבלה עתידית בציוד קריטי, תוך ניצול המעטפת העסקית של חברות הקש שהקימו לאורך השנים.

ניתוח נרחב וחדשותי שפורסם היום ב"ניו יורק טיימס" חושף כי איראן מפגינה יכולת שיקום מרשימה במיוחד בכל הנוגע למתקניה לייצור טילים בליסטיים, אלו שנפגעו באופן משמעותי בתקיפות ישראליות ואמריקניות במהלך "מבצע עם כלביא". הדיווח, המבוסס על תצלומי לוויין ומודיעין מערבי, מצייר תמונה של עדיפות איראנית ברורה: שיקום מיידי של מערך הטילים מול קיפאון כמעט מוחלט באתרי הגרעין המרכזיים.

על פי הניתוח המקיף שערך ה"ניו יורק טיימס", עבודות התיקון ביותר מ-12 מתקני טילים החלו כמעט מיד עם סיום סבב הלחימה שהתרחש בחודש יוני. הממצאים הדרמטיים ביותר עולים מאתר הניסויים שאהרוד, הנחשב למפעל הטילים הגדול ביותר של איראן, המבוסס על דלק מוצק. "צילומי הלוויין מראים כי המבנים שהושמדו כליל ביוני כבר נבנו מחדש ועומדים על תלם", נכתב בעיתון, שהוסיף וציין כי האתר "הפך למבצעי שוב בתוך חודשים ספורים".

ראיה נוספת לפעילות הענפה באתר התגלתה כבר בחודש שעבר, כאשר תועד פינוי שלג מגגות המבנים החדשים, מה שמעיד על פעילות פנימית אינטנסיבית. מומחים ששוחחו עם ה"ניו יורק טיימס" הדגישו כי איראן רואה בטילים את "תעודת הביטוח" שלה, ולכן הרתעת ישראל באמצעות איום בשיגור טילים נתפסת בעיניה כעדיפות דחופה יותר מאשר שיקום אתרי הגרעין.

התמונה המתקבלת מאתרי הגרעין המרכזיים – נתנז, איספהאן ופורדו – שונה בתכלית, כך חושף ה"ניו יורק טיימס". בניגוד לתנופת הבנייה במערך הטילים, נראה כי למרות חלוף חודשים רבים מאז התקיפות, שלושת מתקני ההעשרה נותרו ברובם הגדול לא מבצעיים. ניתוח העיתון מצביע על כך שבמקום להשקיע בבנייה מחודשת של צנטריפוגות ההעשרה, האיראנים מתרכזים בעיקר ב"כיסוי עקבות".

בנתנז ובאיספהאן, כך מפרט הדיווח, "הוקמו מבני גג לבנים מעל אזורי ההריסות, ככל הנראה כדי להסתיר את עבודות פינוי הציוד או כדי למנוע מלווייני ריגול לאמוד את הנזק הפנימי". באיספהאן אף תועדו "ערמות עפר טריות המכסות את הכניסות למנהרות", פעולה שלפי ה"ניו יורק טיימס" מעידה על ניסיון מובהק "להגן על נכסים יקרים, כמו אורניום מועשר, מפני תקיפות עתידיות של ממשל טראמפ".

גורמי מודיעין מערביים, המצוטטים אף הם ב"ניו יורק טיימס", מציינים כי עד כה ישנם "סימנים מועטים בלבד לכך שאיראן הצליחה לשקם את יכולתה להעשיר דלק גרעיני או לייצר ראש קרב גרעיני". הפעילות המעטה שנצפתה באתרי הגרעין מוגדרת בדיווח כ"ייצוב השטח" – כלומר, פינוי הריסות ומילוי מכתשים – ולא כבנייה מחדש של תשתיות טכנולוגיות מורכבות. עם זאת, ה"ניו יורק טיימס" מציין התפתחות מסתורית במתחם הצבאי פרצ'ין, אתר ששימש בעבר לניסויים בנשק גרעיני. לאחרונה נבנה שם "מבנה גלילי באורך של כ-45 מטרים". למרות שייעודו של מבנה זה אינו ברור באופן ודאי, "עצם הבנייה באתר ששימש בעבר לניסויים בנשק גרעיני מעוררת דאגה עמוקה בקרב מומחי גרעין ששוחחו עם העיתון", מסכם הדיווח.

