מיקום כתבה: מגזין חג

יום שישי, שעת צהריים. רמת הגולן.

אף פעם לא הבנתי את המשפט לשבת על קוצים, עד לאותו יום שישי קייצי.

השעה הייתה שעת צהרים, השעון תקתק, והזכיר לי כי ערב שבת קודש היום, ועליי עוד לחזור לביתי, מהחתונה שאליה הגעתי במיוחד בבוקרו של יום.

לא מדובר באירוע משפחתי, גם לא בתלמיד קרוב במיוחד. הגעתי לחתונה הזו כדי לברך תחת החופה, ולכבד את החתן והכלה ועל הדרך לעודד את הורי החתן שלא חלמו מעולם שבנם יקירם יתחתן בגן אירועים ועוד ביום שישי.

אבל לו זו הייתה הבעיה היחידה שלהם ניחא, אלא שכל החתונה הייתה זרה להם. מי היה מאמין שבנם יחידם, שנלד לאחר שש בנות, יסב להם כזה צער. מלכתחילה הם היו רוצים להחרים את החתונה, אבל בהוראת אחד מגדולי הדור נכפה עליהם לבוא לחתונה, ולהשתתף בה ואני שהבנתי לליבם הכואב, החלטתי לעשות את המאמץ ולהגיע לחופה. אלחש להורים מילות נחמה, ואחזור לשבת בביתי, אמרתי לעצמי.

הזוג, שלדאבון לב אינו שומר שבת, לא מיהר להיכנס לחופה, עבורו כלום לא בער. הם לקחו את הזמן, לתמונות ולקבלת קהל, ואני חשתי בבשרי את המושג לשבת על גחלים.

התלבטתי מאוד כיצד לנהוג. ללכת מבלי להמתין לחופה, לא היה נראה הגיוני ומצד שני, השעון מתקתק. מפה לשם מצאתי את עצמי מביט בעין אחת על השעון, ובעין השנייה על החתן והכלה, מחכה בקוצר רוח שהחופה תתחיל ותסתיים, ואני אצא לדרך חזרה.

בשלב כלשהו הבנתי, שזה או חופה, או שבת בבית ועם כל הכבוד לחתן ולכלה, ולהורי החתן, החלטתי כי שבת בבית עדיפה. נפרדתי מהחתן בהתנצלות, ושמתי פעמיי לכיוון החניה, כשלפתע מגיחה לעברי אם הכלה, עוצרת אותי בדרכי, מבקשת שאשכנע את הורי החתן להישאר לשבות עמם. היא סיפרה שהכינה להם מקום ללינה, והזמינה קייטרינג כשר למהדרין. "אני מבינה מה זה שמירת שבת, ואין להם מה לדאוג, ביישוב יש בית כנסת ותפילות, והחתן יעלה לתורה. אני רק מבקשת שלא יפגעו בי, ועליי ועל צווארי כל שאר העניינים".

ערכתי כמה בדיקות בנוגע לכשרות המאכלים ולמיקום בו אנחנו נמצאים, ומשהתברר לי כי הכול על טהרת המהדרין ויש משגיח צמוד, אמרתי לאבא שאם כבר הגענו לכאן, נשאר כאן שהרי מי יודע מה השליחות שלנו.

לא היה פשוט להורים לקבל את השינוי, אבל בעידודי ולמול הדוגמא האישית שנתתי, הם הסכימו, להישאר לשבת. "נשב ביחד" הבטחתי לאבא, "מי יודע אולי בזכות השבת הזו, יהיה קירוב לבבות ויתקיים בבנך משוך עבדך לרצונך".

החופה התקיימה סוף סוף, ואז החלה הסעודה. כאן בירכתי את הרעיון של גן אירועים, היושב במרחב הפתוח, שבצילו מצאנו פינה וישבנו בני המשפחה החרדים והמועטים שנשארו. האווירה הייתה זרה לכולם, שבת קודש מגיעה בעוד שעות ספורות, ואנחנו יושבים ומשוחחים על הא, ועל דא.

המתח שרר באוויר, תחושה של בדיעבד. כשהגענו לברכת המזון, הצעתי לקרוא לחתן ולכלה, ולעשות שבע ברכות. אבי החתן פקפק בנכונות הרעיון שהרי ממילא אי אפשר לומר 'שהשמחה במעונו'.

"אכן" אמרתי לאב, "כך נפסק בהלכה, אבל האם בגלל זה לא נברך את כל הברכות? האם אין זו שמחת חתן וכלה?" האב הקשיב אך פקפק. "אינני יודע האם מדובר בזיווג של הקדוש ברוך הוא, בפרט כאשר הייחוס של אם הכלה מוטל בספק, הכול כאן בדיעבד גדול" אמר ואנחה גדולה נעקרה מליבו של האב. לא הכרתי את פרטי הדברים ושתקתי. מה עוד שאם הכלה שישבה מולי, רמזה לי לשתוק, כי זה סיפור מסובך.

החתונה הסתיימה בזמנה, זאת אומרת חצי שעה לפני שבת. התארגנתי בחדר במהירות ויצאתי לקבל את השבת בבית הכנסת המקומי. מימיני ישב אב החתן כששטריימל לראשו, ומשמאלי עמד יהודי של צורה, יהודי כזה שיראת השם על פניו. בין קבלת שבת לערבית, הספקתי להחליף איתו כמה מילים ומתברר שהוא מכיר את הכלה מילדותה, ואת אם הכלה עוד טרם נישואיה.

מתברר כי הוא היה אמור להשתתף בשמחת הנישואין, אולם הוא נתקע בדרך, אבל הוא יסב עימנו לסעודות בשבת. "הרב קסל" הוא לחש לי, "זה סיפור ארוך ומעניין, מי יודע אם לא הגעת לכאן, רק כדי שאם הכלה, והכלה יכירו אותך טוב יותר. ליבי אומר לי שכאשר יכירו אותך, הרבה דברים ישתנו" אמר.

החזן התחיל כגוונא, ואני לא הספקתי לשאול את בן שיחי על מה הוא רומז. לאחר תפילת ערבית כבר היה שלא ממין העניין לשאול, וכך נשארתי כאשר בראשי תעלומה, על מה ולמה הייתה כוונתו של היהודי.

לאולם הקטן שבו נערכה סעודת ליל שבת, לא הגיעו אורחים רבים. היינו פחות ממניין, אפי' החתן והכלה לא טרחו לבוא. ישבנו שם הורי החתן, ואם הכלה, יחד עם היהודי שישב לצידי בבית הכנסת, ועוד משפחה אחת מידידי אם הכלה.

"מחר" אמרה אם הכלה, "יבואו גם ידידים מהיישוב". נדמה היה שהסעודה תיגמר מהר, ולפחות אני ארוויח שינה בשבת תענוג, אבל היהודי שישב לצידי, תכנן לי לילה ארוך. הוא פנה לאם הכלה ושאל, אם מכירה "את הסיפור של הרב קסל", אך היא השיבה בשלילה תוך שהיא מתנצלת.

