סיפר הגאון רבי ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל, ראש ישיבת טשעבין וחתנו של הגאון מטשעבין זצ"ל: זה היה בשנות השואה האיומה, כשהייתי במחנה בסיביר. עם התקרבות חג הפסח, התחלתי בהכנות לערוך את החג כדת וכדין. כמה חודשים קודם לכן כבר ניסיתי בכמה אופנים ותחבולות להכין משהו עבור פסח, אך העליתי חרס בידי. פעם התגנבתי בחשאי לתוך המטבח כדי לקחת משם תפוחי אדמה לפסח, אך לדאבוני המחסן היה ריק. לאחר מספר ימים התחזק מאוד הפיקוח על המטבח, והמחשבה להשיג משם קמח למצות נגנזה בטרם יצאה לפועל. אם לא די בכך, פתאום נוצר מחסור גדול בתפוחי אדמה.
מכרתי את נעלי הבית שהיו לי וקיבלתי תמורתם סכום מועט של כסף. ניסיתי לשחד את שומר המטבח בכסף זה שיוציא עבורי משהו, אך הוא לקח את הכסף ולא הביא כלום. כך מכל עבר הוערמו מכשולים, והיה נראה כאילו כל התוכנית בטלה ונגוזה. אבל דבר אחד ידעתי: "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'" – הקדוש ברוך הוא ודאי יעזור. איך? זה לא ענייני.
זה כבר היה ממש יום-יומיים לפני פסח, ועדיין אין כלום… והנה, שם במחנה היה ביתן קטן שבו ישבו סנדלר וחייט, שתפקידם היה לתקן בגדים ונעליים. יום לפני כן נפל לי כפתור מהבגד והבאתי אותו לחייט. למחרת חזרתי מהעבודה, וליבי היה דווי על החג המתקרב ובא ואין בידי מאומה. ניגשתי בינתיים אל ביתן החייט לקחת את הבגד. החייט התנצל בפניי שעדיין לא הספיק לתקן את הבגד, וביקש שאשב כמה דקות עד שיתקן את הכפתור.
חיכיתי, אך מוחי וליבי היו נתונים על חג הפסח המתקרב, ונאנחתי בכאב. החייט שמע את אנחתי ושאל: "על מה אתה נאנח?" אמרתי לו: "מה הפירוש, הלא כבר ערב פסח ומאומה אין בידי!" לשמע הדברים הגיב החייט בפליאה: "היאך חשבת להכין כאן פסח?" אמרתי לו: "אילו היה לי מעט קמח, הייתי יכול לאפות מצות לפסח, אבל ברגע זה אין בידי מאומה…" "אם כך אוכל לעזור לך," נענה הסנדלר. "הרי למלאכתי זקוק אני לכמות של קמח כדי לעשות מזה דבק לתיקון נעליים מקולקלות של עובדי המחנה. לפיכך יש לי גישה קלה יותר למטבח ולקמח, וממילא אוכל להביא לך קמח כמה שאתה זקוק וללא תמורה." וכך אכן עשה. נו, ברוך השם, יש כבר קמח, אבל איך נעשה מן הקמח מצות? בביתן של הסנדלר היה תנור קטן שדלק וחימם את הבית מפני הקור. אמרתי לו: "הרי יש לך כאן תנור, כאן נאפה את המצות…" וברוב טובו נענה לבקשתי. לקחנו איזה קומקום שהיה שם והנחנוהו על פני התנור, וכך הגעלנו את התנור להכשירו לאפיית מצות מצווה. הוא הביא את הקמח, ואני הייתי צריך ללכת ביום לעבודה והשארתי אחד מהיהודים שעבד בלילה שיאפה את המצות ביום.
הוא היה זריז, לש את הקמח בזריזות, וערך ואפה כדת וכדין, הכול בזריזות כפי הראוי. באמצע האפייה נכנס המפקד הראשי של המחנה לביתן ועיניו נפלו על התנור. הוא ראה כמה מצות נאפות שם ושאל: "מה זאת?" למרבה הנס, גם הוא היה יהודי, וענה לו הסנדלר שיש כאן איזה יהודי במחנה שרצה לאפות מצות עבור חג הפסח. המפקד לא הגיב כלום, כאילו אינו רואה, והלך לו. כך כבר היו לנו מצות. עבור מרור הביא מישהו בצל.
