20 שנה עברו מאז פטירתו של מרן הגרא"מ שך זצוק"ל ובהיכלי התורה והישיבות יקיימו עצרות זיכרון ודברי הספד. השנה העלייה לקברו מליל שישי ועד כניסת שבת קודש בבית החיים בבני ברק.
בכל מוסדות התורה תלמודי התורה ובתי הספר והסמינרים, ברחבי הארץ והעולם, נערכים בימים אלו שיעורים, תוכניות ועבודות מיוחדות לזכרו של מרן ראש הישיבה זצ"ל. בבתי הספר ובחדרים ילמדו משניות ויאמרו פרקי תהילים לעילוי נשמתו, המנהלים והמנהלות המלמדים. כמו כן ישאו המנהלים והמנהלות, המלמדים והמורות, דברי זכרון והתעוררות, ועובדות נבחרות ממסכת חייו של מרן ראש הישיבה זצ"ל, שנשא על ליבו באהבה את מוסדות התורה והחינוך ועשה רבות שלא תשתכח תורה מישראל.
באחד מימי היארצייט האחרונים ביקש העיתונאי והסופר יענקי קצבורג מיו"ר ש"ס, אריה דרעי, לחשוף את הסיפור המשמעותי ביותר שהוא זוכר ממרן הרב שך זצ"ל בבחינת "בדידי הווה עובדא", במלאות 16 שנים להסתלקותו. כידוע, במשך שנים רבות זכה דרעי להיות קרוב למרן זצוק"ל עד שהתבטא עליו "מה שאגודת ישראל לא עשו 40 שנה, דרעי עשה בשנה אחת". הקשר אמנם ידע עליות ומורדות, אבל לדרעי ישנה אהבה עצומה למרן זצ"ל והוא רואה עצמו כתלמידו.
דרעי נאות לשתף ולחשוף מהסיפורים הנדירים והחוויות אותם עבר עם הגרא"מ, וכך הוא מספר: "כמעט לא סיפרתי על זה ברבים, מדובר על לפני עשרות שנים, מרן הרב עובדיה אפילו היה עדיין גר ברחוב ז'בוטינסקי, בתחילת דרכה של ש"ס, הרב יצחק פרץ שיבדל לחיים טובים היה שר הפנים ואני הייתי העוזר שלו, תקופה אחרי שיצאתי מהישיבה, חשבתי כל יום שאני חוזר לישיבה, הגיעו לארץ האתיופים, הייתה התנגדות כמעט מוחלטת, רוב הרבנים אמרו שהם לא יהודים, גולדה מאיר הייתה ראש הממשלה והיו שאלות קשות.
"מרן הרב עובדיה זצ"ל שהיה רב ראשי לישראל מול כל חכמי הדור, ישב וכתב תשובה שזה שבט דן ויצא להתיר אותם וגם נלחם שיביאו אותם לארץ. ובאמת על סמך הפסק שלו הביאו אותם לארץ בפעם הראשונה. אני מדבר על הפעם השנייה כשהרב פרץ היה שר הפנים, הגיעה העלייה השנייה, הגיעו המונים. ואז מרן כבר לא שימש כרב ראשי לישראל והרבנים הראשיים פסקו שצריך גיור לחומרה. וכמובן התחיל קול סערה, הרב פרץ שהיה ראש התנועה שאל את מרן הרב עובדיה ומרן בכאב לב גדול אמר לו 'הם יהודים גמורים, ולא צריכים גיור לחומרה'. הרב פרץ יצא לתקשורת ואמר הם עצם מעצמינו, וכשר פנים רשם אותם כיהודים.
"באותה תקופה מי שהיה שותף להקמת ש"ס היה מרן ראש הישיבה הרב שך זצ"ל, אנחנו היינו נציגים שלו. הוא פעל ועשה למען הקמתה של תנועת ש"ס ולא סבר בנושא ההלכתי הזה כמו מרן הרב עובדיה, וזה כאב לו 'איך הרב פרץ, הנציג שלי, פועל ההיפך מדעתי?' ונהיה נתק גדול, לא אכנס לפרטים כמובן, אני הייתי אברך צעיר וכאב לי הסיפור הזה. נסעתי לבני ברק ונכנסתי לראש הישיבה הרב שך, אמרתי לו קטונתי מי אני שאגיד מי צודק בהלכה ומי לא צודק בהלכה, מרן הרב עובדיה פסק ואפשר לחלוק מי שבדרגה שלו. אבל רק שתדעו, אמרתי לרב שך, מאיזה לב יוצאים הפסיקות. יש עכשיו איזו משרה רבנית שמתמודדים עליה כמה רבנים, סיפרתי לרב שך. ואחד המתמודדים הוא קרוב משפחה של הרב עובדיה והרבנית לוחצת עליו שיתמוך בו, הרב עובדיה קרא לי בשקט, שהרבנית לא תשמע, ואמר תתמוך במועמד אחר ולא בקרוב משפחתי כי האחרים יותר ראויים.