"את חייבת לשמוע את הסיפור שלו" הוא אמר, ואני ניסיתי להתחמק. אמרתי שבשבת מספרים רק סיפורים שמחים, אבל זו הייתה טעות, כי זה רק הגביר את הסקרנות וכולם עשו אזניהם כאפרכסת לשמוע מה יש לי לספר.

בין כך ובין כך, לא נותרה לי ברירה עד שנאלצתי לספר את עובדות חיי. את הקושי, את התמודדות, ואת המאבק היומיומי, כשכולם מאזינים בקשב רב. לאחר שסיימתי, הבחנתי באם הכלה שהייתה עם דמעות בעיניה. "חבל" היא אמרה לי, "חבל שרות הכלה איננה כאן. הייתי רוצה שהיא תשמע אותך". השבתי תודה בנימוס, אבל האם המשיכה. "הייתי רוצה שרות תספר לך את הסיפור שלה, אבל זה כבר תלוי בה. אני רק אגיד לך דבר אחד, כשרות נולדה, הייתי יהודייה כשרה למהדרין, גרתי בשכונה חרדית. המחותנים לא יודעים, אבל רות הכלה, למדה בסמינר ידוע בירושלים והרבה דמעות שפכתי, כדי שהיא תיכנס לשם".

הבטתי באבי החתן, כשואל על בעיית הייחוס של הכלה, תוך כדי שאני אומר, מי יודע אולי בעוד רגע יתגלה שהיא מגזע תרשישים. על לשוני כבר עמדה השאלה מאיזה משפחה היא האם, אבל באותו הרגע נכנסו לאולם החתן והכלה.

בהתלהבות רבה סיפרה האם לבתה כי היא חייבת לשמוע את סיפור חיי. להפתעתי הכלה גילתה התעניינות, לא פחות מהאם. היא החלה לשאול שאלות שלא נגעו לעצם הסיפור, אלא לדרכי התמודדות, לשאלות הנוגעות לאמונה, ולכאב.

השעה הייתה כבר שתיים לפנות בוקר, כאשר כולם ישבו והקשיבו. ואז שאלתי אני, מה כל כך נוגע בך, שאת מתעניינת בקורות חיי?! כאן אם הכלה השיבה לי במקומה של רות, "זה סיפור ארוך. אנחנו נהיה ערים כל הלילה, אם אני אספר לך את הסיפור מתחילתו ועד סופו" ואני לא ויתרתי, "אז נהיה ערים" אמרתי.

הגב' נשמה עמוק והחלה את סיפורה: "גרתי בארצות הברית, בת למשפחה שמקורה מגרמניה. כאשר שמעתי על מעשיהם של הגרמנים, מצאתי את עצמי מחפשת דרך לכפר על פשעי בני עמי. הגעתי לארץ, התנדבתי בבית חולים שערי צדק, ולאט לאט גיליתי את היהדות הקסומה.

בתחילת הדרך היה זה הרב שיושב פה עמנו, שליווה אותי. הלכתי ללמוד, עוד ועוד, עד שעברתי גיור בבית הדין. נישאתי בשידוך שהציע לי אחד מהרבנים שהייתי בקשר אתו, ותוך שנה הפכתי לאם. קראתי לה רות, ע"ש רות המואביה, שהייתה לי לסמל ודוגמא.

לא עברו הרבה ימים מלידתה של רות, וגילתי שאני גם צריכה להיות האבא שלה. בנס הספקתי להתגרש מבעלי, עוד לפני שהוא איבד את שפיותו באופן סופי. במסירות נפש, גידלתי את רות. עד לאותו חג שבועות שבו התהפך עלי העולם.

כמו שסיפרתי לך מגילת רות הייתה אהובה עלי מאוד, ובכול חג מתן תורה הייתי הולכת יחד עם בתי לכותל לשמוע את המגילה. בשנה ההיא, שבה קרה הכול, הרגשתי רע ורות שכבר הייתה בת שש עשרה הלכה לכותל לבדה. הייתי תמימה ונאיבית, ולא חלמתי שהדרך למקום קדוש כל כך, יכולה להיות מסוכנת כל כך. על מה שקרה בדרך, תספר רות אם היא רוצה", אמרה האם. "אבל אני איבדתי בליל שבועות את תמימותה של בתי, ואת כוחות הנפש שלי להילחם".

לא הייתי צריך לשמוע יותר, זה כבר הספיק לי להבין כי רות, כמו בעלה חיים, הם קורבן של נסיבות מרושעות. אבל האם המשיכה, "אתה אולי תבין" היא אמרה, "אני לא נולדתי תמימה. גרתי בארצות הברית, נולדתי למשפחה אמריקאית ליברלית, וגם אני עברתי לא מעט בדרך, גם אותי ניצלו כאלה ואחרים, אבל לתומי הרגשתי שזה מגיע לי. חשבתי שזהו עונש על השנים הללו שהייתי 'שיקצה' אבל כאשר רות עברה את הדבר הזה, לא יכולתי יותר להיות חלק מהקהילה, ועזבתי לכאן. אמרתי לעצמי: רות נולדה יהודייה, אני לא אקח אותה למקום שהיא תאבד את יהדותה. אני שמחה בשבילה שהיא התחתנה היום עם בחור שבא מבית טוב ואני בטוחה שאם היא תחזור בתשובה, יהיה לה קל יותר ממה שאני עברתי.

אינני יודעת אם הקדוש ברוך הוא באמת רצה אותי יהודייה, או אולי לא, אבל אני בטוחה שיש יהודים טובים שעשו הכול, שאני לא אהיה יהודייה" סיימה האם את המונולוג המטלטל הזה.

באותו ליל שבת כבר לא יכולתי לישון, הייתי עסוק בלחפש תשובה טובה עבור הזוג הצעיר, ועבור אם הכלה. בסעודת הצהרים קמתי לדבר, וכך אמרתי: "במתן תורה נאמר 'שובו לכם לאוהליכם'. הגמרא שואלת, הרי היו שם נשואים שאסורים על פי התורה ומתרצת הגמרא שגר הוא כקטן שנולד. חז"ל מלמדים אותנו עוד דבר, שגר נולד עם נשמה מיוחדת, הקדוש ברוך הוא בוחר בו כמו שהוא בחר בעם ישראל. ולמרות שאצל גוי אין עניין של תשובה, אבל יש לו כוח למחוק הכול, ולהיוולד מחדש. הלידה הזו, כמו כל לידה, כרוכה בייסורים, אבל לייסורים הללו יש ערך כי הם שגורמים לגר להגיע לדרגות גבוהות בזמן קצר.

