מיקום כתבה: הנצפים ביותר

מאז שפרצה הלחימה עם איראן, שגרת החיים שובשה לחלוטין. ימים ללא מסגרת, לילות ללא שינה, פחד קיומי, מתחים כלכליים, ילדים כל הזמן בבית – והזוגיות נמתחת עד הקצה.

כדי להבין איך אפשר להתמודד עם התקופה הזו מבלי לפרק את הקשר, פנינו לנחמה זוריבין, מטפלת זוגית ומשפחתית, שמלווה זוגות גם בשגרה וגם בזמני חירום. בראיון מעמיק היא נוגעת בקונפליקטים שכולנו חווים, ומציעה דרכי חשיבה חדשות, כלים וגם הרבה תקווה.

בתקופה כזו, כשאין שגרה וכולם בבית – מה האתגרים הכי גדולים?

הקושי מתחיל בזה שהשגרה פשוט נעלמת. אין גבולות של זמן, אין מסגרת – וכל המשפחה צפופה יחד בלי הפסקה. זה יוצר אינטנסיביות שלא טבעית למרחב הזוגי וכל פרט קטן בבית דורש התארגנות: מי דואג לילדים, מי מבשל, מי מתמודד עם הלחץ הכלכלי. כשאין תיאום – מתחילים חיכוכים. כל אחד גם מגיב אחרת למצב: אחד מתמלא באנרגיה ומתחיל לפעול, השני שוקע פנימה ושותק – ואז יכולה להיווצר תחושת נתק. 

בנוסף, יש גם קושי לבטא לחץ, כי נדמה ש'כולם במצב הזה', ואין מקום לפרוק. והכי חשוב – כשאין שיח, כל צד מתחיל לפרש את התגובות של השני כזלזול או חוסר אכפתיות. הרבה מאוד מהקונפליקטים נפתרים ברגע שעוצרים, מדברים, ומבינים שהתגובות שלנו שונות – אבל כולן לגיטימיות.

למה דווקא בתקופות לחץ, הריבים מתגברים?

ביולוגית, בזמן סטרס הגוף נכנס למצב הישרדות. מערכת העצבים מפעילה מנגנון  אוטומטי שנקרא שלושת ה-F: : Fight (להילחם), Flight (לברוח), Freeze (לקפוא). 

כל אחד מאיתנו מגיב לאיום אחרת, ומערכת העצבים מגיבה למצבי חירום כאילו אנחנו ממש בסכנה פיזית. המוח לא יודע להבדיל אם הלחץ הוא בגלל המצב הכלכלי, הכוננות התמידית לאזעקה או כי יש מחבל עם אקדח מאחורי הדלת ומגיב זהה לכל הסיטואציות – מה שיוצר מצב שאנחנו בחרדה קיומית וכל אחד מגיב לפי דפוסי ההתנהגות שלו, להילחם, לברוח או לקפוא.

מצב הישרדות מביא אנשים לקצה. דברים שביומיום נצליח להחליק עליהם או לקבל בהבנה פתאום קשה להתגבר עליהם, הצרכים הרגשיים משתנים, אפשר להגיע בקלות יותר למצבים נפיצים, לכעסים, לשתיקות, למריבות. במצבים כאלה, השליטה מתעררעת, ויש אנשים שקשה להם להתמודד עם חוסר וודאות ושליטה, אז הם מוצאים, בלי להתכוון, דרכים לשלוט על בני/בנות הזוג, על חברים ועל קולגות מהעבודה. 

בנוסף, בתקופות של חרדה יכולות לצוף קונפליקטים אישיים וזוגיים ישנים, אנשים רגישים יותר ונוטים לפרש טעויות תמימות לאיומים – אם ביום רגיל אישה לא תתרגש כשבעלה שוכח להגיד בוקר טוב, בתקופה שבה החרדה משתלטת והכל נראה מאיים – היא יכולה לחשוש שזה הסימן הראשון לכך שהוא יבקש להיפרד ממנה וישאיר אותה לבד.

לסיכום, במצבי קיצון ההיגיון מיטשטש, היציבות נעלמת, הפרשנות משתטלת וזה מוביל אותנו להגיד ולהרגיש דברים בצורה קיצונית יותר מבשגרה

מה עושים כשיש הבדלים בגישה – אחד רוצה סדר וניקיון, והשני משחרר; אחד חרד ומודאג, והשני רגוע?

השלב הראשון והחשוב ביותר הוא להבין שבני אדם מגיבים שונה למצב זהה. יש כאלה שצריכים את השקט, אחרים דווקא העשיה מצליחה לאזן אותם, יש כאלה שנכון להם לפרוק ולדבר, בעוד אחרים מעדיפים לשתוק ולהיות עם עצמם. עצם ההבנה שבני זוג שונים בקבלה ובצרכים שלהם היא קריטית, אבל אחרי שמבינים, חשוב לא פחות גם לדברר את התובנות בשיחה פתוחה וכנה, לתת תוקף ולגיטימציה לתחושות של כל אחד וללמד את הצד השני מה אנחנו צריכים.

גם אחרי שיחה פתוחה וכנה ככל שתהיה, אי אפשר לצפות לשינוי מיידי בהתנהגות אבל כן חשוב לחתור למציאת פתרון שהגיוני לשני הצדדים, לא לנסות לתקן את השני אלא לעזור ולנסות לדבר על איזורי פשרה. לדוגמא אם הבלאגן בבית משתק אותך לא אומר שבן הזוג צריך לדאוג לבית מבריק בכל המלך היום, אפשר למצוא שעות מסוימות, או חדרים מסוימים בהם מקפידים יותר לשמור על הסדר. גם בפערים רגשיים צריך ללמוד למצוא פשרה, אם יש צד חרד יותר שזקוק למרחב, הצד השני צריך ללמוד שהצורך בשקט הוא לא התרחקות אלא דרך התמודדות, ולמצוא את הזמנים או המקומות בהם קל לאפשר את השקט. 

האם זה נכון "לחכות שהכול יירגע" לפני שמדברים על מתחים – או עדיף לדבר כבר עכשיו?

לדחות שיחה על מתחים ליום שאחרי – זו אשליה. אף אחד לא באמת יודע מתי תיגמר המלחמה, ודחיה יכולה להתפרש אצל אחד מבני הזוג כבריחה וחוסר רצון לפתור, ובמיוחד אם הדינמיקה הזוגית מעורערת גם ככה דחיה של שיחה ומציאת פתרונות רק תעמיק את הפער.