"אמרתי לרב שך" ממשיך דרעי. "הראש ישיבה מכיר עוד מישהו בדור הזה שהיה עושה דבר כזה?" הרב שך שאל אותי "זאת האמת?" אמרתי לו בדידי הווה עובדא. הרב שך שמע את זה ואמר לי "אם זה יהודי שאין לו נגיעות וברור שהוא התכוון לשם שמים אז אפשר להשלים עם זה", ומיד עשינו שלום ומרן כתב מכתב לרב שך עם כל הנימוקים. ברגע שהרב שך שמע שאין כאן נגיעות הוא זיהה את האמת, הוא המשיך לחלוק בדברי הלכה אבל השלים איתנו מבחינה ציבורית כי הכל לשם שמים.
• בקשר עם מרן הרב שך, היה משהו אישי שתזכור יותר מהכול?
"אני זוכר בזמנים הכי הכי קריטיים, כשהייתי יושב אצל מרן הרב שך זצ"ל לפעמים שעות רבות מאוד, לא היה אפילו פעם אחת שהוא שכח לשלוח ממתקים לילדים. והיה יודע מה אוהבת שמחה ומה אוהב יענקי, ואם זה תינוק שלא אוכל סוכריה אז אשלח לו שוקולד", מסיים יו"ר ש"ס אריה דרעי.
אחריות לחולים
מי שזכה לשמש את מרן זצ"ל בשנותיו האחרונות היה יו"ר עזר מציון הרב חנניה צ'ולק, שנשאל מה נשאר לו עד היום מהקשר עם מרן זצ"ל, "אין מושג להיות גדול בתורה בלי שהאדם שלם במידותיו, דווקא אצל הרב שך ראינו את הגדלות בתורה, אבל גם ראינו לא פחות את הגדלות בבין אדם לחברו", מקדים צ'ולק.
"אני זוכר שדפקה אישה על הדלת, אלמנה שביקשה להיכנס לרב שך ואמרה שהיא כבר זוכה להיכנס אליו 23 שנה. אמרתי לה שהרב לא חש בטוב כרגע, שאלתי מה קרה לך, והיא סיפרה שלא עלינו הבן שלה קיבל את המחלה הנוראה והיא רוצה שהרב יתפלל עליו. הבטחתי לה שכאשר הרב ירגיש יותר טוב אגיש לו פתקה עם שם הילד. ניגשתי לרב שך ואמרתי לו שהייתה פה אלמנה, הוא מיד זכר את השם שלה, שאל מה היא רצתה והצטער מאוד שלא נכנסה. אמרתי לו שהיא נתנה את השם כדי שהרב יתפלל, והוא אמר לי 'למה לקחת את הפתקה?' שאלתי למה לא? והרב שך הסביר 'אתה יודע כמה אני חלש וכמה אני חולה, היא בטוחה שאהפוך בשבילה את העולם בתפילות, מה יהיה עם הילד הזה, מה יהיה? אני כל כך חלש ובקושי יכול להתפלל עליו. אני בקושי חי'.
"היה שם בדיוק נגר שתיקן את ארון הספרים והרב שך אמר לי 'תיגש אליו, הוא יהודי תמים שהוא לפחות יתפלל'. ראיתי מה זה כשהוא לוקח שם של מישהו הוא היה לוקח אחריות. אנחנו כל יום שלוש פעמים ביום אומרים 'רפאנו', צריך לקחת ברצינות שמות של חולים להתפלל עליהם. הם כל כך אומללים וסובלים לפחות נתפלל עליהם. לבקש על חולים זה חלק ממצות ביקור חולים", מסיים הרב צ'ולק.
מסר מהרבי מחב"ד
כידוע, הד"ר אפרים שך היה בשליחות חינוכית במשך שנים בארה"ב מטעם משרד החינוך. באחת ההזדמנויות החליט לנסוע לקראון הייטס ליום ראשון, לחלוקת הדולרים של הרבי מליובאוויטש. כשהגיע תורו, שאל אותו הרבי לשמו, והוא שלא רצה להסתבך ענה: "ד"ר אפרים", הרבי לא וויתר ושאל את שם המשפחה, ואז הוא ענה "אפרים שך".
הרבי שאל אם הוא קרוב משפחה של "הראש ישיבה מבני ברק", והוא הנהן קלות לאישור. אך הרבי ביקש לדעת יותר על הקרבה המשפחתית, והוא "נאלץ" לספר שהוא הבן של ראש הישיבה. הרבי הוסיף לו מיד עוד דולר עבורו ועוד כמה עבור "הראש ישיבה", ואז הרצינו פניו והוא פנה אליו ואמר:
"אני מבקש ממך שתהיה שליח שלי אל האבא הראש ישיבה, ותגיד לו שכל מה שמפרסמים שאני משיח וכו' זה הכל החסידים על דעת עצמם, ואין לי כל חלק בזה…" הרבי שאל שוב ושוב את ד"ר אפרים האם יבצע את השליחות, והוא אכן נאלץ ליטול על עצמו את המשימה. כעבור 3 חודשים, הוא סיים את השליחות, חזר לארץ ונכנס לאביו, הבטחה זו הבטחה, והוא לא ידע איך לבצע אותה.
ד"ר אפרים שך חיכה להזדמנות ובמהלך שיחה עם אביו זצ"ל, גולל קצת דברים שראה בארה"ב במהלך השליחות, ובין השאר סיפר שנסע לקראון הייטס ביום ראשון. מרן הרב שך נדרך מיד והבין שיש דברים בגו, והגיב לו מיד: "ווער האט דיר גבעטען פהארן" (מי ביקש ממך לנסוע).
