מאז שפרצה הלחימה עם איראן, שגרת החיים שובשה לחלוטין. ימים ללא מסגרת, לילות ללא שינה, פחד קיומי, מתחים כלכליים, ילדים כל הזמן בבית – והזוגיות נמתחת עד הקצה.
כדי להבין איך אפשר להתמודד עם התקופה הזו מבלי לפרק את הקשר, פנינו לנחמה זוריבין, מטפלת זוגית ומשפחתית, שמלווה זוגות גם בשגרה וגם בזמני חירום. בראיון מעמיק היא נוגעת בקונפליקטים שכולנו חווים, ומציעה דרכי חשיבה חדשות, כלים וגם הרבה תקווה.
בתקופה כזו, כשאין שגרה וכולם בבית – מה האתגרים הכי גדולים?
הקושי מתחיל בזה שהשגרה פשוט נעלמת. אין גבולות של זמן, אין מסגרת – וכל המשפחה צפופה יחד בלי הפסקה. זה יוצר אינטנסיביות שלא טבעית למרחב הזוגי וכל פרט קטן בבית דורש התארגנות: מי דואג לילדים, מי מבשל, מי מתמודד עם הלחץ הכלכלי. כשאין תיאום – מתחילים חיכוכים. כל אחד גם מגיב אחרת למצב: אחד מתמלא באנרגיה ומתחיל לפעול, השני שוקע פנימה ושותק – ואז יכולה להיווצר תחושת נתק.
בנוסף, יש גם קושי לבטא לחץ, כי נדמה ש'כולם במצב הזה', ואין מקום לפרוק. והכי חשוב – כשאין שיח, כל צד מתחיל לפרש את התגובות של השני כזלזול או חוסר אכפתיות. הרבה מאוד מהקונפליקטים נפתרים ברגע שעוצרים, מדברים, ומבינים שהתגובות שלנו שונות – אבל כולן לגיטימיות.
למה דווקא בתקופות לחץ, הריבים מתגברים?
ביולוגית, בזמן סטרס הגוף נכנס למצב הישרדות. מערכת העצבים מפעילה מנגנון אוטומטי שנקרא שלושת ה-F: : Fight (להילחם), Flight (לברוח), Freeze (לקפוא).
כל אחד מאיתנו מגיב לאיום אחרת, ומערכת העצבים מגיבה למצבי חירום כאילו אנחנו ממש בסכנה פיזית. המוח לא יודע להבדיל אם הלחץ הוא בגלל המצב הכלכלי, הכוננות התמידית לאזעקה או כי יש מחבל עם אקדח מאחורי הדלת ומגיב זהה לכל הסיטואציות – מה שיוצר מצב שאנחנו בחרדה קיומית וכל אחד מגיב לפי דפוסי ההתנהגות שלו, להילחם, לברוח או לקפוא.
מצב הישרדות מביא אנשים לקצה. דברים שביומיום נצליח להחליק עליהם או לקבל בהבנה פתאום קשה להתגבר עליהם, הצרכים הרגשיים משתנים, אפשר להגיע בקלות יותר למצבים נפיצים, לכעסים, לשתיקות, למריבות. במצבים כאלה, השליטה מתעררעת, ויש אנשים שקשה להם להתמודד עם חוסר וודאות ושליטה, אז הם מוצאים, בלי להתכוון, דרכים לשלוט על בני/בנות הזוג, על חברים ועל קולגות מהעבודה.
בנוסף, בתקופות של חרדה יכולות לצוף קונפליקטים אישיים וזוגיים ישנים, אנשים רגישים יותר ונוטים לפרש טעויות תמימות לאיומים – אם ביום רגיל אישה לא תתרגש כשבעלה שוכח להגיד בוקר טוב, בתקופה שבה החרדה משתלטת והכל נראה מאיים – היא יכולה לחשוש שזה הסימן הראשון לכך שהוא יבקש להיפרד ממנה וישאיר אותה לבד.