"לחתן" המשכתי את הדרשה, "יש ייחוס חשוב. אבל לכלה יש דוגמא, איך בכול רגע נתון אפשר להתחיל מההתחלה. אין לי הבנה בדרכי השם" אמרתי, "אבל זה ברור לי, שעל מנת שיצא הזיווג הזה, צריך היה מסובב הסיבות לגלגל את זה בצורה כזו.

"אני לא מזלזל בכאב שהיה עד עכשיו, אבל אני מאחל לזוג, שמכאן והילך, כמו שעכשיו השמחה במעונו של הקדוש ברוך גדולה, על הבית היהודי שקם כאן במסירות נפש. כך תשרה השמחה במעונם כל החיים".

שנה וחצי לאחר השבת ההיא, התקיימה ברית המילה לרך הנולד בן רות ועין לא נותרה יבשה. די היה לראות את אבי הבן שהכיפה חזרה לראשו בקביעות, ואת אם הבן הלבושה בצניעות כשעולה על כולנה הסבתא שעמדה ליד המחיצה והתפללה בשעת הברית בדבקות.

ברגע הקדוש הזה שהתינוק נכנס בבריתו של אברהם אבינו, הבנתי ביתר שאת שמסובב הסיבות הוא זה שגלגל את השידוך הזה, והוא בחר בנו מכל העמים. אולם גם ברגעים מרוממים אלו, לא יכולתי שלא לחשוב כמה שמחה יש לו לקדוש ברוך הוא מהזוג המתוק הזה, אבל כמה צער יש לו על אלו שגרמו לשידוך הזה. שעינו גיורת ובתה, שגרמו לכל כך הרבה עוול וכאב לב וללא ספק שהם עתידים כולם לתת את הדין.

הרוח המנשבת בהרי יהודה בשעות בין הערביים נושאת איתה ניחוח חריף של אדמה רטובה, זיכרונות עתיקים ודריכות שקטה של שדה קרב מודרני. כאן, בין סלעי הטרשים לכרמי הזיתים, המושגים "שקט" ו"ביטחון" אינם מובנים מאליהם; הם תוצאה של מאבק יומיומי, סיזיפי, שמתנהל הרחק מעיני המצלמות של ערוצי המיינסטרים. כשיושבים מול אלחנן גרונר, אברהם בנימין ויאיר הראל בן ברוך, שלושה אנשים שונים בתכלית אך מאוחדים בתחושת שליחות ששורפת את הנשמה, מבינים מיד שכל מה שחשבנו על "אנשי ההתיישבות" דורש עדכון גרסה רדיקלי.

הם לא מחפשים כותרות, הם לא באו לייצר פרובוקציות זולות למצלמות – הם אנשים עם תבונת שטח נדירה ומטרה ברורה: למנוע את הפיגוע הבא. בזמן שהמערכת הממסדית לעיתים מתנודדת תחת כובד הבירוקרטיה והקונספציות הישנות, הם נותרו הערניים ביותר. בשיחה פתוחה, נוקבת ובלעדית ל'המחדש', האנשים שחיים על קו התפר מעניקים לנו הצצה נדירה לקרב חייהם.

אלחנן גרונר – התחקירים שעוקפים את המערכת

אלחנן גרונר, מייסד אתר "הקול היהודי", הוא איש שחי את השטח דרך עדשת התחקיר העיתונאי החודר. כשהוא מדבר, ידיו נעות בתזזיתיות עדינה, כאילו הוא עדיין מקליד את החשיפה הבאה. האתר שלו, שחוגג כבר 15 שנות פעילות, הפך מזמן להרבה יותר מכלי תקשורת; הוא הפך ליחידת מודיעין אזרחית שמתמחה בנושאים שהתקשורת הכללית מעדיפה לטאטא מתחת לשטיח.

"תשאל אותי איך הכל התחיל?" הוא מחייך חיוך מריר כשהוא משחזר עבור קוראי 'המחדש' את ראשית הדרך. "הקול היהודי נולד מתוך כאב וצורך בוער. היינו רואים בעיניים שלנו איך הערבים מסיתים, איך אבנים נזרקות על רכבים של משפחות, איך יהודים יוצאים בחירוף נפש לכבות שריפות שהוצתו במכוון – ובערב, כשפתחנו את כלי התקשורת, הכותרות היו הפוכות. היהודים הוצגו כאשמים, כתוקפנים. הבנו שאם אנחנו לא נקים גוף שיביא את האמת מהשטח, אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו".

גרונר מסביר כיצד הפך לאחד התחקירנים המשפיעים ביותר בימין, כזה שגורמי ביטחון לעיתים חוששים ממנו ולעיתים נסמכים עליו בסתר. "אנחנו יושבים על רשתות ערביות ללא הפסקה. אנחנו לא רק מתרגמים, אנחנו מנתחים. צברנו ידע עצום על רשתות חמאס בירושלים וביו"ש, על מנגנוני ההסתה של הרשות הפלסטינית ועל השחיתות המובנית שם. המידע מגיע אלינו מכל מקום: מאזרח שראה משהו חשוד ברחוב ועד גורמים במערכת הביטחון שמרגישים שהידיים שלהם קשורות ושמשהו חייב לצאת החוצה כדי שמקבלי ההחלטות יתעוררו".

אחת החשיפות שטלטלו את גרונר באופן אישי הייתה פרשת מרכז "דאר א-סלאם" בכפר קרע. כשהוא מתאר את המקרה ל'המחדש', טון דיבורו הופך לנחוש יותר. "דמיין מרכז שנראה מבחוץ כמו מקום תמים לדו-קיום, רב-תרבותיות, הכרת האסלאם. כולם מחייכים, הכל נראה אירופי ומתקדם. אבל כשנכנסנו פנימה, כשהתחלנו לנבור במסמכים ובמימון, גילינו מפלצת. מדובר בארגון 'דעווה' קלאסי, במימון ארגוני טרור, שמטרתו המרכזית היא אסלאמיזציה של יהודים ויהודיות תחת הכוונה של חמאס. זו הייתה תחפושת אזרחית מושלמת שאפשרה להם לפעול מתחת לרדאר של השב"כ והמשטרה במשך שנים. הוכחנו קשרים ישירים לעמותות חמאס בהר הבית. זה היה רגע שבו הבנתי עד כמה האויב שלנו מתוחכם בלבוש ה'אזרחי' שלו".

העבודה הסיזיפית הזו מניבה פירות. גרונר מציין בגאווה ל'המחדש' כי בזכות חשיפות האתר, עשרות מחבלים נעצרו, ומחבלים מסוכנים שכבר שהו בכלא הוכנסו לבידוד לאחר שהוכח שהם ממשיכים להכווין טרור מתוך התאים. "גם בסיפור של מפלגת רע"מ והקשרים לתנועה האסלאמית ולחמאס – אנחנו היינו שם ראשונים. היום כל איש ימין מבין שאי אפשר להקים ממשלה עם האחים המוסלמים, אבל לקח לזה זמן לחלחל, וזה קרה כי הבאנו הוכחות, לא סיסמאות".