אבל הוא הרי הבטיח וממילא נאלץ למסור למרן את השליחות מהרבי… מרן הרב שך לא התרגש ובתוך רגע כמימרא הגיב, "בפעם הבאה שתהיה שם, תאמר לו שיהפוך את הסדר, שאת הדברים האלו במקום שישלח אלי, ישלח אותם אל החסידים ויאמר אותם ברורות באזניהם…"
ניגודים משלימים
גם הרב יצחק פרץ, רבה של רעננה ומהראשונים שנשלחו לזירה הציבורית על ידי מרן זצ"ל, התראיין בזמנו לכתבה ונשאל האם ניתן לשרטט הגדרה תמציתית על הנהגתו המיוחדת של מרן ראש הישיבה זצ"ל.
"התכונות הנדרשות מ'מלך ישראל' הן להיות בבחינת 'גור אריה יהודה', כאשר ה'גור' מסמל את העדינות ואת הרכות והנעימות, ואילו ה'אריה' מסמל את העוז ואת התקיפות והגבורה. אלו הם שני התכונות, הנראות לכאורה כסותרות, ושעל כמותם זכה דוד למלוכה, בבחינת 'עדינו העצני' – כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ".
"על פרק מ"ה שבתהילים, למנצח על שושנים, אומר רש"י: לכבוד תלמידי חכמים יסדו השיר הזה, שהם רכים כשושנים ונאים כשושנים ומרטיבים מעשים טובים כשושנים. למרות זאת – ממשיך הפסוק: חגור חרבך על ירך, הודך והדרך, וכדברי רש"י: להילחם מלחמתה של תורה, והיא הודך, והיא הדרך. זה במילים קצרות, יסודות הנהגתו של מרן הרב שך, הניגודיות המושלמת.
"תלמידי חכמים האמיתיים, אומרים 'בני קורח'. הם 'נאים כשושנים', רכים כשושנים, ועושים מעשים טובים כשושנים. הם יפים מבני אדם העוסקים בחיי שעה וחן יצוק על שפתותיהם להורות כהלכה, אבל מאידך: 'חגור חרבך על ירך גבור', הם תקיפים, עזים וגבורים להילחם מלחמתה של תורה, תוך כדי עמידה איתנה ועקבית לעמוד על דעתם – דעת תורה בכל תנאי ובכל מצב. שלוב מופלא זה בין הרכות והתקיפות, הגמישות והעקביות, העדינות והקפדנות היא 'הודך והדרך', זהו הודם והדרם של חכמי ומנהיגי ישראל".
• איך מרן זצ"ל היה נוהג במאבקים ציבוריים?
"אצטט לך את דבריו, כתוב בשיר השירים: אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא, נצור עליה לוח ארז – אם אדם הוא איתן וחזק ויציב בדעותיו כחומה, אפשר לבנות עליו 'טירת כסף'. אבל אם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אם חסרה לו העקביות והתקיפות והוא נע ונד כדלת הסובבת על צירה, יצלח אולי 'לצור עליה לוח ארז'. אני חומה – דרשו חכמינו ז"ל, אלו תלמידי חכמים.
"כמה פעמים ביום אנו אומרים 'ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו', הם אוהבים את ארץ ישראל יותר מאתנו? הם יודעים בכלל מהי ארץ ישראל? הם אוהבים יותר מאתנו את עם ישראל? הם יודעים בכלל מה זה יהודי ומיהו יהודי? ומה זה עם ישראל? האם יש להם הבנה והרגשה בדבר ד': בנים אתם לה' אלוקיכם?
"אלו המילים שלו זצ"ל, בתום דבריו הוא נאנח עמוקות, שקע בתוך עצמו והשתרר שקט, שקט ארוך ומתוח. לפתע הוא התנער כארי והכה בחזקה באגרופו על השולחן ואמר לי: הרב פרץ, אנחנו ננצח! אנחנו ננצח! לעם ישראל היו עימותים קשים מאד לאורך כל ההיסטוריה עם כוחות עצומים ואדירים. כולם חלפו, אנחנו שרדנו. 'הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל', 'כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי'.
"כאשר אמר לי את הדברים הללו חשבתי שהוא מדבר על תקופות רחוקות, רחוקות מאד, ולא ידעתי שהוא מדבר בעצם על תקופות קרובות, קרובות כל כך… זיכני הקב"ה להימצא שנים בקרבת נפש מיוחדת, במחיצתו של מרן, בתקופות סוערות בחיים הציבוריים בישראל. ראיתי לפני ענק בתורה ובהנהגת הצבור, שידע לשלב באופן מופלא בין התכונות הקוטביות – רכות ותקיפות. הוא היה 'גור אריה', מתקיפי ארעא דישראל, שניצח על החיים התורניים, ובמובן מסוים הכלליים והציבוריים, בישראל ובעולם היהודי כולו.