אבל גם בזמן מלחמה צריך לדעת מתי ואיך נכון לדבר. לא מפתחים שיחה תוך כדי הצפה רגשית, תוך כדי ריב או כעס, לא בזמן סטרס, לא בתוך הממד ולא כשעייפים, רעבים או פוחדים ברמה קיצונית. 

הדרך הנכונה והבטוחה ביותר היא ליצור מרחב לשיח, ליזום שיחה ברגע שקט ורגוע כמה שניתן והכי חשוב להגיע ממקום מכיל ורצון לפתור את הקונפליקט ולא רק להאשים ולהטיח.  

וכאן נכנסת אחת המיומנויות הכי חשובות בזוגיות: לדבר בשפת האני – ולא בשפת האשמה. במקום להגיד "אתה תמיד כזה", תגידי: "ממש קשה לי כש.." במקום "אתה לא תומך בי", תגיד: "אני מרגישה שאני צריכה עכשיו יותר תמיכה".

כשאנחנו לוקחים את האחריות על עצמינו, ובסך הכל מבקשים עזרה מבן הזוג שלנו לעבור את התקופה הזאת, הוא הרבה יותר פתוח להקשיב ולתת כל מה שנצטרך.

עוד כלי נוסף שיהפוך שיח כזה לאפקטיבי הוא לדאוג שהשיחה תהיה קונקרטית, ממוקדת, שיש בה מקום לצרכים, ומקום לפתרונות. להעמיד צורך: "אני מרגישה שיעזור לי חצי שעה ביום בלי שום אחריות", אבל ישר לגשת לשלב המעשי: "אתה חושב שזה משהו שתוכל לעזור לזה לקרות?" ככה השיחה מקבלת מסגרת, כל צד יודע מה הוא נותן ומה הוא מקבל, ואפשר לראות תוצאות מהירות אם מישמים את ההחלטות שהתקבלו.

מה עושים כשיש תחושת תסכול או אכזבה – מהשני או בכלל מהמצב? יש גבול למה שאפשר לצפות מבן זוג?

חד משמעית כן. יש גבול למה שאפשר לצפות מבן/בת הזוג, ובני זוג לא אמורים להיות המשענת העיקרית והספק היחיד לכל הצרכים שלנו, בעיקר כי גם הם חווים את אותם לחצים כמונו בדיוק, וכמו שלנו אין יכול להעניק מאה אחוז לבני הזוג שלנו, גם לא הוגן לצפות לקבל מאה אחוז. כל אחד צריך לבנות לעצמו סל כלים אישי להתמודדות, ללמוד  מה עושה לנו טוב, מה מרגיע אותנו ולהבין שהצד השני לא תמיד יהיה שם לפתור לנו את הבעיות.

ושאלה כזאת מובילה אותי להתרכז במילה אחת – ציפיה. צריך להבין איך ציפיה עובדת. הרבה פעמים, נשים בעיקר, מצפות מבן הזוג שיבין/שיכיל/שיעשה אבל לא מדברות על זה, ואז מתאכזבות שלא קיבלו מה שהן רצו. זוגיות תקינה היא דווקא כזאת שבה מרגישים בנוח להגיד מה אנחנו רוצים וצריכים ולא מצפים שיבינו אותנו בלי שנדבר, ושיח בריא הוא שיח שמתרגם תחושות לבקשה קונקרטית. למשל, במקום לצפות שיבין למה אני עייפה, כדאי להגיד: "אני מרגישה מותשת, יעזור לי אם תקח את הילדים לשעה". או "אני לחוץ מהעבודה, יהיה לי קל יותר אם בשעות הערב אוכל להיכנס לחדר לעבוד בשקט".

בזוגות עם אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר, אפשר להעמיק את השיח ולזהות את מקור הרגשות, להבין שתסכול, כעס או זעם הם רק ביטוי לרגשות עמוקים יותר כמו אובדן, בדידות או פחד, ולפעמים דווקא רגעים קשים וקיצוניים יכולים להוביל לשיחות עומק מרתקות שלא הייתם מגיעים אליהם ביומיום.

יש יותר או פחות פניות לטיפול בתקופות משבר? האם כדאי לפנות עכשיו או להמתין?

בתקופות חירום יש בהחלט ירידה בכמות הפניות לטיפול. אנשים מתמקדים בהישרדות יומיומית ושמים את ההתמודדות הזוגית "על המדף", אבל חשוב להבין שגם כשהזוגיות נראית רגועה בעיות לא נעלמות, הם רק נערמות מתחת לשטיח ויש תסיסה שקטה ולפעמים כמעט ולא מורגשת שיכולה להתפרץ בסיום התקופה המורכבת.

לכן, ההמלצה היא כן לפנות לעזרה בזמנים כאלה, ולא לחכות שהכל יירגע. פניה לעזרה לא מחייבת התחלה של תהליך ארוך, לפעמים שיחה טלפונית אחת או כמה פגישות קצרות עם איש מקצוע יכולות לעשות הבדל גדול. איש מקצוע יכול לעזור להרגיע את הרוחות, ליצור הפסקת אש בזוגיות, ולבנות תשתית להמשך טיפול בעתיד. 

מפגש טיפולי גם מספק מרחב בטוח ונעים שבו אפשר להביע צרכים ורגשות בצורה מתווכת, לאבד חוויות שלא נתקלים בהם ביומיום ולזהות אתגרים שלא נבחנים בזמנים רגועים יותר.

חשוב: קיימים קווי חירום ייעודיים, כמו מטיבתא, אליהם ניתן לפנות טלפונית במצבי קושי, לקבל הכוונה ותמיכה מקצועית. המספר שלהם הוא: *2837

יש דרך להשאיר את המתח מחוץ לבית? את החרדות מהמצב, את הפחד הכלכלי?

לצערנו, אי אפשר להוציא את המתח לחלוטין – הוא נוכח כל הזמן באוויר. מה שכן נכון לעשות זה להעלות את המודעות ולהציב גבולות ברורים. למשל, להחליט שלא מדברים על המלחמה בזמן הארוחות, או להגביל את זמן הצפייה בחדשות לעשר דקות בכל שעה, כדי למקד ולנהל את המידע בצורה יותר ריאלית ומבוקרת, ותמיד גם לתת אלטרנטיבה ולבחור מה כן לעשות. לאפות, לשחק, לדבר בטלפון, לצאת כמה שניתן ולנסות לייצר מרחבי שגרה בתוך המציאות ההזויה שנכפתה על כולנו.