גם הגעלנו קומקום, הרתחנו בו תה וזה היה לנו לארבע כוסות, כך שבתוך כמה שעות כבר היה לנו "סדר" לעילא ולעילא… באמצע הסדר נכנס יהודי וסיפר שרשע אחד קומוניסט מושבע דורש כאן ברבים על החוצפה והעזות שיהודי כאן במחנה עושה "סדר" וכו'. כמובן שהפחד היה גדול, והנה תוך כדי כך הגיע שליח מהמפקד שציווה שאבוא לפניו. כמובן שהפחד נעשה גדול מאוד… התחזקתי, והלכתי. כשהופעתי לפניו שאלני: "האמת, נכון הדבר ששמעתי עליך לאמור שאינך אוכל לחם בפסח?" עניתי לו: "כן". "ומהיכן תחזיק כוח ומעמד בעבודה הקשה והמפרכת הזו בכפור הנורא ותחת המעמסה הקשה ללא לחם לאכול?" שאלני המפקד. "יודע מה," המשיך המפקד מעצמו, "אתן לך עבודה קלה." ואכן קיים את דבריו, ולמחרת נתנו לי להיות עוזר לרופא. אבל הנס והשפע מלמעלה לא הסתיימו. למחרת, כשחזרנו מהעבודה, היתה הדרך מושלגת, ארוכה ורחבה, ועליה נסעה עגלה מיוחדת לערבות סיביר כשהיא מלאה תפוחי אדמה. לפתע נתהפכה העגלה על צידה ועמה כל ערימת תפוחי האדמה שעליה… כמובן שאספנו וקיבצנו את תפוחי האדמה וכך היה לנו מזון בשפע לכל החג.
מרן ראש הישיבה זצ"ל סיים ואמר לנכדיו: כך עשינו סדר ליל פסח בסיביר הרחוקה, תחת עול העבודה של הרוסים, כשהניסים מתרחשים לנגד עינינו אחד אחרי השני, ובה בשעה שהיה נראה כי מכל הצדדים סגור ומסוגר והכול אבוד חלילה, אבל לא. ביקשו ללמד אותנו יסוד חשוב כל כך – גם כאשר כל הסברות וההוכחות השכליות הולכות לרעתנו, אף על פי כן "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'"! ליהודי יש תמיד גם דרכים פלאיות, דרכים שלא כדרך הטבע.
"אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם. וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ": [במדבר פרק יג]
בפרשתנו מתואר כיצד בני ישראל בכו על שאין בכוחם לערוך מלחמה כנגד הגיבורים, "ילידי הענק". ולעומתם, טען כלב בן יפונה ואמר: "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'". ולכאורה תמיהה מילתא: וכי זו תשובה על טענתם? והרי הם טענו "דברים של טעם" – גיבורים הם הענקים אשר שם. מדוע לא התווכח כלב לסתור טענותיהם, אלא סתם ולא פירש "'עָלֹה נַעֲלֶה'"? והרי הוא נחשב כ"מודה שלא ממין הטענה".
ומבאר זאת הרה"ק מפיאסצ'נה זי"ע הי"ד: "אבל כך צריכה להיות אמונת איש הישראלי: לא בלבד בשעה שרואה מבוא ודרך לישועתו גם על פי שכלו ודרך הטבע, [אז] יאמין בה' שיושיעהו ויתחזק, [רק] גם בשעה שאינו רואה חלילה שום מבוא על פי שכל ודרך הטבע לישועתו, יאמין בה' שיושיעהו ויתחזק באמונתו ובטחון. ואדרבה, בשעה זו טוב שלא יתעקש למצוא איזה שכל ומבוא בדרך הטבע, כי מכיוון שעל פי פשוט לא ימצא, אז חלילה תוכל אמונתו על ידי זה להיפגם כיצד בדיוק יוכל להיוושע, ופגם והיחלשות באמונתו בה' יכול לעצור את ישועתו חלילה. רק צריך לומר – הכול אמת שעז העם היושב בה, כנים הדברים שהערים בצורות וכו'. מכל מקום הנני מאמין בה' שהוא למעלה מהגבול והטבע שיושיענו, "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'" – בלא שכל ובלא סברה. אמונה ובטחון בה' באופן כזה, תקרב את ישועתו."