הרוח הקרירה של סלבודקה ליטפה את פניו של רבי אייזיק שר זצ"ל. הרופאים, שדאגו לבריאותו של ראש הישיבה הנודע, ציוו עליו לצאת מדי יום לשאוף אוויר צח. אך רבי אייזיק, שכל מהותו הייתה חינוך, לא בזבז רגע; הוא הפך את הטיול הרפואי לשיעור חי בנפש האדם, כשהוא מצרף אליו בכל יום תלמיד אחר לשיחה עמוקה.

באותו יום, בעודם פוסעים ברחוב, הגיחה מפינת הסמטה אישה צעירה. היא דחפה עגלת תינוק במהירות מסחררת, עיניה ממוקדות במטרה נעלמה, פילסה דרך בנחישות מבלי להביט לצדדים. במרוצתה, כמעט והפילה את ראש הישיבה הישיש.

התלמיד שנלווה אליו הזדעזע. דמו רתח בקרבו על ביזיון התורה ועל חוסר הזהירות. "וכי כך הולכים ברחובה של עיר?!" קרא בכעס, "הלא היא עלולה הייתה לגרום לנזק בלתי הפיך! מי הרשה לה להידחף כך בחוצפה? יש כאן רבנים, וגם לאנשים אחרים צריך לתת כבוד…"

רבי אייזיק שתק. הוא המתין עד שסערת רגשותיו של התלמיד תשכך, ואז אמר ברוגע: "לא אענה לך על טענותיך. רוצה אני לדבר לעצמי, ואם תסכים לשמוע – מה טוב ומה נעים".

התלמיד השתתק, ורבי אייזיק החל למנות את סדר יומו: "התעוררתי בבוקר, הודיתי לה' על שנת הלילה ועל החזרת הנשמה. נטלתי ידיים, התפללתי, סעדתי ארוחת בוקר כדי שיהיה לי כוח לעבוד את הבורא, ובירכתי ברכת המזון בכוונה. כעת אני כאן, מקיים את מצוות הרופאים. אלו מעשים נפלאים, ובוודאי אקבל עליהם שכר – אולם, שים לב: כל המעשים הללו נעשו עבור נפשי שלי. עד לרגע זה, לא הטבתי עם אף אדם אחר בעולם".

הוא הפנה את מבטו לעבר הדמות המתרחקת עם העגלה והמשיך: "ואילו הגברת הזו? הבוקר שלה התחיל עוד מאתמול. היא קיבלה את הילדים, שיחקה איתם, בישלה, קילחה, סיפרה סיפור והשכיבה לישון. היא המתינה לבעלה שיחזור מהכולל, דאגה לארוחתו, ניקתה את הבית והכינה את ארוחת הצהריים להיום. כשסוף סוף עלתה על יצועה, התעורר ילד אחד בבכי. היא הייתה יכולה לשלוח את בעלה, אך היא חסה על תורתו וקמה בעצמה. ושוב ילד שני ביקש לשתות… כך נדדה שנתה עד הבוקר".

"הבוקר היא כבר הספיקה להכין כריכים, לתלות כביסה, להלביש ולשלוח את כולם למסגרות. ואז, כשהטלפון מהמנהלת ביקש ממנה לבוא למילוי מקום, היא גייסה כוחות אחרונים כדי לסייע בפרנסת הבית שבעלה יוכל לשקוד על תלמודו. כעת היא רצה להפקיד את התינוק אצל המטפלת כדי לא לאחר. שמת לב כמה פעמים היא הטביעה את עצמה בחסד עבור אחרים? באיזו זכות אתלונן עליה שאינה נוהגת בי כבוד, כשאני עדיין לא עשיתי היום דבר עבור הזולת?!"

כאן טמון יסוד עצום בהסתכלות על החיים. התורה היא אמנם שיא השיאים, ו"אם לא בריתי יומם ולילה – חוקות שמיים וארץ לא שמתי". חז"ל אף מפליגים בשכרם של אלו המהנים תלמידי חכמים מנכסיהם או משיאים להם את בנותיהם, ואומרים על הלומד עצמו ששכרו כה גדול עד ש"עין לא ראתה אלוקים זולתך". אך גם הלומד הגדול ביותר, אם עוסק הוא רק בתורתו, דואג לשלמותו האישית.