ההתנהגות הזאת קריטית בעיקר כשיש ילדים בבית. חשוב לא לדבר על חדשות לידם. כן צריך לתווך את המציאות ואי אפשר לשקר שאין אזעקות ואין טילים כי הם רואים ומבינים מה קורה, אבל הם לא צריכים לשמוע על פעולות שצה"ל אולי תעשה, ועל מבצעים שאולי יתרחשו בעוד חודש, המידע הזה מיותר, גורם לילדים לחרדה שאין להם כלים להתמודד איתה.

איך נראים הבדלים בין גברים לנשים בהתמודדות זוגית עם תקופה מתוחה – ואיך זה בא לידי ביטוי?

בכלל, גברים ונשים שונים באופן טבעי בהתמודדות עם אתגרים, וההבדלים האלה מתחדדים במיוחד בתקופות מתוחות. לרוב, גברים נוטים להימנע מדיבור רגשי וישיר, ומעדיפים פתרונות מעשיים; לפעול, לתקן, לשלם – לעשות משהו קונקרטי. נשים לעומתם זקוקות בעיקר להקשבה, להבנה, לקרבה רגשית, ולא בהכרח לפתרונות מעשיים.

כשאישה מגיעה עם קושי רגשי והגבר מציע פתרונות במקום הקשבה, היא עלולה להרגיש שהוא קר ומנוכר. מצד שני, הוא יכול להרגיש שהיא תוקפת אותו כשמבקשת ממנו להקשיב. כאן נוצר פער, כי היא זקוקה בעיקר להקשבה ותמיכה רגשית, והוא רוצה "לתקן" ולהציע פתרונות.

הדבר החשוב והבסיסי הוא להבין את הפערים הללו, להכיר את דרך החשיבה של הצד השני ולהבין שכל אחד מגיב לפי האופי והסתכלות עולם שלו. ברגע שיש הבנה אמיתית של השוני בין הגבר לאישה, וכמובן גם שיח כנה בו אנחנו מלמדים את בני הזוג שלנו מה בדיוק אנחנו צריכים, זה הבסיס שממנו אפשר להתגבר על ההבדלים ולחזק את הקשר.

9. איך מתנהלים מול הילדים כשיש מתח זוגי – האם להסתיר, להסביר, או פשוט להתעלם?

זאת שאלה שרלוונטית תמיד, אבל בולטת יותר בתקופות כאלה בהם כולם בבית, יש יותר מתחים ורוב המריבות כן קורות בנוכחות הילדים. הכלל היבש אומר שלא רבים בנוכחות הילדים. הם לא צריכים לשמוע את הקונפליקטים והאשמות שיש להורים אחד על השני. מצד שני, ילדים יודעים להרגיש כשיש מתח בין ההורים, ואם לא נסביר להם בעצמינו מה המצב, הם יפרשו לעצמם מציאות מורכבת וקיצונית יותר ממריבה סטנדרטית, ויכולים אפילו לפתח חששות שההורים הולכים להתגרש.

במצבים כאלה הדרך הכי טובה היא לשקף ולתווך לילדים את המציאות בדיוק כפי שהיא. לא לפחד להגיד: "אנחנו קצת כועסים, זאת תקופה שקשה גם לנו והגיוני שיש חילוקי דעות ואפילו קצת מתח בינינו, אבל חשוב שתדעו שזה לא קשור אליכם, ואבא ואמא יודעים גם לבקש סליחה אחד מהשני ולהתנצל אם דיברנו לא יפה".

חשוב לא פחות להוכיח את המילים בפעולות וגם אם לא חזרתם לעצמכם עדיין, להראות שיש ביניכם דאגה אחד לשני, אפילו בפעולות קטנות כמו להכין קפה.

ילד שעד לתהליך המריבה וגם לתהליך ההשלמה, לומדים שמריבות הן חלק טבעי מהחיים, ושאפשר לריב ולהשלים. הוא מקבל כלים בריאים להתמודדות עם קונפליקטים במערכות יחסים, בין אם עם אחים, חברים או בעתיד עם בני זוג.

אילו שינויים נחשבים נורמליים והגיוניים, ומתי זה לא הגיוני ונכון להתייעץ או לטפל?

בזמני לחץ ומשבר, כמו כל תקופה מאתגרת, יש שינויים בזוגיות שנחשבים נורמליים ואפילו צפויים. האינטנסיביות של התקופה רק מעצימה תחושות שגם ככה קיימות – זה לא בהכרח אומר שמשהו לא בסדר.

שינויים נורמליים יכולים להיות עייפות רגשית, צורך במרחב אישי, ריחוק מסוים, פחות רצון לדבר או לבלות יחד, ירידה באינטימיות. יש מי שיגיבו במצבי קצה בעוקצנות, עצבנות, תגובתיות גבוהה – וזה מובן.

אבל יש קווים אדומים. כשיש עוינות, פחד או איום – שם כבר צריך לעצור ולהגיד: זה לא תקין. למשל, שתיקות עוינות, התעלמות מכוונת, גם משאלות יומיומיות. אלימות מילולית, כלכלית או פיזית. תחושה שאני מפחדת לדבר, או מפחד לשאול שאלה. איומים בפרידה כתנאי לשינוי. ובמקום הכי עמוק – תחושת בדידות בתוך הזוגיות עצמה.

בדרך כלל, הדברים האלה לא מתחילים פתאום – הם כבר היו שם קודם, אבל תקופת המשבר מוציאה אותם החוצה ומעצימה אותם. דווקא זה מה שמאפשר לזהות ולשים לב – ולפנות בזמן לטיפול, לפני שזה מדרדר למקום שקשה ממנו לחזור.

יש איזו "עזרה ראשונה" לזוגות במשבר, או שצריך תהליך ארוך כדי לפתור משברים?

בהחלט יש. לא כל משבר מחייב טיפול ארוך. לפעמים, דווקא בתקופה של פיצוץ, אפשר לעצור רגע ולבחור לא לנסות לפתור הכול – אלא קודם כל להרגיע. לעצור את ההסלמה. להסכים על "הפסקת אש": לא לדבר על הדברים הקשים עכשיו, רק לנסות לחיות יחד בלי לריב, בלי ציפיות. כמו שותפים לדירה, רק לכמה ימים – עד שתהיה קרקע יציבה יותר לדבר ממנה.

