חודש: אפריל 2026

כוחות חטיבת הנח״ל ממשיכים לפעול במרחב דרום לבנון, במסגרת פעילותם כוחות החטיבה מחסלים מחבלים, מאתרים ומשמידים אמצעי לחימה ותשתיות טרור.

במהלך פעילותם, החטיבה חיסלה את שלושת המחבלים שהרגו את ארבעת לוחמי סיירת נחל – סרן נועם מדמוני, סמל-ראשון בן כהן, סמל-ראשון מקסים אנטיס ז"ל וסמל ראשון גלעד הראל, השם יקום דמם, אשר נפלו בקרב מטווח אפס, במתחם מבוצר של חיזבאללה בדרום לבנון.

בצה"ל מספרים כי המחבלים חוסלו בקרבות פנים אל פנים, ולאחר מכן באמצעות מודיעין מדויק אומת כי מדובר באותם מחבלים האחראים לנפילתם של החללים. מפקד הגדוד של הארבעה, סיפר כי "אחת מחוליות הלוחמים יצאה לאיגוף של מבנה, שם, בתוך כוך קטן, במרחב שמקשה על זיהוי, הסתתרו שניים-שלושה מחבלים. במהלך התנועה נפגעו ארבעה מטובי אנשינו בצורה אנושה – ולצערי נהרגו. הייתי בנקודה סמוכה. ההיתקלות הייתה קצרה, עניין של דקות בודדות, בלחימה פנים מול פנים במרחק של מטרים ספורים. מדובר באזור לחימה מאתגר מאוד".

מפקד חטיבת הנח״ל בדרום לבנון, אמר לאחר החיסול כי "המשימה שלנו ברורה – להגן על תושבי הצפון. שילמנו מחירים כבדים בימים האחרונים עם נפילתם של ארבעה לוחמים מהסיירת, הצלחנו לחסל את אותם המחבלים ולהמשיך קדימה".

מצה"ל נמסר: "כוחות צה״ל במרחב דרום לבנון ימשיכו לפעול במטרה להבטיח את ביטחון אזרחי מדינת ישראל ותושבי הצפון בפרט".

שר הביטחון ישראל כ"ץ קיים הבוקר (שני) הערכת מצב בבור ביחד עם הרמטכ"ל, רב-אלוף אייל זמיר, ראש אמ"ן אלוף שלומי בינדר, ראש אג"ת אלוף הדי זילברמן, תא"ל עומר טישלר, מזכ"צ שהב"ט תא"ל גיא מרקיזנו, רח"ט מבצעים תא"ל ישראל שומר, רח"ט מחקר תא"ל אופיר מזרחי-רוזן ובכירים נוספים במערכת הביטחון.

במהלך הערכת המצב, עודכן שר הביטחון על ידי הרמטכ"ל אייל זמיר על חיסול ראש ארגון המודיעין של משמרות המהפכה ושר הביטחון הבהיר כי צה"ל ימשיך לצוד את בכירי הטרוריסטים של איראן.

מג'יד ח'אדמי מונה לתפקידו לפני מספר חודשים לאחר שקודמו חוסל במבצע "עם כלביא". ח'אדמי היה אחד משלושת הבכירים ביותר כיום בארגון ובמערכת הביטחון טוענים כי חיסולו מהווה מכה קשה ליכולת המודיעינית והמבצעית של משמרות המהפכה.

"משטר הטרור באיראן ממשיך לשגר טילים לעבר העורף הישראלי ולרצוח ולפגוע באזרחים ישראלים. עודכנתי על ידי הרמטכ"ל שצה"ל סיכל הלילה בטהרן את מג'יד ח'אדמי, ראש ארגון המודיעין של משמרות המהפכה, אחד האחראים הישירים לפשעי המלחמה האלה ואחד משלושת הבכירים ביותר בארגון.

משמרות המהפכה יורים על אזרחים ואנחנו מחסלים את ראשי המחבלים. מנהיגי איראן חיים בתחושת נרדפות. נמשיך ונצוד אותם אחד אחד. הזהרתי שבמידה וימשיכו לירות לעבר אזרחים בישראל נפגע ונשמיד את התשתיות הלאומיות האיראניות. פגענו קשות בתשתיות הפלדה ובתעשייה הפטרוכימית – והיום ובכל יום יבוא ההמשך" דברי שר הביטחון.

השר כ"ץ הוסיף ואמר: "נמשיך לכתוש את התשתיות הלאומיות האיראניות ונביא לשחיקת משטר הטרור והקרסתו, ויכולותיו לקדם טרור ולירות לעבר מדינת ישראל".

מתקפת הטילים הבוקר (שני) מאיראן, שכללה לפחות חמישה שיגורים בשני גלים שונים, הפרה את השקט במרכז הארץ ובאזור השרון. תושבים דיווחו על הדים עזים של פיצוצים כתוצאה מניסיונות יירוט, כאשר לפחות יירוט מוצלח אחד נרשם, לצד מספר נפילות בשטחים פתוחים ובאזורים בנויים.

הזירה הקשה ביותר נרשמה בפתח תקווה, שם אישה בת 34 נפצעה באורח קשה. על פי דיווח מעודכן של מד"א, האישה שהתה מחוץ לרכב בזמן הנפילה ונפגעה בחזה משברי יירוט.

פרמדיק מד"א, נועם דהן, תיאר את המראות: "כשהגענו למקום ראינו רכב עם חלונות מנופצים, ובסמוך אליו שכבה האישה כשהיא בהכרה מלאה אך סובלת מפציעות קשות מאוד בגופה. הענקנו לה טיפול רפואי מציל חיים שכלל עצירת דימומים וחבישות מורכבות, ופינינו אותה בדחיפות לבית החולים בילינסון."

במקביל, צוותי ההצלה פעלו בזירה נוספת בתל אביב. במקום אותר גבר כבן 30 במצב קל, שסבל מפציעות בגפיים כתוצאה מרסיסי זכוכיות שהתנפצו בעקבות ההדף. הוא פונה להמשך טיפול בבית החולים איכילוב.

חובש רפואת חירום במד"א, רונלד קייקוב, סיפר על רגעי החרדה: "קיבלנו דיווח על מספר זירות במקביל. כשהגענו לאחת מהן, ראינו מאחורי אחד הבניינים מספר רכבים שעולים באש. בזמן שצוותי הכיבוי השתלטו על הלהבות, אנחנו המשכנו בסריקות נרחבות בבניינים הסמוכים וברחובות כדי לוודא שאין לכודים או נפגעים נוספים שטרם אותרו."

במד"א ובכוחות הביטחון שבים ומדגישים כי שברי יירוט מהווים סכנת חיים ממשית, ומבקשים מהציבור להישאר במרחבים המוגנים עשר דקות לאחר הישמע האזעקה ולא להתקרב לזירות נפילה.

בתום שעות של חיפושים, בכבאות והצלה עדכנו כי שניים מתוך ארבעת הלכודים בבניין המגורים שספג פגיעה ישירה אמש, אותרו ללא רוח חיים.

האירוע הקשה החל אמש עם פגיעת טיל איראני שגרמה להרס רב ולשריפה במבנה בן שבע הקומות, ומאז פועלים כוחות גדולים בניסיון לאתר ניצולים בין ההריסות. "בתום מאמצים מורכבים שנמשכו כל שעות הלילה ועד לשעות הבוקר המוקדמות, חילצו צוותים מתוגברים של לוחמי האש מתחנת חיפה, עם צוותים מיחידת להבה (היחידה הלאומית לחילוצים מיוחדים) וכוחות חילוץ מפיקוד העורף – שני לכודים שנמצאו תחת ההריסות ללא רוח חיים", נמסר מכבאות והצלה, שם הוסיפו כי "במהלך ניסיונות החילוץ בוצע שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים לרבות איכון טלפוני בכדי להגיע למיקומם המשוער של הלכודים".

הדרמה בזירה לא הסתיימה רק באיתור הנפגעים, שכן הכוחות מתמודדים עם סכנה מיידית של חומר נפץ שלא התפוצץ בתוך המבנה. עבודת החילוץ נעשית בעזרת מנוף וכלי ציוד מכני הנדסי, כאשר הכוחות בפנים מלווים בחבלני משטרה הפועלים לנטרול ראש הנפץ. בשלב זה נמשכים החיפושים אחר שני נעדרים נוספים, כאשר הנעדרים בפיצוץ הם שלושה בני משפחה ועובד זר. מפכ"ל המשטרה דני לוי, שהגיע למקום וקיים הערכת מצב, ציין בסיומה כי "נבדקת האפשרות שראש הנפץ לא התפוצץ".

לצד ההרוגים, באירוע נפצעו מספר בני אדם נוספים, בהם גבר בן 82 שנפגע באורח קשה ורעייתו שנפצעה באורח בינוני-קל. פרמדיקית מד"א למס סלאמה שחזרה את רגעי ההגעה לזירה: "מדובר בבניין כבן 7 קומות שספג פגיעה והרס רב לבניין. הגענו למקום בכוחות גדולים של אמבולנסים, ניידות טיפול נמרץ ואופנועי מד"א והחלנו לסרוק את הזירות. במהלך הסריקות איתרנו פצוע בן 83 במצב קשה, שנפגע מהרס. בנוסף, טיפלנו בעוד 3 פצועים במצב קל, ובמספר נפגעי חרדה. אנחנו ממשיכים לסרוק את הזירות על מנת לוודא שאין פצועים נוספים, נשאר בדירה ככל שיידרש".

מפיקוד העורף נמסר כי בעת זיהוי השיגור, מערכות ההגנה של חיל האוויר ניסו ליירט את הטיל והופעלה התרעה כנדרש, והאירוע עדיין נמצא בתחקור.

כוחות חילוץ והצלה של פיקוד העורף בסדיר ובמילואים ממשיכים בשעה זו לפעול בזירת הנפילה בצפון הארץ, בשיתוף פעולה עם ארגוני החירום והרשות המקומית. הכוחות פועלים תחת ההנחה כי ישנם ארבעה לכודים בזירה, וממשיכים במאמץ לאתר אותם.