ויחזור על כך עוד הפעם ועוד הפעם: "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'", "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'". נכון ששום שידוך טוב כמו שרוצה, לא נראה באופק, וגם לא נראה שפתאום יכול משהו להשתנות, אבל "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'" – השם ודאי יביא משהו טוב… ככה בלי הסברים!
אין דבר העומד בפני הרצון
היה בחור מישיבת מיר בחוץ לארץ שקיבל צו התייצבות לצבא הפולני. כל ניסיונות ההתחמקות שלו עלו בתוהו, והוא נאלץ להתגייס לצבא. הוא שירת במשך כמה שנים ולאחר שחרורו מן הצבא שב לישיבה וחזר לתלמודו. שאל אותו המשגיח רבי ירוחם זצ"ל: "איך היה בצבא?" אמר הבחור: "כשהגעתי לצבא הייתי חלש ופחדן, אך המציאות חישלה אותי."
וכך סיפר: "היינו פלוגת חיילים. לפנינו ניצבה שורה של סוסים וסמוך להם תעלת מים עמוקה. אמר המפקד: 'כל אחד מכם יעלה על אחד הסוסים וידלג עם הסוס על התעלה. מי שלא יצליח לדלג – יחטוף כדור בראש!' כל החיילים רצו לכיוון הסוסים, כל חייל בחר לו סוס ועלה עליו. ומה איתי? מעולם לא רכבתי על סוס… אך לא היתה לי ברירה. רצתי עם כולם אל הסוסים, בחרתי לי סוס, בקושי הצלחתי לטפס עליו. כשכולם היו רכובים על סוסיהם, אמר המפקד: 'קדימה, לחצות את התעלה!' כולם שעטו קדימה. גם אני, הפחדן הגדול וחסר הניסיון, שעטתי קדימה. אחזתי במושכות בחוזקה כדי לא ליפול, הצלפתי בשוט על הסוס, ובחסדי שמים הצלחתי לדלג מעל התעלה."
שאל רבי ירוחם את הבחור: "האם שאלת את עצמך איך הצלחת? הרי אתה מעיד על עצמך שאתה פחדן וחסר ניסיון?" השיב הבחור: "ידעתי שאם לא אשעט קדימה ולא אצליח לדלג מעל התעלה – אחטוף כדור בראש! כשהרגשתי שחיי תלויים מנגד, הוצאתי מעצמי כוחות מיוחדים שלא הייתי מודע לקיומם."
באותו שבוע נשא רבי ירוחם שיחה בישיבה. הוא סיפר את סיפורו של הבחור, ולאחר מכן אמר: המרגלים טענו: "לֹא נוּכַל לַעֲלֹת" [פסוק לא]. לא נצליח לכבוש את ארץ ישראל, אין לנו שום סיכוי מול כל הענקים והגיבורים שיש בה. אמר להם כלב בן יפונה: "'עָלֹה נַעֲלֶה'" – "אפילו בשמים, והוא אומר עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו" [רש"י]. הפתגם אומר: "השמים הם הגבול". אמר להם כלב: אפילו השמים אינם הגבול, אם צריך – מטפסים עד לשמים! הכול תלוי בהרגשה של האדם. אם הוא יודע שהוא חייב – שום דבר לא יעמוד בדרכו. אם הוא יודע שחייו תלויים מנגד, הוא יבקיע חומות ויטפס בסולמות עד לשמים. אין דבר העומד בפני הרצון! הכול תלוי בהסתכלות של האדם על עצמו.
אם יסתכל על עצמו בעין רעה – הוא לא יוכל להתעלות. הוא תמיד ייתקל בקשיים, מכשולים ומהמורות, ואז ירים את ידיו בייאוש ויאמר: "חבל על המאמץ, אין סיכוי". אבל אם יסתכל על עצמו בעין טובה ויאמין בכוחותיו – שום דבר לא יעמוד בדרכו! וכלב בן יפונה יוכיח! כלב אמר "'עָלֹה נַעֲלֶה'" – ועלה. הוא היה בן שמונים וחמש וכבש לבדו את חברון והרג את האב וארבעת בניו הענקים. ולעומת זאת, כל אלו שאמרו "לֹא נוּכַל לַעֲלֹת" – לא עלו, כי לא האמינו בכוחם.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
