מיקום כתבה: חדשות חמות

שלשום, זמן קצר לאחר שנודעו תוצאות הבחירות לתפקיד מבקר המדינה, שוחחנו עם ח"כ הרב משה גפני, ששהה באותה עת במסדרון שמחוץ למליאה ("הפרסה"). השיחה נקטעה כאשר ברקע נשמע קולה של מזכירת סיעת הליכוד, שביקשה ממנו להיכנס להצבעה על הצעת חוק של האופוזיציה בנושא מענקים לקשישים.

"אנחנו מצביעים נגד החוק", אמרה לו וביקשה לתאם את הצבעתו. "אני באמצע ראיון", השיב לה. "אבל אתה בקואליציה, ואנחנו מצביעים נגד", התעקשה. "אנחנו באופוזיציה", השיב גפני. "אבל קודם הצבעת בעד ראבילו, שהיה מועמד הקואליציה?", תמהה. "אין לזה שום קשר. אנחנו לא בגוש הקואליציה ומצביעים בכל נושא לגופו".

השיחה הזו, שהתנהלה באמצע הראיון, המחישה בשידור חי את המצב הנוכחי של 'דגל התורה': אין עוד שייכות אוטומטית לגוש. כל הצבעה נשקלת לגופה.

ראיתי שבירכת את מיכאל ראבילו על בחירתו. זה אומר שהצבעת עבורו?, אני שואל. "כן", השיב הרב גפני בקצרה. ראיתי גם שישבת עם נתניהו ב"פרסה". האם זה מה שהוא ביקש ממך לפני ההצבעה?, שאלתי. "לא", השיב שוב בקצרה. "כלומר, מראש תכננתם להצביע עבורו?", לא הרפיתי. "הוא שומר מצוות, ולכן טבעי שנצביע עבורו". אבל גם אלרון מסורתי. "נכון. הוא איש נחמד וטוב, אבל החלטנו להצביע בעד ראבילו וכך עשינו".

נעבור לנושא שמעסיק היום את הציבור יותר מכל דבר אחר, אמרתי לו, אך תחילה הקדמה מתבקשת: כמעט אין בית חרדי שאין בו לומד תורה המוגדר כ"עריק" ונמצא תחת סכנת מעצר. הציבור חי בתחושת מצור, סנקציות ושלילת זכויות בתחומי הדיור, המעונות, התחבורה, הארנונה ואפילו סעיף 46 של התרומות. לאחרונה המצב החריף בעקבות החלטתו של מפכ"ל המשטרה דני לוי, שנענה ללחץ היועמ"שית והורה לעכב לומדי תורה עד להגעת המשטרה הצבאית.

בתגובה פרסמת, יו"ר דגל התורה הרב גפני, מכתב חריף ותקדימי לנציגים החרדים ברשויות המקומיות, לעצור את כל שיתופי הפעולה עם המשטרה. אתה נוהג לצטט בכל הזדמנות את המשנה במסכת אבות: "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו". אתה לא חושש שהמהלך הזה ייצור אנדרלמוסיה פנימית ויפגע בקשרים שנבנו בעמל רב מול המשטרה?, שאלתי.

"זה לא בא לי בשליפה", השיב הרב גפני. "המציאות היא שלנציגים שלנו ברשויות יש יחסי עבודה קרובים ותקינים עם מפקדי המחוזות והמרחבים של המשטרה בנושאים קהילתיים ועירוניים ובנושאים ייחודיים לציבור החרדי. ברגע שהמשטרה אומרת שחלק מתפקידה הוא לתפוס ולהכניס לכלא לומדי תורה, אנחנו לא נשתף איתה פעולה, בפרט שהכול ממילא נעשה בהתנדבות. כך בדיוק הוריתי לחברים".

האם בפועל זה אכן עזר והמעצרים צומצמו?, שאלתי. "קודם כול עשיתי מה שצריך. זה היה מחויב המציאות. בכנסת תקפו אותי, אבל נותרתי בשלי. אמרתי להם שאי אפשר לשתף איתם פעולה. ולגבי שאלתך, יש בהחלט השלכה למכתב שכתבתי על המציאות בשטח, אבל אני לא נכנס לזה כרגע. ברגע שזה יהיה סגור, אפרסם".

חשוב לציין כי מפכ"ל המשטרה סופג על החלטתו ביקורת פנימית ממפקדי מחוזות רבים, שאינם רואים תועלת במהלך, וסבורים שהוא מרחיק את המשטרה מהציבור החרדי ושובר את האמון שנבנה לאורך שנים. הביקורת הזו החריפה השבוע לאחר שהמפכ"ל פרסם הוראות סותרות ובלתי ברורות, שיצרו בלבול גם בקרב השוטרים בשטח.

לאן זה הולך מכאן? מה הצעד הבא? הרב גפני: "הם גורמים במעשיהם להתקוממות חרדית. זה בסוף מה שיקרה. אם מצרים את צעדי הציבור בכל נושא ועניין, זו הופכת להיות דיקטטורה וזה יוביל להתקוממות חרדית. אנחנו משלמים מיסים וחיים כאן, ואם לא יאפשרו לנו לחיות תחת כל הגזירות הללו בכל המישורים, תהיה התקוממות. לשם זה מוביל".

המאבק החיצוני הסמוי נגד ההצבעה החרדית

חוק פיזור הכנסת עבר בקריאה ראשונה, אבל עדיין אין תאריך מוסכם לבחירות. "מבחינתנו זה צריך לקרות כמה שיותר מהר", אומר הרב גפני. "אם הכנסת לא מעבירה את חוק הגיוס, היא לא שווה מבחינתנו. לכן אנו תומכים בבחירות מוקדמות, כפי שהורו לנו".

נתניהו עדיין מנסה להעביר את חוק הגיוס?, אני שואל. "הוא מנסה, ואני יודע שהוא מנסה. אבל אנחנו כבר לא מעורבים בכך, בהתאם להנחיה שקיבלנו. אנחנו לא מבקשים ממנו יותר שום דבר. כך הורו לנו וכך אנו נוהגים".

עד כמה אתם כבר לא מחויבים לגוש? "ממש כפשוטו", משיב הרב גפני. "הגוש מבחינתנו הוא גוש של שומרי תורה ומצוות, עם הערך של לימוד התורה. מי שרוצה, שיצטרף אלינו. אנחנו לא מצטרפים לאף אחד יותר".

הציבור מוטרד מאוד. כפי שכתבתי קודם, כמעט אין בית חרדי שאין בו בחור ישיבה המוגדר כ'עריק'. מה אתה עונה למי ששואל? "אנחנו עוסקים בזה ברמה הגבוהה ביותר. הדבר הראשון שנדרוש בכל הליך עתידי, יהיה חקיקה להסדרת מעמדם של לומדי התורה, ואני מקווה שזה יקרה במהירות. לא נדחה את זה. שום דבר אחר אינו שווה ערך לדרישה הזאת".

במבט לאחור, האם לא טעיתם בתחילת הקדנציה, כאשר שמעתם ליריב לוין ולא התעקשתם קודם כול על חוק הגיוס? אני תוהה ומחדד: יריב לוין הגיע אז עם הצעה להעביר את חוק יסוד לימוד התורה ופסקת ההתגברות במסגרת הרפורמה המשפטית, ורק לאחר מכן את חוק הגיוס. הוא אף הגדיר זאת במילים: "אני אעשה לכם שלייקס לחוק הגיוס". בסופו של דבר השלייקס נקרעו.

הרב גפני מהרהר לרגע ומשיב: "אכן היו אז זמנים אחרים. איש לא האמין ולא צפה מה יקרה עם הרפורמה המשפטית. ייתכן שהיה צריך אז דברים נלווים לחוק, דוגמת פסקת ההתגברות. אבל זה כבר לא משנה. דבר כזה לא יקרה שוב".

האם אתה מודע לניסיונות לדיכוי ההצבעה החרדית?, אני שואל ומסביר: אין זה סוד שגורמים חיצוניים, אנשי קפלן ודומיהם, מממנים קמפיינים פנימיים הקוראים שלא להצביע למפלגות החרדיות בשל אי העברת חוק הגיוס. הם עושים זאת באמצעות סרטונים, פשקווילים ומודעות. הדבר צפוי להתגבר ככל שנתקרב לבחירות. עד כמה אתה מודע לכך, והאם אתה חושש מאובדן מנדטים?

הרב גפני: "למספר המנדטים של 'דגל התורה' ושל כלל המפלגות החרדיות תהיה משמעות קריטית. כל בר דעת מבין, שבלי כוח פוליטי גדול יהיה קשה הרבה יותר. המטרה שלהם היא לפגוע בכל מה שקשור לציבור החרדי וכמובן לנצח בבחירות. הם משקיעים בכך הרבה מאוד כסף ופועלים גם באמצעות גורמים פנימיים. הרצון שלהם ברור: לגרום לציבור החרדי שלא ללכת להצביע בטענה שהנציגים כביכול נכשלו".

"רואים בפשקווילים ובסרטונים שהם מפיצים טביעות אצבע של גורמים פנימיים שקיבלו כסף ומכרו את עצמם. אני מקווה שהציבור החרדי לא יתפתה לקמפיין הזה, שמנצל את המצב הנוכחי כדי להשמיץ את כולנו. המטרה שלהם ברורה".

אתה חושש מירידת מנדטים? "אני מקווה שהציבור לא יתפתה לקמפיין השלילי הזה. מקווה מאוד".

קו השבר

לא מכבר העלינו כאן את החשש מפני מעצרי לומדי תורה ביום הבחירות, דבר שעלול למנוע מהם להצביע, ולהרתיע גם אחרים מלהגיע לקלפיות. בכל קלפי מוצב שוטר, וקל יחסית לכאורה לעכב "חייבי גיוס". האם אתה מודע לחשש הזה, וכיצד אתם פועלים לסכל אותו?

הרב גפני: "בהחלט קראתי את הדברים הללו, ואני לא מבטל שום חשש. הכול אפשרי בימים הללו, כאשר המגמה היא לפגוע בציבור החרדי בכל דרך אפשרית, כולל בניסיון לגרום לאי הצבעה באמצעות מעצרים. אנחנו פועלים למנוע את זה דרך ועדת הבחירות המרכזית".

