היה זה לפני 30 שנה בדיוק, בפרוץ 'מלחמת המפרץ'. באותה עת, היה נראה כי צריך נס גלוי כדי שהצורר מעיראק לא ישתמש בנשק כימי או ביולוגי רח"ל, כנגד העם היושב בציון. החרדה הזדחלה ללבבות, ואת הפחד היה ניתן למשש ברחובות. את המתח, אותו היה אפשר לחתוך בסכין, אפשר להמשיל רק לחרדה מהקורונה שהייתה כאן בגל הראשון, כולי האי ואולי. אימת מוות כפשוטו.
כהיום גם אז, המצב הלא שגרתי הביא עמו הררי שאלות, ששוגרו אל גדולי ישראל, לדעת כיצד לנהוג על פי דרכה של תורה. אחת מאלו גילתה על 'מופת' מעניין של מרן הרב שך, וכך היה המעשה:
מרן ראש הישיבה זצוק"ל סיים את אמירת ה'שיעור כללי' המפורסם, ואזעקה מצמררת נשמעה בחלל. (כזכור, העיראקים העדיפו לירות את הטילים בשעות הערב דווקא). מרן סימן לבחורים והללו נכנסו למקלט, כשמרן עצמו פונה ל'חדר אטום' (מי זוכר?…) שהיה בישיבה, ופתח באמירת תהילים. לפתע נשמע שריקה אימתנית, ולאחריה 'בום' אדיר הרעיד את כל האזור. המשמעות הייתה ברורה: הטיל נפל באזור גוש דן.
מרן זצוק"ל פסק לרגע מאמירת התהילים, ושאל את מקורבו שעמד בסמוך: "האם יודעים היכן הטיל נפל? האם הוא נפל בסביון"?
השאלה הייתה לא מובנת. הסיבה שסאדם חוסיין השתדל לכוון את נשקו לגוש דן, כידוע, היה מפני שמדובר באזור המאוכלס בצפיפות, כך שהסיכוי לפגיעה באוכלוסיה אזרחית רבה היה גבוה. שטיל יפגע בסביון זה היה תסריט אופטימי דווקא – שם אין צפיפות אוכלוסין…
ואז הסביר מרן: "היום בבוקר ניגש אלי ראש הכולל בסביון, ושאל אותי – היות והאברכים מגיעים בהסעה מבני ברק, האם לקיים את הלימודים בכולל גם בסדר ב', שאז הסדר יגמר כבר בשעות הערב וזה זמן יותר מסוכן כי זהו זמן ה'מסוגל' לנפילות טילים.
"השבתי לו", אמר רבינו הגדול, "כי אדרבה, ודאי שיסעו, כי דווקא זכות התורה היא המגינה על כלל ישראל. כעת רוצה אני לוודא כי לא נפגע ח"ו אף אחד מאברכי הכולל שנסעו על פי הוראתי".
לאחר מספר דקות של בירור, נמסר למרן זצוק"ל כי הטיל אכן נפל לים, ולא נגרם שום נזק לא בסביון ולא בכל מקום אחר.
וראו זה פלא: באותו לילה, כעבור מספר שעות, הייתה שוב אזעקה. שוב נשלח טיל. והפעם – איפה הוא פגע???
כן, כן: בסביון!!!
הוי אומר: בדיוק כדברי מרן הרב שך. כשהאברכים היו שם, לא נפל טיל, הלימוד של הכולל העניק לסביון 'כיפת ברזל' מושלמת. אבל יותר מאוחר, משעזבו האברכים את סביון, הוסרה ההגנה, והטיל פגע במקום.
ומי לא זוכר את פגיעת הטיל ברחוב יונה, הרחוב הרמת-גני הראשון לאחר בני ברק, שספג פגיעה-ישירה בליל שבת קודש, כשהטיל פשוט 'מוריד' רחוב שלם ברגע אחד?
שיירות שיירות של תושבי ב"ב עשו את דרכם למקום לאחר ה'טשולנט', כשבדרך הכל שחים ב'מופת' הנפלא של רשכבה"ג מרן שר התורה יבלחט"א שהבטיח כי 'בבני ברק לא יפלו טילים'. והנה, המבדיל בין קודש לחול, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, הבדיל – כחוט-השערה ממש – בין בני ברק התורנית לרמת גן החילונית.
עיני העדה – התורה היא מציאות החיים
ועכשיו לגופו של עניין: האם נתקפנו בפרץ של נוסטלגיה? – לא.
האם הסיבה שהבאנו 'מופתים' אלו, היא בגלל שמוצאי-שבת הוא 'זמן מסוגל' ל'סיפורי-צדיקים'? גם לא.
הסיבה היא, מפני שיש בהם מסר מהדהד: המסר העולה מהם הוא, ש'תורא מגנא ומצלא' זה מציאות, עובדת חיים פשוטה. אמנם אנו, אזובי-הקיר, לא תמיד זוכרים את זה –
אבל 'עיני-העדה', אלו שגופם-ותורתם חד הם, רואים את כל העולם במשקפיים החדות והברורות ביותר. הם לא 'נזכרים' בזה רק כשחוק הגיוס עולה על הפרק, הם יודעים ש'אסתכל באורייתא וברא עלמא', הם חיים את העובדה שכל מציאות החיים היא אך ורק מכח התורה, ו'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'.