היחסים שלו עם מערכת הביטחון מורכבים כמו המזרח התיכון עצמו. הוא חושף בפנינו מקרה בו שר בקבינט אמר לו בפירוש: "אלחנן, אם השב"כ אומר לי משהו ואתה אומר לי משהו אחר – אני מאמין לך". האמירה הזו, שמעידה על משבר אמון עמוק בתוך המערכת, היא המנוע של גרונר. "אנחנו מעבירים מידע ישירות למקבלי החלטות כי אנחנו יודעים שלפעמים בדרך למעלה, המידע עובר 'פילטרים' שמעדנים אותו. כשחשפנו שהרשות הפלסטינית שולחת אנשים לאימוני שריון וצליפה בפקיסטן, המערכת הכחישה. הם אמרו 'לא ידענו'. רק כשהבאנו את הצילומים והמסמכים הגלויים מהרשתות, הם נאלצו להודות. זה היה מידע גלוי, פשוט אף אחד לא רצה לראות אותו".

לגבי ה"קונספציה" ביהודה ושומרון, גרונר נחרד. "אנחנו נסמכים על הרשות הפלסטינית, משתפים איתם פעולה ביטחונית בזמן שהם מחזיקים עשרות אלפי נשקים וחיילים מאומנים. זו מפלצת שמחכה לרגע הנכון. זה לא חכם להחזיק מחבלים חמושים לידך ולקוות לטוב". כששואלים אותו על האיומים על חייו, הוא מחייך חיוך דק. "יש את הקדוש ברוך הוא, ויש לי אקדח. משתדלים לעבוד חכם ולהיות דרוכים. השליחות גדולה מהפחד".

המלחמה על הקרקע: רגבים והאסטרטגיה הפלסטינית

אם גרונר הוא הבלש, הרי שאברהם בנימין מתנועת "רגבים" הוא האסטרטג. בנימין, שהגיע לתנועה לאחר שנים של עבודה סוציאלית ועיתונאית, מנהל היום את מחלקת המחקר של הארגון – גוף שהפך לאימת הבנייה הלא חוקית הערבית במדינת ישראל.

"הכל התחיל מפנייה של בצלאל סמוטריץ', שהיה אז מנהל התנועה," מספר בנימין ל'המחדש'. "הוא הבין שאי אפשר רק לצעוק 'גונבים לנו את האדמה', צריך להוכיח את זה מדעית. הקמנו מחלקת מחקר שמתעסקת בניטור, במיפוי וניתוח של מגמות. אנחנו מסתכלים למציאות בעיניים, גם כשהיא לא נעימה. אנחנו מצביעים על הבעיות בצורה מקצועית ורוחבית ומציעים פתרונות פרקטיים לממשלה".

בנימין מתאר בראיון ל'המחדש' את "תוכנית פיאד" – המהלך הגיאו-אסטרטגי של הרשות הפלסטינית להשתלטות על שטחי C. "הם פשוט העתיקו את השיטות של התנועה הציונית מלפני קום המדינה. הם קובעים עובדות בשטח דרך בנייה לא חוקית מאסיבית, פריצת דרכים וחקלאות פולשת. מי שנוסע בכביש 6 רואה חומה ולא מבין שמעבר לה נבנית מדינה פלסטינית דה-פקטו שתחנוק את מרכז הארץ. בירושלים, מרחק נגיעה משכונות חרדיות צפופות, יש שוטרים פלסטינים חמושים ששולטים על הצירים. זה איום אסטרטגי ממשי".

הוא רואה בשינוי הפוליטי האחרון הישג כביר של שנות פעילותן של תנועות כמו רגבים. "העובדה שמייסד התנועה הוא היום שר במשרד הביטחון ובקבינט היא דרמטית. סוף סוף יש מי שמבין את השפה שלנו. גם בנגב חל שינוי. הגענו למצב מטורף של 100,000 מבנים לא חוקיים, אבל השנה, בזכות השרים בן גביר ושיקלי, אנחנו רואים אכיפה חסרת תקדים. המדינה התחילה להחזיר לעצמה את המשילות".

אחת הנקודות הכי בוערות שבנימין מעלה בשיחה עם 'המחדש' היא חשיבותה של החלטת הקבינט שקידמו השרים כץ וסמוטריץ'. "במשך שנים, הרשות הפלסטינית בנתה מבנים שחולשים על כביש 60 ועל צירי תנועה מרכזיים בגוש עציון ובתקוע. לפי החוק הבינלאומי וההסכמים, אסור לבנות במרחק של 150 מטר מהציר, אבל הם צפצפו על זה והמערכת שתקה. היום, בפעם הראשונה, יש אישור לאכוף ולהרוס מבנים מסוכנים גם בשטחי A ו-B אם יש בהם סכנה ביטחונית. זה שינוי תודעתי עצום".

עבודת המחקר של רגבים דורשת סבלנות של צורף. "אנחנו משתמשים ברחפנים, במפות לוויין ובסיורים רגליים. רכזי השטח שלנו הם אנשים שמכירים כל סלע וכל ואדי ביהודה ושומרון. הם יודעים להבחין בין אוהל תמים לבין התחלה של מאחז פלסטיני אסטרטגי. המידע הזה חיוני לצבא, שלפעמים בגלל עומס אירועים מפספס את ה'זחילה' של האויב על הקרקע".

בנימין מסיים באזהרה לקוראי 'המחדש': "7 באוקטובר לימד אותנו שמי שלא נוכח בשטח – הוואקום שלו יתמלא באויבים. המאבק על הקרקע ביו"ש הוא לא רק עניין של נוף או היסטוריה, הוא עניין של ביטחון קיומי לכפר סבא, לנתניה ולירושלים. אם אנחנו לא נהיה שם, הם יהיו שם – עם נשק".

יאיר הראל בן ברוך – השומר בשטח סמוך לחוליות הטרור

אם אלחנן ואברהם פועלים מהמשרדים ומהמקלדות, יאיר הראל בן ברוך הוא האיש שבקצה החנית. יאיר גדל ב"חוות יאיר", יישוב שהוריו הקימו במו ידיהם לפני רבע מאה. "ההתיישבות זורמת לי בדם," הוא מספר ל'המחדש' בשקט שמאפיין אנשים שראו הכל. "אבל ככל שהיישוב גדל והתברגן, הרגשתי שאני חייב לחזור לחזית, למקום שבו האדמה עוד לא נכבשה".