אתה זוכר תקופה קשה יותר לאורך שנותיך בכנסת? "זו התקופה הקשה ביותר, בפער גדול מכל מה שהיה עד היום. הציבור התרגל, ובצדק, לרמת חיים מסוימת, וכעת יש פגיעה כמעט בכל תחום. מוסדות, תקציבים, מעונות, חינוך, ארנונה. הכול נפגע. יש גם דברים נוספים שאנחנו מתמודדים איתם ואיננו מפרסמים. אני מקווה שגם נושא התרומות (סעיף 46) יוסדר".

מה צפוי לקרות עם חוק יסוד לימוד תורה? "זה יעלה כבר בשבוע הבא. מדובר בחוק שנמצא על השולחן כבר שלוש שנים. אני יזמתי אותו. הסיעה חתמה עליו, אבל הוא לא הובא להצבעה משום שטענו שהוא עלול להפריע לחוק הגיוס. עכשיו, כשהחוק לא מתקדם והחלו המעצרים, שאלתי האם להביא אותו. גם ש"ס ביקשו זאת. גדולי התורה הורו לי להעלות את החוק, ולכן הוא יובא בשבוע הבא".

"החוק הזה אמור להוות קונטרה לחוק השוויון, כערך בפני עצמו. אמנם יש להניח שהיועמ"שית תנסה לפסול גם אותו, אבל אנחנו עושים את כל ההשתדלות האפשרית".

הרב גפני אינו מסתיר גם את אכזבתו העמוקה משותפיו לקואליציה. לדבריו, הם חתמו על ההסכם הקואליציוני, קיבלו את כל מה שביקשו, אך כאשר הגיע הרגע לקיים את חלקם, לא רק שנמנעו מכך, אלא אף שיתפו פעולה עם גורמי היועמ"שית והתקשורת במהלך שהקשה על כל פתרון אפשרי. בקרב גורמים חרדיים קיים אף חשד, שחלק מהגזירות שהוטלו על הציבור החרדי נולדו בעקבות עצות והמלצות שהועברו מסביבתם לגורמים המשפטיים בסביבתה של היועמ"שית.

עד כה נתניהו, הליכוד ושאר השותפים לקואליציה לא יצאו בפומבי נגד המעצרים. "אני מאוכזב מאוד מהשותפות הזאת ומשתיקתם", מסכם הרב גפני את הראיון. "הם אשמים בכך שאין חוק. שלא יבואו אחר כך בטענות". אמר ולא יסף.

יועצת להרע

במדינה מתוקנת, היועמ"שית בהרב מיארה הייתה צריכה השבוע להגיש מכתב התפטרות, יחד עם המשנה שלה גיל לימון וכל הצוות שסביבה. אבל זו אינה מדינה מתוקנת, אלא מערכת שבה פקידים שאינם נבחרי ציבור מחזיקים בכוח עצום, לעיתים גדול מזה של השרים עצמם.

פסק הדין השבוע בפרשת מינויו של רומן גופמן לראשות המוסד, היה עוד מכה קשה ליועמ"שית. לא רק שהבג"צ דחה את עמדתה, אלא שבמהלך הדיון התברר, כי חוות הדעת שגיבשה, נשלחה ליו"ר וועדת המינויים, השופט בדימוס אשר גרוניס, ולא לכלל חברי הוועדה. גם עניין זה עורר ביקורת. מעבר לכך, השופטים לא קיבלו את הטענה כאילו נפל פגם מהותי בטוהר המידות של גופמן. מי שקרא את הדיון יכול היה להתרשם, שכבר בשלב מוקדם ניסו השופטים לרמוז לנציגי היועמ"שית שהכיוון שלהם שגוי, אך לשווא.

הכישלון בפרשת גופמן אינו אירוע בודד. בשנתיים האחרונות הצטברו עוד עימותים בין היועמ"שית לממשלה. היא סירבה להגן על חלק מחוקי הרפורמה המשפטית, התנגדה למינוי דוד זיני לראש השב"כ, הערימה קשיים במינוי נציב שירות המדינה, התעמתה עם בן גביר בסוגיית סמכויות המשטרה, התנגדה לחלק מיוזמות שר התקשורת קרעי, וכמובן ממלאת תפקיד מרכזי במאבק סביב חוק הגיוס והסנקציות נגד לומדי התורה.

האירוניה הגדולה הגיעה דווקא מכנס המשפטנים שנערך השבוע באילת, שם הכריזה היועמ"שית: "נמשיך למלא את חובתנו לסייע לממשלה לממש את מדיניותה". קשה היה שלא להיזכר באותו רגע ברשימת ההתנגדויות הארוכה שצברה בשנים האחרונות. יש מי שאמר שאילו הדוכן שעליו נאמה היה מחובר למכונת אמת, הוא היה מתפוצץ.

גם הצביעות חוגגת: השבוע שמענו שוב טענות על כך שפרקליטו של נתניהו, מיכאל ראבילו, אינו יכול לשמש כמבקר המדינה. אלא שאותם גורמים עצמם אינם רואים שום בעיה ביועמ"שית שמתייצבת פעם אחר פעם מול הממשלה הנבחרת. בממשלת לפיד היא הכשירה מינויים והליכים, שהיום היו זוכים ממנה לביקורת חריפה בהרבה.

גם בשמאל מבינים היטב את משמעות תפקידה. עיתונאי 'הארץ' גידי וייץ, העריך השבוע, כי אם נתניהו ינצח בבחירות הבאות, היא תניח את המפתחות ותתפטר. עצם ההערכה הזו מלמדת, עד כמה הפכה דמותה לחלק בלתי נפרד מהמאבק הפוליטי.

הלקח המרכזי מכל האירועים הללו ברור: לא די בהחלפת אדם כזה או אחר. הצורך האמיתי הוא בפיצול תפקיד היועמ"שית, כדי למנוע ריכוז כוח כה גדול בידי גורם אחד, המשמש בעת ובעונה אחת כיועץ, כתובע, כפרשן משפטי וכבלם של החלטות ממשלה.

והייתה מי שכתבה השבוע, (העיתונאית נוה דרומי), כי בהרב מיארה רואה את עצמה כמעין ראש ממשלה אלטרנטיבית. היא נהנית מהכוח העצום שבידיה ומהמחמאות שהיא מקבלת מאהרן ברק, מהאופוזיציה ומהתקשורת. לכן היא נאחזת בכיסאה בכל כוחה ומסרבת לפרוש. אחרי הכול, קשה לעזוב תפקיד כשאת משוכנעת שאת ראש הממשלה האמיתית…

האופוזיציה כמעט ניצחה ונתניהו הפך את התוצאה

מעולם לא עוררה בחירת מבקר המדינה עניין כה רב כפי שעוררה השבוע. לפתע הפך התפקיד הזה לזירת קרב פוליטית, עם השלכות אפשריות על מה שעשוי להתרחש בבחירות הקרובות לכנסת. כל צד מצא בתוצאות הוכחה לתזה שלו.

נתניהו הטיל את כל כובד משקלו לטובת פרקליטו מיכאל ראבילו, מול השופט השמרן בדימוס יוסף אלרון. רבים (ואני בתוכם) העריכו בתחילה שמדובר בתרגיל "הפוך על הפוך", שבסופו ייבחר דווקא אלרון בתמיכת חלקים מהאופוזיציה. אלא שככל שחלף הזמן התברר, שנתניהו מנהל מאבק אמיתי ונחוש למען ראבילו.

ההצבעה לוותה בדרמה של ממש. בסיבוב הראשון קיבל אלרון 60 קולות לעומת 57 לראבילו. לאופוזיציה היה חסר קול אחד בלבד כדי להשלים את הרוב הדרוש לבחירה כבר בסיבוב הראשון. אילו ח"כ ירון לוי, שפרש לאחרונה מ"יש עתיד", לא היה מצביע בפתק לבן, אלרון היה נבחר.

באופוזיציה כבר היו משוכנעים שהם בדרך להישג סנסציוני. מבחינתם, העובדה שאלרון קיבל תמיכה מעבר לגבולות המחנה הוכיחה, כי הצליחו להעביר לצידם תשעה ח"כים ממה שהיה בעבר גוש נתניהו. אלא שנתניהו לא אמר נואש. הוא זימן ללשכתו את מי שנחשדו כסוררים, הפעיל לחצים כבדים, ובסופו של דבר הצליח להפוך את התוצאה. בסיבוב השני ניצח ראבילו עם 61 קולות לעומת 57 לאלרון.

בליכוד רואים בבחירתו של ראבילו מהלך לגיטימי לחלוטין, ולא מוצאים פסול בכך ששימש בעבר כפרקליטו של ראש הממשלה. היו אף שהזכירו, כי גם אביחי מנדלבליט, שנבחר ליועץ המשפטי לממשלה, כיהן קודם לכן כמזכיר הממשלה של נתניהו. גם אז נשמעו זעקות דומות, וכולם יודעים כיצד זה נגמר (עם כמה תיקי אלפים).

מנגד, באופוזיציה תקפו את עצם הבחירה ואת הליך ההצבעה, בטענה שחברי כנסת תיעדו את פתקי ההצבעה וכך נפגעה חשאיות הבחירות. התקשורת הצטרפה למתקפה עם כותרות בנוסח "ארגון פשע", מליאת בושה", "הליך מזוהם" וכו'. שום כותרת דומה לא הייתה כאשר היועמ"שית, גלי בהרב מיארה, נבחרה לתפקידה בממשלה הקודמת, גם לאחר שנפסלה על ידי השופט גרוניס, וגם לאחר שכולם ידעו על עמדותיה.  

מעניין היה לראות גם כיצד אותם גורמים שהתנגדו בעבר לאלרון בשל עמדותיו השמרניות ובשל רצונו להתמודד על נשיאות בית המשפט העליון מול יצחק עמית, התגייסו לפתע למענו בכל הכוח, ובלבד שמועמדו של נתניהו לא ייבחר.

כך או כך, הסיפור טרם הסתיים. העתירות כבר בדרך לבג"צ, ואם לא תתרחש הפתעה, שאלת כשרות הבחירה עוד צפויה לעמוד במרכזו של קרב משפטי ופוליטי נוסף.

מה השתנה בלשכת ראש הממשלה?

נתניהו ידוע כמי שנכשל פעם אחר פעם במינוייו. זהו אולי אחד מעקבי האכילס הבולטים שלו. הדוגמאות רבות: מיועצים ודוברים בלשכה שהפנו לו עורף, דרך אביחי מנדלבליט, רוני אלשיך ומינויים נוספים, שהפכו עם הזמן למבקריו החריפים. השאלה המתבקשת היא, האם הדבר עלול לחזור על עצמו גם עם מיכאל ראבילו. במקביל, גם מינויים שנכפו עליו לאורך השנים, לא בדיוק האירו לו פנים והסתיימו לא פעם במפח נפש.