בזירה פועלים עשרות מחלצים מיחידת החילוץ הארצית (היחצ"א), תחת פיקודו של מפקד היחצ"א, אל"ם (מיל') יוסי פינטו, יחד עם כוחות מגדודי החילוץ במילואים של מחוז חיפה של פקע"ר וכוחות מגדוד "הארי" של חטיבת החילוץ. רמ"ט פיקוד העורף, תא"ל אלעד אדרי, פועל יחד עם כוחות החילוץ בזירה במאמץ איתור הלכודים.

כוחות החילוץ מפעילים בזירה אמצעי חילוץ מתקדמים ואמצעים טכנולוגיים שונים במטרה לאתר את הלכודים במהירות האפשרית. מפקד פיקוד העורף, אלוף שי קלפר, הגיע הערב לזירת הנפילה וקיים הערכת מצב עם מפקד מחוז חיפה, אל"ם יקיר בוקובזה, מפקד היחצ"א, אל"ם (מיל') יוסי פינטו, מפקד נפת חוף, אל"ם (מיל') עמיחי קידר, הכוחות הפועלים במאמץ איתור הלכודים ונציגי הרשות המקומית.

מפקד פיקוד העורף, אלוף שי קלפר אמר בהצהרה שקיים במקום כי "מוקדם יותר הערב נורה טיל מאיראן לחיפה, מדובר בפגיעה ישירה של טיל לעבר מבנה רב קומות. הזירה הזאת היא זירה מורכבת. הזירה המורכבת הזאת מצריכה פעולות חילוץ מתקדמות. יחידות החילוץ וההצלה של פיקוד העורף בשילוב ארגוני החירום, יש להם מומחיות גבוהה בפעולות מסוג זה.

אנחנו מתכוונים לפעול בנחישות, במקצועיות וביסודיות עד למציאת הלכודים. חשוב לציין שבאירוע הזה הייתה הנחיה מקדימה והייתה התרעה. אני מודע לזה שהמערכה הזאת מתמשכת ומאתגרת, יחד עם זאת השמעות להנחיות והימצאות במיגון מציל חיים. העורף האיתן של אזרחי מדינת ישראל מאפשר רוח גבית לצה״ל. אנחנו פועלים עם מיטב הכוחות, המוחות והמאמצים שיש לצה״ל ולפיקוד העורף להציע ולשאר ארגוני החירום".

יצוין כי מתחקיר צה"ל ופיקוד העורף עולה כי בעת זיהוי השיגור, מערכות ההגנה של חיל האוויר ניסו ליירט את השיגור, הופצה הנחייה מקדימה והופעלה התרעה כנדרש, אולם למרבה הצער הטיל לא יורט. בצה"ל מציינים כי האירוע מתוחקר וכי יש להמשיך ולהישמע להנחיות פיקוד העורף, שהוכחו כמצילות חיים.

תחת מעטה כבד של חשאיות ובמרחק מאות קילומטרים מהגבול המערבי, התנהל אחד ממבצעי החילוץ המורכבים ביותר שידעה ארה"ב בשנים האחרונות וכעת נחשפים פרטים חדשים מרגעי הדרמה.

כזכור, לאחר נפילת מטוס ה-F15 בלב איראן, החל מרוץ נגד השעון לאיתור וחילוץ הצוות, כאשר הנווט, שנותק עמו קשר בתחילה, נאלץ לשרוד בתנאים בלתי אפשריים בשטח עוין. על פי הדיווח בחדשות 12, "בשעות הראשונות הנווט לא תקשר ולא שידר אות מצוקה, כיוון שהיה מעולף ועם זעזוע מוח". רק "בשישי ב-12:00 בצהריים: יצר קשר ראשוני", לאחר שעלה לנקודה הכי גבוהה שמצא כדי לא להיתפס על ידי כלי רכב איראניים. הנווט הפגין תושייה רבה כאשר "הלך 12-10 ק"מ, התחבא בנקיק ומשם שלח ביום שישי בלילה נ.צ מדויק".

על פי הדיווח בכאן חדשות, "המבצע האמריקני לחילוץ נווט הקרב באיראן יצא לדרך זמן קצר לאחר נטישת מטוס הקרב: עמוק מאוד בשטח איראן, בהשתתפות מאות לוחמי קומנדו אמריקניים". הכוחות בחרו בנקודה אסטרטגית עבור "מיקום המנחת המאולתר שבו נחתו כלי הטייס האמריקניים: 2 מטוסי הרקולס ומסוקי חילוץ – 50 ק"מ מדרום לאיספהאן – אחת הערים הגדולות באיראן, וכ-400 ק"מ מגבולה המערבי של המדינה".

בעוד האמריקנים פועלים בשטח, ישראל מילאה תפקיד קריטי מאחורי הקלעים. בכאן חדשות דווח כי זמן קצר לאחר נטישת מטוס ה-F15, ישראל הציעה לארה"ב סיוע בכל הקשור לחילוץ אנשי הצוות שנטשו – גם סיוע מודיעיני, אבל האמריקניים החליטו להוציא מבצע קומנדו עצמאי, 100 אחוז אמריקני – שהביא לחילוצם של הטייס והנווט. למרות העצמאות האמריקנית, "מעבר לסיוע הישראלי בהעברת מודיעין מדויק, חיל האוויר הישראלי הקפיא תקיפות באיראן, ולמרות שעל פי הנטען כעת, כוחות קומנדו ישראלים לא השתתפו במבצע הקרקעי, נעשו פעולות שסייעו לאמריקנים בהעלאת עליונות אווירית בשמי איראן שסייע למבצע החילוץ הנועז".

פרטים נוספים שנחשפו בחדשות 12 מגלים את המורכבות הלוגיסטית של רגעי ההכרעה, כאשר 18 ק"מ מהמקום שבו הסתתר, האמריקנים השתלטו על שדה חקלאי ואבטחו אותו". בנקודה זו "שני מטוסים ומסוקים קטנים נחתו במקום, כאשר המסוקים טסו לחלץ אותו מהנקיק שבו הסתתר והחזירו אותו לשדה החקלאי.

עת ההמראה: שני מטוסי ה-c30 נתקעו בחול, מה שאילץ שינוי בתוכנית המקורית: הוזעקו 3 מטוסים קטנים יותר והם שלקחו את הנווט ואת הכוחות המיוחדים. כדי למנוע דליפת טכולוגיה רגישה לידי האויב, מטוסי קרב הפציצו את שני המטוסים שנשארו בשטח כדי שלא ייפלו בידי האיראנים.

לאורך כל המבצע, ישראל נמנעה מלתקוף באזור וסייעה במודיעין", ובנוסף "במהלך שישי ושבת ישראל התבקשה לסייע במאמצי עליונות אווירית באזור ותקפה שם מטרות רלוונטיות, מה שאיפשר את הצלחת החילוץ ההירואי בלב המדינה העוינת.

אחרי ההחלטה השערורייתית של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, שהתקבלה תוך חילול שבת ואשר איפשרה קיום הפגנת המונים בניגוד לעמדת פיקוד העורף, היום דן בג"ץ בעתירה דחופה שהגישו עמותת "אמת ליעקב" נגד המדינה, פיקוד העורף, המשטרה והקרן למורשת הכותל המערבי.

העתירה, שהוגשה היום דרשה מבית המשפט "להורות על התרה מיידית של תפילה בכותל המערבי לפי הגבלות אשר יקבע ביהמ"ש". בעתירה מבקשים העותרים "באופן מיידי לאפשר קיום תפילות רחבות, לרבות מעמד ברכת כהנים במתכונת מורחבת"; "להורות על פתיחת כלל המרחבים הממוגנים בכותל, לרבות מנהרות הכותל, לשימוש הציבור"; וכן "להורות למשיבים לפעול בשוויון מלא בין תפילות לבין הפגנות והתקהלויות אחרות".

השופטים יצחק עמית, יחיאל כשר ורות רונן ציינו כי על פניו העותרים פעלו בשיהוי מסוים, אך בשל רגישות הנושא לא ראו לדחות את העתירה על הסף.

במהלך הדיון הסוער, הודיעו נציגי המדינה כי הם נכונים להגדיל את מספר המתפללים ברחבת הכותל ל-100 איש, חלף 50 איש כפי שהיה נהוג עד כה. אחת השאלות המרכזיות שעלו בדיון הייתה מדוע לא נעשה שימוש במנהרות הכותל כמרחב מוגן כדי לאפשר כניסת קהל רב יותר. על כך השיבו ב"כ המשיבים בטון נחרץ כי "העמדה ההנדסית של פיקוד העורף [היא] שמדובר חס וחלילה במלכודת מוות, חד משמעית. החשש מהדף ומהתמוטטות, העלולים לגרום חלילה לאסון כבד". למרות אזהרות אלו, השופטים קבעו כי "הדיון העקרוני באיזון שבין ביטחון המתפללים ובין זכויות היסוד לחופש הדת והפולחן עדיין לא מוצה".

בסיום הדיון הוחלט לתת תוקף של החלטה למתווה לפיו "מכסת המתפללים ברחבת הכותל תועלה ל-100 איש, חלף המגבלה הקודמת שעמדה על 50 איש בלבד", כאשר עדכון זה נכנס לתוקפו באופן מיידי. כמו כן צוין כי כניסה לקשת וילסון מתאפשרת לאורך כל היממה, מה שמאפשר כניסה של מאות מתפללים ביום.

מעבר לכך, הוציא בית המשפט צו על-תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא תיקבע על-ידם מדיניות התגוננות הנוגעת למקומות הקדושים, המאזנת בין צרכי הביטחון ובין מימוש הזכות לחופש הדת והפולחן. המדינה נדרשת להגיש כתב תשובה עד לערב חג שני, והדיון הבא בפרשה נקבע ליום חמישי הקרוב בשעה 11:00.