לפני שמונה חודשים, בעיצומה של תקופה ביטחונית סוערת, הוא החליט לעשות מעשה. יחד עם אשתו וילדיו הקטנים, הוא עלה להקים חווה חדשה באזור חלחול, מצפון לחברון. "הטריגר היה הפיגוע בצומת הגוש בו נרצח שליו זבולוני הי"ד," הוא משחזר בכאב ניכר. "הסתכלתי על המפה והבנתי שיש חלל עצום בין צומת הגוש לחברון. קילומטרים של כביש 60 שבהם אין אפילו יהודי אחד, רק כפרים ערביים עוינים. הרגשתי שהקב"ה קורא לי למלא את הוואקום הזה".

שליו זבולוני הי"ד

יאיר מסביר ל'המחדש' את ההבנה הביטחונית שמאחורי החוות: "אנשים חושבים שאנחנו שם בשביל המרעה, אבל המרעה הוא רק הכלי. הנוכחות האזרחית היהודית היא זו שמאלצת את הצבא להיות דרוך. בעזה הם התאמנו מאחורי גדרות כי לא היו שם יהודים שיפריעו להם לראות את האמת. כאן, כשאני נמצא בשטח, אני רואה כל תנועה חשודה. אני החוצץ".

הוא מתאר את המיקום הגיאוגרפי של החווה שלו כנקודה אסטרטגית. "אנחנו יושבים בין הכפר בית אומר לבין הכביש הראשי. פעם, מחבל היה יכול לצאת מהבית, ללכת מאה מטר ולזרוק מטען על אוטובוס. היום, הוא יודע שיש שם חווה. יש שם אנשים ערניים, יש שם כלבים, יש שם נשק. הוא לא יכול לפעול בחופשיות. הנוכחות שלנו שומרת על אלפי המשפחות שנוסעות ביום ובלילה בכביש 60".

החיים בחווה אינם פיקניק. יאיר מספר ל'המחדש' על החודשים הראשונים: "היו עשרות התקפות. עשרות ערבים היו מגיעים, זורקים אבנים, מנסים להפחיד. בתקופה הראשונה המשפחה לא הייתה איתי, היינו רק אני וכמה בחורים. עמדנו איתנים. לא נסוגנו סנטימטר. ברגע שהם הבינו שאנחנו כאן כדי להישאר, השקט התחיל לחזור. היום יחסית רגוע, אבל הדריכות היא תמידית".

גם יאיר שותף לחשש הכבד מהרשות הפלסטינית. "זו רשות טרור לכל דבר," הוא אומר בנחרצות. "הפיגוע שבו נרצח שלב בוצע על ידי שוטרים פלסטינים. הם מתאמנים כצבא לכל דבר. יש להם נשקים איכותיים, מדים ומוטיבציה גבוהה. אסור לנו להשלות את עצמנו שהם הפרטנר שלנו לשקט. השקט מושג רק כשאנחנו חזקים יותר ונוכחים יותר".

על הקשר עם החיילים בשטח, יש לו רק מילים חמות. "החיילים במילואים ובסדיר הם אחים שלנו. הם מבינים מצוין את החשיבות של מה שאנחנו עושים. לפעמים בדרגים הגבוהים, אלו שיושבים במשרדים ממוזגים, יש פוליטיקה שמפריעה, אבל בשטח – אנחנו יד אחת. הצבא יודע שהחווה שלי היא מוצב קדמי שמונע אינספור אירועים עוד לפני שהם מתחילים".

קול הקורא מן ההר

שלושת המרואיינים שלנו – אלחנן גרונר, אברהם בנימין ויאיר הראל בן ברוך – הם הפנים של דור שלא מוכן יותר לעצום עיניים. דרך המקלדת החודרת של 'הקול היהודי', דרך המחקר המדויק של 'רגבים' ודרך המחרשה והנשק של החוות ביהודה, הם משרטטים תמונה מפוכחת ואמיצה.

הם לא מבקשים פרסים ולא הכרה רשמית. הם מבקשים רק דבר אחד: שהציבור בישראל יתעורר ויבין שהמערכה על יהודה ושומרון היא המערכה על הבית של כולנו. כפי שסיכם זאת יאיר בשיחתנו ל'המחדש': "השקט שאנשים מרגישים בערב כשהם חוזרים לביתם בבני ברק או בפתח תקווה, מתחיל כאן, על הגבעה הנידחת הזו בחלחול. אנחנו נמשיך לעמוד כאן, כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו דרך אחרת".

ביציאה מהרי יהודה, כשאורות היישובים היהודיים מתחילים לנצנץ מול אורות הכפרים הערביים, קשה שלא לחוש את עוצמת השליחות של האנשים הללו. הם השכפ"ץ האנושי של המדינה, הערניים שבשטח, אלו שוויתרו על הנוחות הפרטית שלהם כדי להבטיח שכולנו נוכל לישון קצת יותר בשקט.

השמש נטתה לשקוע מעל גבול איראן-עיראק, וצבעה את השמיים המדבריים בגוונים עזים של אדום וזהב. בתוך המסגד המקומי המפואר בצד האיראני של הגבול , עמד צעיר בעל חזות חרדית מובהקת, שפאותיו התבדרו קלות באוויר. הצעיר הזה, אבי גולד, כיום בן 34 , מיהר באותם רגעים דרמטיים לקפל את רצועות התפילין שלו בדבקות. קולו של המואזין פילח לפתע את האוויר השקט. הוא ידע שעליו להזדרז ולצאת. המאמינים המוסלמים החלו לנהור פנימה לקראת התפילה. חברו המוסלמי העיראקי, שליווה אותו במסע, עמד בחוץ וביקש מהמקומיים להמתין בסבלנות. "יש פה יהודי מישראל שמתפלל, תנו לו דקה לסיים," הכריז החבר באוזניהם.

גולד איבד את הריכוז באחת. הוא יצא החוצה כעבור דקה קצרה, בטוח שאת פניו יקבל המון זועם האוחז בסכינים שלופות ומקלות. אלא שאז, התרחש הבלתי יאומן. האנשים שעמדו בחוץ לא אחזו בכלי נשק, אלא בשקיות עמוסות כל טוב. הם רוקנו את החנויות מסביב ורכשו ממתקים, פחיות שתייה ושלל מתנות. הם קפצו עליו, חיבקו אותו ודמעות זלגו מעיניהם. "תיקחו את זה מתנה לישראל, לעם שלכם," הם התחננו בפניו בקול חנוק. "תגידו להם שאנחנו לא שונאים אותם, אנחנו לא מאמינים לתקשורת. פה זה הבית שלכם, פה גדלתם, מפה באתם, תחזרו לפה". באותו רגע, גולד מצא את עצמו רועד ובוכה מרוב התרגשות עמוקה, ידיו עמוסות בשקיות שלא יכול היה לשאת לבדו. התקשורת המקומית, מלווה בעיתונאים וראש הכפר, אף הגיעה לתעד את הפלא במצלמותיהם: שני יהודים מסתובבים בחופשיות בכפר איראני.