אחר כך, כשהקצב טיפה יורד – לדבר בצורה מאוד פשוטה. כל אחד בתורו, בלי לקטוע, בלי להילחם. לא צריך לפתור הכול. רק לשתף מה מרגישים. אם רואים שהשני מנסה להתקרב – גם אם זה רק דרך כוס תה או משפט קטן – לא להתעלם. דווקא בתקופות כאלה, המחוות הכי קטנות עושות את ההבדל.

וגם לזכור: מותר ורצוי לבקש עזרה. לא חייבים להתחיל טיפול ארוך. לפעמים שיחה אחת, או כמה פגישות קצרות עם איש מקצוע, עושות סדר ומרגיעות. פשוט עזרה ראשונה. משהו שיעזור להחזיק מעמד עד שיעבור הגל.

היי, מה שלומך בימים אלו?

ברוך השם, בימים מיוחדים אלו יש את ההזדמנות לסיים את האלבום החדש שייצא בעזרת השם בקרוב – "מיתרין".

ספר לנו קצת על עצמך למי שבכל זאת לא מכיר?

שמי עמירן דביר, אני משמח חתנים וכלות יותר משלושים שנה, ברוך השם.

איך עוברת עליך התקופה הלא פשוטה הזאת?

התקופה עוברת עליי מצוין, ברוך השם. צריך לדעת לנצל לטובה כל תקופה ותקופה.

החתונות בתקופה הזאת מזכירות לך את הקורונה?

אכן, קיבלנו תזכורת לתקופת הקורונה. כמו אז וכך גם בימים אלו, משתדלים להפיק את המיטב וכמובן להודות לקדוש ברוך הוא על כל דקה ודקה.

בימים אלו צריך יותר מוטיבציה לצאת מהבית או שההפך, יותר מובן מאליו שיוצאים?

בימים מיוחדים אלו, לי אישית יש אנרגיה מיוחדת של להישאר בבית. משתדל ליצור ולהקליט כמה שיותר, וכמובן ללמוד ולחדש בדברי תורה.

ספר לנו על לוקיישן מעניין שהופעת בו בתקופה האחרונה

תוך כדי כתיבת מילים אלו, ביקשו ממני לחפש מקום גדול ומנוגן לכבוד חתונה שתתקיים השבוע, בעזרת השם.

בתקופה כזאת אתה נמצא לא פעם בסיטואציה של ה"מבוגר האחראי". איך אתה מתווך לקהל ולבני המשפחה את המצב?

משתדל לשדר רוגע מקסימלי. כשיש רגעים מאתגרים במיוחד, יש לי את חומש "אור החיים הקדוש". הלימוד בו מרגיע אותי ומקרין הגנה לכל בני הבית.

אתה עובד על חומרים חדשים או שכרגע הקפאת הכול עד יעבור זעם?

עובד במלוא המרץ על חומרים חדשים. רק בימים האחרונים הספקנו להקליט כשלושה שירים.

להערכתך זה עניין של זמן עד שהחתונות יחזרו לקדמותן או שהציבור ישלים עם זה ופשוט יערוך את החתונות ביום?

להערכתי, מהר מאוד הכול יחזור למקומו כרגיל.

לסיום, מה אתה מאחל לצופי אתר "המחדש"?

שתהיו כמה שיותר רגועים ותסמכו על הקדוש ברוך הוא שהכול לטובה. תלמדו כמה שיותר תורה, ובכך תעזרו בצורה אקטיבית על שמירת עם ישראל.

סיפר הגאון רבי ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל, ראש ישיבת טשעבין וחתנו של הגאון מטשעבין זצ"ל: זה היה בשנות השואה האיומה, כשהייתי במחנה בסיביר. עם התקרבות חג הפסח, התחלתי בהכנות לערוך את החג כדת וכדין. כמה חודשים קודם לכן כבר ניסיתי בכמה אופנים ותחבולות להכין משהו עבור פסח, אך העליתי חרס בידי. פעם התגנבתי בחשאי לתוך המטבח כדי לקחת משם תפוחי אדמה לפסח, אך לדאבוני המחסן היה ריק. לאחר מספר ימים התחזק מאוד הפיקוח על המטבח, והמחשבה להשיג משם קמח למצות נגנזה בטרם יצאה לפועל. אם לא די בכך, פתאום נוצר מחסור גדול בתפוחי אדמה.

מכרתי את נעלי הבית שהיו לי וקיבלתי תמורתם סכום מועט של כסף. ניסיתי לשחד את שומר המטבח בכסף זה שיוציא עבורי משהו, אך הוא לקח את הכסף ולא הביא כלום. כך מכל עבר הוערמו מכשולים, והיה נראה כאילו כל התוכנית בטלה ונגוזה. אבל דבר אחד ידעתי: "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'" – הקדוש ברוך הוא ודאי יעזור. איך? זה לא ענייני.

זה כבר היה ממש יום-יומיים לפני פסח, ועדיין אין כלום… והנה, שם במחנה היה ביתן קטן שבו ישבו סנדלר וחייט, שתפקידם היה לתקן בגדים ונעליים. יום לפני כן נפל לי כפתור מהבגד והבאתי אותו לחייט. למחרת חזרתי מהעבודה, וליבי היה דווי על החג המתקרב ובא ואין בידי מאומה. ניגשתי בינתיים אל ביתן החייט לקחת את הבגד. החייט התנצל בפניי שעדיין לא הספיק לתקן את הבגד, וביקש שאשב כמה דקות עד שיתקן את הכפתור.

חיכיתי, אך מוחי וליבי היו נתונים על חג הפסח המתקרב, ונאנחתי בכאב. החייט שמע את אנחתי ושאל: "על מה אתה נאנח?" אמרתי לו: "מה הפירוש, הלא כבר ערב פסח ומאומה אין בידי!" לשמע הדברים הגיב החייט בפליאה: "היאך חשבת להכין כאן פסח?" אמרתי לו: "אילו היה לי מעט קמח, הייתי יכול לאפות מצות לפסח, אבל ברגע זה אין בידי מאומה…" "אם כך אוכל לעזור לך," נענה הסנדלר. "הרי למלאכתי זקוק אני לכמות של קמח כדי לעשות מזה דבק לתיקון נעליים מקולקלות של עובדי המחנה. לפיכך יש לי גישה קלה יותר למטבח ולקמח, וממילא אוכל להביא לך קמח כמה שאתה זקוק וללא תמורה." וכך אכן עשה. נו, ברוך השם, יש כבר קמח, אבל איך נעשה מן הקמח מצות? בביתן של הסנדלר היה תנור קטן שדלק וחימם את הבית מפני הקור. אמרתי לו: "הרי יש לך כאן תנור, כאן נאפה את המצות…" וברוב טובו נענה לבקשתי. לקחנו איזה קומקום שהיה שם והנחנוהו על פני התנור, וכך הגעלנו את התנור להכשירו לאפיית מצות מצווה. הוא הביא את הקמח, ואני הייתי צריך ללכת ביום לעבודה והשארתי אחד מהיהודים שעבד בלילה שיאפה את המצות ביום.