לעומתו, אם בישראל היא מפעל חסד חי. גם אם אינה רשומה בשום ארגון התנדבותי, בתוך כתלי ביתה, הרחק מאור הזרקורים, היא מקימה אימפריה של נתינה.

רבי יעקב גלינסקי זצ"ל היה נוהג לספר בדרכו המופלאה כיצד הגיע לישיבת לייקווד והתבקש לשאת דברים בפני הנשים. הוא שאל אותן: "אילו הייתן מקבלות מכתב מהחזון איש שמתחיל במילים 'לכבוד ידידי', הלא הייתן מרחפות מאושר? ואם מאברהם אבינו או משה רבנו? בוודאי לא היה ניתן לדבר איתכן מרוב רוממות".

והנה, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו קורא לאשת תלמיד החכם: "ידידי". כך מובא בגמרא במסכת יומא (עז ע"א) על הפסוק בתהילים: "שוא לכם משכימי קום… כן ייתן לידידו שינא". רבי יצחק דורש שם: "אלו נשותיהן של תלמידי חכמים, שמנדדות שינה מעיניהן בעולם הזה וזוכות לעולם הבא".

המהר"ל מסביר שהמילה 'ידיד' מורכבת מפעמיים 'יד' – שתי ידיים השייכות לגוף אחד. האישה שמוותרת על נוחותה, שקמה בלילה לתינוק כדי שבעלה יוכל להתמיד בלימודו, שמוסרת את נפשה למען המשכיות התורה – היא הופכת לידידה של הבורא. אין צורך לקפוץ לים סוף כמו בנימין כדי להיקרא ידיד; מסירות הנפש היומיומית בתוך הבית היא הקפיצה הגדולה מכולן.

רבי יענק'לה סיפר כי פעם פגש יהודי בעל נכסים בניו יורק, נובהרדוקר בנשמתו, שתמך קבוע במוסדותיו. להפתעתו, אותו יהודי סירב הפעם לתרום. "מה קרה?" שאל הרב בדאגה. היהודי הסביר: "בתי התחתנה עם בחור מלייקווד. התחייבתי לתמוך בהם שלוש שנים, בתנאי שלאחר מכן יבוא החתן לעזור לי בעסקים. אמש היא התקשרה והתחננה בבכי: 'אבא, שמעתי את הרב גלינסקי מדבר על הזכות להיות ידידה של ה'. אני לא רוצה לוותר על התואר הזה! תן לנו עוד שנה של תורה'. לא יכולתי לסרב לה, וכעת כל כספי הולך לתמיכה בהם". רבי יענק'לה חייך במתק לשונו: "אמנם למוסדות שלי לא היה כסף, אבל זכיתי להביא עוד ידידה לריבונו של עולם!"

בפרשת יתרו נאמר: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". רש"י מדגיש: "בית יעקב" אלו הנשים – ולהן יש לומר קודם, ובלשון רכה. הסיבה לסדר המדויק הזה, כפי שמסביר רבנו בחיי, היא ש"האישה הטובה סיבה לתורה". הקדוש ברוך הוא מגלה למשה סוד: אם אתה רוצה דורות של תלמידי חכמים, עליך לפנות קודם ללב האישה. לה יש את הכוח להאהיב את התורה על בניה ועל ביתה.

זה היה המבט המזוקק של רבי אייזיק שר: ההבנה שהאישה אינה רק "מסייעת", אלא היא השותפה והידידה, זו שבידיה הופקד הכוח להפוך את הבית היהודי לאימפריה של חסד ותורה. כאשר היא מבינה את ייעודה, היא הופכת לתקווה הגדולה ביותר של עם ישראל – ממנה, ורק ממנה, תצא תורה.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל

סבב שיחות ראשון ומסקרן הסתיים היום (שישי) בעומאן בין משלחות מאיראן ומארצות הברית, בניסיון למצוא מוצא דיפלומטי למתיחות הגרעינית והכלכלית.

שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, שליווה את פתיחת המגעים במסרים פומביים, הבהיר כי "איראן נכנסת לדיפלומטיה בעיניים פקוחות וזיכרון יציב של השנה האחרונה". עראקצ'י הדגיש בדבריו את המחויבות לעקרונות המשטר וכתב: "אנו פועלים בתום לב ועומדים איתן על זכויותינו. יש לכבד התחייבויות. מעמד שווה, כבוד הדדי ואינטרס הדדי אינם רטוריקה – הם חובה ועמודי התווך של הסכם בר-קיימא". במקביל, משרד החוץ של עומאן אישר כי נערכו שיחות נפרדות עם שתי המשלחות במטרה לייצר נסיבות הולמות לחידוש המו"מ, תוך ציון הנחישות שגילו שני הצדדים להצלחת הדיונים.

לפי דיווח ב'ניו יורק טיימס', המסתמך על שלושה גורמים רשמיים באיראן, טהרן עשויה להציע השהיה ארוכת-טווח של תוכנית הגרעין שלה, בתמורה להסרת העיצומים האמריקניים המתמשכים שפגעו בכלכלת איראן. עם זאת, אותם גורמים ציינו כי יהיה קשה לראות התקדמות בנושא הטילים הבליסטיים ובפיקוח על מימון השלוחות האיראניות באזור.

מנגד, ברשת 'אל ג'זירה' פורסם מסמך המסגרת של המתווכות – טורקיה, קטר ומצרים – המציע מתווה נוקשה הכולל הפחתת העשרת האורניום, התחייבות לא להעשיר אורניום למשך שלוש שנים, והעברת המאגרים המועשרים למדינה שלישית. בנוסף, נדרשת איראן להתחייב שלא להעביר נשק לגורמים שאינם מדינות ולא להתחיל בשימוש בטילים בליסטיים.

המשלחת האמריקנית, הכוללת את המקורבים לנשיא ג'ראד קושנר וסטיב וויטקוף, מלווה גם בדרגים צבאיים בכירים. לפי דיווח ב'וול-סטריט ג'ורנל', במשלחת נמצא גם אדמירל בראד קופר, מפקד סנטקום (CENTCOM), מה שעורר את זעמם של האיראניים.

בתוך כך, בעוד איראן ביקשה בשיחות ״ערבויות מוחשיות״ להסרה מוחלטת של הסנקציות ושואפת לדון רק בנושא הגרעין, ארה"ב עומדת על הכללת סוגיות הטילים הבליסטיים והפעילות האזורית בדיונים. בישראל, שעוקבת מקרוב אחר המתרחש, העבירו לממשל מסר לפיו המצב הרגיש של המשטר מאפשר להפעיל לחץ כבד מבעבר כדי להשיג ויתורים משמעותיים יותר.

עתירה חדשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים חושפת נתונים מדאיגים על היקף הבנייה הבלתי חוקית ביהודה ושומרון והשלכותיה הביטחוניות. תנועת רגבים, בשיתוף המועצה האזורית שומרון, יצאה למאבק משפטי נגד שר הביטחון והמינהל האזרחי בדרישה לאכוף את החוק נגד בניין רחב ממדים שהוקם בשנה האחרונה בשטח C, מדרום לכפר שופה.

המבנה ממוקם במרחק של כ-100 מטרים בלבד מציר 557, כביש מרכזי שבו נרצח לפני כשנתיים לוחם המילואים אלחנן קליין הי"ד. על פי נתוני מחלקת המחקר של התנועה, נכון לספטמבר 2025 ישנם 11,337 מבנים במרחק 75 מ' בלבד מהכבישים המרכזיים ביו"ש (כמו 60, 90, 443), מה שמצביע על תופעה רחבה של השתלטות על תשתיות אסטרטגיות.

העתירה מגוללת שרשרת של פניות שהחלה כבר בינואר 2025, אז נשלחו חמישה מכתבי התראה שזכו להתעלמות, למעט תגובה בודדת של סגן ראש המינהל האזרחי שכינה את המבנה "חווה". יוסי דגן ראש מועצת שומרון תקף בחריפות את ההתנהלות: "זה מחדל ביטחוני מסוכן שמתרחש מול עיני המדינה.

מבנה בלתי-חוקי שמקבל שליטה על ציר מרכזי בשומרון, מטרים מהמקום שבו נרצח לוחם צה״ל, הוא איום ישיר על חיי האלפים שנעים כאן מדי יום. לא יייתכן שבשטח C, תחת אחריות ישראלית מלאה, הרשויות יבחרו לעצום עין ולהגדיר מבנה אסטרטגי כזה כ'חווה'. אנחנו לא נאפשר להקים כאן עוד מצפה טרור. אני קורא לרשויות: לעצור את העבודות מיד, להרוס את המבנה לפני האכלוס זו חובתנו הבסיסית לשמור על חיי האזרחים והחיילים שלנו."