השמש נטתה לשקוע מעל גבול איראן-עיראק, וצבעה את השמיים המדבריים בגוונים עזים של אדום וזהב. בתוך המסגד המקומי המפואר בצד האיראני של הגבול , עמד צעיר בעל חזות חרדית מובהקת, שפאותיו התבדרו קלות באוויר. הצעיר הזה, אבי גולד, כיום בן 34 , מיהר באותם רגעים דרמטיים לקפל את רצועות התפילין שלו בדבקות. קולו של המואזין פילח לפתע את האוויר השקט. הוא ידע שעליו להזדרז ולצאת. המאמינים המוסלמים החלו לנהור פנימה לקראת התפילה. חברו המוסלמי העיראקי, שליווה אותו במסע, עמד בחוץ וביקש מהמקומיים להמתין בסבלנות. "יש פה יהודי מישראל שמתפלל, תנו לו דקה לסיים," הכריז החבר באוזניהם.

גולד איבד את הריכוז באחת. הוא יצא החוצה כעבור דקה קצרה, בטוח שאת פניו יקבל המון זועם האוחז בסכינים שלופות ומקלות. אלא שאז, התרחש הבלתי יאומן. האנשים שעמדו בחוץ לא אחזו בכלי נשק, אלא בשקיות עמוסות כל טוב. הם רוקנו את החנויות מסביב ורכשו ממתקים, פחיות שתייה ושלל מתנות. הם קפצו עליו, חיבקו אותו ודמעות זלגו מעיניהם. "תיקחו את זה מתנה לישראל, לעם שלכם," הם התחננו בפניו בקול חנוק. "תגידו להם שאנחנו לא שונאים אותם, אנחנו לא מאמינים לתקשורת. פה זה הבית שלכם, פה גדלתם, מפה באתם, תחזרו לפה". באותו רגע, גולד מצא את עצמו רועד ובוכה מרוב התרגשות עמוקה, ידיו עמוסות בשקיות שלא יכול היה לשאת לבדו. התקשורת המקומית, מלווה בעיתונאים וראש הכפר, אף הגיעה לתעד את הפלא במצלמותיהם: שני יהודים מסתובבים בחופשיות בכפר איראני.

בריאיון החג המיוחד שאנו מקיימים כאן ב'המחדש', מצטיירת דמותו של איש צללים מתעתע שחי חיים כפולים. גולד שבר שיא רשמי כשהפך לישראלי שטייל בהכי הרבה מדינות – 158 במספר. הוא מכיר היטב את כל המטיילים הישראלים האחרים שחורשים את הגלובוס, ומתעדכן עמם. אך למרבה הפלא, מסלול חייו לא רמז על הבאות, ותחילת דרכו הייתה נורמטיבית לחלוטין. כנער חרדי שסיים את לימודיו בישיבה בגיל 18 , הוא לא תכנן כלל לטייל בעולם. למעשה, החוץ הפחיד אותו עד אימה והעולם לא עורר בו שום עניין.

מהישיבה לעולם: הילד שפחד מחו"ל

נקודת המפנה התרחשה כאשר חבר שכנע אותו להצטרף אליו לטיול קברי צדיקים באומן שבאירופה בגיל 18. "גיליתי שהעולם הוא יפה ונחמד," הוא משחזר בגילוי לב. האסימון נפל והוא הבין שהעולם יכול להיות חוויה אתגרית. זמן קצר לאחר מכן, הוא יצא לטיול העצמאי הראשון שלו ללא הוריו ומשפחתו. הוא טס לאנגליה, ומשם חצה את אירופה ברכב בואכה אומן. החיידק דבק בו. הוא החל לעבוד, יצא לגיחות קצרות מראשון עד שני, ולבסוף, לאחר כשנתיים או שלוש, התפטר מעבודתו לחלוטין. כיום, הוא שוהה בחו"ל בממוצע מדהים של כמעט 320 ימים בשנה. באופן טבעי, הוא "סימן וי" קודם כל על היעדים הקלאסיים שכל ישראלי עושה באירופה וארצות הברית , אך נפשו משכה אותו אל מעבר לקווי האויב.

ירדן: המסע הראשון אל האויב

הטבילה הראשונה באש התרחשה לפני כעשור וחצי. ירדן ומצרים נחשבו באותם ימים ליעדים מסוכנים מאוד עבור ישראלים, ואנשים כמעט ולא ביקרו שם. חבר אמריקאי מהישיבה נזקק לחדש את אשרת השהייה שלו, ויזת הסטודנט או התייר, בעזרת יציאה לחו"ל, והציע לקפוץ מעבר לגבול כדי לזכות בעוד כמה חודשים בארץ. במסוף הגבול הסמוך לבית שאן, המתינו להם נציגים ממשלתיים שהזהירו את מעט הישראלים שעברו שם (אחד בכמה שעות) כי הם מפקירים את חייהם וכי מדובר בסכנת נפשות של ממש ובמעשה שאינו בטיחותי, למרות שהוא מוגדר כחוקי. גולד חשב להישאר קרוב לגבול ולא להתרחק, אך השניים הרחיקו עד לעיר עמאן, בילו שם יום אחד וחזרו ארצה שלמים. באותו טיול הוא הקפיד שלא לחבוש כיפה ולא לחשוף את זהותו כיהודי ישראלי, ולכן לא חש בסכנה מיוחדת. "היה כל כך נחמד שבא לי לנסוע שוב פעם לירדן," הוא הרהר לעצמו עם חזרתו.

וכך אכן קרה. כעבור כחודש, חזר אבי גולד לירדן עם חברים נוספים. הפעם, התסריט היה שונה לחלוטין. הם הצליחו להתחבר למשפחה מקומית, חמולה גדולה ועוצמתית שהתגוררה בשכונות היוקרה הסמוכות לארמונו של המלך. הם התארחו בביתם במשך כמעט חודש ימים. המארחים סיפקו להם הכל: אוכל, רכב, כסף לנסיעות – הכל בחינם ובמאור פנים, בתחילה, הסוו גולד וחבריו את מוצאם וטענו כי הם תיירים מאירופה.

באותה תקופה מתוחה שלפני חשיפת הסוד, תפריטו של גולד הסתכם בלחם, מים ופירות בלבד, באמתלה שהוא פשוט אוהב את המזון הזה ולא רעב לארוחות הערב העשירות שהכינו. אולם, לאחר כשבוע, כשהחיבור הפך לחזק ועמוק והוביל לשיחות נפש אישיות אל תוך הלילה , הייסורים על השקר גברו עליו. הוא ידע שלמשפחה המארחת יש קרובים פלסטינים ברשות , אך השיתוף העמוק שנוצר ביניהם גרם לו להרגיש כי הסתרת האמת שורפת את נשמתו.

גולד, שהיה אז רק בן 19, אזר אומץ ופנה לאחד הבחורים במשפחה. "אנחנו מישראל," הוא הטיל את הפצצה ללא התראה מוקדמת. הבחור ההמום סירב להאמין למשמע אוזניו. "אנחנו יודעים שהישראלים הם אנשים רוצחים, לא ייתכן שאתה בן אדם כל כך טוב ונחמד מישראל," טען בתוקף. גולד לא מצמץ ושלף מיד את דרכונו הישראלי, מעלה לו את הדופק. הבחור פער את פיו בהלם ורץ לספר לאימו. הדקות שחלפו עד שובה של המשפחה, שניסתה לעכל את המידע, נדמו כנצח. בסופן, המשפחה קיבלה אותם בהערצה מוחלטת: "אתם אנשים כל כך טובים, זה מוזר לנו שאתם כל כך נכבדים ואתם יהודים מישראל". הקשר ביניהם העמיק אף יותר בשל החשיפה הרגישה, והמשפחה סיפקה להם רכב וכסף לקניות.

בעקבות הגילוי, החמולה המקומית, שקולה נחשב כהכרעה שאין להתנגד לה, ארגנה מסיבת קבלת פנים ענקית לכל תושבי השכונה כדי לחגוג את נוכחותם של הישראלים בבית. גולד, שחשש בתחילה מתגובת השכנים, צפה בנדהם כיצד הם הפכו את הפתח למרחב של אווירה ומסיבה, תוך תליית אורות ונרות על העצים בכבישים. מאותו רגע, הוא התהלך בחופשיות עם פאותיו בחוץ , סיפר להם מה מותר ומה אסור לו לאכול, וזכה לארוחות נדיבות שכללו פירות, ירקות ולחמים נקיים. בשעת בוקר מוקדמת, בעוד מארחיו מתפללים במסורת האסלאם, עמד גולד בביתם והתפלל שחרית מתוך סידור.

סוריה: מניין היסטורי ומתנה ליהודי האחרון

קפיצה קטנה קדימה בזמן, ואנו מלווים את גולד בראיון המיחוד ל'המחדש' היישר אל לב המאפליה: סוריה. הוא הצטרף למשלחת רשמית מטעם הממשלה הסורית שסיירה באתרים יהודיים, כגון בתי כנסת. בחיק המשלחת, הוא צעד ברחובות בראש מורם, חובש כיפה על ראשו, תחת אבטחה כבדה. אולם, הדם ההרפתקני זרם בעורקיו ולא נתן לו מנוח. באחד הימים, הוא חמק והצליח להיפרד מהמשלחת והגיבוי הביטחוני שלה, ונכנס בגפו, ללא סממנים יהודיים בולטים, לאזורי הקרבות העקובים מדם בין מוסלמים לנוצרים.

מולו ניצבו חומותיו האכזריות של כלא סיידנאיא, המפורסם לשמצה, המוכר גם כ"כלא העינויים". בעקבות ההפיכה ומעבר השליטה לידיו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני , נחשפו זוועות המקום לעיני התקשורת, שבו נקברו אסירים בעודם בחיים במעבה האדמה, כשמעט בוץ נפתח מעליהם מידי יום רק כדי לדחוף להם צינור הזנה לפיהם, או אסירים שנתלו חיים על הקירות. גולד לא הצליח לרדת אל המעמקים הנסתרים מתחת לאדמה של הכלא כדי לראות אסירים חיים, אך עצם הנוכחות במקום הילכה עליו אימים.