בריאיון החג המיוחד שאנו מקיימים כאן ב'המחדש', מצטיירת דמותו של איש צללים מתעתע שחי חיים כפולים. גולד שבר שיא רשמי כשהפך לישראלי שטייל בהכי הרבה מדינות – 158 במספר. הוא מכיר היטב את כל המטיילים הישראלים האחרים שחורשים את הגלובוס, ומתעדכן עמם. אך למרבה הפלא, מסלול חייו לא רמז על הבאות, ותחילת דרכו הייתה נורמטיבית לחלוטין. כנער חרדי שסיים את לימודיו בישיבה בגיל 18 , הוא לא תכנן כלל לטייל בעולם. למעשה, החוץ הפחיד אותו עד אימה והעולם לא עורר בו שום עניין.

מהישיבה לעולם: הילד שפחד מחו"ל

נקודת המפנה התרחשה כאשר חבר שכנע אותו להצטרף אליו לטיול קברי צדיקים באומן שבאירופה בגיל 18. "גיליתי שהעולם הוא יפה ונחמד," הוא משחזר בגילוי לב. האסימון נפל והוא הבין שהעולם יכול להיות חוויה אתגרית. זמן קצר לאחר מכן, הוא יצא לטיול העצמאי הראשון שלו ללא הוריו ומשפחתו. הוא טס לאנגליה, ומשם חצה את אירופה ברכב בואכה אומן. החיידק דבק בו. הוא החל לעבוד, יצא לגיחות קצרות מראשון עד שני, ולבסוף, לאחר כשנתיים או שלוש, התפטר מעבודתו לחלוטין. כיום, הוא שוהה בחו"ל בממוצע מדהים של כמעט 320 ימים בשנה. באופן טבעי, הוא "סימן וי" קודם כל על היעדים הקלאסיים שכל ישראלי עושה באירופה וארצות הברית , אך נפשו משכה אותו אל מעבר לקווי האויב.

ירדן: המסע הראשון אל האויב

הטבילה הראשונה באש התרחשה לפני כעשור וחצי. ירדן ומצרים נחשבו באותם ימים ליעדים מסוכנים מאוד עבור ישראלים, ואנשים כמעט ולא ביקרו שם. חבר אמריקאי מהישיבה נזקק לחדש את אשרת השהייה שלו, ויזת הסטודנט או התייר, בעזרת יציאה לחו"ל, והציע לקפוץ מעבר לגבול כדי לזכות בעוד כמה חודשים בארץ. במסוף הגבול הסמוך לבית שאן, המתינו להם נציגים ממשלתיים שהזהירו את מעט הישראלים שעברו שם (אחד בכמה שעות) כי הם מפקירים את חייהם וכי מדובר בסכנת נפשות של ממש ובמעשה שאינו בטיחותי, למרות שהוא מוגדר כחוקי. גולד חשב להישאר קרוב לגבול ולא להתרחק, אך השניים הרחיקו עד לעיר עמאן, בילו שם יום אחד וחזרו ארצה שלמים. באותו טיול הוא הקפיד שלא לחבוש כיפה ולא לחשוף את זהותו כיהודי ישראלי, ולכן לא חש בסכנה מיוחדת. "היה כל כך נחמד שבא לי לנסוע שוב פעם לירדן," הוא הרהר לעצמו עם חזרתו.

וכך אכן קרה. כעבור כחודש, חזר אבי גולד לירדן עם חברים נוספים. הפעם, התסריט היה שונה לחלוטין. הם הצליחו להתחבר למשפחה מקומית, חמולה גדולה ועוצמתית שהתגוררה בשכונות היוקרה הסמוכות לארמונו של המלך. הם התארחו בביתם במשך כמעט חודש ימים. המארחים סיפקו להם הכל: אוכל, רכב, כסף לנסיעות – הכל בחינם ובמאור פנים, בתחילה, הסוו גולד וחבריו את מוצאם וטענו כי הם תיירים מאירופה.

באותה תקופה מתוחה שלפני חשיפת הסוד, תפריטו של גולד הסתכם בלחם, מים ופירות בלבד, באמתלה שהוא פשוט אוהב את המזון הזה ולא רעב לארוחות הערב העשירות שהכינו. אולם, לאחר כשבוע, כשהחיבור הפך לחזק ועמוק והוביל לשיחות נפש אישיות אל תוך הלילה , הייסורים על השקר גברו עליו. הוא ידע שלמשפחה המארחת יש קרובים פלסטינים ברשות , אך השיתוף העמוק שנוצר ביניהם גרם לו להרגיש כי הסתרת האמת שורפת את נשמתו.

גולד, שהיה אז רק בן 19, אזר אומץ ופנה לאחד הבחורים במשפחה. "אנחנו מישראל," הוא הטיל את הפצצה ללא התראה מוקדמת. הבחור ההמום סירב להאמין למשמע אוזניו. "אנחנו יודעים שהישראלים הם אנשים רוצחים, לא ייתכן שאתה בן אדם כל כך טוב ונחמד מישראל," טען בתוקף. גולד לא מצמץ ושלף מיד את דרכונו הישראלי, מעלה לו את הדופק. הבחור פער את פיו בהלם ורץ לספר לאימו. הדקות שחלפו עד שובה של המשפחה, שניסתה לעכל את המידע, נדמו כנצח. בסופן, המשפחה קיבלה אותם בהערצה מוחלטת: "אתם אנשים כל כך טובים, זה מוזר לנו שאתם כל כך נכבדים ואתם יהודים מישראל". הקשר ביניהם העמיק אף יותר בשל החשיפה הרגישה, והמשפחה סיפקה להם רכב וכסף לקניות.

בעקבות הגילוי, החמולה המקומית, שקולה נחשב כהכרעה שאין להתנגד לה, ארגנה מסיבת קבלת פנים ענקית לכל תושבי השכונה כדי לחגוג את נוכחותם של הישראלים בבית. גולד, שחשש בתחילה מתגובת השכנים, צפה בנדהם כיצד הם הפכו את הפתח למרחב של אווירה ומסיבה, תוך תליית אורות ונרות על העצים בכבישים. מאותו רגע, הוא התהלך בחופשיות עם פאותיו בחוץ , סיפר להם מה מותר ומה אסור לו לאכול, וזכה לארוחות נדיבות שכללו פירות, ירקות ולחמים נקיים. בשעת בוקר מוקדמת, בעוד מארחיו מתפללים במסורת האסלאם, עמד גולד בביתם והתפלל שחרית מתוך סידור.

סוריה: מניין היסטורי ומתנה ליהודי האחרון

קפיצה קטנה קדימה בזמן, ואנו מלווים את גולד בראיון המיחוד ל'המחדש' היישר אל לב המאפליה: סוריה. הוא הצטרף למשלחת רשמית מטעם הממשלה הסורית שסיירה באתרים יהודיים, כגון בתי כנסת. בחיק המשלחת, הוא צעד ברחובות בראש מורם, חובש כיפה על ראשו, תחת אבטחה כבדה. אולם, הדם ההרפתקני זרם בעורקיו ולא נתן לו מנוח. באחד הימים, הוא חמק והצליח להיפרד מהמשלחת והגיבוי הביטחוני שלה, ונכנס בגפו, ללא סממנים יהודיים בולטים, לאזורי הקרבות העקובים מדם בין מוסלמים לנוצרים.