"בחייו היום יומיים הוא היה עדין, שקט ורך כארגמן. צניעות וענווה מופלאה אפפה את כל הווייתו. הוא קיבל כל אדם בכבוד, בשמחה ובאהבה מיוחדת, ובמקרים מיוחדים הוא היה אף מעניק נשיקה, ובלכתם היה מלוום עד הדלת. הוא מעולם לא קרא אליו אנשים אלא אם כן הזדמנו אליו. גם כאשר היה צריך לשוחח עם אנשים קטנים וצעירים ממנו, היה מזדרז לנסוע אליהם. גם כאשר ההליכה הייתה קשה מאד עליו, היה הוא זה שהיה טורח לנסוע אליהם, ופעמים היה נאלץ לעלות קומות כשהוא גונח ונאנח. הוא נהג שנים כך, גם כאשר גילו טיפס קרוב לגיל מאה שנות חיים".
• היחס לפרט היה כפי היחס לכלל?
"כאשר הזדמנו לפניו עם ילד, הוא היה עוזב את כולם ומשחק עם הילד ברכות ובנעימות, כאילו שני ילדים משחקים יחד, וכאילו אין על כתפיו שום עול. תמיד זכר להעניק לילד ממתקים לפני צאתו מהבית. הקביעות שלי לפניו בחדר משכיתו, היו בדרך כלל בלילי שישי, (בנוסף למפגשים קצרים במהלך השבוע בהתאם לנסיבות). בתום כל פגישה הוא היה קם, ניגש לארון מיוחד, מוציא ממתקים ומעניק לי אותם בהנאה, כשהוא אומר לי: נא להביאם לילדים לכבוד שבת קודש.
"הכול אצלו היה אפוף בצניעות, ברכות ובנעימות מיוחדת. אבל כאשר היה צריך להילחם מלחמתה של תורה, הוא היה ניצב על עקרונותיו כצור חלמיש. הוא חרד מכל תזוזה, ולו הקלה ביותר, מדרכה של תורה. כשהוא היה צריך לקבל החלטה גורלית, הוא היה יושב 'שבעה נקיים', שקוע כל כולו בתוך הבעיה שהעסיקה אותו.
"הוא ניהל הרבה מלחמות ציבוריות, קשות ומרות, ולבו היה כלב הארי. כאשר ידע שזוהי דעת תורה, הוא לא חת משום גורם בעולם. הוא ניהל את מלחמותיו פעמים רבות יחידי וכשהוא שוחה נגד הזרם. פעמים הייתה לו ביקורת קשה גם נגד אנשי תורה, שראה בדרכם איזו שהיא סטיה קלה מדרכה של תורה. הוא ראה בכל סטיה קלה, סכנה נוראה לעתידה של תורה.
"הוא היה מעורה מאד בכל החיים הציבוריים. הוא הקים ממשלות, ומוטט ממשלות. הוא הקים תנועות ופורר תנועות. שרים וראשי ממשלות רעדו לשמע השם 'הרב שך'. רבים מהם רצו מאד לפגוש אותו, או לפחות לשמוע את דעתו בנושאים המדיניים והציבוריים, שכן הם שמעו על תבונתו הרבה ועל תפיסתו המדינית העמוקה. אך הוא נמנע, בדרך כלל, לפגוש אישי ציבור למרות הפצרותיהם הרבות, מנימוקיו הוא. הרבה החלטות גורליות הוכרעו על פי דעתו בממשלה ובכנסת. בקביעותיו הוא שינה הרבה מהלכים במדינה ובציבוריות בכלל.
"מרן בעל הקהילות יעקב, אמר שבועיים לפני פטירתו: 'שרביט ההנהגה של הדור ניתנה ע"י ההשגחה העליונה בידי הרב שך'. ואכן הוא היה המנהיג של הדור כולו. בתקופת כהונתי כאשר הזדמנתי פעמים רבות לארה"ב ולמדינות באירופה, בכל מקום שמעתי מאישי תורה גדולים את אותם דברים: תדע לך, כל החלטה חשובה אצלנו, הן בעולם הישיבות והן בעולם התורה כולו, מתקבלת רק לאחר התייעצות והדרכה של מרן".
• וזה לא בא על חשבון ההתמדה והשקיעות בלימוד?
"הייתי תמיד תמה, כיצד אדם אחד מצליח ללמוד כל הזמן ולטפל בכל כך הרבה עניינים. למרות שידעתי וראיתי שהייתה לו יכולת מופלאה לחשוב כל הזמן בלמוד ולטפל בו זמנית בענייני צבור. זו הייתה ללא ספק סייעתא דשמיא מיוחדת, לא על פי טבע אנוש. ראיתי בעליל איך שכל עולם התורה והציבור החרדי כולו, היה מונח על כתפיו ממש. הוא טיפל במסירות וללא לאות בבעיות הכלל המנסרות בחללו של עולם, כשם שטיפל במסירות בבעיותיו האישיות של כל איש ואשה, צעיר או צעירה, שבאו ליטול עצה והדרכה ממנו. ומי לא התייעץ עם הרב שך?!
"הוא ביקש תמיד, לשמוע בדיוק, מה נאמר בכנסת ובממשלה, ומי אמר מה. וכאשר היה שומע דברים או החלטות המתקבלות בניגוד לרוח התורה, היה נאנח עמוקות ושוקע בעצב רב תוך דממה מוחלטת. הייתי רואה בעליל איך מנהיגי ישראל בממשלה מתייחסים לבעיות הציבוריות, ואיך מרן ראש הישיבה זצוק"ל היה מתייחס לבעיות הצבור. ועתה, 'הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים'. אין לנו תמורתו. רק נחמת הנביא: ועליך יזרח ד' וכבודו עליך יראה".