משם, המשיך לצעוד לכפר נוצרי סמוך, שעטה על עצמו מחסומים וצלבים מפחד פלישה מוסלמית. התושבים, שבחנו אותו בחשדנות כשנכנס סתם כך, דרשו לדעת אם הוא מוסלמי, ואיימו לירות בו אם כן. "אני לא מוסלמי," השיב גולד בשלווה. "אה, אז אתה נוצרי?" הם שאלו. "לא, אני יהודי מישראל," פסק. לתדהמתו, השנאה היוקדת שציפה למצוא התחלפה בשמחה. התושבים חגגו את בואו, מבהירים כי המח המורעל נגד ישראל והשנאה כלפיה קיימים רק בתקשורת. תרחיש זה חזר על עצמו גם בשווקים התוססים של דמשק. כשהוא בלבוש המסווה את זהותו במטרה לא למשוך תשומת לב, קנה גולד מזכרות ופרט כסף. כשנשאל למוצאו, הכריז ללא מורא: "אני יהודי מישראל, שכן שלכם". כולם, ללא יוצא מן הכלל, קיבלו אותו באהבה ושמחו.

הסיבה לביטחון העצמי הזה נטועה בהיכרותו עם היהודי האחרון שנותר בדמשק, גבר מקומי המתהלך בגאון עם זהותו ושמו מפורסם בקרב כולם. גולד הבין שאם הוא מטייל עם אותו יהודי ללא כל בעיה, גם הוא יכול להצהיר על יהדותו. הוא מציין בפנינו ב'המחדש' כי העם הסורי הפשוט והמקומיים ברחוב מייחלים לשלום ולנורמליזציה עם ישראל, ומעדיפים לראות את חיילי צה"ל ברחובות מאשר את שלטון האימה של אסד או ג'ולאני, שטבחו ללא רחם באוכלוסייה ונמאס להם מהרצח. "הם רק רוצים לחיות, ללכת לעבודה, לאכול ולשלוח את הילדים לבית הספר, והמנהיגים שלהם עשרות שנים לא נותנים להם את האופציה," הוא מסביר, ומוסיף כי בעקבות עזרת ישראל לדרוזים ולאוכלוסיות אחרות שניבטה מהמסכים, התושבים החלו לפקפק בשקרי התקשורת ורואים בנו שכן טוב. גם העובדה שטייל שם בזמן מלחמה לא השפיעה לרעה על היחס החיובי.

רגע מצמרר ומרגש במיוחד במסע זה נרשם כאשר גולד, שידע כי הוא מגיע לקראת תקופת החגים, העניק ליהודי האחרון, בכור סימנטוב שופר במתנה. בכור סימנטוב המסורתי, שעד לפני עשרים שנה עוד התפלל בבית כנסת במניין סורי, ומקפיד גם כיום על הדלקת נרות חנוכה וקשר עם אחיו בישראל ובאמריקה, פרץ בהתרגשות עזה למראה המתנה. המשלחת אף זכתה לקיים את המניין הראשון מזה שנים בבית הכנסת הסגור, המסוגר והמאובק, המוגדר כאתר מורשת שרק הממשלה יכולה לפתוח. הם הוציאו ספרי תורה מהאוסף שבמקום, קיימו קריאת התורה בימי שני וחמישי, והתפללו על קברו של רבי חיים ויטאל.

אכזבה בביירות: "זה נראה כמו חיפה או יוון"

התחנה הבאה במסע של גולד, היישר מדמשק באמצעות מונית, הייתה העיר ביירות שבלבנון. לפני הנסיעה, הוא שלח "פיקסרים" (אנשי שטח) כדוגמת חברו למסע, לבדוק את מצב הגבולות בנפרד. הבשורות שקיבל לא היו מעודדות בלשון המעטה: פניו ושמו היו מוכרים לבקרי הגבול ולשוטרים עקב הראיונות הרבים שהעניק לתקשורת המקומית. הפחד פיעם בו, אך בכוח התפילות ותושייה מבריקה, הוא צלח את המעבר המאיים. כשהגיע למסוף, גרם לנהג המונית שלו להטריד, לחפור ולעצבן קצת את השוטרים, מה שהסיח את דעתם וגרם להם להחתים את הדרכון מבלי להעיף מבט בפניו של גולד, שישב בצד.

האימה האמיתית, כך סבר, תמתין לו מעבר לגבול – בשטחי השליטה המוחלטת והטרור של ארגון חיזבאללה. להפתעתו, הדרך עברה בצורה חלקה להפליא, ללא מחסומים או בעיות מצד חיזבאללה. הוא ידע שבמקרה הצורך יוכל להתמזג עם הסביבה כשהוא מסתיר את פאותיו תחת כובע שמש, נראה בעיני עצמו "יותר ערבי מהמקומיים," מספר ל'המחדש' וכך יעבור כל מחסום בקלות.

אלא שביירות, שבה חגג את ביקורו במדינה ה-150, זימנה לו את האכזבה הגדולה ביותר בחייו ו"הפתיעה אותו לרעה". חמש עשרה שנים הוא חלם וחשש מהרגע בו ימתח את החבל וידרוך על אדמת לבנון (שנחשבה בעיניו לחתימת מוות), צופה להיתקל באווירת מלחמה, מתח וכאוס מחיזבאללה כפי שמוצג בתקשורת. בפועל, הרחובות הרגישו לו בדיוק כמו הכבישים והנופים של העיר חיפה, אתונה או לרנקה שבקפריסין. הוא שמע שם בעיקר שפות אירופאיות, כדוגמת צרפתית, ולא ערבית זועמת. מותגים אירופאיים התנוססו מכל עבר, ואווירת האסלאם נראתה כלא קיימת, בניגוד מוחלט לציפיות. עבור קוראי 'המחדש', הוא מתאר את הדיסוננס והבאסה שחווה כמטייל שחיפש אקשן עבור חבריו. למעט צילום של דגל לבנון כדי להוכיח שדרך שם, לא היה לו שום תוכן מעניין לצלם, בניגוד לאלף התמונות ששמר באלבום מסוריה.

אפילו הסיור הרכוב ברובע הדאחייה, מעוז חיזבאללה הידוע לשמצה, עבר בצורה מחשידה. תושבי ביירות, כך התברר לו, פוחדים להתקרב לאזור הקטן והקיצוני הזה של טרור, ואין להם חברים שם, בדיוק כפי שחילוני מהסס לעבור בשכונת מאה שערים בירושלים. נהג המונית שלו הרגיש לא בנוח לאורך הנסיעה בדאחייה, שכן זו הייתה כנראה הפעם הראשונה שלו שם, ופחד להביע דעה או לדבר על הארגון. גולד, שהבחין באנשים רגילים ללא מכונות ירייה ברחובות , הגיע עם המונית עד לנקודת החיסול וההריסות של חסן נסראללה. הפחד שיתק אותו מלצאת ולצלם את הבורות והפיצוצים מחשש שיבלוט באופן קיצוני, והוא נאלץ להסתפק בהתבוננות מבעד לחלון הרכב.

אך הדרמה האמיתית והאלימה בלבנון התפוצצה דווקא לאחר שעזב את גבולותיה. גולד פרסם סרטון שלו שבו הוא מדבר בעברית על רקע הנמל של ביירות. הסרטון הפך לוויראלי בתקשורת הלבנונית, הצית את חמתו של ארגון חיזבאללה ומחבלים מקומיים, והוביל למצוד טלפוני של ממש. מחבלי הארגון איתרו את פרטיו האישיים, פרסמו את מספר הדרכון שלו, מועדי הכניסה והיציאה ושם המלון שבו ישן, במטרה להפחיד אותו ולחשוף אותו לפגיעה פיזית אם ייתפס בעתיד.

לדאבונו של גולד, בעל הניסיון, זהו אינו אירוע חריג; תרחישים דומים של רדיפה תקשורתית אירעו לו גם בבגדד שבעיראק, תוניסיה, מצרים ואפילו באפגניסטן, שם זכה להיות האורח הראשון של שלטון הטאליבן יחד עם חברו בסתר, וסודו נחשף רק לאחר עזיבתם. למרות כל זאת, גולד שומר על אופטימיות נדירה: הוא מאמין שהקב"ה מסדר הכל לטובת היהודים בסופו של דבר, ומציין כי ממשלת לבנון מאותתת לאחרונה לממשלת ישראל שהיא בצד שלנו ומעוניינת להיפטר מחיזבאללה, מה שאולי יוביל להסכם שלום שיאפשר לו בעתיד הרחוק לחזור למדינה עם דגלי ישראל.

העימות בקהיר: כיצד הפך שונא ישראל לאוהד?

הכישרון של גולד לשרוד טמון לא רק ביכולת ההסוואה שלו, אלא גם ביכולת פנומנלית להנדס תודעה ולשכנע. את טבילת האש הראשונה שלו ב"הסברה" ביצע בקהיר שבמצרים בהיותו כבן 20 בלבד. שם פגש אדם מקומי ששנאת ישראל יוקדת בעיניו ושמסוגל לרצוח. "אם הוא היה יודע בתחילת השיחה שאני ישראלי, כנראה שהוא היה דוקר והורג אותי מיד," מודה גולד בפשטות.

המצרי הקיצוני הציג בפניו סרטון מזעזע שבו חייל צה"ל יורה באישה פלסטינית, ומנה בפניו את פשעי המלחמה של ישראל והיותם "נאצים" הרוצחים נשים וילדים חפים מפשע. במקום להיכנע לפחד, גולד הצליח לשלוף במקרה ממכשירו את הסרטון המלא, שטרם נחתך על ידי מכונת התעמולה, ובו נראית בבירור האישה כשהיא מגיעה ומסתערת על החייל עם סכין שלופה במטרה לדקור אותו. המצרי נותר בהלם מוחלט למראה האמת.