הוא היה זריז, לש את הקמח בזריזות, וערך ואפה כדת וכדין, הכול בזריזות כפי הראוי. באמצע האפייה נכנס המפקד הראשי של המחנה לביתן ועיניו נפלו על התנור. הוא ראה כמה מצות נאפות שם ושאל: "מה זאת?" למרבה הנס, גם הוא היה יהודי, וענה לו הסנדלר שיש כאן איזה יהודי במחנה שרצה לאפות מצות עבור חג הפסח. המפקד לא הגיב כלום, כאילו אינו רואה, והלך לו. כך כבר היו לנו מצות. עבור מרור הביא מישהו בצל.

גם הגעלנו קומקום, הרתחנו בו תה וזה היה לנו לארבע כוסות, כך שבתוך כמה שעות כבר היה לנו "סדר" לעילא ולעילא… באמצע הסדר נכנס יהודי וסיפר שרשע אחד קומוניסט מושבע דורש כאן ברבים על החוצפה והעזות שיהודי כאן במחנה עושה "סדר" וכו'. כמובן שהפחד היה גדול, והנה תוך כדי כך הגיע שליח מהמפקד שציווה שאבוא לפניו. כמובן שהפחד נעשה גדול מאוד… התחזקתי, והלכתי. כשהופעתי לפניו שאלני: "האמת, נכון הדבר ששמעתי עליך לאמור שאינך אוכל לחם בפסח?" עניתי לו: "כן". "ומהיכן תחזיק כוח ומעמד בעבודה הקשה והמפרכת הזו בכפור הנורא ותחת המעמסה הקשה ללא לחם לאכול?" שאלני המפקד. "יודע מה," המשיך המפקד מעצמו, "אתן לך עבודה קלה." ואכן קיים את דבריו, ולמחרת נתנו לי להיות עוזר לרופא. אבל הנס והשפע מלמעלה לא הסתיימו. למחרת, כשחזרנו מהעבודה, היתה הדרך מושלגת, ארוכה ורחבה, ועליה נסעה עגלה מיוחדת לערבות סיביר כשהיא מלאה תפוחי אדמה. לפתע נתהפכה העגלה על צידה ועמה כל ערימת תפוחי האדמה שעליה… כמובן שאספנו וקיבצנו את תפוחי האדמה וכך היה לנו מזון בשפע לכל החג.

מרן ראש הישיבה זצ"ל סיים ואמר לנכדיו: כך עשינו סדר ליל פסח בסיביר הרחוקה, תחת עול העבודה של הרוסים, כשהניסים מתרחשים לנגד עינינו אחד אחרי השני, ובה בשעה שהיה נראה כי מכל הצדדים סגור ומסוגר והכול אבוד חלילה, אבל לא. ביקשו ללמד אותנו יסוד חשוב כל כך – גם כאשר כל הסברות וההוכחות השכליות הולכות לרעתנו, אף על פי כן "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'"! ליהודי יש תמיד גם דרכים פלאיות, דרכים שלא כדרך הטבע.

"אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם. וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ": [במדבר פרק יג]

בפרשתנו מתואר כיצד בני ישראל בכו על שאין בכוחם לערוך מלחמה כנגד הגיבורים, "ילידי הענק". ולעומתם, טען כלב בן יפונה ואמר: "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'". ולכאורה תמיהה מילתא: וכי זו תשובה על טענתם? והרי הם טענו "דברים של טעם" – גיבורים הם הענקים אשר שם. מדוע לא התווכח כלב לסתור טענותיהם, אלא סתם ולא פירש "'עָלֹה נַעֲלֶה'"? והרי הוא נחשב כ"מודה שלא ממין הטענה".

ומבאר זאת הרה"ק מפיאסצ'נה זי"ע הי"ד: "אבל כך צריכה להיות אמונת איש הישראלי: לא בלבד בשעה שרואה מבוא ודרך לישועתו גם על פי שכלו ודרך הטבע, [אז] יאמין בה' שיושיעהו ויתחזק, [רק] גם בשעה שאינו רואה חלילה שום מבוא על פי שכל ודרך הטבע לישועתו, יאמין בה' שיושיעהו ויתחזק באמונתו ובטחון. ואדרבה, בשעה זו טוב שלא יתעקש למצוא איזה שכל ומבוא בדרך הטבע, כי מכיוון שעל פי פשוט לא ימצא, אז חלילה תוכל אמונתו על ידי זה להיפגם כיצד בדיוק יוכל להיוושע, ופגם והיחלשות באמונתו בה' יכול לעצור את ישועתו חלילה. רק צריך לומר – הכול אמת שעז העם היושב בה, כנים הדברים שהערים בצורות וכו'. מכל מקום הנני מאמין בה' שהוא למעלה מהגבול והטבע שיושיענו, "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'" – בלא שכל ובלא סברה. אמונה ובטחון בה' באופן כזה, תקרב את ישועתו."

ויחזור על כך עוד הפעם ועוד הפעם: "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'", "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'". נכון ששום שידוך טוב כמו שרוצה, לא נראה באופק, וגם לא נראה שפתאום יכול משהו להשתנות, אבל "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'" – השם ודאי יביא משהו טוב… ככה בלי הסברים!

אין דבר העומד בפני הרצון

היה בחור מישיבת מיר בחוץ לארץ שקיבל צו התייצבות לצבא הפולני. כל ניסיונות ההתחמקות שלו עלו בתוהו, והוא נאלץ להתגייס לצבא. הוא שירת במשך כמה שנים ולאחר שחרורו מן הצבא שב לישיבה וחזר לתלמודו. שאל אותו המשגיח רבי ירוחם זצ"ל: "איך היה בצבא?" אמר הבחור: "כשהגעתי לצבא הייתי חלש ופחדן, אך המציאות חישלה אותי."