והם יודעים ומרגישים עוד דבר: ש'לא הערוד ממית, אלא החטא ממית'. לא סאדם חוסיין מפיל בניינים, לא הקורונה מכה בקהלינו, אלא החטא! החטא ממית!
וכשהמוות משתולל ברחובות, מהי ההגנה הטובה ביותר? מהו סם-החיים?
'עץ חיים – היא'! 'כי הם חיינו – ואהבתך אל תסיר ממנו'. זוהי ההגנה! זהו סם-החיים!
זה לא 'סגולה'. אין כאן 'מופת'. וזה גם לא נס 'על-טבעי'.
זהו הטבע בעצמו! התורה היא-היא מציאות החיים!
ואם אנחנו לא זכינו לחוות ולהרגיש את זה בחוש כפי שהיה ראוי – אשרינו שאנו הולכים לאורם של מרנן ורבנן גדולי ישראל זצוק"ל ויבדחלט"א, 'עיני העדה', שרואים, ועוד איך רואים!
איזו סכנה עדיפה?
כלפי מה הדברים אמורים?
בעידן הקורונה, ישנו חשש מהידבקות בנגיף. זוהי סכנה שכולנו רואים אותה, גם ב'דעת בעלי-בתים' שלנו. צריך להיות עיוור מופלג כדי לא להרגיש זאת בחוש. אבל מי שיודע, מבין, ומרגיש – את המשמעות האמיתית של 'כי הם חיינו', יודע שיש עוד סכנה: סכנת הביטול-תורה. סכנה! חסר מה שיעמיד את העולם! חסר מה שיביא חיים לעולם! חסר רפואה בעולם!
נו, כשיש סכנה מול סכנה, מה עושים? האם לפתוח תתי"ם וישיבות, או לא?
איזו סכנה גוברת? מה מכריע את הכף?
מי שיכול לדון, לשקול, ולהכריע בכגון-דא, אלו גדולי ישראל. הם, ורק הם. מי שלא חי ומרגיש את העובדה ש'תורה מגנא ומצלא' – איך ידע לשקול ולדון בנושא כה רגיש?
ישנם מנהלי תתי"ם שקיבלו הוראה ברורה מגדולי ישראל שליט"א, בעניין הלימודים בתתי"ם בעת הזו (ולא נרחיב בעניין שהשתיקה יפה לו). 'אל תגעו במשיחי' – אלו תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא, שאין מבטלים אותם מלימודם אפילו לצורך כה-גדול וכה-נעלה של בניין בית המקדש.
למזלנו, רוב רובו של הציבור, ולא רק האברכים, אלא גם העוסקים לפרנסתם, ההייטקיסטים, אנשי התקשורת, ומי לא, בהחלט מבינים שבנושא כה מהותי, נדרשת הכרעתם של גדולי ישראל שליט"א, והם בלבד.
אבל בשוליים של השוליים, ישנם כאלו שלא מבינים את זה כראוי. בקרב אלו מהם שנמצאים בתקשורת, ישנם כאלו – שעשו פעולות שנועדו להזיק לכך, או לפגוע, או להחליש. בכוונה, או שלא בכוונה. ויודגש: אלו בודדים ממש, אבל הם קיימים. הם סבורים שגם להם יש דעה, 'דעת בעלי-בתים טהורה'.
לימוד של כמה אלפי תלמידים בכמה תתי"ם, במשך כמה ימים, מגיע למאות אלפי שעות של לימוד, מיליוני דקות, מאות מיליוני מצוות של תלמוד-תורה-כנגד-כולן (מאתיים מילים בדקה, כפי שאמר החפץ חיים זיע"א) – נחסרו מאיתנו בשל פעולות אלו. מי יודע כמה צער וייסורים היה יכול למנוע אותו לימוד תורה? מי יודע אם חלק מאלו שנלקחו מאתנו בימים האחרונים רח"ל – לא היו נשארים עמנו, אם היה לנו עוד תורה? למי יש 'דעת-תורה' כה צלולה וברורה, שהוא יכול לקחת על עצמו אחריות נוראה כזו?
לא לחינם, כששמע זאת רשכבה"ג מרן שר התורה שליט"א, הגיב כלפי אותם מעשים בהתבטאות חמורה וחריגה ביותר. זכיתי להיות מקורב לקודש פנימה שנים רבות, ולא זכור לי הזדמנות נוספת בה התבטא מרן שליט"א בחריפות כה נוראה, התבטאות שהיד רועדת להעלותה על הכתב. 'אל תגעו במשיחי' – כפשוטו. תזהרו!
כה היו מילותיו המדודות: "תבוא עליהם קללה"
וכל דבריהם – כגחלי אש!!!
המאמר פורסם ב'חדשות המוקד'
להרשמה לקבלת חדשות המוקד במייל >>> לחצו כאן
או שלחו דוא"ל לכתובת: news@h-news.co.il