גולד הכה בברזל בעודו חם. הוא הסביר לאיש שלא כל מה שרואים הוא האמת המלאה ושיש רקע. תחילה, הציג את עצמו כתייר מאמריקה הבקיא בעובדות, אך מיד לאחר מכן חשף את זהותו: "אני לא אמריקאי, אני יהודי ישראלי שנמצא במרחק נסיעת אוטובוס מהבית שלך," אמר לו אבי. המצרי איבד את המילים למספר דקות ארוכות מרוב תדהמה. גולד הסביר לו בחדות שכשם שהתקשורת מציגה מוסלמים וערבים כמחבלים ורוצחים – עובדה שהמצרי התנער ממנה בתוקף וטען שזה לא נכון – כך התקשורת הערבית מסלפת את המציאות לגבי הישראלים.

האסימון של המקומי נפל והוא הבין את הקיצוניות העיוורת. גולד, בשיא התעוזה, אמר לו: "ברוך הבא למועדון," ודרש ממנו "פיצוי" הולם על כוונתו המקורית להורגו מוקדם יותר בשיחה. הפיצוי שביקש לא היה כסף או מתנות, אלא התחייבות אישית להפיץ את האמת בקרב חבריו וקהילתו, ולהסביר להם שלא כל מה שאומרים בתקשורת הוא אמת. המצרי הבטיח, וגולד חזר מטיולו כשהוא לא חווה אפילו טיפת פחד לאורך כל האירוע המסוכן, בטוח שיוכל לשנות כל דעה של שונא ישראל.

המוות בעיניים: דווקא בדרום אפריקה הידידותית

עם זאת, רגע האימה המצמרר והמפחיד ביותר שחווה במסעותיו לא אירע בלב מדינה מוסלמית עוינת, אלא דווקא באחת המדינות המתוירות ביותר – דרום אפריקה. גולד מגדיר אותה כמדינה הגזענית ביותר שבה ביקר, במיוחד בערים הבעייתיות כגון יוהנסבורג וקייפטאון. "כמה שצבע העור שלך יותר לבן, אתה קורבן גדול יותר בלילה. בן אדם שחור יהרוג בן אדם לבן," הוא מסביר לקוראי 'המחדש', ומציין כי ביום הכל מתנהל על מי מנוחות והמטיילים נהנים מאטרקציות.

באחד מטיוליו הראשונים לשם, בו עדיין היה חסר ניסיון לילי, תקלה קטנה בלוח הזמנים גרמה לסיור לגלוש אל תוך החושך, בניגוד לשיעורי הבית שעשה. הוא מצא את עצמו יחד עם חבריו על רכבת לילה מסוכנת במקומות בעייתיים, כאשר כנופיות של שודדים חמושים עלו וירדו בכל תחנה, בוחנים את קורבנותיהם הפוטנציאליים ומעדכנים לקראת השוד את חבריהם בתחנה הבאה. גולד הלבן והבולט, שנשא תיק מלא בדרכונים וכסף, ראה את המוות מול עיניו במשך שעה ארוכה של פחד. הוא ידע בוודאות שהשודדים הללו לא רואים בעיניים, ולא יהססו לדפוק כדור בראשו רק כדי לגנוב את נעליו, מכשיר הטלפון שלו או הארנק, מבלי אפילו לריב איתו.

ברגע של תושייה בין התחנות, כשהשודדים לא נכחו בקרון, הוא לחץ על כפתור החירום והזעיק עזרה טלפונית. לתא הקרון נכנס איש ביטחון מקומי ענק ממדים וכבד, חמוש מכף רגל ועד ראש. "גורילה שכל רגל שלו בגודל הבטן שלי, בגובה כפול ממני," מתאר גולד את המחזה המפחיד. אלא שהופעתו המאיימת של השומר רק הגבירה את החרדה: גולד לא ידע אם מדובר במושיע שלו שמגיע לשמור עליו, או בראש השודדים בעצמו שבא לעשות את העבודה, ופחד אפילו להביט לעברו ולדבר איתו.

בעודו יושב ברכבת, עצם גולד את עיניו, קרא "שמע ישראל" והתחנן ממעמקי ליבו בפני הבורא: "השם תענייני, תעשה את זה מהר שלא ייקח זמן ולא יכאב". הסיוט הממושך לא תם גם כשירד מהרכבת בתחנה שורצת, הומלסים ושודדים מסוממים. המאבטח עזב אותו, וגולד נאלץ לצעוד 20 דקות בחשכה מוחלטת ובשכונה מסוכנת עד לרכבו שחנה הרחק משם, ונמצא באורח פלא בשלמותו. משברון הלב והפחד העמוק, בניגוד גמור לציפיות מהמדינות המוסלמיות, זהו הרגע היחיד בחייו בו הודה להשם מפורשות על כך שהמוות לא לקח אותו.

ההסתננות לאיראן: תפילה במסגד והדרמה שהתפוגגה

ההרפתקאות של גולד הובילו אותו לא פעם למשחקי חתול ועכבר עם שלטונות זרים. הוא ביקר בעיראק פעמים רבות, כשהוא לא מסתיר את יהדותו ונוהג להתהלך ברחובותיה בכיפה ופאות בגלוי. כך קרה שבאחד מביקוריו, חבר מוסלמי עיראקי שאירח אותו והיה מודע למוצאו, הציע לו, תוך כדי ארוחת בוקר של ביצה קשה, לנסוע לאיראן במכונית, ולהסתנן למדינה דרך פרצה מוכרת בגבול (המשמשת לרוב להברחות סחורות). גולד זרם עם ההצעה. הרעיון היה פשוט: חציית השטח הענק ללא ויזה, תוך הימנעות מהגעה למחסומים הפנימיים המובילים לטהרן, שם נבדקות תעודות מזהות על ידי שתי הממשלות המודעות לפרצה.

גולד שהה פיזית בשטח איראן (אך לא מחשיב אותה כאחת מ-154 המדינות שביקר), כשהוא חובש את כיפתו ופאותיו כפי שהוא מתלבש בישראל, עוצר טרמפים וזוכה לקבלת פנים אוהדת. האהדה הציבורית כלפיו נבעה, לדבריו, מהאויב המשותף לעם האיראני ולישראלים – ממשלת איראן – עד כדי כך ששוטרים ומשמרות איראניים ביקשו להצטלם לסלפי עם התייר היהודי הישראלי החובש פאות. באותו בוקר שבו חצו את הגבול, הזדקק גולד להניח תפילין ולהתפלל שחרית. חברו המוסלמי לקח אותו למסגד מעבר לגבול האיראני, ואף הצטרף לתפילה מתוך תחושת שייכות. שם, כאמור בתחילת דברינו, נתקל גולד במטר המתנות המרגש מהמוסלמים בכפר.

אולם, טיולו האחרון לעיראק עלה לו ביוקר רב, ומאז הוא מנוע לחלוטין מלחזור לאזור ונשרף שם. במהלך שהותו שם, העלה סרטון שלו מדבר בעברית מכיכר תחריר שבבגדד. הסרטון הפך לוויראלי בתוך שעתיים בלבד, והצית טירוף מערכות וטלפונים. מיליציות פרו-איראניות שטפו את הרחובות בחיפוש אחריו, כשהם מחזיקים בתמונות ענק שלו, חוסמים כבישים במרחק שלושה רחובות והופכים בתי מלון בניסיון לאתר ולחטוף אותו.

מה שהמחבלים לא ידעו הוא שבאותה העת, גולד כבר ישב בבטחה בביתו בישראל, רחוק מהסכנה. אדם חשוד וידוע כבעייתי פנה אליו בהודעה וניסה לחלץ ממנו את מיקומו הנוכחי, באמתלה שהוא רוצה לבוא לסגור איתו במלון. גולד, שרצה לבחון את האינטואיציה העמוקה והחוש המטורף שפיתח לזיהוי סכנות (שהוא בודק ב-101 אחוזים), מסר לו שם של מלון פיקטיבי והציע שייפגשו בלובי.

זמן קצר לאחר מכן, עודכן בבהלה כי כוחות ביטחון רבים פשטו על המלון המדובר, והוכיח את צדקת תחושות הבטן של גולד. מאז ועד היום חלפו כמה שנים, וגולד נמצא על הכוונת, כאשר ארגוני טרור ומדינות המשתפות עמם פעולה מנסים ללכוד ולחטוף אותו מסביב לעולם. מסיבה זו, הוא מקפיד בצעדי מניעה שלא לחשוף את מיקומו בזמן אמת.

"אל תחקו אותי": האזהרה לציבור

גולשי 'המחדש' עלולים לחשוב כי מדובר בהרפתקה קלילה שכל אחד יכול לקפוץ לתוכה, אך גולד, המטייל ומנוסה בתחום כבר שנים ארוכות, מתחנן מפורשות שלא לעשות זאת. הוא אינו מחפש את האדרנלין של הסכנה ואף בורח ממנה, אלא פשוט יודע להתחמק מהאיום בזכות חוש מיוחד שניחן בו, ומבין מתי מסוכן ומתי לא. טעות אחת קטנה, כמו לחשוף את זהותך במדינה אנטישמית כמלזיה עם כיפה ופאות, יכולה לעלות בחיי אדם. הוא יודע לייצר חוויות, אך מזהיר כי חברים שניסו לחקות אותו הוכו וכמעט נרצחו, והוא אינו מעודד את מעשיו לאחרים. "אל תעשו את הדברים המסוכנים שעשיתי כמו לעצור טרמפים עם כיפה באיראן," הוא מתריע על הסכנה העצומה בהליכה בעקבותיו.

האם הוצע לו להיות סוכן מוסד לאור הישגיו הכבירים והנועזים? השאלה הזו עולה כל הזמן מאנשים, בצחוק וברצינות, מספר גולד, אולם הוא דוחה אותה לחלוטין. הכישרון שלו הוא לשרוד ולהגן על עצמו כמטייל בודד, ולא להיות מיועד לדלות מידע ביטחוני כמוטיב של מרגל מקצועי.