בינתיים, תצלומי האוויר מוכיחים כי העבודות בשטח נמשכות באין מפריע והמבנה קרוב לאכלוס, מה שהוביל לדרישה לפתיחה בחקירה פלילית. רועי דרוקר, רכז יו"ש ברגבים, הוסיף: "מדובר בפיגוע בהתהוות תחת האף של מערכת הביטחון. לא מדובר ב'חווה' תמימה כפי שטוענים במינהל האזרחי בניסיון לטייח את המחדל, אלא בתוכנית אסטרטגית מסוכנת בבנייה צמודה לצירי התנועה. מי ששולט בכביש שולט בשטח, והעובדה שהבנייה נמשכת באין מפריע, למרות פניות חוזרות ונשנות לפני שנה, בציר בו נרצח לוחם מילואים, היא מחדל ותעודת עניות חמורה."

תאונת דרכים התרחשה הבוקר בלב העיר רמת גן, כאשר אוטובוס פגע במבנה ברחוב ביאליק. בשעה 11:03 התקבל דיווח במוקד 101 של מד"א במרחב דן על אוטובוס שהתנגש בבניין ברחוב ביאליק ברמת גן. חובשים ופראמדיקים של מד"א מעניקים טיפול רפואי ומפנים לבי"ח איכילוב אישה כבת 30 במצב אנוש. כוחות נוספים שהוזרמו למקום טיפלו בנפגעים נוספים ששהו בתוך האוטובוס ובסביבתו.

בסיכום האירוע נמסר כי חובשים ופראמדיקים של מד"א מעניקים טיפול רפואי ומפנים לבי"ח איכילוב סה״כ 10 פצועים, בהם: אישה כבת 25 במצב קשה עם חבלות בגפיים, שהייתה לכודה מתחת לאוטובוס. אישה כבת 60 במצב בינוני, ו-8 קל. מנהל מרחב דן במד״א אביחי חדד סיפר: ״מיד עם קבלת הקריאה בקו החירום 101 של מד״א הבנו שמדובר בתאונה קשה ולמקום נשלחו כוחות גדולים של אמבולנסים, ניידות טיפול נמרץ וכונני תגובה מהירה של מד״א שהגיעו במהירות למקום״.

הכוחות בשטח פעלו במהירות לחילוץ הצעירה שנלכדה תחת כלי הרכב. סגן מנהל מרחב דן במד״א ירון חתוכה סיפר: ״ראינו מתחת לאוטובוס צעירה כבת 25 לכודה כשהיא סובלת מחבלה רב מערכתית ובסמוך לאוטובוס אישה כבת 60 כשהיא בהכרה וסובלת מחבלות. העלנו אותם לאמבולנסים ולניידות בטיפול נמרץ ופינינו אותן בדחיפות לבית החולים. בנוסף טיפלנו ופינינו מתוך האוטובוס 8 פצועים קל שרובן נשים ומבוגרות״. בוחני התנועה של המשטרה בוחנים כעת את נסיבות התאונה.

ערב שבת שלום, פרשת השבוע – פרשת יתרו.

בשנת תשפ"א – שנת הקורונה, אבינו הגדול זצוק"ל הכ"מ אמר: בחוץ לארץ עשו את סעודת יתרו לזכר הפסקת המגפה, אז גם עכשיו כדאי לעשות את סעודת יתרו עם הילדים שיברכו בקול ויענו אמן בקול, וכך זה יביא ישועות לעם ישראל. כך אז פרסם מרן זצ"ל. וזו עצה טובה בכלל להביא ישועות לעם ישראל – לעשות את הסעודה הזאת עם הילדים שיברכו ויענו אמן, זה דבר גדול.

בפרשת השבוע אומרת התורה (י"ט, א') "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי". אומר ה'ילקוט שמעוני' (אות רע"א) "בחודש השלישי. בא חודש" – אומר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "כל כך חיכית למתן תורה, כל כך חיכית לחודש סיון, הנה בא החודש שכל כך חיכית לו". כמה הצימאון לטוב, הכמיהה לטוב, יש לזה כח עצום שהקדוש ברוך הוא מציין ומסמן את זה בתורה; "בא החודש שכל כך חיכית לו!".