מולו ניצבו חומותיו האכזריות של כלא סיידנאיא, המפורסם לשמצה, המוכר גם כ"כלא העינויים". בעקבות ההפיכה ומעבר השליטה לידיו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני , נחשפו זוועות המקום לעיני התקשורת, שבו נקברו אסירים בעודם בחיים במעבה האדמה, כשמעט בוץ נפתח מעליהם מידי יום רק כדי לדחוף להם צינור הזנה לפיהם, או אסירים שנתלו חיים על הקירות. גולד לא הצליח לרדת אל המעמקים הנסתרים מתחת לאדמה של הכלא כדי לראות אסירים חיים, אך עצם הנוכחות במקום הילכה עליו אימים.

משם, המשיך לצעוד לכפר נוצרי סמוך, שעטה על עצמו מחסומים וצלבים מפחד פלישה מוסלמית. התושבים, שבחנו אותו בחשדנות כשנכנס סתם כך, דרשו לדעת אם הוא מוסלמי, ואיימו לירות בו אם כן. "אני לא מוסלמי," השיב גולד בשלווה. "אה, אז אתה נוצרי?" הם שאלו. "לא, אני יהודי מישראל," פסק. לתדהמתו, השנאה היוקדת שציפה למצוא התחלפה בשמחה. התושבים חגגו את בואו, מבהירים כי המח המורעל נגד ישראל והשנאה כלפיה קיימים רק בתקשורת. תרחיש זה חזר על עצמו גם בשווקים התוססים של דמשק. כשהוא בלבוש המסווה את זהותו במטרה לא למשוך תשומת לב, קנה גולד מזכרות ופרט כסף. כשנשאל למוצאו, הכריז ללא מורא: "אני יהודי מישראל, שכן שלכם". כולם, ללא יוצא מן הכלל, קיבלו אותו באהבה ושמחו.

הסיבה לביטחון העצמי הזה נטועה בהיכרותו עם היהודי האחרון שנותר בדמשק, גבר מקומי המתהלך בגאון עם זהותו ושמו מפורסם בקרב כולם. גולד הבין שאם הוא מטייל עם אותו יהודי ללא כל בעיה, גם הוא יכול להצהיר על יהדותו. הוא מציין בפנינו ב'המחדש' כי העם הסורי הפשוט והמקומיים ברחוב מייחלים לשלום ולנורמליזציה עם ישראל, ומעדיפים לראות את חיילי צה"ל ברחובות מאשר את שלטון האימה של אסד או ג'ולאני, שטבחו ללא רחם באוכלוסייה ונמאס להם מהרצח. "הם רק רוצים לחיות, ללכת לעבודה, לאכול ולשלוח את הילדים לבית הספר, והמנהיגים שלהם עשרות שנים לא נותנים להם את האופציה," הוא מסביר, ומוסיף כי בעקבות עזרת ישראל לדרוזים ולאוכלוסיות אחרות שניבטה מהמסכים, התושבים החלו לפקפק בשקרי התקשורת ורואים בנו שכן טוב. גם העובדה שטייל שם בזמן מלחמה לא השפיעה לרעה על היחס החיובי.

רגע מצמרר ומרגש במיוחד במסע זה נרשם כאשר גולד, שידע כי הוא מגיע לקראת תקופת החגים, העניק ליהודי האחרון, בכור סימנטוב שופר במתנה. בכור סימנטוב המסורתי, שעד לפני עשרים שנה עוד התפלל בבית כנסת במניין סורי, ומקפיד גם כיום על הדלקת נרות חנוכה וקשר עם אחיו בישראל ובאמריקה, פרץ בהתרגשות עזה למראה המתנה. המשלחת אף זכתה לקיים את המניין הראשון מזה שנים בבית הכנסת הסגור, המסוגר והמאובק, המוגדר כאתר מורשת שרק הממשלה יכולה לפתוח. הם הוציאו ספרי תורה מהאוסף שבמקום, קיימו קריאת התורה בימי שני וחמישי, והתפללו על קברו של רבי חיים ויטאל.

אכזבה בביירות: "זה נראה כמו חיפה או יוון"

התחנה הבאה במסע של גולד, היישר מדמשק באמצעות מונית, הייתה העיר ביירות שבלבנון. לפני הנסיעה, הוא שלח "פיקסרים" (אנשי שטח) כדוגמת חברו למסע, לבדוק את מצב הגבולות בנפרד. הבשורות שקיבל לא היו מעודדות בלשון המעטה: פניו ושמו היו מוכרים לבקרי הגבול ולשוטרים עקב הראיונות הרבים שהעניק לתקשורת המקומית. הפחד פיעם בו, אך בכוח התפילות ותושייה מבריקה, הוא צלח את המעבר המאיים. כשהגיע למסוף, גרם לנהג המונית שלו להטריד, לחפור ולעצבן קצת את השוטרים, מה שהסיח את דעתם וגרם להם להחתים את הדרכון מבלי להעיף מבט בפניו של גולד, שישב בצד.

האימה האמיתית, כך סבר, תמתין לו מעבר לגבול – בשטחי השליטה המוחלטת והטרור של ארגון חיזבאללה. להפתעתו, הדרך עברה בצורה חלקה להפליא, ללא מחסומים או בעיות מצד חיזבאללה. הוא ידע שבמקרה הצורך יוכל להתמזג עם הסביבה כשהוא מסתיר את פאותיו תחת כובע שמש, נראה בעיני עצמו "יותר ערבי מהמקומיים," מספר ל'המחדש' וכך יעבור כל מחסום בקלות.

אלא שביירות, שבה חגג את ביקורו במדינה ה-150, זימנה לו את האכזבה הגדולה ביותר בחייו ו"הפתיעה אותו לרעה". חמש עשרה שנים הוא חלם וחשש מהרגע בו ימתח את החבל וידרוך על אדמת לבנון (שנחשבה בעיניו לחתימת מוות), צופה להיתקל באווירת מלחמה, מתח וכאוס מחיזבאללה כפי שמוצג בתקשורת. בפועל, הרחובות הרגישו לו בדיוק כמו הכבישים והנופים של העיר חיפה, אתונה או לרנקה שבקפריסין. הוא שמע שם בעיקר שפות אירופאיות, כדוגמת צרפתית, ולא ערבית זועמת. מותגים אירופאיים התנוססו מכל עבר, ואווירת האסלאם נראתה כלא קיימת, בניגוד מוחלט לציפיות. עבור קוראי 'המחדש', הוא מתאר את הדיסוננס והבאסה שחווה כמטייל שחיפש אקשן עבור חבריו. למעט צילום של דגל לבנון כדי להוכיח שדרך שם, לא היה לו שום תוכן מעניין לצלם, בניגוד לאלף התמונות ששמר באלבום מסוריה.