וכך סיפר: "היינו פלוגת חיילים. לפנינו ניצבה שורה של סוסים וסמוך להם תעלת מים עמוקה. אמר המפקד: 'כל אחד מכם יעלה על אחד הסוסים וידלג עם הסוס על התעלה. מי שלא יצליח לדלג – יחטוף כדור בראש!' כל החיילים רצו לכיוון הסוסים, כל חייל בחר לו סוס ועלה עליו. ומה איתי? מעולם לא רכבתי על סוס… אך לא היתה לי ברירה. רצתי עם כולם אל הסוסים, בחרתי לי סוס, בקושי הצלחתי לטפס עליו. כשכולם היו רכובים על סוסיהם, אמר המפקד: 'קדימה, לחצות את התעלה!' כולם שעטו קדימה. גם אני, הפחדן הגדול וחסר הניסיון, שעטתי קדימה. אחזתי במושכות בחוזקה כדי לא ליפול, הצלפתי בשוט על הסוס, ובחסדי שמים הצלחתי לדלג מעל התעלה."

שאל רבי ירוחם את הבחור: "האם שאלת את עצמך איך הצלחת? הרי אתה מעיד על עצמך שאתה פחדן וחסר ניסיון?" השיב הבחור: "ידעתי שאם לא אשעט קדימה ולא אצליח לדלג מעל התעלה – אחטוף כדור בראש! כשהרגשתי שחיי תלויים מנגד, הוצאתי מעצמי כוחות מיוחדים שלא הייתי מודע לקיומם."

באותו שבוע נשא רבי ירוחם שיחה בישיבה. הוא סיפר את סיפורו של הבחור, ולאחר מכן אמר: המרגלים טענו: "לֹא נוּכַל לַעֲלֹת" [פסוק לא]. לא נצליח לכבוש את ארץ ישראל, אין לנו שום סיכוי מול כל הענקים והגיבורים שיש בה. אמר להם כלב בן יפונה: "'עָלֹה נַעֲלֶה'" – "אפילו בשמים, והוא אומר עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו" [רש"י]. הפתגם אומר: "השמים הם הגבול". אמר להם כלב: אפילו השמים אינם הגבול, אם צריך – מטפסים עד לשמים! הכול תלוי בהרגשה של האדם. אם הוא יודע שהוא חייב – שום דבר לא יעמוד בדרכו. אם הוא יודע שחייו תלויים מנגד, הוא יבקיע חומות ויטפס בסולמות עד לשמים. אין דבר העומד בפני הרצון! הכול תלוי בהסתכלות של האדם על עצמו.

אם יסתכל על עצמו בעין רעה – הוא לא יוכל להתעלות. הוא תמיד ייתקל בקשיים, מכשולים ומהמורות, ואז ירים את ידיו בייאוש ויאמר: "חבל על המאמץ, אין סיכוי". אבל אם יסתכל על עצמו בעין טובה ויאמין בכוחותיו – שום דבר לא יעמוד בדרכו! וכלב בן יפונה יוכיח! כלב אמר "'עָלֹה נַעֲלֶה'" – ועלה. הוא היה בן שמונים וחמש וכבש לבדו את חברון והרג את האב וארבעת בניו הענקים. ולעומת זאת, כל אלו שאמרו "לֹא נוּכַל לַעֲלֹת" – לא עלו, כי לא האמינו בכוחם.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל

כמו כל עם ישראל, איצקוביץ' השבוע עייף במיוחד, אחרי שעלה וירד אין ספור פעמים במדרגות הבניין, כדי להספיק להגיע למרחב המוגן. העייפות נתנה את אותותיה, גם במועד פרסום המדור. איצקוביץ' מתנצל בפני הרבבות שנתקעו בדרך לאיצקוביץ'.

•

בביתו של אחד מחברי מערכת 'המחדש', נופצו החלונות. איצקוביץ מתפלל שהמקום ימלא חסרונו.

•

חשיפת איצקוביץ': ישיבה מוכרת בירושלים, ערכה לא מכבר קמפיין ענק במהלכו אף קיימו כנהוג כנס בוגרים לכל מאות הבוגרים, בעשרות השנים לקיומה. הבחורים והבוגרים נרתמו והתחייבו סכומי עתק להצלת הישיבה, אלא שבימים האחרונים ראש הישיבה הכריז על סגירתה וזרק את כל הבחורים לרחוב. למקרה שתהיתם, הכסף שנאסף, מיועד להקמת ישיבה חדשה בראשותו.

•

יקיר המדור והשר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי, נצפה השבוע כשהוא מקבל סקירה מקצועית בחפ”ק החירום של המשרד, הפועל בעקבות המלחמה וללא לאות. איצקוביץ' שוקל להמליץ להחליף את התוכן שבמסך לעדכונים השוטפים של 'המחדש' שזכו השבוע למאות אלפי צופים נוספים, גם בשעות הקטנות של הלילה.

ואילו את שר העבודה יואב בן צור שכבר מיומן במלחמות, איצקוביץ' ראה בחמ"ל החירום התת"ק במשרד העבודה בקרית הממשלה בירושלים.

צמרת ש"ס צעדה השבוע לבני ברק, שם לראשונה התוודעו לעובדה שגם בעיר התורה יכול ליפול טיל הרסני. איצקוביץ' שקבע את מושבו בבני ברק, הבחין בשר חיים ביטון כשהוא מלווה בסגן ראש העיר שלומי אלחרר, כשהם בוחנים את הנזקים הגדולים בגני פתחיה שספגו חלק גדול מהנזק.

גם מרכז הסיעה הפעלתן, ראובן שהרבני, נצפה בוחן את הנזק.

מי שעוד נצפה בזירת הנפילה בבני ברק, הוא איש יחסי הציבור ויקיר המדור פנחס פלינקר, שהגיע לפקח מקרוב על העניינים.

בזירת הרס אחרת בבני ברק, איצקוביץ' ראה את שר הרווחה יעקב מרגי, שהגיע השבוע לזירת נפילת הטיל האיראני בקמפוס 'עלה' לילדים עם צרכים מיוחדים. גם האקדח שהשר נושא עליו, לא נמלט מעינו של איצקוביץ'. לצידו של השר נצפו: סגני ראש העיר שלומי אלחרר ואליהו שושן, המשנה לראש העיר יוסי תורג'מן וחבר מועצת העיר עו"ד שלמה חדד.