והציפייה לטוב היא יוצרת. כאשר מתרכזים בטוב, מתרכזים בשאיפה להגיע לטוב, אז זה מפרק ומוריד את כל גורמי המחלוקת. ולכן "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שם ב'). אומרים חז"ל (סוף מסכת דרך ארץ זוטא) "הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חנייה אחת, עכשיו אתן להם את תורתי". כאשר מתרכזים כולם ביעד, בדבר שהוא משותף לכולנו – בדבר גדול, אז זה מסיר את המחיצות ומוריד את החילוקים הקטנים. כי אנחנו מתרכזים במשותף – במאחד הגדול והחשוב, וכל הדברים הקטנים הם סרים הצידה.

מוסיף אבינו הגדול בביאורו הנפלא 'בית נאמן' עה"ת (ח"ג עמ' תקכ"ב) כתוב "ויחן". מביא רש"י (כאן) "כאיש אחד בלב אחד". "כאיש אחד" – בדיוק גימט' "ספרד". "כאיש אחד בלב" – גימט' "אשכנז". אז כולם גם "ספרד" גם "אשכנז", כאיש אחד בלב אחד, אחדות שלמה.

יהי רצון שנזכה לראות בעינינו כולנו מאוחדים. ונזכה לקרב את הגאולה השלמה, במהרה בימינו, אמן.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, חשף אמש את המסמך שהעביר למבקר המדינה על אירועי ה-7 באוקטובר, הכולל ציטוטי קבינט שנחשפים לראשונה ושופכים אור חדש על המדיניות הישראלית מול חמאס לאורך העשור האחרון ומציג פרוטוקולים שטרם נראו.

המסמך חושף כיצד לאורך שנים, מערכת הביטחון ושרי הקבינט שללו פעם אחר פעם את האפשרות של כיבוש הרצועה, בעוד ראש הממשלה דחף לעריפת ראשי הארגון. בדיון קבינט שנערך ב-27 ביולי 2014, בעיצומו של מבצע 'צוק איתן', אמר נתניהו כי "אנחנו נדון גם על כיבוש עזה וגם על צעדים מקדימים שיכולים להביא אותך לכיבוש עזה… רצינו לדעת, ואתם כל הזמן רוצים לדבר, על כיבוש עזה… אז בוא נראה סוף סוף מה … יש פה שאלה והיא תגיע באמת ליעד שלנו, מה המטרה שלנו? האם המטרה שלנו היא להגיע בעצם לפירוז עזה בכוח, שזה הפירוז היחיד המובטח… לדעתי יש רק דרך אחת לקבל את זה ממנו עכשיו וזה לכבוש אותו…".

בתגובה לדברים אלו, בכירי מערכת הביטחון התייצבו כאיש אחד נגד המהלך; סגן הרמטכ"ל דאז, האלוף גדי אייזנקוט, טען כי "אני חושב שכיבוש עזה והעיר עזה היא בליבת היכולת של צה"ל. לא צריך להיות אסטרטג גדול כדי להבין שזאת תהיה שגיאה קשה … אני חושב שזאת תהיה שגיאה גם בהיבט הצבאי, גם ערכי, גם כלכלי…". הרמטכ"ל דאז בני גנץ חיזק את עמדתו והוסיף: "…אני חושב שלכבוש את עזה זו תהיה שגיאה אסטרטגית ממעלה ראשונה. אני גם חושב שאף אחד פה לא רוצה את זה סביב השולחן הזה באמת אני חושב שזו תהיה שגיאה אסטרטגית אני ממש לא חושב שאנחנו רוצים להתקרב לאזור החיוג הזה".