מצוות אנשים מלומדה
• מרן היה מודאג מירידת הדורות?
"באותם זמנים, כאשר היה שקוע בהרהורים עמוקים בבעיות הציבור, תוך כדי השמעת אנחות עמוקות, הייתי רואה בעליל שהשכינה הייתה שורה עליו. הוא היה מודאג מאד מכל מה שקורה בארץ. מודאג מאד. 'מה יהיה?! מה יהיה עם הדור הצעיר?!' הוא היה אומר באנחות קורעות לב, תוך כדי שתיקות ארוכות.
"מיליון ילדים הולכים יום יום לבתי הספר, ואינם אומרים קריאת שמע! אתם אולי כבר התרגלתם לזה, אני לא יכול להתרגל לזה. המחשבה הזו מעיקה עלי מאד יום יום. אל תשכח, אלו ילדים יהודים, אבות אבותיהם היו שומרים תורה ומצוות. המצב קשה ומדאיג מאד. יש גורמים במדינה שרוצים לשנות את העם, הם רוצים לשנות את צורתו של העם, את צביונו ואת ערכיו, הם עוד יביאו גויים לארץ ויתחתנו איתם. אלמלא המתיחות עם שכנינו הערבים היו כבר נשואי תערובת בארץ ומצבנו היה קשה מאד.
"ברוסיה הייתה פעם יהדות חזקה מאד, שורשית מאד, היו קהילות יהודיות חזקות, היו ראשי קהילה תקיפים וברי דעת. היו תלמודי תורה ישיבות קטנות וישיבות גדולות. היו תלמידי חכמים רבים, היו גם גדולי תורה וגם גאוני עולם, בכל בית כנסת היו שיעורים לרוב, בכל בוקר אחרי התפלה ובכל ערב אחרי העבודה. אין לך מושג איך היה נראה יהודי פשוט של פעם. וכאן אני מתכוון ליהודי פשוט לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא היה ספוג תורה ויראת שמים, ועכשיו, מה קרה לנו? מה קרה עם יהדות רוסיה? איך הם נראים? תראה איך הם הצליחו לשנות את העם ברוסיה תוך דור אחד או שניים. ההתבוללות אוכלת בהם בכל פה ואין כמעט זכר ליהדות. אוי לאזנים שכך שומעות! הרי ברוסיה היו כל גאוני עולם בדורות האחרונים, היו יהודים של יום יום שהיו בקיאים בש"ס ופוסקים, ולא פסק פיהם מגירסה.
"אני חרד. אני חרד שאותם גורמים, גם כאן ישנו את העם, הם עוד יגזרו עלינו גזירות, אתם לא מכירים אותם, אנחנו מכירים אותם. זכורני שישבתי פעם עם דודי מרן הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל, ולמדנו ב'שטיבל' שהיה בקומה השנייה, יהודים, שהתפללו עמנו תמול שלשום והתרחקו, הפכו לפתע ל'רודפים'. הם רדפו אותנו על כך שלמדנו תורה, והיינו צריכים לקפוץ מהקומה השנייה כדי לברוח מהם.
"הרב פרץ! האם חשבת פעם, איך קרה שההשכלה באירופה הצליחה למוטט בתים רבים כל כך כבנין קלפים? הרי עם ישראל הוא עם קשה עורף! איך אלפי בתים קרסו רוחנית בין לילה? אומר לך מה קרה: אמנם בתים אלו היו בתים יהודיים עם יהדות, אבל זו הייתה יהדות של שיגרה, יהדות של מצות אנשים מלומדה. אלה היו יהודים שקיימו מצוות ללא נשמה יתירה. היהדות היא כל כך יפה, כל כך עשירה, חייו של יהודי שומר תורה ומצוות הם חיים של שירה, שירה נעימה ומרוממת.
"כמה יפים חייו של יהודי שפותח את יומו בתפלה בציבור, בשיעור. תדע לך, השעה היפה והנעימה ביותר בחיי, היא כאשר אני עומד בתפילה לפני בורא עולם אשרינו! כמה יפים חייו של יהודי, וכמה עשירים הם. כמה יופי וטוהר נסוכים על השבת, על החגים. כל חג וטעמו, כל חג וצבעו, כל חג וריחו. הצבור החילוני נדמה לו שהוא 'עושה חיים', ואינו יודע שהוא מאבד את החיים האמיתיים. חבל! כמה גדול הצער עליהם, כמה אנו צריכים לרחם עליהם! ובכל זאת הייתה לצערנו יהדות של מצוות אנשים מלומדה, יהדות בלי רוממות, יהדות בלי שכינה, בתים אלו קרסו בין לילה.