לסיום: מה עוד נשאר לכבוש

עתידו של גולד עדיין מלא ביעדים מרתקים והחלומות שלו ברורים: "לכבוש כל מקום שלא הייתי בו". הוא שואף לטוס פיזית לאיראן בצורה רשמית לטיול של חודש או חודשיים, בזמן שהתאפשר. בנוסף, הוא לוטש עיניים אל היבשת האחרונה שחסרה לו ברשימה – אוסטרליה (הוא כבר ביקר באנטארקטיקה), ואל האיים הפסיפיים כידידותיים, כגון טונגה, פפואה גינאה החדשה, סמואה ופיג'י. יתרה מזאת, הוא מודה בגאווה כי נותרו לו עוד כשתיים או שלוש מדינות עוינות מאוד על הכוונת לזמן הקרוב, אך הוא מסרב לחשוף את שמותיהן. "יש לי הפתעות לכל הקוראים," הוא קורץ, ומותיר אותנו המומים ומרותקים מול סיפורו הבלתי נתפס שטרם הסתיים.

רחוב "התורה" בבגדד עיראק

אבי גולד בחצר של ארמון הנשיאות של הטאליבאן באפגניסטן

בתמונה עם לוחמי טאליבן באפגניסטן

ימים ספורים לפני חג הפסח אנו צועדים ברחובות הצפופים של מאה שערים, משב רוח קריר מקדם את פנינו, בדרכינו אל הקודש פנימה אל מעונו של האדמו"ר מקרעטשניף כפר עטה המכונה בפי כל "צינור השפע". מראש כבר הכינו אותנו הגבאים שהאדמו"ר אינו מתראיין כלל, כחלק מהאופי השמרני והקנאי של קרעטשניף מדורי דורות, אך מה שהתחיל כביקור נימוסין הפך די מהרה לשיחה אישית, פתוחה ומרתקת של שעה שלמה, האדמו"ר פתח את סגור ליבו, דיבר בגילוי לב נדיר על עברו, על הדרך הייחודית שהוא סולל עם שילוב נדיר ויחודי שטרם נראה.

דפקנו על דלת העץ הכבדה, גבאי חמור סבר פתח את הדלת, נכנסנו אל החדר הצנוע, הרבי יושב בראש השולחן שוקד על תלמודו לצידו מאפרה עם כמה בדלי סגריות, מול פניו ניצב קלף גדול עליו נכתב בדיו שם הוי"ה, הרבי הרים את עיניו הטהורות וחייך את חיוכו הכובש, והורה להושיב אותנו לצידו סביב השולחן, פתחתי והצגתי את עצמי: אני כבר תקופה ארוכה עוקב ומתעניין במה שקורה פה, בכל העולם עוקבים בסקרנות ופליאה על הבית הזה, קוראינו באתר "המחדש" הם מסלתה ומשמנה של הציבור החרדי, וגם הם רוצים להבין את פשר הדבר המופלא הזה.

הרבי מאיר פנים ומשיב לי: "הייתי רואה הרבה ב'המחדש' בשביל לדעת מה קורה בעולם. זה אתר נקי מאוד, המילה 'המחדש' בעצמה היא שם מחייב, רבי נחמן מברסלב אומר שכל עניין העולם הוא התחדשות, עצם זה שיש אתר שהוא פתוח בסינונים הכי גבוהים, הוא דבר גדול מאוד. זה בעצמו עושה שלאנשים לא יהיה תירוץ ללכת למקומות פסולים, יהי רצון שתצליחו בכל מעשה ידיכם ויהיה לכם הרבה סייעתא דשמיא והצלחה ברוחניות ובגשמיות".

אך רגע לפני שנמשיך בשיחה המרתקת במעונו של האדמו"ר, נעצור לרגע ונביט על מסע חייו המעניין והלא שגרתי של האדמו״ר הצעיר, שהדרך אל ההנהגה לא הייתה סלולה לו מראש, אלא נבנתה נדבך על גבי נדבך, מתוך התמודדויות, נדודים והרבה כאב.

הילדות, העליה לארץ ישראל, וההתקרבות לסבא הגדול

האדמו״ר מקרעטשניף כפר עטה, או בשמו רבי ניסן חיים מרדכי רוזנבוים, נולד בחודש חשוון שנת תשמ״ב בארצות הברית, לאביו, הרה״צ רבי זיידא אליעזר זאב רוזנבוים זצ״ל, ששימש כרב קהילת קרעטשניף בוויליאמסבורג ובהמשך נתמנה לאדמו״ר מקרעטשניף סיגעט, בן לשושלת האדמו"רים לבית נדבורנה, ולאמו, הרבנית פרומט ע״ה, בתו של הרה"ח רבי יחזקאל מרץ זצ״ל.

כבר בשנת תשמ"ד בהיותו בן שנתיים עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים, כשגדל הכניסו אותו לתלמוד תורה סאטמאר בעיר, הילדות בירושלים הייתה נקודת ההתחלה של הקשר המיוחד עם סבו, האדמו״ר רבי הרשל׳ה מקרעטשניף רבי צבי הירש רוזנבוים זצ״ל, הקשר הזה הלך והתפתח, כאשר הנכד סופג מסבו הגדול תורה והנהגה, כבר בגיל אחת עשרה, בשנת תשנ״ג, החל לשהות תקופות ממושכות בבית סבו, ובשלב מסוים אף עבר להתגורר אצלו באופן קבע, שנים שהיוו בית יוצר לדמותו המיוחדת.

בגיל שתים עשרה, בשנת תשנ״ד, החל הרבי שליט"א לכתוב חידושי תורה משלו, הוא נבחן תדיר על תורות ששמע מסבו, והתרגל להעמיק בדבריו.

וכעת נשוב אל חדרו של הרבי במאה שערים, הרבי מצביע ברגש על ערימת כתבים עבה שמונחת לפניו ואומר: "את זה אני כתבתי, יש לי הרבה כתבים בבית מכל השנים, כתבתי הרבה, כולל את החידושים של סבא שלי זצ"ל ששימשתי אצלו בקודש 6 שנים".

אני שואל: וזה ייצא לאור?

הרבי משיב: "אני רוצה, אבל זו הרבה עבודה, תמיד ידעתי שיום אחד זה יתפרסם בעולם, אני חולם גם לבנות בניין וישיבה לחסידות, כרגע עוד אין לי מקום של קבע".

היתמות, השבר, והחיים באומן

אך המסלול הבטוח לפתע נקטע, בגיל חמש עשרה, בשנת תשנ״ח לאחר תקופה ממושכת של מחלה קשה, נפטרה אמו מרת פרומט ע"ה, עבורו כנער צעיר היה זה שבר עמוק, הבית התערער, המשפחה התמודדה עם מציאות חדשה, אך הרבי במקום לפנות החוצה פנה פנימה, אלו היו שנים של שתיקה יחסית, של התכנסות, של שקיעה בלימוד ובתפילה כאמצעי להתמודד עם הכאב הרב.

לאחר פטירת אמו המשיך להתגורר אצל סבו, ושם עוצבה תקופת הבחרות שלו, בשנים אלו נהג בסגנון חיים סגפני יחסית, שעות ארוכות של לימוד, התבודדות, ומיעוט בשיחה עם הסביבה, לצד זאת, בגילאי העשרה המאוחרים נסע לתקופות שונות לארצות הברית, שם שהה בקרבת אביו, ובהמשך אף למד תקופה בישיבת “תורת חסד” בלונדון, סביב שנת תש"ס שם נחשף לסגנון לימוד שונה, הרחיב אופקים, ואף העמיק בלימוד ההלכה.

לאחר תקופה זו חזר שוב ושוב לירושלים אל מרכז חייו הרוחני, אל סבו, אך במקביל, הלך והתחזק אצלו תהליך נוסף, פחות שגרתי ביחס לרקע שממנו הגיע: התקרבות לדרכה של חסידות ברסלב, כבר סביב גיל ארבע עשרה החל להיחשף לתורת רבי נחמן, אך בשנים שלאחר מכן הפך הדבר לחלק בלתי נפרד מחייו.

בשנת תש"ע, אף עבר לגור תקופה ממושכת בעיר אומן שבאוקראינה, לצד ציונו הקדוש של רבי נחמן מברסלב זי"ע, במשך כארבע וחצי שנים חי שם בתנאים פשוטים, כמעט בבדידות, והקדיש את זמנו להתבודדות, תפילה ועבודת ה' בדרך יחודית, כאשר התחבר לזרם ה"ננחים" ואף היה מקפץ ומרקד איתם בציון, עבור מי שגדל בבית אדמו״רי מסודר, הייתה זו בחירה חריגה, במשך שנים כינו אותו "הרבי מקרעטשניף ברסלב".

לאחר שנות הנדודים והחיפוש, ולאחר שעבר גירושין, שב בהדרגה לחיים מסודרים יותר, הוא נישא לבת ממשפחה פשוטה מעדות המזרח.

במשך השנים שלאחר מכן פעל בשקט יחסי, הוא לא עמד בראש חצר, לא חיפש להנהיג חצר, אך סביבו תדיר התקבצו מעגל של אנשים שחיפשו את דרכו הססגונית.

נקודת המפנה הגיעה עם פטירת אביו האדמו"ר מקרעטשניף סיגעט זצ"ל בשנה האחרונה בתאריך ב' אלול תשפ״ה, במלאת השבעה להסתלקותו הפתאומית התכנסו החסידים לעצרת חיזוק והתעוררות בבית המדרש זוועהיל בשכונת בית ישראל בירושלים.

בעצרת המספד הכתיר בנו ממלא מקומו את אחיו הצעיר ר' מרדכל'ה לשמש כאדמו"ר מקרעטשניף כפר עטה על שם הישוב כפר עטה שהפך לימים לקרית אתא, אשר שם ששימש סבם האדמו"ר רבי הרשל'ה זצ"ל.