אלא שעיון במינויים האחרונים שביצע נתניהו מגלה שינוי מעניין: מאז השבעה באוקטובר הוא אינו אותו נתניהו. אם בעבר נטה להכיל, להתפשר ולהסתפק בברירות מחדל, הרי שכיום הוא מגלה יוזמה ונכונות להכריע. הדבר בולט לא רק במישור הביטחוני והמדיני, שם אישר מהלכים שבעבר היה מתקשה לאשר, אלא גם בתחום המינויים. לא עוד פאסיביות והכלה, אלא ניסיון מודע להציב בתפקידים המרכזיים אנשי אמון, שלדעתו לא יפנו לו עורף ולא יתקעו מקלות בגלגלי הממשלה.

מבחינתו, מה שהיה מותר לממשלה הקודמת מותר גם לו. אם ממשלת בנט לפיד מינתה יועמ"שית, רמטכ"ל, ראש אמ"ן וראש שב"כ שנחשבו נוחים יותר לתפיסת עולמה, אין סיבה שהוא ינהג אחרת. הטעות ההיסטורית של מנחם בגין, שהותיר לאחר מהפך 1977 חלק גדול ממוקדי הכוח על כנם וגילה בהמשך כיצד הם מקשים עליו למשול, לא תחזור מבחינתו פעם נוספת.

כך ניתן להבין את שורת המינויים שביצע או ניסה לקדם: דוד זיני לראשות השב"כ, רומן גופמן לראשות המוסד, דורון כהן לנציבות שירות המדינה, שמואל בן עזרא למל"ל וכעת גם מיכאל ראבילו לתפקיד מבקר המדינה. התקשורת מתארת את המינויים הללו כמבוססי נאמנות אישית. בסביבת נתניהו דוחים את הטענה ומזכירים שמדובר באנשים בעלי ניסיון, כישורים ורקורד מוכח.

הפרשן עמית סגל, הוסיף השבוע נדבך מעניין להבנת המהלך: נתניהו סימן לעצמו שתי מטרות. הראשונה היא להוכיח שגם אחרי המשבר עם החרדים וחרף כל התחזיות, הגוש עדיין קיים ומסוגל להתלכד ברגעי מבחן. הניצחון של ראבילו, לאחר המהפך בין שני סבבי ההצבעה, נועד לשדר לבוחרי הגוש מסר פשוט: אל תישארו בבית. אפשר עדיין להשפיע, לשנות ולנצח.

יש כמובן לפקפק בתזה הזו, כיון שאם נתניהו לא יעביר את חוק הגיוס, כל הדיבורים על הגוש הם קשקוש.  

המטרה השנייה עמוקה יותר. נתניהו מבין היטב שגם אם יפסיד בבחירות הבאות, יישארו אחריו שורת מינויים בכירים שלא ניתן יהיה להחליף בקלות. ראש מוסד, ראש שב"כ, נציב שירות המדינה, מבקר מדינה ובעלי תפקידים נוספים. זו למעשה ירושה מוסדית שהוא מבקש להשאיר אחריו.

שורה תחתונה: במשך שנים הואשם נתניהו בכך שאינו ממנה את אנשיו לתפקידים בכירים. כעת הוא מואשם בדיוק בדבר ההפוך. מבחינתו, זהו לא כישלון אלא תיקון מאוחר של טעות שנמשכה עשרות שנים.

בין וושינגטון לירושלים

אולפני התקשורת היו השבוע חצויים. הם נעו בין גילוי שמחה על חילוקי הדעות בין טראמפ לנתניהו, לבין עצב וכעס כאשר דיווחו על תוצאות הבחירות למבקר המדינה.

זה החל בצהלות שמחה כאשר דווח בחדווה בלתי מוסתרת על "שיחת הצעקות" בין הנשיא לראה"מ. "כזו שיחה בין השניים לא הייתה מעולם", צקצקו הפרשנים בלשונם, ועברו להסביר את "היחסים הבעייתיים בין ארה"ב לישראל". נוח היה להם לדלג על כל שיתופי הפעולה עד כה: המלחמה המשותפת מול איראן, הסיוע הביטחוני, הלחץ על חמאס והמאמצים להשבת החטופים. הכול התנקז לפתע ל"דונט" אחד של טראמפ לנתניהו. וכל התקשורת צהלה.

האבסורד, כרגיל, זועק. אם נתניהו שומע בקולו של טראמפ הוא כנוע וחסר עמוד שדרה. אם הוא מתווכח איתו, הוא מחריב את היחסים עם ארה"ב ומסכן את מדינת ישראל. כך או כך, תמיד יימצא הסבר מדוע הוא אשם. גם נתניהו אינו נקי מאחריות. לא פעם הוא מושך אליו את האש, מספק תחמושת למבקריו, ואז נאלץ להתמודד עם הלהבות שבמו ידיו ליבה.

טראמפ עצמו אישר שקרא לנתניהו "משוגע", אך באותה נשימה הוסיף: "אני אוהב את ביבי ואנחנו עובדים יחד מצוין". בלשכת ראה"מ עדיין מקווים שטראמפ יגיע לישראל לפני הבחירות ויעניק לנתניהו רוח גבית. ספק אם זה אכן יקרה, אך עצם התקווה מלמדת, עד כמה כולם כבר נמצאים עמוק בתוך מערכת הבחירות.

גם בליכוד מבינים שהסוף קרוב. ההערכה היא שהכנסת תפוזר בתוך זמן קצר, ולאחר בחירת מיכאל ראבילו למבקר המדינה, מבקש נתניהו להשלים כמה מהלכים אחרונים, לסגור את סוגיית הפריימריז והשריונים בליכוד ואז להתפנות כמעט לחלוטין לזירה המדינית ביטחונית. במפלגה כבר נערכים להרכב הרשימה הבאה, לשריונים ולקרבות הפנימיים שיבואו בעקבותיהם.

במקביל, מחוץ לליכוד, גוברת התחושה שהמערכת הפוליטית כולה נמצאת בנקודת רתיחה. יועז הנדל, גלעד ארדן, עופר וינטר, יוסף חדאד, חגי לובר ואחרים בוחנים מהלכים פוליטיים שונים. ביום שני הקרוב צפויות כמה הכרעות שעשויות להשפיע על מפת המפלגות.

ובזמן שכל זה קורה, במערכת הפוליטית עוקבים בדריכות אחר הסקרים. הסוקר שלמה פילבר מעריך, שבנט ממשיך לאבד גובה, וכי אם איזנקוט יעבור אותו בסקרים, עלול להתחיל תהליך שבסופו גם לפיד יעדיף לחבור לאיזנקוט במקום להישאר לצד בנט.

כריזמה שקטה

בין שלל הסקרים, החיבורים והתרגילים הפוליטיים של השבועות האחרונים, עולה שוב ושוב שאלה מרכזית אחת: האם גדי איזנקוט באמת מסוגל לנצח את נתניהו. השאלה מתחדדת עוד יותר לנוכח העובדה, שאיזנקוט מצמצם בהתמדה את הפער בינו לבין בנט, ועל פי רוב ההערכות, אף צפוי בסופו של דבר לחלוף על פניו.

איזנקוט מצדו נראה שש אלי קרב במאבק מול בנט ומשקיע בכך לא מעט. הוא עוקץ, רומז ואף לועג לו, תוך שהוא מזכיר כיצד הצליח בעבר להגיע לתפקיד ראש הממשלה עם שישה מנדטים בלבד.

שאלת יכולתו של איזנקוט לנצח את נתניהו, קיבלה השבוע תשובה מעניינת דווקא ממאמר אוהד מאוד שכתב הפרשן הפוליטי והתקשורתי אבנר הופשטיין, בעקבות תיעוד הקמפיין שלו. אלא שבאופן מפתיע, גם מאמר שנכתב מתוך הערכה גדולה לאיזנקוט, מותיר בסופו של דבר סימני שאלה לא פשוטים.

כותב המאמר מתאר את איזנקוט כאדם בעל תכונות נדירות בפוליטיקה הישראלית: ממלכתי, שקול, לא מתלהם, לא רודף כותרות ולא עוסק בספינים. לדבריו, דווקא הישירות והפשטות שלו הן מקור כוחו. בעולם שבו פוליטיקאים עסוקים בסיסמאות ובמניפולציות, איזנקוט פשוט עונה לשאלות בצורה עניינית.

אלא שכאן מתחילה הבעיה: בתיעודים השונים נראה איזנקוט רגוע מדי, ולעיתים אפילו אדיש. במקום לראות מועמד שרץ מכנס לכנס, נלחם על כל קול, מזיע ומשכנע, נראו בעיקר נסיעות רגועות בין מפגשים, שיחות נינוחות ואפילו תנומה קצרה במושב האחורי של הרכב.

וזו למעשה השאלה הגדולה: במדינת ישראל אי אפשר לנצח בחירות רק בזכות אישיות נעימה. נתניהו לא הגיע למעמדו בזכות רוגע ושלווה, אלא בזכות עשרות שנים של קמפיינים אגרסיביים, הופעות בלתי פוסקות ויכולת להילחם על כל קול כאילו היה האחרון. גם מי שמתנגד לנתניהו, מודה שמדובר במכונת קמפיין נדירה. נתניהו חי בחירות, נושם בחירות ונלחם על כל מנדט כאילו ממנו יוכרע גורל המדינה. גם בגין, רבין וברק הגיעו לשלטון לאחר מאבקים פוליטיים מתישים.

 אצל איזנקוט, לפחות בשלב זה, קשה לזהות את אותה תחושת דחיפות ורעב פוליטי. הבעיה שלו, איננה מחסור בכריזמה. להפך. אפילו מבקריו מודים שיש בו משהו שקט ואמין שמושך אנשים. הבעיה היא שהוא עדיין לא הוכיח יכולת להפוך אהדה להצבעה. בפוליטיקה הישראלית יש פער גדול בין אנשים שאומרים בסקרים "אני מחבב אותו", לבין אנשים שבאמת יוצאים מהבית ומצביעים עבורו ביום הבחירות.