לסיכום, במצבי קיצון ההיגיון מיטשטש, היציבות נעלמת, הפרשנות משתטלת וזה מוביל אותנו להגיד ולהרגיש דברים בצורה קיצונית יותר מבשגרה
מה עושים כשיש הבדלים בגישה – אחד רוצה סדר וניקיון, והשני משחרר; אחד חרד ומודאג, והשני רגוע?
השלב הראשון והחשוב ביותר הוא להבין שבני אדם מגיבים שונה למצב זהה. יש כאלה שצריכים את השקט, אחרים דווקא העשיה מצליחה לאזן אותם, יש כאלה שנכון להם לפרוק ולדבר, בעוד אחרים מעדיפים לשתוק ולהיות עם עצמם. עצם ההבנה שבני זוג שונים בקבלה ובצרכים שלהם היא קריטית, אבל אחרי שמבינים, חשוב לא פחות גם לדברר את התובנות בשיחה פתוחה וכנה, לתת תוקף ולגיטימציה לתחושות של כל אחד וללמד את הצד השני מה אנחנו צריכים.
גם אחרי שיחה פתוחה וכנה ככל שתהיה, אי אפשר לצפות לשינוי מיידי בהתנהגות אבל כן חשוב לחתור למציאת פתרון שהגיוני לשני הצדדים, לא לנסות לתקן את השני אלא לעזור ולנסות לדבר על איזורי פשרה. לדוגמא אם הבלאגן בבית משתק אותך לא אומר שבן הזוג צריך לדאוג לבית מבריק בכל המלך היום, אפשר למצוא שעות מסוימות, או חדרים מסוימים בהם מקפידים יותר לשמור על הסדר. גם בפערים רגשיים צריך ללמוד למצוא פשרה, אם יש צד חרד יותר שזקוק למרחב, הצד השני צריך ללמוד שהצורך בשקט הוא לא התרחקות אלא דרך התמודדות, ולמצוא את הזמנים או המקומות בהם קל לאפשר את השקט.
האם זה נכון "לחכות שהכול יירגע" לפני שמדברים על מתחים – או עדיף לדבר כבר עכשיו?
לדחות שיחה על מתחים ליום שאחרי – זו אשליה. אף אחד לא באמת יודע מתי תיגמר המלחמה, ודחיה יכולה להתפרש אצל אחד מבני הזוג כבריחה וחוסר רצון לפתור, ובמיוחד אם הדינמיקה הזוגית מעורערת גם ככה דחיה של שיחה ומציאת פתרונות רק תעמיק את הפער.
אבל גם בזמן מלחמה צריך לדעת מתי ואיך נכון לדבר. לא מפתחים שיחה תוך כדי הצפה רגשית, תוך כדי ריב או כעס, לא בזמן סטרס, לא בתוך הממד ולא כשעייפים, רעבים או פוחדים ברמה קיצונית.
הדרך הנכונה והבטוחה ביותר היא ליצור מרחב לשיח, ליזום שיחה ברגע שקט ורגוע כמה שניתן והכי חשוב להגיע ממקום מכיל ורצון לפתור את הקונפליקט ולא רק להאשים ולהטיח.
וכאן נכנסת אחת המיומנויות הכי חשובות בזוגיות: לדבר בשפת האני – ולא בשפת האשמה. במקום להגיד "אתה תמיד כזה", תגידי: "ממש קשה לי כש.." במקום "אתה לא תומך בי", תגיד: "אני מרגישה שאני צריכה עכשיו יותר תמיכה".
כשאנחנו לוקחים את האחריות על עצמינו, ובסך הכל מבקשים עזרה מבן הזוג שלנו לעבור את התקופה הזאת, הוא הרבה יותר פתוח להקשיב ולתת כל מה שנצטרך.
עוד כלי נוסף שיהפוך שיח כזה לאפקטיבי הוא לדאוג שהשיחה תהיה קונקרטית, ממוקדת, שיש בה מקום לצרכים, ומקום לפתרונות. להעמיד צורך: "אני מרגישה שיעזור לי חצי שעה ביום בלי שום אחריות", אבל ישר לגשת לשלב המעשי: "אתה חושב שזה משהו שתוכל לעזור לזה לקרות?" ככה השיחה מקבלת מסגרת, כל צד יודע מה הוא נותן ומה הוא מקבל, ואפשר לראות תוצאות מהירות אם מישמים את ההחלטות שהתקבלו.