בתחילה היו לא מעט סימני שאלה על המינוי, הן בשל גילו הצעיר יחסית, והן בשל הדרך הלא שגרתית שעבר, אך מה שהתחיל כסוג של בדיחה הפך לדיבור החם ביותר ברחוב החרדי, תוך זמן קצר הטישים של הרבי הטרי הפכו למוקד עליה לרגל מכל קצוות ירושלים ואף מחוצה לה, בחנוכה האחרון נהרו אלפים לצפות ברבי מדליק נרות חנוכה בדבקות עצומה תוך כדי שזועק "ניסים ונפלאות" בבכיות אדירות, לאחר מכן המשיך את המסורת וניגן בכינור כמנהג זקיניו, באחד הימים ערך מעמד הדלקה בישיבת "אורייתא" עם טיש לאחר מכן בהשתתפות אלפים.

בט"ו בשבט ערך את הטיש באוהל של פינסק קרלין בירושלים גם לשם נהרו אלפים לטיש המיוחד.

לאחר מכן יצא הרבי למסע הקודש לארצות הברית שם התקבל בכבוד מלכים על ידי הנגידים בגולה, שיירות רכבים עם סירנות וצ'קלקות הסיעו את הרבי מביקור אחד למשנהו, בטישים שהתקיימו בברוקלין השתתפו אלפים, כאשר רבים הגיעו במיוחד אפילו מלייקווד הרחוקה לחזות בפלא העצום.

בפורים האחרון גם כן ערך טיש פורים רב משתתפים סמוך לצומת בר אילן בירושלים, באמצע טיש פורים אמר הרבי: "דעו לכם, יש כאן מיליוני משתתפים בטיש הזה, אמנם לא את כולם רואים בחוש, אבל הם כאן איתנו", וכשהציבור לא שר מספיק חזק נשכב על רצפת השולחן עד אשר הציבור התעורר, ורק אז ניאות לקום, והשמחה נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה.

ונחזור בחזרה לחדרו של הרבי במאה שערים, אני אוזר אומץ ושואל את הרבי ישירות: באותן שנים שהרבי היה גר באומן, האם הרבי רואה זאת כ'פאשלה' או משהו שמתבייש בו, או שזה חלק מהדרך היחודית של הרבי בחייו? לאחרונה הופצו סרטונים משנים עברו שבהם רואים את הרבי רוקד יחד עם "הננחים" באומן האם הרבי מתחרט על כך?

הרבי שותק לרגע, שולף את חפיסת הסיגריות, ולוקח שאיפה ארוכה מהסיגריה ועונה בכנות מצמררת: "אני לא מכחיש את זה שהייתי באומן, הרבה 'ננחים' מכירים אותי, כל מי שיש לו עסק או משהו גדול באומן הכיר אותי, כל מה שקשור לאומן באותם שנים אני הייתי בפנים, ואפשר להגיד שאלו היו השנים הכי טובות שלי, חייתי כחמש שנים באומן (משנת תש"ע עד תשע"ד) והייתי שם מעין 'רב'ה', היו לי מניינים וטישים, עכשיו אמרו לי שהוציאו סרטון שלי רוקד בציון עם כיפת 'ננח', לא קרה שום דבר, אני זוכר בדיוק מתי זה אירע, זה היה בהילולא של רבינו, כבר גרתי בארץ והייתי נשוי, לא היו לי ילדים הרבה שנים (סבלתי הרבה בחיים ועברתי לא מעט, כולל גירושין), הייתי שם אצל רבינו, ולפני שהלכתי לרקוד עם כל הננחים הסתפקתי מאוד, אבל אז אמרתי לעצמי: בשביל רבינו אני אעשה את זה.

הרבי מוסיף בהחלטיות: כל סרטון שיוציאו עליי, אין לי בו שום הפתעות, אני זוכר הכל ויודע כל מה שהיה איתי.

אני מקשה: הרבי יגיע לאומן גם בשנה הקרובה?

הרבי משיב: "אני מקווה מאוד, אני נוסע ברציפות כבר 22 שנה לאומן, גם בתקופת הקורונה, כל שנה יש לי שם תפילה וטיש עם כמה חסידים, השנה היה טיש גדול מאוד בלילה השני של ראש השנה, הוא אמנם היה סגור, אבל השתתפו בו מאות איש, לשנה הקרובה כבר יש לי שני מקומות שהציעו לי לעשות בהם את השהות".

קרעטשניף פינת ברסלב

השילוב הזה מעורר פליאה, כיצד מחברים בין אצילות קנאית מוקפדת לבין הדרך הצבעונית והססגונית של ברסלב, וכאן אני שואל: אם רוצים להגדיר את החסידות הזאת של הרבי, האם זה יותר קרעטשניף או יותר ברסלב?

הרבי: "זה המנהגים והנוסח של קרעטשניף, יחד עם התורה של רבינו רבי נחמן מברסלב, אני ברסלב בנשמה. החזון שלי הוא שזו תהיה הנהגה של קרעטשניף עם התורה של ברסלב, החיות שלי זה ברסלב, אני יודע את כל ה'ליקוטי מוהר"ן', למדתי גם את ה'ליקוטי הלכות' וסיימתי שלוש פעמים את כל שמונת הכרכים, "כמו שסבא שלי ינק מתורת 'בעל התניא' למרות שסבא שלו לא 'אחז' מתניא, ועוד שמעתי ממנו שלמד את הספר 'משיבת נפש' בילדותו, כך אני הולך בדרכו, אבל עם תורה משלי שהיא תורת ברסלב, כל דבר ביהדות אני מסתכל על מה שטוב לי, אבל מה שאסור זה לשנות מדרך רבותינו".

אני מנסה להבין: חסידות קרעטשניף ידועה כחסידות קנאית, איך זה מסתדר היום עם הפתיחות והפרסום?

הרבי מבהיר: "אני קנאי" חסידות קרעטשניף הייתה קנאית מאז ומתמיד, עוד לפני סאטמאר, סבא שלי למשל, לא הלך לכותל המערבי משלושה טעמים: א. משום שבשביל לשחרר את הכותל נשפך דם של ישראל. ב. כדי לא לתת כבוד לציונים. ואת הטעם השלישי איני זוכר כרגע, הוא גם מעולם לא לקח תקציבים מהציונים למרות שרצו לתת לו.

"אני עקרונית לא רוצה להתראיין, היום מקיפים אותי הרבה יועצים, שאומרים לי אל תעשה כך כך, זה לא שאני עושה כל מה שהם אומרים, אבל יש לי כלל אם אדם מגיע אליך, תיתן לו."

"הכל יצא משליטה" – ההכתרה בהשתתפות אלפים

העלייה המטאורית של הרבי להנהגה התרחשה בשנה האחרונה, לאחר פטירת אביו זצ"ל.

אני שואל: מתי בעצם הרבי החליט לפתוח חצר משלו?

הרבי חושף: "האמת היא שלא רציתי להיות אדמו"ר באופן רשמי, אבל מאז שהאבא נפטר, לא היה לי איפה להתפלל, אז לא הייתה לי ברירה ופתחתי לעצמי, הטעות שלי הייתה בטיש הראשון, אך הרבי מייד חוזר בו ואומר "אין טעות הכל משמיים", כל האחים שלי הגיעו, ואני בכלל לא רציתי ללכת לטיש הזה, אנשים כבר הכירו אותי לפני כן, אבל משם הכל פשוט יצא משליטה והתפתח לבד".

ה"יציאה משליטה" הזו הביאה המונים.

אני מציין: ראינו בחנוכה האחרון את הרבי ממרר בבכי בהדלקת הנרות וחוזר ברגש על המילים "ניסים ונפלאות", מהיכן הנוסח היחודי?

הרבי מחייך: את המילים "ניסים ונפלאות" אני אומר כך תמיד בכל שנה, אני יכול להשמיע לך הקלטות, (כאן מוסיף הרבי בהלצה:) "אני גם 'צינור השפע', וגם יודע מה קורה מתחת לשפע…"

ואז הרבי פונה אלי: שמעתם על המופתים שלי? "הרבה אנשים באים לבקש ברכה ואני מתפלל עליהם מעומק הלב ושומע את כל הצרות שלהם, הבעיה היא שכשהעניינים מסתדרים ומגיעה הישועה הם שוכחים להגיע ולספר לי, לכן היום אני כבר כמעט ולא מברך, למעט בשידוכים, שם אני מברך, כי אני יודע שבוודאות אשמע כשהחתן מתארס בשעה טובה, המעלה בקרעטשניף היא שיש לנו זכות אבות, וזה מה ששומר עלינו, אנחנו נכדים של רבי מאיר הגדול מפרימישלאן, בלי זכות אבות, זו סכנה גדולה להיות מפורסם, ולכן אי אפשר ללכת כל כך רחוק בלי השמירה הזו.

"לקפוץ למים לא לחשוב הרבה"

לקראת סיום, אני מבקש מהרבי צידה לדרך: איזה מסר הרבי רוצה למסור לקוראים שלנו באתר "המחדש" לחג הפסח? אנחנו לא מחפשים את מה שכולם מדברים, אנחנו רוצים דווקא את הזווית של הרבי מהנקודה הזאת של השילוב בין קרעטשניף וברסלב?

הרבי פותח במסר מרתק: "העניין של פסח הוא כך: יש את תורת 'אזמרה', שבטח שמעתם עליה, שבה רבינו אומר שצריך למצוא בכל דבר את הנקודות הטובות. למצוא איפה יש באדם דברים שבהם הוא כן טוב. ישנם מקורבים שלי שבאים אליי אחרי כל טיש שאני עושה, עם טענות: 'למה עשית ככה ולמה התנהגת ככה?'. אני שואל אותם: 'היה משהו שכן היה טוב?'. ואז כשהם שמים לב, הם פתאום מוצאים ואומרים כמה דברים שכן היו טובים.