שורה תחתונה: ייתכן מאוד שבוחרים רבים מעריכים את גדי איזנקוט ואף מעדיפים את סגנונו על פני יריביו. אבל כדי לנצח את נתניהו, לא מספיק להיות האיש הנחמד והאחראי בחדר. צריך גם לשכנע את הציבור שאתה באמת רוצה את התפקיד ומוכן להילחם עליו. בינתיים איזנקוט מצליח להתקרב לבנט, אך עדיין לא הוכיח שהוא מסוגל לנצח את נתניהו.

מלכודת האיחוד

במערכת הפוליטית צופים עוד איחודי מפלגות עד להגשת הרשימות. בנט ולפיד עשו זאת מוקדם מסיבותיהם, ומאז אינם ממריאים. זו גם הסיבה שהם מתעקשים בכל הזדמנות לקרוא לאיזנקוט להצטרף אליהם. אם בסופו של דבר ייעתר, זה יהיה רק תמורת המקום הראשון (או רוטציה). אפשרות נוספת, שנראית כרגע רחוקה יותר, היא חיבור בין ליברמן לאיזנקוט. אם זה יקרה, הדבר יתרחש סמוך מאוד לסגירת הרשימות.

הדיבורים הבלתי פוסקים על איחודים, מעלים שאלה מרכזית: האם מדובר במהלך שובר שוויון, או דווקא במלכודת פוליטית. ניסיון העבר מלמד, שלא פעם התשובה השנייה היא הנכונה.

יש הסבורים שככל שהמפלגה גדולה יותר, כך גדלים סיכוייה לנצח. אלא שבשיטת הבחירות הישראלית, שהיא יחסית וארצית, המציאות מורכבת יותר. בניגוד למדינות שבהן המנצח בכל מחוז לוקח הכול, בישראל הממשלה מוקמת באמצעות קואליציה, ולאו דווקא בראשות המפלגה הגדולה ביותר. הדוגמה הידועה היא בחירות 2009, שבהן "קדימה" בראשות ציפי לבני, הייתה המפלגה הגדולה בכנסת, אך נתניהו הוא שהרכיב את הממשלה.

מבקרי האיחודים מצביעים גם על המניעים שמאחוריהם. לטענתם, החיבור בין בנט ללפיד לא נולד רק מתוך רצון לנצח את נתניהו, אלא גם מתוך אינטרסים הדדיים. לפיד ביקש להבטיח את הישרדותו הפוליטית, בעוד בנט ביקש לבצר את מעמדו מול איזנקוט. אלא שהתוצאה הייתה הפוכה: במקום להרחיב את הגוש, האיחוד טשטש זהויות וגרם לחלק מהמצביעים לשוב לליכוד, לעבור לליברמן או לנדוד לכיוונו של איזנקוט.

ההיסטוריה מספקת דוגמאות נוספות: האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו ב-2013, שאמור היה לחזק את שני הצדדים, הסתיים בירידה משמעותית בכוחם המשותף. גם המיתוס שלפיו איחוד הימין בשנות השישים הוביל למהפך 1977 אינו מדויק. הרשימה המאוחדת (מחל והליברלים) איבדה כוח בבחירות הראשונות לאחר האיחוד, והמהפך הגיע שנים מאוחר יותר בשל מלחמת יום הכיפורים, שחיקת שלטון המערך וגורמים נוספים.

הטענה המרכזית היא, שכאשר מפלגות מתאחדות, הן מאבדות לעיתים את המצביעים שבקצוות. חלקם נשארים בבית ואחרים נודדים למפלגות מתחרות. זו גם הסיבה שאיזנקוט וליברמן אינם ממהרים להתאחד. שניהם מבינים שככל שמתקרב מועד הבחירות, ערכה של הזהות הפוליטית עולה, ולעיתים היא שווה יותר מעוד מנדט או שניים שמתקבלים מחיבור מלאכותי.

אין פירוש הדבר שכל איחוד הוא טעות. כאשר מדובר במפלגות שמתנדנדות סביב אחוז החסימה, יש בכך היגיון. אבל כאשר מדובר במפלגות בעלות זהויות שונות ובסיסי תמיכה שונים, האיחוד עלול להפוך למלכודת.

שורה תחתונה: בפוליטיקה הישראלית איחוד מפלגות נשמע תמיד כמו מהלך מרשים על הנייר. התקשורת מכנה אותו "מפץ פוליטי", והסקרים הראשונים בדרך כלל ממריאים. בפועל, לא פעם האיחודים מסתיימים באיבוד זהות, בזליגת קולות ובהחלשת הגוש שאותו ביקשו לחזק. לפעמים הדרך לניצחון עוברת דווקא דרך ריצה נפרדת, והתחברות רק אחרי הבחירות. ספק אם הדבר ישכנע את בנט ולפיד להרפות מקריאתם לאיזנקוט להתאחד.

פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' שבגליון סופ"ש של עיתון 'יתד נאמן'

חוקרי השריפות של מחוז יהודה ושומרון בכבאות והצלה לישראל השלימו את חקירת האירועים החמורים שהתרחשו אתמול בשעות אחר הצהריים במערב בנימין, והמסקנות הרשמיות אינן מותירות מקום לספק. האירוע הראשון התרחש בסמוך ליישוב דולב, שם הלהבות התפשטו במהירות ודרשו התערבות מסיבית של שמונה צוותי כיבוי ממרחב בנימין, אשר פעלו בגיבוי מטוסים מטייסת הכיבוי "אלעד". עם הגעתם של החוקרים לנקודת פרוץ השריפה, הם קבעו באופן חד-משמעי כי מדובר בהצתה מכוונת.

במקביל, דרמה לא פחות סוערת התחוללה בשטחי המרעה של חוות "חסד עולם". באזור זה נעה האש במספר חזיתות מאיימות, כאשר אחת מהן אף הובילה למגרש המשמש לאחסון כלי רכב המיועדים לפירוק. לוחמי האש הרבים פועלים במקום לכיבוי שטחי המרעה ומגרש הרכבים תחת תנאים מורכבים, וגם בזירה הזו קבעו חוקרי הדליקות כי מדובר בהצתה. על פי מידע נוסף מאתרי החדשות, ההצתה בחווה הובילה לחילופי האשמות ברשתות החברתיות, לאחר שתושבים ערבים מהכפר הסמוך שוקבא ניסו לטעון כי תושבים יהודים הם שהציתו את האש, אך סרטונים ותיעודים מהשטח שהופצו על ידי המועצה האזורית בנימין הפריכו את העלילה והוכיחו כי האש התפשטה ישירות משטחי המרעה של החווה שהוצתו אל עבר משחטת הרכבים הבלתי חוקית שבפאתי הכפר.

"מאז אתמול נעשו מספר פעולות חקירה הקשורות לשריפות בבנימין. בשעה האחרונה השלמנו את כלל פעולות החקירה הנדרשות, וכעת ניתן לקבוע כי בשני המקרים מדובר בהצתה, אולם אין קשר בין שתי השריפות. במהלך השבוע האחרון לוחמי האש של מחוז יו"ש פעלו במספר אירועים משמעותיים אשר בחלקם יש חשד להצתה, ובחלקם קבענו כי מדובר בהצתה." כך מסר באופן רשמי סגן טפסר אלירן צרויה, ראש ענף חקירות ומודיעין במחוז יו"ש, ודבריו מדגישים את גל טרור ההצתות המשתולל בתקופה האחרונה ברחבי הגזרה, ומעמיד את לוחמי האש בחזית המאבק היומיומי על הגנת האזור.

ראש ישיבת חברון הגר"ד כהן הגיע אמש לביקור פרידה מיוחד במעונו של מרן ראש הישיבה הגר"ד לנדו, לקראת נסיעתו ההיסטורית לארצות הברית. המסע הציבורי המורכב, שנערך במטרה לגייס כספים ולבסס את "קרן עולם התורה" לנוכח הקיצוצים התקציביים הקשים בארץ, מעורר הדים עצומים בעולם היהודי כולו.

במהלך המפגש המרתק, שהפך לשיחת עומק כנה וחשופה באופן יוצא דופן, ביקש מרן הגר"ד לנדו מהגר"ד כהן, המשמש ככוהן, לברך אותו בברכת כוהנים אישית כדי לזכות לסיעתא דשמיא ושמירה במסע המפרך, ובקשתו נענתה בהתרגשות רבה.

תמליל השיחה שהגיע לידי 'המחדש' מציג הצצה נדירה וכואבת למשא הכבד הרובץ על כתפיו של מנהיג הדור, לצד תחושת השליחות המוחלטת שאינה מותירה מקום לשיקולים אישיים או למגבלות הגיל.

בפתח המפגש פנה הגר"ד כהן ואמר: "שהקדוש ברוך הוא ייתן לראש ישיבה כוח לעבור את הנסיעה, והכל בבריאות, והכל בכוחות, ולהחזיק את עולם התורה, ולהעמיד תורה בכלל ישראל". מרן הגר"ד לנדו השיב לו בכאב גלוי ובגילוי לב מטלטל: "אמן, תודה רבה על הברכות ועל האיחולים. זה מאוד קשה לי, מאוד מאוד קשה. אי אפשר לתאר כמה זה קשה".

ראש ישיבת חברון הנהן בהבנה עמוקה והגיב: "אני יודע שאי אפשר לתאר כמה זה קשה", אך מרן המשיך ותיאר את התחושה האישית: "לי זה קשה כפליים אין עצה".

הגר"ד כהן ניסה להתייחס למאמץ העילאי הנדרש מראש הישיבה ואמר: "בשנים של הראש ישיבה..", ומרן קטע אותו והוסיף בנימה מיוסרת אך נחושה: "אי אפשר לתאר בשבילי, אישית. ואין לי שום עצה. חייבים".

ראש ישיבת חברון חיזק את ידיו והגדיר את מטרת העל של היציאה למרחקים: "להחזיק תורה בכלל ישראל", ועל כך השיב מנהיג הדור בפסקנות: "חייבים. תיתנו את הברכה, שיהיה הצלחה". הגר"ד כהן המשיך להרעיף ברכות ואמר: "השם יעזור, שגם יהיה כוחות לראש ישיבה, שיהיה הצלחה ושיהיה לתועלת, שיהיה סיעתא דשמיא".

לקראת סיום המפגש הביע מרן את הערכתו הרבה על הגעתו של ראש הישיבה ואמר: "אמן, יישר כוח, שטרחתם לבוא לברך אותי", והגר"ד כהן חתם את הביקור המרומם במילים: "זה זכות. שתהיה נסיעה טובה, וכל טוב", וזכה למילות הפרידה של מרן: "תודה רבה, יש"כ".