מה עושים כשיש תחושת תסכול או אכזבה – מהשני או בכלל מהמצב? יש גבול למה שאפשר לצפות מבן זוג?
חד משמעית כן. יש גבול למה שאפשר לצפות מבן/בת הזוג, ובני זוג לא אמורים להיות המשענת העיקרית והספק היחיד לכל הצרכים שלנו, בעיקר כי גם הם חווים את אותם לחצים כמונו בדיוק, וכמו שלנו אין יכול להעניק מאה אחוז לבני הזוג שלנו, גם לא הוגן לצפות לקבל מאה אחוז. כל אחד צריך לבנות לעצמו סל כלים אישי להתמודדות, ללמוד מה עושה לנו טוב, מה מרגיע אותנו ולהבין שהצד השני לא תמיד יהיה שם לפתור לנו את הבעיות.
ושאלה כזאת מובילה אותי להתרכז במילה אחת – ציפיה. צריך להבין איך ציפיה עובדת. הרבה פעמים, נשים בעיקר, מצפות מבן הזוג שיבין/שיכיל/שיעשה אבל לא מדברות על זה, ואז מתאכזבות שלא קיבלו מה שהן רצו. זוגיות תקינה היא דווקא כזאת שבה מרגישים בנוח להגיד מה אנחנו רוצים וצריכים ולא מצפים שיבינו אותנו בלי שנדבר, ושיח בריא הוא שיח שמתרגם תחושות לבקשה קונקרטית. למשל, במקום לצפות שיבין למה אני עייפה, כדאי להגיד: "אני מרגישה מותשת, יעזור לי אם תקח את הילדים לשעה". או "אני לחוץ מהעבודה, יהיה לי קל יותר אם בשעות הערב אוכל להיכנס לחדר לעבוד בשקט".
בזוגות עם אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר, אפשר להעמיק את השיח ולזהות את מקור הרגשות, להבין שתסכול, כעס או זעם הם רק ביטוי לרגשות עמוקים יותר כמו אובדן, בדידות או פחד, ולפעמים דווקא רגעים קשים וקיצוניים יכולים להוביל לשיחות עומק מרתקות שלא הייתם מגיעים אליהם ביומיום.
יש יותר או פחות פניות לטיפול בתקופות משבר? האם כדאי לפנות עכשיו או להמתין?
בתקופות חירום יש בהחלט ירידה בכמות הפניות לטיפול. אנשים מתמקדים בהישרדות יומיומית ושמים את ההתמודדות הזוגית "על המדף", אבל חשוב להבין שגם כשהזוגיות נראית רגועה בעיות לא נעלמות, הם רק נערמות מתחת לשטיח ויש תסיסה שקטה ולפעמים כמעט ולא מורגשת שיכולה להתפרץ בסיום התקופה המורכבת.
לכן, ההמלצה היא כן לפנות לעזרה בזמנים כאלה, ולא לחכות שהכל יירגע. פניה לעזרה לא מחייבת התחלה של תהליך ארוך, לפעמים שיחה טלפונית אחת או כמה פגישות קצרות עם איש מקצוע יכולות לעשות הבדל גדול. איש מקצוע יכול לעזור להרגיע את הרוחות, ליצור הפסקת אש בזוגיות, ולבנות תשתית להמשך טיפול בעתיד.
מפגש טיפולי גם מספק מרחב בטוח ונעים שבו אפשר להביע צרכים ורגשות בצורה מתווכת, לאבד חוויות שלא נתקלים בהם ביומיום ולזהות אתגרים שלא נבחנים בזמנים רגועים יותר.