"רבי נתן אומר שאם הקב"ה היה מסתכל על עם ישראל לפי המצב שלהם ביציאת מצרים, הוא לא היה מוציא אותם, כי הם היו בשפל המדרגה, לכן הוא הביא להם את דם הפסח ודם המילה, בשביל שיהיו להם נקודות טובות שבזכותן יוכל להוציא אותם, וזה כל העניין של פסח!, הראשון שעשה מצות זה אברהם אבינו, למה אברהם אבינו עשה מצות? מכיוון שאברהם היה מידת החסד, בחינת 'מטה כלפי חסד', כל העניין של הפסח, ארבע הכוסות והמצות, הוא שמסתכלים על הנקודות הטובות של היהודי, ככה אפשר לצאת ממצרים, מכל הצרות הרוחניות והגשמיות.

"יש לי ראיה לקשר שבין יציאת מצרים לעניינים של רוחניות, הרי כתוב: 'אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לשכני בתוכם', לכאורה, הקב"ה הוציא אותנו ממצרים בשביל לשכון בתוכנו, מה הקשר? אלא שאומרים שמצרים הוא עניין של הסתרת השכינה, וכשיוצאים ממצרים זוכים לכל הישועות ממילא, וגם, צריכים להסתכל על כל ההרחבות ברוחניות ובגשמיות, רבי נחמן כותב שבגשמיות צריך להסתכל על ההרחבות, וברוחניות צריך להסתכל על כל מה שעשיתי טוב: אם יש משהו טוב שעבר עליי, יש לי ציצית, אני רוצה לעבוד את ה', אני מתגעגע.

"עוד עניין של פסח אומר רבי צדוק הכהן מלובלין: זה לצאת מרגע לרגע, בעשיית המצה אסור לחשוב הרבה, הכל צריך להיעשות בזריזות, 'פסח' זה לשון דילוג וקפיצה, 'לפי שפסח', פסח זה עניין של לקפוץ, כשיצאו ממצרים הם לא חשבו הרבה, רש"י אומר, למה הייתה קריעת ים סוף? לפי שהאמינו בי כשיצאו ממצרים, תראו, במצרים כמה שהיה להם קשה, בסוף כל אחד ידע כמה עולה לו השכירות וכמה הוא צריך לשלם כל חודש למחיתו, הוא ידע מתי הוא קם כל בוקר ומתי הוא הולך לישון, אבל כשאומרים להם פתאום לצאת למדבר בן אדם לא יודע לקראת מה הוא הולך, והם יצאו בלי לחשוב הרבה.

"לכן גם קריעת ים סוף זה סגולה לשידוך – לקפוץ למים, לא לחשוב הרבה, זה כל העניין של פסח, קודם כל צריך לקפוץ ורק אחר כך לחשוב.

"אך לעתיד לבוא זה לא יהיה כך,לעתיד לבוא, משיח לא יבוא בקפיצה, זה יהיה במתינות, כפי שכתוב: 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו, אני ה' ההולך לפניכם', עכשיו, בימים אלו, צריכה להיות גם הגאולה האחרונה וגם פסח, אני לא יודע איך משלבים את זה, אבל מה שצריך לקחת זה שבפסח אפשר לצאת מהרגע להרגע. וכשמסתכלים על הנקודות הטובות – כך יוצאים מהגלות."

השיחה המרתקת הגיעה לסיומה הרבי מברך אותנו בחום ואף מעניק לאחד מהפמליה שלנו סיגריה כ"שיריים" אנחנו יוצאים חזרה לרחובותיה הקרירים של ירושלים של מעלה, אך בתוך הלב יש הרבה חום מדבריו המרתקים של "צינור השפע", מעיין חי של תקוה לאלפי נשמות שמחפשות את דרכן, איש שידע את חשכת המיצרים, שנדד בשוליים ושילם מחירים אישיים כבדים, עומד היום ומלמד אותנו את הנוסחה, כיצד לקפוץ אל המים הקרים, ולמצוא בהם את הישועה.

אחרי סערת ההתבטאויות החמורות והקשות שעוררו זעם רב, ראש הממשלה בנימין נתניהו בתגובה ראשונה לדבריו של דוברו זיו אגמון.

"קיבלתי את התנצלותו של זיו אגמון. הדברים שיוחסו לו לא היו צריכים להיאמר, וטוב שנאמרה עליהם התנצלות ברורה. בעת הזאת מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים כבדים, והאחריות מחייבת יציבות ורציפות תפקודית".

נתניהו הוסיף ואמר: "אני מכיר את זיו תקופה ארוכה, ולא נחשפתי מצדו לכל גילוי של גזענות. ההפך הוא הנכון. מתוך ההיכרות העמוקה שלי עם פועלו, מקצועיותו ונאמנותו למדינה, ביקשתי ממנו להמשיך בתפקידו עד שיימצא לו מחליף ראוי".

"בליל הסדר אנו פותחים את הדלת ואומרים: “כל דכפין ייתי וייכול”. המילים הללו מזכירות לנו כי עם חזק הוא עם שיודע לעמוד על עקרונותיו, אך גם לפתוח את ליבו, למחול ולסלוח. הדברים נאמרו. ההתנצלות התקבלה. הציבור שמע. כעת האחריות של כולנו היא להניח את הנושא מאחורינו ולהמשיך יחד קדימה, למען ביטחון ישראל ואחדות העם".

"בעוצמה משותפת ובאחדות עמנו, נמשיך יחד לנצח".

העולם כולו נושא עיניים לעבר המפרץ הפרסי בעקבות החרפה דרמטית באיומים המגיעים מכיוון הבית הלבן. נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, שיגר ברשת החברתית שבבעלותו איום ישיר, חריף ויוצא דופן לעבר ההנהגה האיראנית, כשהוא דורש מהם לפתוח באופן מיידי את מצרי הורמוז לתנועת כלי שיט בינלאומית. המתיחות, שהגיעה לשיאה בשעות האחרונות, מלווה בלוח זמנים נוקשה שהציב הנשיא, אשר הבהיר כי אי-היענות לדרישותיו תוביל לפגיעה אנושה בתשתיות הלאומיות של הרפובליקה האיסלאמית.

בפוסט שהעלה לרשת החברתית שבבעלותו Truth Social, נכתב: "יום שלישי יהיה יום תחנות הכוח ויום הגשרים באיראן – הכל תחת מעטפת אחת. לא יהיה שום דבר כמו זה!!! תפתחו את המצר, או שתחיו בגיהנום – חכו ותראו!". אולם מספר שעות לאחר מכן הנשיא האמריקני העלה פוסט נוסף ברשת החברתית שבבעלותו, ובו האריך את הדדלין: "יום שלישי, 20:00 בערב, שעון מזרח (ארצות הברית)!". מדובר בהארכה של יממה נוספת מעבר ליעד המקורי, מה שקובע את שעת השין על השעה 3:00 לפנות בוקר שעון ישראל, בדיוק בערב שביעי של פסח.

הטון הלוחמני קיבל משנה תוקף בריאיון שהעניק היום ל"וול סטריט ג'ורנל", שם חזר טראמפ על האיום ואמר כי אם איראן לא תפתח את מצר הורמוז, תאבד כל מתקן כוח שקיים בשטחה. כשנשאל על ידי ה"וול סטריט ג'ורנל" מתי המלחמה תסתיים, השיב הנשיא: "אני אודיע בקרוב מאוד. אבל אנחנו בעמדה מאוד חזקה, לאיראן ייקחו 20 שנים להשתקם. ואם הם לא עושים כלום עד שלישי בערב, לא ישארו להם מתקני כוח ולא יהיו להם גשרים". דבריו אלו משרטטים תרחיש של הרס תשתיות נרחב שיחזיר את הכלכלה האיראנית עשורים לאחור.

מן הצד השני, בטהרן מסרבים להתקפל ומשיבים באיומים משלהם. יו"ר הפרלמנט האיראני מוחמד באקר קאליבאף, שנחשב כעת לאיש החזק ביותר באיראן של אחרי חיסול ההנהגה הקודמת, כתב הערב בפוסט שפרסם ברשת החברתית X: "המהלכים הפזיזים שלכם גוררים את ארצות הברית לגיהינום, וכל האזור שלנו הולך להישרף כי אתם מתעקשים לציית לפקודותיו של נתניהו. הפתרון האמיתי היחיד הוא לכבד את זכויות העם האיראני ולסיים את המשחק המסוכן הזה". העימות הישיר מעמיד את האזור כולו על סף פיצוץ, כאשר השעון לקראת יום שלישי הולך ואוזל.

כוחות צוות הקרב של חטיבת גולני, הפועלים תחת פיקוד אוגדה 36, ממשיכים בשעות אלו בפעילות הקרקעית הממוקדת בדרום לבנון להרחבת מרחב האבטחה וטיהור הכפרים מתשתיות טרור. במהלך הפעילות המבצעית, נחשפה פעם נוספת הניצול הציני של חיזבאללה במוסדות חינוך אזרחיים.

הכוחות איתרו בתוך בית ספר ציוד רב של חיזבאללה הכולל: ציוד צבאי ומדים של ארגון הטרור, תעודות סיום הכשרה של יחידת 'כוח רדואן', מדריכי הפעלת רקטות 'RPG', רקטות קרקע-קרקע ומשגרים. הממצאים בתוך כותלי בית הספר מעידים על הפיכת המבנה האזרחי לבסיס לוגיסטי ומבצעי לכל דבר עבור יחידות העלית של הארגון.

לצד אמצעי הלחימה הרבים, איתרו הלוחמים ממצא מעניין המעיד על הקשר ההדוק והישיר עם הפטרון מטהרן: חבילות שנשלחו מאיראן לכפרים השיעים בלבנון, אשר נמצאו בתוך המתחם. הפעילות המשיכה גם מחוץ למבנה, כאשר בסמוך לבית הספר נמצא מצבור נוסף של ציוד צבאי ואמצעי לחימה.

הכולל: ווסטים וקסדות צבאיות, מטעני חבלה וטילי נ"ט. חטיבת גולני ואוגדה 36 ממשיכות להעמיק את האחיזה בשטח ולנטרל את היכולות הצבאיות של חיזבאללה במרחב, תוך חשיפת שיטות הפעולה של הארגון המסתיר נשק קטלני בלב אוכלוסייה אזרחית ובמוסדות לימוד.