רשת מוצבים קדמיים חשאית, כוחות קומנדו מיוחדים במרחק נגיעה מהגבול האיראני, ובסיסי תדלוק במדינות מפתיעות בקרן אפריקה ובמזרח התיכון – אלו רק חלק מהפרטים המרתקים שנחשפים כעת ומציגים את טבעת החנק האווירית והמודיעינית שטוותה מערכת הביטחון הישראלית סביב הרפובליקה האסלאמית של איראן.

המבצעים החשאיים הללו, שהחלו לרקום עור וגידים עוד לפני יריית הפתיחה של המערכה הצבאית, העניקו לצה"ל נגישות אסטרטגית חסרת תקדים בעומק שטח האויב, ואיפשרו להוציא לפועל גלי תקיפה חוזרים ונשנים לצד מעקב צמוד אחר תנועות הצבא של משטר האייתוללות והתרעות מוקדמות על שיגורי טילים.

על פי תחקיר מקיף שמפרסמת רשת CNN, עשרות לוחמי קומנדו ישראלים, אנשי יחידות החילוץ המוטסות של חיל האוויר 669 וסוכני מוסד חשאיים ניהלו במהלך המלחמה רשת של מוצבים קדמיים בדרום אזרבייג'ן – במרחק של כ-96 קילומטרים בלבד מהעיר האיראנית תבריז – משם הפעילו כטב"מים וניהלו משימות ריגול מורכבות. המקורות המעורים בפרטים ששוחחו עם הרשת האמריקנית הבהירו כי הנוכחות הזו באזרבייג'ן הייתה חלק ממערך רחב בהרבה, שכלל מתקנים חסויים גם בסומלילנד, עיראק וירדן.

התשתית באזרבייג'ן הוקמה בחודש ינואר, בעיצומן של מחאות הענק באיראן, כאשר מטוסי חמקן וכוחות מיוחדים החדירו ציוד האזנה מתקדם לאזור הגבול. המהלך יצא לפועל באופן עצמאי על ידי ירושלים, לאחר שהנשיא האמריקני דונלד טראמפ ביטל ברגע האחרון תקיפה משותפת מתוכננת בעקבות מסרים מטהראן.

המוצבים הקדמיים הללו הפכו במהירות לפלטפורמה קטלנית. מהתחקיר עולה כי הציר האזרי איפשר את חיסולו ב-4 במרץ של רחמן מוגדאם, ראש אגף המודיעין של משמרות המהפכה האסלאמית, שסומן בישראל כמי שעמד מאחורי תכנון ניסיון ההתנקשות בטראמפ בשנת 2024. התגובה הגיעה למחרת, כאשר כטב"מים תקפו נמל תעופה במובלעת האזרית נחצ'יבאן. נשיא אזרבייג'ן, אילהם אלייב, מיהר להאשים את טהראן וכינה את התקיפה "מעשה טרור מכוער, פחדני וחסר בושה", בעוד איראן הכחישה כל קשר לאירוע.

יומיים לאחר מכן, ב-6 במרץ, הודיע שירות ביטחון המדינה של אזרבייג'ן כי סיכל מזימה של משמרות המהפכה לפגוע בתשתיות קריטיות וביעדים ישראליים ויהודיים במדינה. היחסים בין המדינות הלכו והעמיקו, ובמאי 2025 אף אירחה אזרבייג'ן בחשאי שיחות ישירות ונדירות בין נציגים מישראל ומסוריה, למרות ששגרירות אזרבייג'ן בארצות הברית דחתה בתוקף את הממצאים ומסרה ל-CNN כי היא מכחישה בנחרצות טענות חסרות בסיס על שימוש בשטחה נגד מדינות שלישיות.

במקביל, טבעת החנק הישראלית התרחבה לנקודות נוספות במרחב. הרפובליקה הבדלנית סומלילנד שבקרן אפריקה, שזכתה להכרה רשמית ראשונה בעולם מישראל, העניקה לחיל האוויר עמדה צבאית ששימשה כנקודת עצירה ותדלוק פוטנציאלית בדרך למשימות ארוכות טווח באיראן. בנוסף, כפי שדווח לראשונה בוול סטריט ג'ורנל ובניו יורק טיימס, צה"ל החזיק בשני מתקנים חשאיים בשטח עיראק לצורך תמיכה לוגיסטית ומוכנות למבצעי חילוץ טייסים, זאת למרות שצבא עיראק שחרר הצהרה לפיה נכון לתחילת מרץ, אין במדינה "בסיסים או כוחות לא מאושרים".

הזרוע הדרומית של המערך התמקמה באיחוד האמירויות, שם נפרסה בחשאי סוללת "כיפת ברזל" עם כוחות ישראליים, שלווה בביקורים חשאיים של צמרת המדינה באבו דאבי.

מלשכת ראש הממשלה ומדובר צה"ל לא נמסרה תגובה לממצאי התחקיר.

צוות העובדים של בית החולים 'קינגס קאונטי' בברוקלין כבר היה רגיל למראה הדמות היהודית האצילית, שהייתה סובבת לאורך המסדרונות הארוכים והאפרוריים יומם וליל. היה זה הגאון רבי שלמה דב שפירא זצ"ל, מארזיה הרוחניים של יהדות ברוקלין. עבור החולים הרבים שגדשו את כותלי בית החולים, שימש הרב שפירא כעין 'מלאך' מושיע ממש. בעיניים דומעות וביד חמה היה יושב שעות ארוכות לצד מיטותיהם בשעותיהם הקשות והחשוכות ביותר. לעתים, היה זה חולה גלמוד וערירי, שראה ביהודי עוטה הזקן היושב לצדו את ידידו היחיד והנאמן עלי אדמות.

אך ישיבה זו, מתוך אמפתיה עמוקה, הייתה רק פסיפס קטן מתוך מסכת עיסוקיו הענפה של הרב, במסגרת תפקידו הרשמי כרב בית החולים – או "צ'פלין", כפי שקראו לו בלשון המקומית. הצ'פלין האמריקני, בין אם בין כותלי בית החולים ובין אם בשורות הצבא, משמש כאיש דת שתפקידו המוצהר הוא לדאוג לכל הצרכים הדתיים של הנזקקים להם. ב'קינגס קאונטי' פעלו כמה צ'פלינים כאלה; לצד הצ'פלינים היהודים, פעלו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם כאלו שאינם בני ברית – אנשי דת קתולים ופרוטסטנטים.

עבודה, כמובן, לא הייתה חסרה לרב שפירא. הוא היה הדמות המרכזית שדאגה במסירות נפש לאספקת מזון כשר למהדרין עבור החיילים והמאושפזים היהודים. לעתים תכופות, נדרש לגייס זוג תפילין מהודרות או טלית כשרה עבור נשמה יהודית שביקשה להתרפק על צור מחצבתה. מעבר לכך, עול שימור צביון החגים היהודיים בבית החולים רבץ על כתפיו: החל מתקיעת שופר מעוררת רחמים בראש השנה, דרך הדלקת נרות חנוכה המפזזים באורם הזך במרכז המסדרון, ועד קריאת מגילה בפורים ושאר חובות היום-יום. מעל הכל, עיקר תפקידו כרב לא נפקד, ועמו שאלות הלכתיות הרות גורל, כמו פיקוח נפש וצום ביום הכיפורים וכדומה.

האויב המושבע שבקצה המסדרון

במהלך שיטוטיו בין כותלי בית החולים, היה הרב שפירא פוגש תדיר בכומר הפרוטסטנטי, שמילא, להבדיל, תפקיד מקביל לתפקידו שלו בקרב החולים שלא היו בני ברית. מטבע הדברים, בין השניים נקשרה לא פעם שיחה קצרה. אולם, ניכר היה בכל ניד ועפעף כי הכומר הפרוטסטנטי אינו רוחש חיבה יתירה, בלשון המעטה, ליהדות. הוא לא ניסה כלל להסתיר או לייפות את איבתו העמוקה והיוקדת. הייתה זו שנאה יצוקה, מעין "איבת עולם לעם עולם" שאינה תלויה בדבר.

הרב שפירא, מצידו, ניחן באצילות רוח ולא נפגע מיחסו העולב והמתנשא של עמיתו לעבודה. גם כאשר סיפר לו הכומר בגאווה על שנותיו הצעירות, שעה שהקדיש את מיטב מרצו וזמנו לעבודה מיסיונרית קדחתנית לצוד נפשות תועות, לא הופתע הרב שפירא. "וכי מה כבר אפשר לצפות מכומר נוצרי נוקשה?" הרהר לעצמו בביטול והמשיך בדרכו. אך מאוחר יותר, שרשרת אירועים דרמטית הוכיחה כי דווקא יש ויש למה לצפות.

היה זה באחד ממוצאי השבת החורפיים והקרים של שנת תשי"ט. בביתו של הרב שפירא אך זה עתה כבו נרות המבדיל בין קודש לחול, וניחוח הבשמים עוד עמד בחלל האוויר. לפתע, פילח צלצול הטלפון את השקט המבורך. הרב הרים את השופר, ומעברו השני של הקו נשמע קול מוכר היטב – היה זה קולו של הפקיד הממונה בבית החולים 'קינגס קאונטי'.

המסר שבקש הפקיד להעביר נשמע תחילה שגרתי לחלוטין. עוד קריאה דחופה אל בית החולים, עוד הזמנה בהולה למיטתו של חולה הנוטה למות המבקש לראות רב. "מיהו החולה?" שאל הרב שפירא, כשהוא מוכן לרשום את השם לתפילה. "רעוורענד סטאניסלאב ואן קליין", ענה הפקיד בקור רוח.

השם היה מוכר לרב מיד, אך מטרת ההזמנה הכתה בו כרעם ביום בהיר. היה זה אותו כומר פרוטסטנטי זקן, מיסטר ואן קליין, ראש בית המיסיון המפורסם שברחוב טילארי בברוקלין! האפשרות על שינוי כלשהו בעולם ערכיו של ה'שיגץ' הנוקשה בן ה-82, לא נראתה מעולם באופק מחשבותיו של הרב שפירא. אך מתוקף תפקידו הרשמי והמוסרי, ידע הרב שהוא חייב להיענות לכל פנייה שכזו. סוף סוף, גם בדברי הימים הסוערים של בית החולים, לא נרשם מעולם אירוע מוזר ומסתורי כמו הזמנת רב יהודי למיטת חוליו האחרונה של כומר נוצרי מובהק.