"כן, אני חושש, אני חושש שגם פה הם יצליחו לשנות את העם. אסור לנו בשום אופן לתת להם כוח לעשות זאת. אנחנו לא צריכים לכרוע ברך לכסף ואפילו אם יתנו לנו מיליארדים. אסור לנו לבנות מוסדות שמשענתם העיקרית הם כספי הממשלה. אסור לתת לשלטון את 'המפתח' של הישיבות ומוסדות התורה. הם יכולים לסגור את הישיבות בין לילה. אנחנו צריכים לעמוד איתנים וחזקים ולעמוד בכח מנגד!
"לא צריך שיש בבתי מדרש, לא צריכים פאר בישיבות. בחוץ לארץ היו ישיבות גדולות בהם צמחו גאוני עולם, והישיבות היו ממוקמות בבניינים דלים ופשוטים. תאזין, הם עוד יגזרו עלינו גזירות! הם ידרשו לגייס את בני הישיבות! אם יעשו זאת, צריך לומר לבני הישיבות לעזוב את הארץ! 'אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו', אסור לנגוע בישיבות. הגמרא אומרת במסכת בבא בתרא 'אני חומה – זו תורה. ושדי כמגדלות, אלו תלמידי חכמים'. מבצרי התורה הם המבצרים המגנים על עם ישראל ועל ארץ ישראל!
"עם ישראל החזיק מעמד אלפי שנים ללא ארץ ישראל, אבל לא החזיק מעמד דור אחד ברוסיה ללא תורה. הם קוראים לעצמם ציונים. הם ציונים? אנחנו הציונים האמיתים! מי מתפלל ומתחנן כמה פעמים ביום 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים' ומי מבקש בדמעות", מסיים הגר"י פרץ את הדברים ששמע ממרן זצ"ל.
ליל הפטירה
קצבורג ביקש לחזור ללילה הדרמטי של פטירת מרן, ולשם כך פנה לגבאי בית הכנסת 'איצקוביץ' הרב יצחק שיינין שמספר: "באותו לילה של יום חמישי פנו אלי", אמרו שמצבו של הרב שך קשה והציעו לי להגיע לבית החולים. כשהגעתי לבית החולים מנעו המאבטחים את כניסתי למבנה, הסברתי להם שאני 'קרוב משפחה' והראיתי את נעלי הבית שלרגליי שהעירו אותי משנתי בקריאה להגיע למיטת הרב. המאבטח אישר ונכנסתי פנימה".
"ראיתי מחזה ונחרדתי. זה מצמרר אותי עד היום. עמדנו בפרוזדור בטיפול נמרץ, ישנה כניסה שבה המשפחה ממתינה בחוץ ובפנים יכול להיות אדם אחד. בחדרון הקטן יושבת המשפחה וציבור גדול של תלמידים בפרוזדור. זו לא הייתה תקופה של שיא הקיץ אלא תחילת החורף אבל אנשים הזיעו. מאבטח ליד הדלת לא נאבק באנשים כי זו אוכלוסייה שלא עושה פרובוקציות, הוא רק שמר על הסדר. אנשים זעקו שם בתפילות שלא אשכח.
"הנכד מוטי היה ליד הדלת ובפנים היה הרב חנניה צ'ולק יו"ר עזר מציון ובן משפחה נוסף. הוא היה אומר ליד הדלת 'שמע ישראל'. הנכד היה שומע את זה, ניגש לדלת שלנו ואומר 'שמע ישראל' וכולם שמעו וחזרו, אחר כך כשהמצב השתפר הוא אמר תהילים באותה צורה, כך במשך שעתיים, ואז הוא אמר לנו 'ברוך דיין האמת'. אני מצטמרר כשאני נזכר בכך. ישבו אברכים על הרצפה, היו בכיות נוראיות. זה צמרר את כולם".
"אט אט כולם התפזרו, השמועה התחילה להגיע שהראש ישיבה נפטר לצערנו ואנשים התחילו לנהור לבניין, והתחילה בעיה איך להוציא אותו משם. נפתחה הדלת, נכנסתי לחדר ההמתנה, דיברתי עם הדוד שלי כשכולם התחילו להתפנות. יש פתגם שאומר שסמכויות לוקחים ולא מקבלים. אמרתי שאני חייב לקחת סמכות אם אני רוצה להישאר. אני לא יודע להסביר למה היה חשוב לי להישאר. פגשתי את הרב צ'ולק והוא אמר לי שיש לי תיק תפילין קח את זה, התאים לי להיות העוזר של הרב צ'ולק, כי כשאני עוזר שלו אני מחובר אליו".
• בעצם זכית להיות קרוב למיטה, בין היחידים.
"היו שם יעקב וייס נהגו של צ'ולק, צ'ולק עצמו, בנו הד"ר אפרים שך ז"ל, הבן שלו ואני, נשארנו עם הרב סלומון, הרב של תל השומר. הוצאנו את כולם והאזור הפך סטרילי. הביאו אמבולנס של 'עזר מציון' לכניסה לבית החולים כדי למשוך את תשומת הלב של האנשים שהתרכזו שם כשלמעשה רצינו להוציא אותו דרך הכניסה מכיוון המחנה הצבאי. זה היה תרגיל הסוואה".