חשוב: קיימים קווי חירום ייעודיים, כמו מטיבתא, אליהם ניתן לפנות טלפונית במצבי קושי, לקבל הכוונה ותמיכה מקצועית. המספר שלהם הוא: *2837
יש דרך להשאיר את המתח מחוץ לבית? את החרדות מהמצב, את הפחד הכלכלי?
לצערנו, אי אפשר להוציא את המתח לחלוטין – הוא נוכח כל הזמן באוויר. מה שכן נכון לעשות זה להעלות את המודעות ולהציב גבולות ברורים. למשל, להחליט שלא מדברים על המלחמה בזמן הארוחות, או להגביל את זמן הצפייה בחדשות לעשר דקות בכל שעה, כדי למקד ולנהל את המידע בצורה יותר ריאלית ומבוקרת, ותמיד גם לתת אלטרנטיבה ולבחור מה כן לעשות. לאפות, לשחק, לדבר בטלפון, לצאת כמה שניתן ולנסות לייצר מרחבי שגרה בתוך המציאות ההזויה שנכפתה על כולנו.
ההתנהגות הזאת קריטית בעיקר כשיש ילדים בבית. חשוב לא לדבר על חדשות לידם. כן צריך לתווך את המציאות ואי אפשר לשקר שאין אזעקות ואין טילים כי הם רואים ומבינים מה קורה, אבל הם לא צריכים לשמוע על פעולות שצה"ל אולי תעשה, ועל מבצעים שאולי יתרחשו בעוד חודש, המידע הזה מיותר, גורם לילדים לחרדה שאין להם כלים להתמודד איתה.
איך נראים הבדלים בין גברים לנשים בהתמודדות זוגית עם תקופה מתוחה – ואיך זה בא לידי ביטוי?
בכלל, גברים ונשים שונים באופן טבעי בהתמודדות עם אתגרים, וההבדלים האלה מתחדדים במיוחד בתקופות מתוחות. לרוב, גברים נוטים להימנע מדיבור רגשי וישיר, ומעדיפים פתרונות מעשיים; לפעול, לתקן, לשלם – לעשות משהו קונקרטי. נשים לעומתם זקוקות בעיקר להקשבה, להבנה, לקרבה רגשית, ולא בהכרח לפתרונות מעשיים.
כשאישה מגיעה עם קושי רגשי והגבר מציע פתרונות במקום הקשבה, היא עלולה להרגיש שהוא קר ומנוכר. מצד שני, הוא יכול להרגיש שהיא תוקפת אותו כשמבקשת ממנו להקשיב. כאן נוצר פער, כי היא זקוקה בעיקר להקשבה ותמיכה רגשית, והוא רוצה "לתקן" ולהציע פתרונות.
הדבר החשוב והבסיסי הוא להבין את הפערים הללו, להכיר את דרך החשיבה של הצד השני ולהבין שכל אחד מגיב לפי האופי והסתכלות עולם שלו. ברגע שיש הבנה אמיתית של השוני בין הגבר לאישה, וכמובן גם שיח כנה בו אנחנו מלמדים את בני הזוג שלנו מה בדיוק אנחנו צריכים, זה הבסיס שממנו אפשר להתגבר על ההבדלים ולחזק את הקשר.
9. איך מתנהלים מול הילדים כשיש מתח זוגי – האם להסתיר, להסביר, או פשוט להתעלם?
זאת שאלה שרלוונטית תמיד, אבל בולטת יותר בתקופות כאלה בהם כולם בבית, יש יותר מתחים ורוב המריבות כן קורות בנוכחות הילדים. הכלל היבש אומר שלא רבים בנוכחות הילדים. הם לא צריכים לשמוע את הקונפליקטים והאשמות שיש להורים אחד על השני. מצד שני, ילדים יודעים להרגיש כשיש מתח בין ההורים, ואם לא נסביר להם בעצמינו מה המצב, הם יפרשו לעצמם מציאות מורכבת וקיצונית יותר ממריבה סטנדרטית, ויכולים אפילו לפתח חששות שההורים הולכים להתגרש.