את הדרך המושלגת לבית החולים ליוו מחשבות שונות ומשונות, תלי תילים של דמיונות וסימני שאלה נוקבים. המחשבות לא הרפו ממוחו של הרב גם תוך כדי צעידה מהירה במסדרונות הארוכים והקרים של המרכז הרפואי. במזכירות נמסר לו בקצרנות כי סטאניסלאב ואן קליין אושפז לפני שלושה ימים, לאחר שהתגלו אצלו ליקויים קשים וחמורים בפעילות הכבד, ומצבו מידרדר במהירות.

הרב פנה בצעדים מהססים אל החדר המבודד שבו שכב ואן קליין לבדו. כבר מפתח החדר, מבעד לזכוכית, היה אפשר להבחין בהבעת פנים רצינית ותהומית שהסתמנה על פניו של החולה הישיש. הכומר מדד במבטו החודר והחלש את הרב הנכנס, כמי ששוקל בפעם האחרונה והמכרעת את החלטת חייו.

"סגור בבקשה את הדלת", ביקש בקול רועד מן הרב.

הדלת נסגרה בקול נקישה עמום. בחדר המצומצם שררה דממה מתוחה. היו שם רק שניהם: הרב היהודי המלובש בבגדי השבת, והכומר הפרוטסטנטי השוכב חסר אונים. ואז, ללא כל גינוני הקדמה פתלתלים, זרק הכומר אל חלל החדר בשורה מטלטלת שזעזעה את הכתלים: "שלום עליכם! אני יהודי!"

הרב שפירא קפא על מקומו, נעתקה נשמתו. לא היה מקום להטיל ספק באמיתותה של הזעקה הנוראה הזו, שכן השפה שבה נאמרה המילים הללו הייתה כל כך יהודית, כל כך חמה, וכל כך לא פרוטסטנטית. הייתה זו שפת האידיש המקורית! "ובכן…" הרהר הרב במוח סחרחר, "סטאניסלאב ואן קליין, הכומר המיסיונר המושחז, הוא בן ברית?!"

הכומר, שהרגיש מיד במבוכתו העצומה ובתדהמתו של הרב, המשיך לדבר באידיש רהוטה וקולחת, כמעיין המתגבר שסכרו נפרץ: "אם יש לכבודו זמן, אספר לו את תולדות חיי המיוסרים. נולדתי בפראג המעטירה. לאבי קראו מרדכי זאב קלינאוויץ, ולאמי חיה קיילא. תקופת לימודי הילדות שלי עברה עלי בנעימים, בדיוק כמו על יתר הילדים היהודים הכשרים בפראג. למדתי ב'חדר' ואחר כך בבית המדרש. כשגדלתי, התחלתי לחלום חלומות גדולים ומסוכנים… היו לי הרבה תאוות ויצרים בוערים, ואתה הרי יודע שאם לא עובדים עליהם ומכניעים אותם, עלולים להגיע על ידם לגרוע מכל. וכך הובילו אותי יצריי, שבהיותי כבן ארבעים הגעתי לאמריקה. שנה לאחר מכן, נכנסתי אל הסמינר התיאולוגי המתודיסטי כדי ללמוד לכמורה. אז כבר הייתי גוי גמור במחשבתי ובמעשיי.

כעבור חמש שנות לימוד, התחלתי בפעילות מיסיונרית אקטיבית. במשך 12 שנה רצופות עסקתי בפעילות מיסיונרית הרסנית; נדדתי על פני כל הגלובוס והטפתי לנצרות להמונים. נסעתי לאורכה ולרוחבה של אמריקה, בדרום אמריקה, בצפון אפריקה ובאפריקה הדרומית. כמיסיונר מצטיין רצו לשלוח אותי גם לארץ ישראל, אלא שלשם – ניצוץ יהודי קטן שעוד נותר בי – לא הסכמתי ללכת בשום אופן. בתום פעילותי המיסיונרית חזרתי לאמריקה. שם שימשתי בכבוד ככומר קהילתי באלבאני, בסיראקוז, בסט. לואיס, בסרטוגא, בספרינגס ובג'ורגייה שבדרום. כך נדדתי מכנסייה לכנסייה, מטמיע את עצמי בין הגויים, עד שמלאו לי 75 שנה".

בסוף וידויו המרטיט של ואן קליין, סיפר הלה בקול חנוק, כי את שבע שנותיו האחרונות בילה בבית המיסיון שברחוב טילארי בברוקלין שבניו יורק, פועל נגד עמו שלו. כך היה עד לפני שלושה ימים בלבד. "כעת", לחש הכומר הישיש כשדמעות חורשות את קמטי פניו, "כשאני שוכב על ערש דווי, הדמיונות והתאוות נחלשו ואבדו. אני רואה בחוש ובאור בהיר איך שנפלתי לתהומות איומים של חטא ועוון, כל כולי טמא ומשוקץ! ואני משתוקק בכל נימי נפשי לנסות להחזיר את הגלגל אחורנית כמה שאוכל… הרי אמרו חז"ל ש'אין לך דבר העומד בפני התשובה'…" ציטט לפתע מזיכרונות ילדותו הרחוקים ב'חדר' בפראג.

כשהוא נאנח אנחה עמוקה ומלאת משמעות, כולו חשש מפני העתיד לבוא ויד הדין המתוחה, סיים ואן קליין את נאומו הדרמטי: "עכשיו אני רוצה למות כיהודי! נולדתי יהודי ואני רוצה למות כיהודי. שמי היהודי המקורי הוא: שמעון בן מרדכי זאב. אני מעוניין שזאת תהיה גם הכתובת היחידה שתיחקק על המצבה שלי".

הדרישה הנוקבת של הרב והמכתב האחרון

דממה מעיקה, כבדת משקל, השתררה בחדר המלון הרפואי. הכומר המשומד פרק את מטען חוויותיו המר והחטאים של חיים שלמים עד תום, ואילו הרב היהודי לא היה יכול לפצות את פיו מרוב הלם. בוהה בחלל האי-ודאות ישב הרב שפירא צמוד לכיסאו, מנסה לברור את מילותיו במשקל חסידי והלכתי כאחד. שערי תשובה אמנם לא ננעלו לעולם, אך האם רצונו הגולמי של מומר ומיסיונר להיקבר כיהודי יכול להיחשב כהרהור תשובה אמיתי המועיל להצלת נשמתו?

הרב שפירא עמד מכיסאו. מתח עצור עמד בחלל החדר המחוטא כשהרב טייל קצרות לרוחבו, ידיו מאחורי גבו. האחיות שהסתובבו באותה עת במסדרון שמאחורי הדלת הסגורה לא שיערו כלל את גודל הדרמה ההיסטורית שהתחוללה במרחק פסיעה מהן. את הדממה המעיקה הפסיק לבסוף קולו החותך והתקיף של הרב:

"איננו מעוניינים ביהודים מתים! אנחנו מעוניינים ביהודים חיים, כאלה שחיים בפועל כיהודים. כאשר בא זמנם, כמובן, הם גם מתים כיהודים, אך זהו רק סופם של אלו שחיו כיהודים. ובכן, אם אתה מתכוון בווידוי שלך ברצינות גמורה, עליך להתחיל לחיות כיהודי כבר עכשיו, ממש ברגע זה!"

החולה נענע בראשו החלש לאות הסכמה מוחלטת. בשלב זה, הציע הרב שפירא את התוויית צעדיו הראשונים והמעשיים של ואן קליין בדרכו החבולה חזרה לדת אבותיו:

"מעכשיו אתה מפסיק לחלוטין לאכול מאכלי טריפה. מעכשיו תהיה חייב להוציא מתפריט בית החולים שלך את כל אותם מאכלים שאינם כשרים. החל ממחר בבוקר תתחיל להניח תפילין ולהתפלל שלוש תפילות ביום – שחרית, מנחה וערבית. תתחיל להתנהג בכל אורחותיך בדרך שבה צריך יהודי להתנהג על פי השולחן הערוך. את כל רכושך הרקוב, בכסף ובשווה כסף, תצטרך להקדיש למוסדות תורה ולמפעלי צדקה יהודיים. רק אז, ורק כך, יתברר כי אתה באמת מתכוון למה שאתה מצהיר".

כאן ביקש הרב מהחולה לכתוב הצהרה מלאה בכתב ידו: סיפור מלא של תולדות חייו, הבהרת מחשבותיו ורגשותיו, ורגשות החרטה העמוקים על העבר. בהצהרה זאת, דרש הרב, יתחייב החולה להצהיר קבל עם ועדה כי ברצונו לחזור בתשובה שלמה באמת ובתמים, ולחיות כיהודי לכל דבר. "עם זאת", הבהיר לו הרב ברחמנות מהולה בדין, "עליך לזכור ולא לשכוח כי אתה משומד ומיסיונר, אדם שחשבון כבד מנשוא של פשעים רובץ על כתפיו, אדם המוגדר הלכתית כמסית ומדיח".

בשקט מופתי שכב החולה הישיש במיטתו, מאזין כמו נאשם בבית דין של מעלה לגזר דינו הנוקב של הרב. הדברים הקשים והתובעניים ששמע עתה לא נעמו לאוזנו, אך חדרו כחץ לליבו. כמעט בלחש, בקול סדוק, אמר: "הדרישות הן מוצדקות…"

עוד לפני שנפרד הרב מהחולה, הספיק האחרון לבקש מהרב בדם ליבו שיצור קשר מהיר עם בן דודו, עורך דין יהודי מוכר בניו יורק, ויבקש ממנו להגיע בדחיפות עליונה אל בית החולים. "ספר לו על שיחתנו ועל החלטתי", ביקש החולה מהרב.

הרב שפירא מיהר ויצר קשר עם אותו עורך דין. תגובתו הראשונה של עורך הדין, לשמע הסיפור, הייתה נזעמת ופגועה! "מי בכלל צריך את המשומד הזה?! האיש שעשה בושות וחרפות לכל בני משפחתו במשך יובל שנים!" זעק בטלפון. אך יותר מאוחר, כשהתרכך קמעא לנוכח הפצרות הרב, הסכים לעשות את דרכו ל'קינגס קאונטי הוספיטל'.