• ממש מבצע חשאי…
"כן, החשיכו פרוזדורים כדי שכשנצא מהמעלית לא יזהו אותנו. מאבטחים אמרו לנו בשקט לאן לפנות, לימין ולשמאל, חששו מהסתערות של אנשים. אני לא יודע לאן הובילו אותנו, ירדנו במעליות, נכנסנו בפרוזדורים ימינה ושמאל עד שהגענו ליציאה האחורית שבה חיכה אמבולנס נוסף של עזר מציון. הכנסנו את המיטה לאמבולנס".
• איך התחושה של להיות באמבולנס עם המיטה של גדול הדור?
"באותו רגע ראיתי את צ'ולק ליד הנהג, הבן והנכד בספסל שבתחילת האמבולנס ואני יושב במקום שבו הרופא יושב, ליד ראשו של מרן רבינו הרב שך. אמרתי לעצמי אני הצעיר הפשוט והקטן יושב חי ונושם ליד גדול הדור שאינו חי. אתה מרגיש את האבסורד, כאילו יש לך יתרון כי אתה חי. התקשרתי לרבי, הגאון רבי מרדכי גרוס, שאלתי אותו מה אני עושה שם, הרגשתי שכולי רועד וכל טעות ליד אדם כזה היא טעות פטאלית ללא חזור. הוא השיב לי ואמר לומר תהילים וכו'".
• משם הגעתם לפוניבז'?
"כן, הניחו ספסלים והדליקו נרות והיה צריך להוריד אותו מהמיטה לרצפה. אמרתי שאני אמנם מתנדב בזק"א אבל לא הספקתי לטבול, אני לא מעז לעשות את זה. את המצוות האלה בגדול הדור אני לא מחפש. חששתי מאוד. הגיע הרב יהושע גולדשמיט שהוריד את המטה לרצפה. בבוקר הרגשנו באוויר את האבל. הרמקולים זעקו על הפטירה כבר ב-6:00 בבוקר. חנויות נשארו סגורות, חלקן מתוך הזדהות וחלק מהבנה עסקית שאף אחד לא יקנה ביום כזה. כל העיר בני ברק הייתה אבלה, התרגיל עם האמבולנס נמשך כמה פעמים כאשר אמבולנס נוסף נסע כדי להוריד לחץ מהרכב עם המיטה".
"ביום שישי בשעה 11:00 בבוקר הייתה הלוויה. היו שם מאות אלפי איש, הכול היה שחור מאדם מישיבת פוניבז' ועד גשר קוקה-קולה. בבית העלמין עשו את הטהרה. בישיבה היו הספדים, הספידו חתנו מרן הגרמ"צ, והרב צ'ולק הקריא חלק מהצוואה וכולם בכו, כולם כולם כולם. ברכבי לקחתי את בתו אשת מרן הגרמ"צ ברגמן. בנו הספיד אותו שם על הקבר הטרי, ראש הישיבה נקבר ביום שישי אחר הצהריים. אף כלי רכב לא הצליח להיכנס לבני ברק. אוטובוסים חנו בכביש ואנשים צעדו ברחוב. העיר הייתה סגורה ומסוגרת, השבת שלאחר מכן הייתה שבת של הלם, שבת בלי הרב שך זצ"ל, זאת למרות גילו המופלג", אומר הרב שיינין.
המסע מבית החולים עד הקבר לא הסתיים מבחינת הרב שיינין, והוא לקח על עצמו את ניהול הציון הק'. "זו זכות עצומה, ושום גוף לא משלם או מממן את התאורה ואת האוהל וזה למרות הפרסומים בלי להיכנס לשמות, הכול נופל עליי בלבד ואני שמח. מרן הבטיח שימליץ טוב אחר מי שילמד לעילוי נשמתו ואפילו יחשוב מחשבה אחת של מוסר. בזכות העלייה לציון רבים זוכרים את הצוואה המיוחדת".
הנתק והקשר
העיתונאי והסופר יענקי קצבורג איתו שוחחנו לפני פרסום הכתבה מספר על שיחה מפעימה שערך עם אחד מנכדיו של הגר"ח גריינמן זצ"ל, והעביר לנו מקבץ סיפורים נדירים שלא פורסמו מעולם, על היחסים בין מרן ראש הישיבה הרב שך זצ"ל למרן הגאון רבי חיים גרינמן זצ"ל, הנתק היה מוחלט עד שתלמידי הרב שך נמנעו מלהינשא לתלמידי ונכדי הגר"ח גרינמן זצ"ל, וכך מספר הנכד על ההשתלשלות שגרמה לניתוק.
• לפני הנתק היה קשר טוב בין הרב שך לסבא זצ"ל?
היה קשר אמיץ וחזק, הרבה מאוד מתוך המכתבים בספר "מכתבים ומאמרים" נכתבו בכלל על ידי סבא זצ"ל, סבא היה כותב קול קורא והיה הולך להחתים את הרב שך וגדולי תורה נוספים. הוא יזם את המאבקים, את המכתבים, את חיזוק האידשקייט ביחד עם הרב שך.
• באיזו שנה פרצה המחלוקת הראשונה בין מרן הרב שך לסבא הגאון זצ"ל?
למעשה כבר בתשל"ז, לפני כן היה נוזף במי שמדבר על הרב שך ואומר שאסור לדבר על מי שעמל בתורה.
• מה קרה בתשל"ז?