במצבים כאלה הדרך הכי טובה היא לשקף ולתווך לילדים את המציאות בדיוק כפי שהיא. לא לפחד להגיד: "אנחנו קצת כועסים, זאת תקופה שקשה גם לנו והגיוני שיש חילוקי דעות ואפילו קצת מתח בינינו, אבל חשוב שתדעו שזה לא קשור אליכם, ואבא ואמא יודעים גם לבקש סליחה אחד מהשני ולהתנצל אם דיברנו לא יפה".
חשוב לא פחות להוכיח את המילים בפעולות וגם אם לא חזרתם לעצמכם עדיין, להראות שיש ביניכם דאגה אחד לשני, אפילו בפעולות קטנות כמו להכין קפה.
ילד שעד לתהליך המריבה וגם לתהליך ההשלמה, לומדים שמריבות הן חלק טבעי מהחיים, ושאפשר לריב ולהשלים. הוא מקבל כלים בריאים להתמודדות עם קונפליקטים במערכות יחסים, בין אם עם אחים, חברים או בעתיד עם בני זוג.
אילו שינויים נחשבים נורמליים והגיוניים, ומתי זה לא הגיוני ונכון להתייעץ או לטפל?
בזמני לחץ ומשבר, כמו כל תקופה מאתגרת, יש שינויים בזוגיות שנחשבים נורמליים ואפילו צפויים. האינטנסיביות של התקופה רק מעצימה תחושות שגם ככה קיימות – זה לא בהכרח אומר שמשהו לא בסדר.
שינויים נורמליים יכולים להיות עייפות רגשית, צורך במרחב אישי, ריחוק מסוים, פחות רצון לדבר או לבלות יחד, ירידה באינטימיות. יש מי שיגיבו במצבי קצה בעוקצנות, עצבנות, תגובתיות גבוהה – וזה מובן.
אבל יש קווים אדומים. כשיש עוינות, פחד או איום – שם כבר צריך לעצור ולהגיד: זה לא תקין. למשל, שתיקות עוינות, התעלמות מכוונת, גם משאלות יומיומיות. אלימות מילולית, כלכלית או פיזית. תחושה שאני מפחדת לדבר, או מפחד לשאול שאלה. איומים בפרידה כתנאי לשינוי. ובמקום הכי עמוק – תחושת בדידות בתוך הזוגיות עצמה.
בדרך כלל, הדברים האלה לא מתחילים פתאום – הם כבר היו שם קודם, אבל תקופת המשבר מוציאה אותם החוצה ומעצימה אותם. דווקא זה מה שמאפשר לזהות ולשים לב – ולפנות בזמן לטיפול, לפני שזה מדרדר למקום שקשה ממנו לחזור.
יש איזו "עזרה ראשונה" לזוגות במשבר, או שצריך תהליך ארוך כדי לפתור משברים?
בהחלט יש. לא כל משבר מחייב טיפול ארוך. לפעמים, דווקא בתקופה של פיצוץ, אפשר לעצור רגע ולבחור לא לנסות לפתור הכול – אלא קודם כל להרגיע. לעצור את ההסלמה. להסכים על "הפסקת אש": לא לדבר על הדברים הקשים עכשיו, רק לנסות לחיות יחד בלי לריב, בלי ציפיות. כמו שותפים לדירה, רק לכמה ימים – עד שתהיה קרקע יציבה יותר לדבר ממנה.
אחר כך, כשהקצב טיפה יורד – לדבר בצורה מאוד פשוטה. כל אחד בתורו, בלי לקטוע, בלי להילחם. לא צריך לפתור הכול. רק לשתף מה מרגישים. אם רואים שהשני מנסה להתקרב – גם אם זה רק דרך כוס תה או משפט קטן – לא להתעלם. דווקא בתקופות כאלה, המחוות הכי קטנות עושות את ההבדל.
וגם לזכור: מותר ורצוי לבקש עזרה. לא חייבים להתחיל טיפול ארוך. לפעמים שיחה אחת, או כמה פגישות קצרות עם איש מקצוע, עושות סדר ומרגיעות. פשוט עזרה ראשונה. משהו שיעזור להחזיק מעמד עד שיעבור הגל.