כשהגיע עורך הדין המיוחס, התברר לו כי איחר את המועד. אי אפשר היה בשום אופן ליצור קשר של שיחה עם החולה, שכן ואן קליין כבר היה שרוי בתרדמה עמוקה (קומה). בשעה 9 בבוקר של יום שני, הגיע שוב הרב שפירא אל מיטתו של ואן קליין. את החולה מצא במצב של חוסר הכרה מוחלט. כמעט ברור היה ששיחה נוספת עמו לא תהיה עוד בעולם הזה.

אך ליד מיטתו, על השידה, נמצאה פיסת נייר מקומטת, כתובה בכתב ידו הרועד באידיש: "נולדתי כיהודי וברצוני למות כיהודי, כש'שמע ישראל' על שפתי ובלבי. הדרך חזרה קשה ומרה, אך אין דרך אחרת. שמעון בן מרדכי זאב קליין".

הסערה המשפטית והפסק של גדול הדור

הידיעה המרעישה על הווידוי הלילי וגילויו של הסוד הגדול זעזעו לחלוטין את כל צוות בית החולים. החולה, שהיה הכומר הרשמי של בית החולים, לא היה זר להם כלל; כנציגה הרשמי והנכבד של הנצרות שימש בבניין זה שנים רבות.

אולם, גדול יותר היה הזעזוע והזעם בין חבריו ועמיתיו, חברי בית המיסיון המרכזי שברחוב טילארי. אלו ניסו בכל כוחם ליצור רושם קשה ותעמולתי, כאילו מנסים החרדים "לחטוף" מהם נשמה נוצרית טהורה ברגעיה האחרונים. גם שאלת הירושה הגדולה והנכסים הרבים שהותיר אחריו הייתה תלויה בחלל האוויר ועוררה תיאבון רב.

אך גם הרושם הקשה, האיומים והלם ההפתעה, לא עמדו בפני החוק האמריקני היבש. לא רק בן הדוד עורך הדין נחשב חוקית כיורשו הקרוב והחוקי של ואן קליין, אלא גם הצוואה המפורשת, הכתובה כולה בכתב ידו הברור של ואן קליין, לא השאירה שום פתח או מקום לבירור משפטי מצד הכנסייה.

מה שהעיק באמת על הרב שפירא היה הפן ההלכתי הטהור של העניין: האם מותר, על פי דין תורתנו הקדושה, לקבור כומר לשעבר, משומד ומיסיונר פעיל, בתוך בית קברות יהודי מקודש, שבו שוכנים צדיקי וקדושי עליון?

את השאלה החמורה והסבוכה הזו הפנה הרב שפירא לפתחו של פוסק הדור באמריקה, הגאון האדיר רבי יוסף אליהו הענקין זצ"ל, מראשי ומתווי ההלכה בארצות הברית. לאחר ששמע הרב הענקין בקשב רב את כל פרטי הסיפור המרעיש, וראה את המכתב בכתב היד, פסק פסק דין היסטורי: אין שום מניעה הלכתית לקבור את המת בבית קברות יהודי!

התמונה ההלכתית שהצטיירה לנגד עיני הפוסק הראתה בבירור, כי אמנם הכומר שחי כל ימיו כמסית וכמדיח נורא, חזר בתשובה שלמה ואמיתית ברגעי חייו האחרונים, ומחשבתו הייתה טהורה. וכך, בלוויה שקטה ומרטטת, כשהוא עטוף בתכריכים לבנים וכשרים ובטלית מצוייצת, נקבר שמעון בן מרדכי זאב קליין בבית הקברות היהודי, כבן השב אל חיק אמו.

לעשות סולמות אל השמים

בפרשת השבוע, פרשת שלח, אנו מוצאים את שורש המהפך הנשמתי המופלא הזה. התורה הקדושה מתארת את רגע השבר של המרגלים המוציאים דיבת הארץ, ומולם את עמידתו האיתנה של כלב בן יפונה: "וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב … וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרัשְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ". רש"י הקדוש, בפירושו על אתר, מביא את דברי חז"ל הקדושים במסכת סוטה (לה.): "'עלה נעלה וירשנו אותה' – אפילו בשמים היא והוא אומר לנו עשו סולמות ועלו לשם, נעשה כן ונצליח".

דברי חז"ל אלו מעוררים תמיהה גדולה ועצומה בלב כל מעיין: וכי על ידי בניית סולם עץ או חבלים יש אפשרות ריאלית וגדולה יותר להגיע לשמים מאשר בלא סולם? לשם מה אמר להם כלב בן יפונה עצה תמוהה זו, לעשות סולמות פיזיים כדי להגיע לגרמי השמים? הרי לעלות לשמים צריך מהלך ניסי לחלוטין, ומה יועיל ומה יושיע סולם גשמי לכך?

ומכוח קושיה עצומה זו, ייסד מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, בעל ה'אגרות משה', יסוד אדיר ונצחי לכל אדם בדרך עבודת השם יתברך. רבים הם האנשים המגלים סימני ייאוש עמוקים בראותם את 'גודל המאמץ' ותעצומות הנפש הנדרשים מהם כדי להגיע לדרגות רוחניות גבוהות, כדי להיות יהודי רוחני באמת, שומר תורה ומצוות בדקדוק. מסקנתם המיידית והרסנית של אותם אנשים היא – 'זה פשוט לא בשבילי, זה גדול על כוחותיי'. משכך, הם נשארים תמיד בדרגה רוחנית נמוכה, מבלי שאיפות להתגדל, להתפתח ולהתרומם בעבודת השם, ומבלי היכולת המנטלית להתגבר על המכשולים הגדולים והרבים שהיצר הרע מייצר בכל דרך ובכל שעל.

כאן בדיוק גילו לנו חז"ל לימוד חשוב ונשגב מאין כמוהו עבור "המתייאש המצוי": הקדוש ברוך הוא אינו דורש מאיתנו בכוחותינו הבשר-ודמיים 'להגיע לשמים' בעצמנו! הקדוש ברוך הוא דורש מכל אחד ואחד שיעשה את המקסימום מאמץ מצידו, ויראה באופן אקטיבי את רצונו העז להידבק בו ובדרכיו, להראות שהוא מנסה בכל כוחו לרצות ולהצליח.

זהו עומק כוונת המאמר: 'עשו סולמות ועלו לשמים'. בוודאי שאי אפשר להגיע עם סולמות לשמים, זהו אבסורד, אבל הקדוש ברוך הוא רק מבקש: תעשו מצדכם את המאמץ הקטן, שימו את הסולם, תתחילו לטפס שלב אחר שלב, ואני כבר אדאג משם ל'מעלית מהירה' – לסיעתא דשמיא ניסית – שתעלה אתכם במהירות עצומה עד הפסגה, 'כי יכול נוכל לה'.

אי אפשר לבקש מהקדוש ברוך הוא שישלח לנו הצלחה והארה במעשינו ללא מאמץ ורצון מינימלי מצידנו. אך כאשר אנחנו מראים ועושים מאמץ מעשי, שמים סולם בעולם הזה ומתחילים לעלות, אז הקדוש ברוך הוא כבר דואג להעלות אותנו בדרכיו הנשגבות, ונראה ברכה והצלחה בכל דרכינו הרוחניות. בדיוק כפי שדרש הרב שפירא מאותו כומר ישיש: "שים סולם, תתחיל ברגע זה לאכול כשר ולהניח תפילין, והשם כבר יקבל את תשובתך".

אצבעו של רבי חנינא בן דוסא

מעשה מופלא ומרטט המשלים יסוד זה מובא במדרש קהלת רבה. מעשה על התנא האלוקי רבי חנינא בן דוסא, שראה את בני עירו שמעלים נדרים ונדבות יקרות ערך לירושלים לבניין ונוי בית המקדש. אמר בליבו בעצב: "הכל מעלין נדרים ונדבות לירושלים, ואני איני מעלה דבר?"

מה עשה מתוך דלותו העצומה? יצא אל המדבר השומם, ומצא שם אבן אחת טובה וגדולה. ישב שעות על גבי שעות, שבבה, סיתתה ומירקה אותה עד שהייתה מבהיקה ביופייה. אמר: "הרי עלי להעלותה לירושלים!"

ביקש לשכור פועלים חזקים שישאו את האבן הכבדה, ונזדמנו לו חמישה בני אדם. אמר להם: "מעלין לי אתם אבן זו לירושלים?" אמרו לו: "תן לנו חמישים סלעים ונעלנה". ביקש רבי חנינא לחפש בכיסיו ולא מצא סכום עצום שכזה, הניחוהו הפועלים והלכו להם לדרכם.

מיד זימן לו הקדוש ברוך הוא חמישה מלאכי שרת בדמות אנשים בשר ודם. אמר להם רבי חנינא: "מעלין לי אתם אבן זו לירושלים?" אמרו לו המלאכים: "תן לנו חמישה סלעים בלבד ונעלנה, ובלבד שתיתן ידך ואצבעך איתנו [תעזור לנו במשא]". נתן רבי חנינא את ידו ואצבעו הקטנה איתם יחד על האבן, ולפתע מצאו את עצמם כהרף עין עומדים בשערי ירושלים, והעלו האבן לירושלים.

בעומדם בשערי העיר, ביקש רבי חנינא לתת להם את שכרם המובטח – חמישה סלעים, אך המלאכים נעלמו כלא היו ולא מצאם עוד. נכנס רבי חנינא ללשכת הגזית שבבית המקדש ושאל את החכמים היושבים שם: "הראיתם חמישה סבלים שהעלו איתי אבן?" אמרו לו החכמים: "דומה היה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים…"

והקשה על כך מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל קושיה עצומה: לשם מה חיכה הקדוש ברוך הוא לעשות לו נס גלוי כזה, רק אחרי שרבי חנינא ניסה לחפש פועלים בשר ודם, ורק אחרי שראה שאין ביכולתו המעשית לעשות יותר בעבור זה? מדוע לא עשה לו הקדוש ברוך הוא נס מיד כשמצא את האבן, מבלי שיצטרך להתייגע בחיפוש פועלים? וביותר יש להבין: מדוע התנו המלאכים (ששליחי השם הם) את עזרתם הניסית בכך 'שיתן ידו ואצבעו עמהם'? וכי אצבעו החלשה של רבי חנינא היא שתרמה באמת להרמת האבן המסיבית?

אמר ה'חפץ חיים' יסוד מרעיד קירות: כשאדם, גם כשהוא רואה שכלו כל הקיצין ואין באפשרותו בשום דרך של הטבע לעשות כלום, ידע הוא בידיעה ברורה שאם הוא יעשה מצדו את כל ההשתדלות המקסימלית וימצה את טיפת כוחותיו האחרונה בעבודתו, אז – ורק אז – ישלח לו הקדוש ברוך הוא את עזרתו בדרך נס מעל הטבע!