הרב שך והסטייפלר זצ"ל (בעל הקהילות יעקב י.ק.) אחזו שגם בבני ברק אסור ללכת עם פא"י, כפי שלא הולכים עם פא"י בכל הארץ, שמואל וינברג ז"ל התמודד מטעם פא"י לראשות העיר, סבא תמך בו כי סבא אחז שפא"י של בני ברק לא כל כך גרוע, והרב שך והסטייפלר אמרו שזו פרצת גדר ללכת עם פא"י, אבל סבא היה חזק למרות שהיה צעיר מהם ותמך בשמואל וינברג והוא אכן ניצח. וסבא אמר "נורמלי, עם כזו התנגדות וינברג לא היה יכול לנצח".
• והנתק הלך וגבר עם השנים?
בתשנ"ג בהנחת אבן הפינה לישיבת "רבינו חיים עוזר" הרב שך דיבר שם ואמר על סבא "טרייף", זה היה הנתק הסופי והעוצמתי. כאשר בני הבית הרגישו פגועים מאוד יחד עם התלמידים, סבא לא הגיב ולא דיבר ורק שתק. אבל תגובה אחת אני יכול לחשוף כאן לראשונה, כמה ימים אחרי הדרשה הזו שצוטטה ביתד נאמן בהבלטה רבה על ידי העורך דאז נתי גרוסמן, ובמאמר המוסגר המילה "טרייף" הושמטה ב"מכתבים ומאמרים" אבל הופיעה ביתד נאמן, הגיע בחשאיות מוחלטת הגאון רבי מנחם צבי ברלין ראש ישיבת "רבינו חיים עוזר" לביתו של סבא זצ"ל, והתנצל שהדרשה הזו היתה דווקא באירוע אצלו, הוא אמר כי הוא לא נכנס בין שני הרים, אבל לא נעים לו שדווקא אצלו נאמרו הדברים, והדגיש כי לא ידע על כך מראש. סבא הגיב לו במילים בודדות וזאת ההתייחסות הראשונה והאחרונה של סבא לנאום הזה, הוא אמר להגרמ"צ ברלין "מגלגלין זכות על ידי זכאי". אין צורך להסביר, אני גם לא יודע להסביר.
עם הקמת דגל התורה, סבא התנגד למחלוקת וסבר שאסור היה להקים את דגל, כמה ימים לפני הכנס הגדול של הקמת דגל, הרב שלח שליח את אחד הרבנים להציע לעשות שלום ושסבא יכנס איתו יחד לאולם. אבל סבא לא החזיר תשובה, הוא אחז שזה מחלוקת ואסור להתערב במחלוקת, הוא השקיע את כל כוחו בארגון "ערכים" שהוא הקים, בסמינר "אור החיים" ובקירוב. אבל ביום הבחירות הופתעו כולם, סבא הורה לצאת ולהצביע לדגל התורה, הוא עצמו לא יצא אבל אמר לכולם לצאת והתבטא שלמרות המחלוקת ודעתו הברורה בנושא "יהיה חילול השם אם מפלגה של בני תורה לא תעבור את אחוז החסימה".
היו במהלך השנים גם האשמות שווא, למשל טענו תלמידי הרב שך שאת הגיבוי השקט לאריה דרעי שלא לבטל את ההסכם עם השמאל בתרגיל המסריח נתן לו סבא, אין הוכחה לזה אבל דרעי הקפיד להגיע לסבא להתייעץ וכולם חשבו שסבא נוקם ברב שך ומחלק הוראות לדרעי.
• היו במהלך השנים רבנים שניסו לעשות שלום?
"לא ממש ניסו, אבל למשל הגאון רבי שמעון בעדני ראה עצמו תלמיד של שניהם, גם של הרב שך וגם של סבא, היה פעם שישב בדיון אצל סבא ובני הבית זלזלו בדעת הרב שך. הרב בעדני קם בזעם ועזב את הבית. לאחר מכן ניסה במובן מסוים להרגיע את הרוחות. הרב רפאל וולף היה נמצא במקביל אצל סבא זצ"ל ואצל הרב שך ולא ראה בזה סתירה, היינו רואים אותו נמצא הרבה בבית המדרש של סבא.
לסיום אני רוצה לספר סיפור שהוא ידוע אצלנו, במשפחה אבל לא סופר לדעתי עד כה בציבור, הגיע לסבא איזה אברך שאשתו ימים ספורים לפני לידה והעובר במצב הפוך, סבא היה דוגל תמיד בשיטה שלא לנתח, אבל במקרה הזה אמר כן לנתח, האברך הלך להתייעץ גם עם הרב שך שאמר לו בשום אופן לא לנתח ובירך שהעובר יתהפך, באורח פלא שעה לפני הלידה העובר התהפך מעצמו כברכת הרב שך. אחרי שנולד הבן במזל טוב וללא בעיות, הגיע האברך לסבא לבשר על הלידה, וסבא שאל מיד מה היה בסוף ואיך עבר הניתוח, האברך סיפר את "המופת" של הרב שך. וסבא הגיב "הרב שך, אנשים בני שבעים הוא הופך ברגע אחד, אז עובר בן יומו בטוח הוא יכול להפוך".
מתוך כתבתו של העיתונאי והסופר יענקי קצבורג ערב היארצייט בשנת תשע"ח בקו עיתונות