ההתנגדות לא הגיעה רק מהדרג הצבאי, אלא גם מהדרג המדיני ומראשי ארגוני המודיעין. שר הביטחון דאז משה יעלון ציין כי "הצבא מסוגל לכבוש את עזה … זה פשוט מיותר כרגע…" ואילו ראש השב"כ יורם כהן המליץ לקבינט "לא להכריז או להפסיק להכריז על כך שאין לנו עניין לכבוש או למוטט…" והוסיף כי "אני מאד לא ממליץ לבצע שום מהלך קרקעי בעל משמעות. אנחנו נשלם מחירים גבוהים ולא בטוח שנשיג את ההישג הזה…". ג

ם נפתלי בנט, שכיהן אז כשר הכלכלה, הבהיר את עמדתו בדיון: "בתחילה הייתי נגד, אני ממשיך להיות נגד, אני נגד כיבוש עזה, אני רק לא אגיד את זה בחוץ כמו כולם. …אני לא שש אליי קרב. אני נגד 'חנית', נגד כיבוש". נוכח הדברים, נתניהו סיכם כי לא יביא את הנושא להצבעה, ושר החוץ אביגדור ליברמן הצהיר: "דבר כזה לא קיים. אני לא מציע לא כיבוש ולא כניסה קרקעית…".

שנתיים מאוחר יותר, בספטמבר 2016, המגמה נמשכה כאשר גורמי המקצוע במל"ל ובצה"ל שבו והזהירו מפני מיטוט חמאס. מ"מ ראש המל"ל המליץ "להישאר בדירקטיבה… לא להגיע למהלך צבאי…", וראש החטיבה האסטרטגית באג"ת הזהיר כי חלופה לשלטון חמאס משמעותה "חזרה לממשל צבאי לזמן מסוים, על כל האחריות שבכך. אין כשירות כזו כיום… זהו פרויקט לאומי רחב היקף… עלויות גבוהות מאוד…".

בדיון זה, נתניהו העלה את נושא חיסול הבכירים ואמר לראש השב"כ נדב ארגמן: "אם הרגתי את סנואר ואת צ'יף ואת כל המח"טים, את כל החבורה הזאת, אז חמאס מתמוטט … אוקיי אז תהרוג אותם. נדב זו לא אמירה מן השפה אל החוץ, אני מתכוון לכך, בוא נהרוג אותם אם אנחנו נאלצים… מה עם סנואר? ברור שהתיעדוף הוא על שני החבריה האלו…". למרות זאת, ראש אמ"ן דאז סבר כי "אירוע שבו חמאס רוצה לפתוח במלחמה ולא נראה אותו נראה לי מאוד לא סביר…", והרמטכ"ל אייזנקוט סיכם: "אני חושב שבכל דרך לא נכון למוטט שלטון… שורה תחתונה: מדיניות הפעלת הכוח שלנו היא מדיניות נכונה…".

הפערים בין ראש הממשלה למערכת הביטחון העמיקו גם לאחר מבצע 'שומר החומות' במאי 2021. בעוד ראש המל"ל מאיר בן שבת הציג חלופה של "ייצוב ותחזוקה של הרצועה תחת שלטון חמאס… אבל מרוסן ומרסן…", נתניהו הציע יעד ביניים של "עריפה רבתית". נתניהו הסביר: "במקום הכיבוש אתה יכול להגדיר שהמכות האלה שאתה נותן הן מכות שלטוניות, קרי אתה גודם את שכבת הפיקוד, לא רק את שני הלצים האלה [סנואר וצ'יף] אלא שאתה בעצם מרכז מאמץ אדיר להיות מסוגל לגזום כל פעם שכבת הנהגה גדולה כדי לייצר הרתעה הרבה יותר חזקה. זאת אומרת, לא רק בזמן מבצע לתפוס את צ'יף או סנואר… לגזום את כל שדרת המנהיגות ברמת הרתעה שהיא הרבה יותר עוצמתית והרבה יותר זולה".

בסיכום אותו דיון הדגיש ראש הממשלה את חשיבות החיסולים לא רק מול עזה אלא ככלי הרתעתי אזורי: "אפשרות אחת היא החיסול של סנואר בעדיפות ראשונה, של צ'יף בעדיפות שניה… אם הייתי יכול לחסל את אחד משני אלה, הייתי הולך על זה, כי אני חושב שזה קונה לנו גם הרתעה בצפון מול החצוף הזה נצראללה – ב.נ, שילמד לא להתחצף. הוא יפחד גם כן…". המסמך חושף כיצד לאורך כל הדרך, מדיניות ראש הממשלה התמקדה בהרתעה והחלשה כולל עריפת הנהגה, בעוד מערכת הביטחון שמה דגש על הבנות והטבות אזרחיות לשמירת השקט.