זו הייתה הסיבה המדויקת שהקדוש ברוך הוא נתן לרבי חנינא בן דוסא לעשות תחילה את כל המאמצים המפרכים, כדי להראות שגם כשאדם רואה שהאפשרויות הראליות העומדות בפניו אינן קיימות כלל, יעשה הוא באמונה את אשר נדרש ממנו, ואפילו יהיה זה בדמות נתינת " יד ואצבע" בלבד. ואחר שהאדם עושה את כל שביכולתו ובכוחו הדל למען עבודתו הרוחנית, ישלח לו השם יתברך עזרתו גם בדרך מופתית וניסית שאינה משוערת.

במישור הרוחני, לכל אדם ואדם מישראל יש כוחות טמירים של 'בעל מופת' להשיג הישגים רוחניים אדירים מעל דרך הטבע, ואף בצורת נס ממש! התנאי היחיד הוא: רק יעשה כל מאמץ והשתדלות קטנה מצידו, ישים את הסולם, יושיט את האצבע, וכבר זוכה הוא מיד לסיעתא דשמיא עצומה בקיום מבוקשו הרוחני, בדיוק כמו אותה נשמה אבודה של שמעון בן מרדכי זאב, שמצאה את דרכה חזרה הביתה ברגע האחרון.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל

מכה קשה וממוקדת נוספת לשדרת הפיקוד הוותיקה של ארגון הטרור חיזבאללה, המשבשת באופן עמוק את ניסיונות הפגיעה הקיצוניים בכוחותינו הפועלים בשטח. בפעילות מודיעינית ומבצעית מדויקת, צה"ל תקף בשבוע שעבר וחיסל את המחבל עבד חרב, מפקד יחידת ההנדסה של ארגון הטרור חיזבאללה.

לפי הודעת הצבא, "לאחר שניסה לפגוע בכוחותינו: חוסל מפקד יחידת ההנדסה של חיזבאללה והושמד משגר שירה לעבר כוחותינו". מדובר בסגירת חשבון ארוכת שנים עם דמות מפתח בציר הרשע המקומי, אשר ניהלה באופן ישיר את זירת המטענים ומערכי החבלה המתוחכמים המופנים נגד הלוחמים בשטח לבנון.

על פי הנתונים הרשמיים, המחבל פיקד על יחידת ההנדסה של חיזבאללה שעסקה בהרכבה והפעלה של מטענים שנועדו לפגוע בכוחות צה"ל הפועלים בדרום לבנון. כמו כן, חרב היה מפקד ותיק ובכיר בשורות ארגון הטרור חיזבאללה והיה אחראי למספר רב של מתווי טרור נגד כוחותינו החל ממלחמת לבנון השנייה ועד היום. חיסולו גורע מהארגון ידע מקצועי וניסיון מבצעי שנצבר לאורך שני עשורים של טרור, ומשפיע ישירות על היכולת של מחבלי הדרום לייצר מארבי חבלה יעילים כנגד התקדמות הכוחות בשטח.

במקביל לסיכול הממוקד של ראש מערך המטענים וההנדסה, חיל האוויר ממשיך לייצר עליונות מוחלטת ולסגור מעגלי אש מהירים במיוחד מול ניסיונות ירי רקטי ופגיעה בלוחמים. כחלק מפעילות זו, אמש (ה') חיל האוויר תקף והשמיד משגר ממנו מחבלי ארגון הטרור חיזבאללה שיגרו רקטות לעבר כוחות צה"ל הפועלים בדרום לבנון. בצבא מבהירים ומדגישים כי הפעילות המאסיבית בשמי לבנון ועל הקרקע תימשך בעוצמה רבה, ללא פשרות, שכן צה"ל ימשיך לפעול להסרת כל איום על מדינת ישראל וכוחות צה"ל.

רגעים מרגשים נרשמו הבוקר ברחבת שריד בית מקדשנו: עם כניסתו הרשמית לתפקיד הביטחוני הרגיש והחשוב ביותר, הגיע הבוקר ראש המוסד הנכנס האלוף רומן גופמן לביקור ותפילה מיוחדת בכותל המערבי. מדובר בביקורו הראשון של ראש ארגון הביון בכותל מאז הכתרתו, והוא נערך תחת אבטחה קפדנית.

במהלך הביקור הממלכתי, קיבלו את פניו רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים הרה"ג שמואל רבינוביץ שליט"א יחד עם הנהלת הקרן למורשת הכותל המערבי. רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים הרה"ג שמואל רבינוביץ שליט"א וראש המוסד נשאו פרקי תהילים ותפילות להצלחתו בתפקיד ולהצלחת המדינה וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון.

הביקור הגיע לשיאו כאשר ראש המוסד ניגש אל האבנים העתיקות והקדושות, כאשר התרגשות עצומה ניכרת על פניו. בסיום הביקור הטמין ראש המוסד פתק אישי בין אבני הכותל וכתב בספר המבקרים הרשמי את המילים: "נצח ישראל לא ישקר!".

גופמן קיבל סקירה על תגליות המנהרות החדשות, ורב הכותל בירך אותו בחמימות רבה שיזכה להוביל את הארגון להישגים כבירים מתוך סייעתא דשמיא גדולה.

בוקר מתוח מאוד בגליל המערבי: לוחם משמר הגבול סיכל לפנות בוקר ניסיון פיגוע דקירה מתוכנן, כאשר השתלט בגבורה ובתושייה רבה על מחבל שהסתער לעברו עם סכין שלופה, ממש בפתח עמדת השמירה של תחנת המשטרה האזורית. האירוע הסתיים בחסדי שמים ללא נפגעים לכוחותינו, והתוקף נוטרל ונעצר באופן מיידי.

על פי הדיווח הרשמי, האירוע התרחש מוקדם יותר הבוקר, בסביבות השעה 05:30. מחבל הגיע עם רכבו סמוך מאוד לעמדת הכניסה המאובטחת של תחנת משטרת "גליל מערבי" השוכנת בכפר יאסיף. לפתע, הוא פרק מהרכב במהירות, ובעודו אוחז בסכין בידו, החל להסתער בריצה מטורפת לעבר לוחם מג"ב שעמד במקום ואבטח את המתחם, במטרה ברורה לדקור אותו ולפגוע בחייו.

הלוחם הצעיר, ששמר על עירנות מקסימלית למרות השעה המוקדמת, לא איבד את עשתונותיו אפילו לשבריר שנייה. הוא הגיב בנחישות, חתר למגע והצליח להשתלט במהרה על המחבל, שנוטרל על הרצפה בתוך שניות בודדות לפני שהצליח לבצע את זממו. הסכין ששימשה את המחבל נתפסה מיד על ידי כוחות הביטחון בזירה.

מדוברות המשטרה נמסר באופן רשמי כי "החשוד תושב הכפר ג'דיידה מכר בן 23, נעצר לחקירה בתחנה בסיומה ובהתאם לממצאיה יוחלט על המשך בקשת הארכת מעצרו בבית המשפט". כוחות ביטחון ומשטרה רבים זרמו למרחב תחנת גליל מערבי בעכו מיד לאחר האירוע, והחלו באיסוף ממצאים נוספים מהזירה לבחינת הרקע והנסיבות המלאות של ניסיון הפיגוע.

מאות בני ישיבות הפגינו הלילה באזור שער הגיא וחסמו את כביש 1 לשני הכיוונים, בעקבות מעצרו של בן ישיבה על ידי המשטרה הצבאית. במהלך האירוע נרשמו עימותים בין המפגינים לכוחות המשטרה, שהפעילו אמצעים לפיזור הפגנות עד לפתיחת הציר מחדש.

האירוע החל מעט לאחר חצות, כאשר התקבלו דיווחים על ניסיון מעצר של בן ישיבה במחסום משטרתי קבוע של מתנ"א, הממוקם סמוך לתחנת הדלק פז בשער הגיא, בכיוון הנסיעה מירושלים לתל אביב, זמן קצר לאחר מכן דווח כי שני בחורי ישיבה עוכבו במקום.

בהמשך התברר כי מדובר בנתנאל אמסילי תושב מודיעין עילית מבחירי ישיבת "דרך השם", ובבניהו כהן, תחילה משטרה עיכבה את שניהם אך לאחר מכן בניהו כהן שוחרר, בעוד נתנאל אמסילי נותר במעצר והועבר לידי המשטרה הצבאית.

הידיעה על המעצר התפשטה במהירות על ידי מערכת צבע שחור, ותוך זמן קצר החלו להגיע למקום מאות מפגינים אשר חסמו את כביש 1 לשני הכיוונים.

מאות בחורי ישיבות עשו את דרכם למקום ברכבים, באוטובוסים ובטרמפים. נהגים שחלפו באזור סיפרו על תנועה ערה של מפגינים לאורך כבישים 38 ו-10 ובכניסות לירושלים.

במשך למעלה משעה ניסו כוחות המשטרה לפתוח את הציר ללא הצלחה, במקביל דווח על חסימה נוספת באזור לטרון, בעלייה מכביש 3 לכיוון כביש 1, מה שהוביל לעומסי תנועה כבדים באזור כולו.

עדי ראייה סיפרו כי עוד קודם למעצר התפתחו במקום חילופי דברים ועימותים בין השוטרים לנוכחים, ככל שנקפו הדקות הלך מספר המפגינים וגדל, והכביש המרכזי בין ירושלים למרכז הארץ נותר חסום.

לקראת השעה 01:40 הגיעו למקום כוחות גדולים של משטרה, יס"מ ומג"ב. הכוחות החלו בפעולות לפיזור ההפגנה, ובמהלך הפינוי נעשה שימוש ברימוני הלם, בעקבות זאת התפתחו עימותים קשים בין המפגינים לשוטרים. גורמים שנכחו במקום, סיפרו בשיחה עם "המחדש" כי במהלך פיזור ההפגנה הופעלה אלימות קשה מצד השוטרים.

זמן קצר לאחר מכן שבה התנועה לסדרה והחסימה הסתיימה. במקביל הנהלת ישיבת "דרך השם" שכרה את שירותיו של עורך הדין מנחם שטאובר לצורך טיפול משפטי בעניינו של נתנאל אמסילי, שנלקח על ידי המשטרה הצבאית.