אותו מרגי לא נח לרגע השבוע ובהזדמנות אחרת נצפה בסיור במלון כפר המכביה, כשהוא מחזק אב וילד מרמת גן, שפונו מביתם שנפגע במתקפה האיראנית.

רגע לפני שעזב את המקום הספיק איצקוביץ' לתעד את השר במפגש מרגש עם תינוק שנולד לפני שבוע ימים בלבד. איצקוביץ' יודע לספר שהיה מפגש מרתק במיוחד.

באותה זירה שבמוסדות 'עלה' ב"ב, נדהם איצקוביץ' לראות את ההמולה הרבתית סביב הגעתו לזירה של שר העבודה, יואב בן צור.

במיני ישיבת הממשלה בשטח הנפילה בבני ברק, איצקוביץ' הבחין מימין במנכ"ל הנמרץ של משרד העבודה ישראל אוזן. מתחבא מאחורי הקלעים: הסגן הבני ברקי, שלומי אלחרר. במרכז: השרים בן צור ווסרלאוף ועל גבם, יועץ התקשורת הבלתי נלאה, יענקי ביכלר.

בזירת הנפילה בבת ים איצקוביץ' שביקש להיערך מבעוד מועד לקבל את פני השר, נדהם לשמוע על איסור חמור של פרסום הגעת השר בן צור. ורק לאחר דקות ארוכות התבררה הסיבה כשלזירה הגיעו יחדיו השר בן צור והרמטכ"ל רב אלוף אייל זמיר.

ועוד קודם לכן נצפה השר בן צור בזירה, כשלצידו בני אלחרר, היו"ר המיתולוגי של המועצה הדתית. עוד נצפה: יקיר המדור ויועץ השר, יוסי לוי.

איצקוביץ' שהוקפץ לא אחת לזירת הנפילה בבני ברק, הצליח לתפוס לתמונה גם את השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר והסגן הבני ברקי שלומי אלחרר. מאחורי הקלעים: אריאל אלחרר, היועץ של והאח של.

אותו אלחרר ג'וניור, נצפה ברגע של שהייה במקלט, יחד עם כל הצמרת הביטחונית בראשות השר בן גביר, מפכ"ל המשטרה דני לוי, נציב שב"ס ובכירים נוספים.

ואם כבר וסרלאוף, איצקוביץ' תיעד את השבוע גם את השר הצעיר מבקר בזירה הבני ברקית שהפכה לאתר עלייה לרגל. איצקוביץ' הבחין שהשר מאובטח בצורה מוגברת מתמיד, על ידי היחידה לאבטחת אישים.

והנה השר יחד עם קצין השיטור העירוני אלעד אמויאל

יקיר המדור וסגן השר במשרד ראש הממשלה, אלמוג כהן, הגיע גם הוא לזירה ולא האמין למה שראו עיניו. איצקוביץ' לפחות הבחין, כי הוא זוכה לאהדה לא קטנה, לצד סקרנות רבה.

סגה"ש אורי מקלב והרמ"ט דוד וורצמן נצפו השבוע לאחר שעות ארוכות בחפ"ק של משרד התחבורה שנאלץ לתגבר את התחבורה הציבורית.

בין הדיונים: סגה"ש מקלב וראש המועצה מקומית רכסים יצחק רייך נצפו בתפילת ערבית בחמ"ל ברכסים.

בעיר חיפה ראינו את סגן השר מקלב, כשהוא נפעם כולו מנס התפילין, שנשמרו בשלמותם בעוד הרכב כולו עלה באש וניזוק באופן קשה מאוד.

אפרופו מקלב, הצמוד שלו דוד בירנברג, נצפה השבוע מעתיר בתפילה על ציונו של מרן הגרא"מ שך זצ"ל.

מ״מ ראש העיר בני ברק ויו"ר 'דגל התורה' המקומית, מנחם שפירא, נצפה בסוד שיח עם הג"ר ציון כהן, רבה של אור יהודה, במהלך שמחת נישואי בתו של סגן ראש העיר מיכאל קקון. החתונה אמורה הייתה להתקיים באחד מאולמות היוקרה בארץ, אך בעקבות המלחמה עברה לחתונת צהריים בהתאם להנחיות פיקוד העורף המחמירות.

אחרי שעשה את דרכו לארץ לשבת אופרוף ונאלץ להישאר בנכר בשל סגירת המרחב האווירי של ישראל, בקהילת יהודי רומא, סידרו לרבה מסטראפקוב את אחד מבתי הנופש של הקהילה. הבית ממוקם על הים, עם מניין ספר תורה ואוכל לשבת. איצקוביץ' הורשה לבקר בקודש פנימה.

באחת האזעקות שהופעלו השבוע, אמן הרגש פיני איינהורן נקלע למקלט יחד עם קבוצת בחורי ישיבה, ופצח בשירה למען חיילי צה"ל שנלחמים למען עם ישראל באיראן ובכל הגזרות.

גם את הבעל מנגן הרשי אייזנבך, איצקוביץ' ראה השבוע נס אל המרחב המוגן, במהלך שמחת חתונה.

את הקומזיצער שימי ליפשיץ, פגשנו השבוע בעת שהופקד על שמחת חתן וכלה בחופה מיוחדת לבני חו"ל, בה ההורים לא יוכלו להשתתף עקב המצב. אבי פוגל תיעד.

מי שהזכירו לכולם שגם ברגעים מורטי עצבים, בין אזעקה לאזעקה, יש מצווה גדולה להיות בשמחה, הם המאסטרו יואלי דיקמן עם אותו איינהורן מהאייטמים הקודמים ונותי פוקס שלשם שינוי השאיר את הים של דמעות לאחרים. השלושה פיזזו וכרכרו בחתונת צהריים מעניינת במיוחד, על פי כללי פיקוד העורף.

אמרגן החתונות בנימין בורנשטיין, היה מודאג במיוחד בנוגע למועד קיום החתונה, זאת בשל הגבלות פיקוד העורף. רק ביום ראשון, היום שבו נערכה החתונה, קיבלו מספר מוזמנים מצומם את הכתובת החדשה של האירוע. על המוזיקה: קובי ברומר, הקלידן אבי דרור והמאסטרו ישראל סוסנה, כשהם מריעים ומחליפים תפקידים.

אחרי לילות מלאים באזעקות, סוף כל סוף הצליח השדרן דוד חכם להירדם ולנום את שנת הלילה, אחרי שחלף ללא אזעקות. בבוקר שלמחרת, הוא כבר שידר את תכנית הרדיו ממרפסת ביתו, כשהוא נראה עירני מתמיד.

איש החסד ויו"ר סעד ומרפא, מוטי פריד, נצפה בכביש 6 באמצע הלילה, שוכב על הכביש כנדרש על פי פיקוד העורף, בעת שהופעלה אזעקה בזמן שחזר מפעילות חסד בגבול הצפוני.

גדול הזמר בנצי שטיין והקלידן יהודה הירשנבוים, בביצוע מיוחד לשיר 'אותו היום' של משה פלד. איצקוביץ' רק מתפלל שנזכה שיבוא כבר אותו היום במהרה.

יו"ר דגל התורה, חבר הכנסת משה גפני, הגיע השבוע לניחום אבלים אצל חבר המועצת, הגאון רבי צבי דרבקין שאמר לו: "אמר לי אחד הבכירים – אתה יודע שרק מתגברת עליכם השינאה". גפני השיב ואמר לרב: "אולי פה, אבל ברחוב מתגברת אהבה אלינו". לראיה אמר גפני: 'תראה כמה כיתות א' יש בבתי ספר של קירוב'.

איש החינוך מוטקה בלוי, נצפה השבוע כשהוא מרביץ את משנתו החינוכית בנהג מונית התורן שנקלע לדרכו. יש מצב שהוא השתכנע.

רגע לפני שהשיח בישראל השתנה, המוני תמימים הגיעו לשמוח בשמחת יקיר המערכת, הצלם דב בער הכטמן, שחגג בליל שישי שעבר את שמחת נישואיו בכפר חב"ד. אילו היינו בימים שבשיגרה, איצקוביץ' היה מעלה גלריה מכובדת במיוחד, אבל בינתיים מסתפק במבזקים מהשמחה, שגם הוא הגיע אליה לאחל מזל טוב. בתיעוד: החתן בלבישת הקיטל.

כחובב פירות ידוע (הכתובת למשלוח וכו) איצקוביץ' העמיד את איש התקשורת החב"די אבריימקה אייזנשטיין עם החתן, לתמונה ליד מגש הפירות המפואר שהראשון ומערכת התקשורת שאותה הוא עורך, הגישו מנחה לחתן.

איש החסד וידיד המערכת יוסי צמח, אשר מידי יום שישי מגיע לנגן יחד עם חבריו בבתי החולים ולשמח אותם, הגיע להתברך השבוע מהינוקא שאמר לו:
״אולי אני יום אחד אני אתחפש לליצן ואגיע יחד איתך לנגן לחולים״.

עו"ד בנימין ארביב חגג השבוע את הפיכתו לסבא, עם לידת נכדו הראשון, בן לבנו בכורו מרדכי. החגיגה מצטרפת להרחבת משרד עוה"ד ארביב בחודש האחרון, בתוספת מחלקה מקצועית לדיני משפחה בראשות עו״ד גולדי רוטנברג.

ובינתיים אי שם במונסי מחוץ לסיום השס ההיסטורי של סאטמאר מהר"א נצפו בקבינט המלחמה המצומצם הזמר אהרלה סאמעט, ישראל אדלר, ומנצח מקהלת שירה – יואלי הורביץ.

הזמר החסידי שיעלה רוט נצפה עם מנצח מקהלת מלכות פנחס ביכלר, לקראת פרויקט משותף ומסקרן שיראה אור בקרוב. צילום: יהושע פרוכטר

המאסטרו אהרלה נחשוני והזמר קובי גרינבוים נצפו השבוע באירוע מעניין במיוחד, בסגנון מוזיקה חריג מעט בנוף הקלאסי של החתונות.

אפרופו נחשוני, איצקוביץ' מאחל מזל טוב לגיטריסט של אהרלה נחשוני, ומאחל לו בריאות עד 120

ילד הפלא שי ווינר, מאחורי הקלעים באולפן של דניאל חן, לקראת שיר חדש שצפוי לצאת בקרוב. איצקוביץ' סבור ששווה לחכות.

הזמר הלל מאיר בהצצה קטנה לקליפ החדש שלו.

לסיום: ברכת מזל טוב לבעל ה-'יחל ישראל', הרב הראשי הגרי"מ לאו שליט"א ליום הולדתו ה-88 עד 120.

דובר צה"ל התיר לפרסום את שמו של חלל צה"ל, אשר נפל היום ברצועת עזה והודעה נמסרה למשפחתו.

הלוחם, סמ״ר סתו חלפון הי"ד, בן 20, מפתח תקווה, לוחם בגדוד ההנדסה הקרבית 603, עוצבת ׳סער מגולן׳ (7), נפל בחאן יונס מפגיעת צלף בשעות הצהריים ונפצע אנושות. זמן קצר לאחר מכן, נקבע מותו למרבה הצער. חלפון הוא החלל ה-871 של צה"ל מפרוץ המלחמה בבוקר שמחת תורה.

עיריית פתח תקווה ספדה לחלפון, ואמרה כי "בצער רב ובכאב גדול התבשרנו על נפילתו של בן העיר, סמ"ר סתו חלפון ז"ל, לוחם בגדוד ההנדסה הקרבית 603, עוצבת 'סער מגולן', אשר נפל בעת המערכה ברצועת עזה. סתיו נלחם בגבורה למענינו, ונפל כלוחם אמיץ. העיר פתח תקווה מרכינה ראש ומשתתפת באבלה הכבד של המשפחה והחברים. יהי זכרו ברוך".

מוקדם יותר השבוע הותרו לפרסום שמותיהם של סמ"ר נווה לשם, לוחם בגדוד 12 של חטיבת גולני, של סרן במיל' טל מובשוביץ, סגן מפקד פלוגה בגדוד הנדסה, ושל רס"ל במיל' נועם שמש, מפקד כיתה בחטיבת כפיר שנפלו בתקריות שונות בקרבות בחאן יונס.

בתוך כך, הערב דיווח דובר צה"ל כי לוחם מילואים בגדוד 8105, עוצבת ׳שועלי מרום׳ (646), נפצע באורח קשה מוקדם יותר היום (ד׳) בקרב בדרום רצועת עזה. הלוחם פונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים, ומשפחתו עודכנה.