אפילו הסיור הרכוב ברובע הדאחייה, מעוז חיזבאללה הידוע לשמצה, עבר בצורה מחשידה. תושבי ביירות, כך התברר לו, פוחדים להתקרב לאזור הקטן והקיצוני הזה של טרור, ואין להם חברים שם, בדיוק כפי שחילוני מהסס לעבור בשכונת מאה שערים בירושלים. נהג המונית שלו הרגיש לא בנוח לאורך הנסיעה בדאחייה, שכן זו הייתה כנראה הפעם הראשונה שלו שם, ופחד להביע דעה או לדבר על הארגון. גולד, שהבחין באנשים רגילים ללא מכונות ירייה ברחובות , הגיע עם המונית עד לנקודת החיסול וההריסות של חסן נסראללה. הפחד שיתק אותו מלצאת ולצלם את הבורות והפיצוצים מחשש שיבלוט באופן קיצוני, והוא נאלץ להסתפק בהתבוננות מבעד לחלון הרכב.

אך הדרמה האמיתית והאלימה בלבנון התפוצצה דווקא לאחר שעזב את גבולותיה. גולד פרסם סרטון שלו שבו הוא מדבר בעברית על רקע הנמל של ביירות. הסרטון הפך לוויראלי בתקשורת הלבנונית, הצית את חמתו של ארגון חיזבאללה ומחבלים מקומיים, והוביל למצוד טלפוני של ממש. מחבלי הארגון איתרו את פרטיו האישיים, פרסמו את מספר הדרכון שלו, מועדי הכניסה והיציאה ושם המלון שבו ישן, במטרה להפחיד אותו ולחשוף אותו לפגיעה פיזית אם ייתפס בעתיד.

לדאבונו של גולד, בעל הניסיון, זהו אינו אירוע חריג; תרחישים דומים של רדיפה תקשורתית אירעו לו גם בבגדד שבעיראק, תוניסיה, מצרים ואפילו באפגניסטן, שם זכה להיות האורח הראשון של שלטון הטאליבן יחד עם חברו בסתר, וסודו נחשף רק לאחר עזיבתם. למרות כל זאת, גולד שומר על אופטימיות נדירה: הוא מאמין שהקב"ה מסדר הכל לטובת היהודים בסופו של דבר, ומציין כי ממשלת לבנון מאותתת לאחרונה לממשלת ישראל שהיא בצד שלנו ומעוניינת להיפטר מחיזבאללה, מה שאולי יוביל להסכם שלום שיאפשר לו בעתיד הרחוק לחזור למדינה עם דגלי ישראל.

העימות בקהיר: כיצד הפך שונא ישראל לאוהד?

הכישרון של גולד לשרוד טמון לא רק ביכולת ההסוואה שלו, אלא גם ביכולת פנומנלית להנדס תודעה ולשכנע. את טבילת האש הראשונה שלו ב"הסברה" ביצע בקהיר שבמצרים בהיותו כבן 20 בלבד. שם פגש אדם מקומי ששנאת ישראל יוקדת בעיניו ושמסוגל לרצוח. "אם הוא היה יודע בתחילת השיחה שאני ישראלי, כנראה שהוא היה דוקר והורג אותי מיד," מודה גולד בפשטות.

המצרי הקיצוני הציג בפניו סרטון מזעזע שבו חייל צה"ל יורה באישה פלסטינית, ומנה בפניו את פשעי המלחמה של ישראל והיותם "נאצים" הרוצחים נשים וילדים חפים מפשע. במקום להיכנע לפחד, גולד הצליח לשלוף במקרה ממכשירו את הסרטון המלא, שטרם נחתך על ידי מכונת התעמולה, ובו נראית בבירור האישה כשהיא מגיעה ומסתערת על החייל עם סכין שלופה במטרה לדקור אותו. המצרי נותר בהלם מוחלט למראה האמת.

גולד הכה בברזל בעודו חם. הוא הסביר לאיש שלא כל מה שרואים הוא האמת המלאה ושיש רקע. תחילה, הציג את עצמו כתייר מאמריקה הבקיא בעובדות, אך מיד לאחר מכן חשף את זהותו: "אני לא אמריקאי, אני יהודי ישראלי שנמצא במרחק נסיעת אוטובוס מהבית שלך," אמר לו אבי. המצרי איבד את המילים למספר דקות ארוכות מרוב תדהמה. גולד הסביר לו בחדות שכשם שהתקשורת מציגה מוסלמים וערבים כמחבלים ורוצחים – עובדה שהמצרי התנער ממנה בתוקף וטען שזה לא נכון – כך התקשורת הערבית מסלפת את המציאות לגבי הישראלים.

האסימון של המקומי נפל והוא הבין את הקיצוניות העיוורת. גולד, בשיא התעוזה, אמר לו: "ברוך הבא למועדון," ודרש ממנו "פיצוי" הולם על כוונתו המקורית להורגו מוקדם יותר בשיחה. הפיצוי שביקש לא היה כסף או מתנות, אלא התחייבות אישית להפיץ את האמת בקרב חבריו וקהילתו, ולהסביר להם שלא כל מה שאומרים בתקשורת הוא אמת. המצרי הבטיח, וגולד חזר מטיולו כשהוא לא חווה אפילו טיפת פחד לאורך כל האירוע המסוכן, בטוח שיוכל לשנות כל דעה של שונא ישראל.

המוות בעיניים: דווקא בדרום אפריקה הידידותית

עם זאת, רגע האימה המצמרר והמפחיד ביותר שחווה במסעותיו לא אירע בלב מדינה מוסלמית עוינת, אלא דווקא באחת המדינות המתוירות ביותר – דרום אפריקה. גולד מגדיר אותה כמדינה הגזענית ביותר שבה ביקר, במיוחד בערים הבעייתיות כגון יוהנסבורג וקייפטאון. "כמה שצבע העור שלך יותר לבן, אתה קורבן גדול יותר בלילה. בן אדם שחור יהרוג בן אדם לבן," הוא מסביר לקוראי 'המחדש', ומציין כי ביום הכל מתנהל על מי מנוחות והמטיילים נהנים מאטרקציות.

באחד מטיוליו הראשונים לשם, בו עדיין היה חסר ניסיון לילי, תקלה קטנה בלוח הזמנים גרמה לסיור לגלוש אל תוך החושך, בניגוד לשיעורי הבית שעשה. הוא מצא את עצמו יחד עם חבריו על רכבת לילה מסוכנת במקומות בעייתיים, כאשר כנופיות של שודדים חמושים עלו וירדו בכל תחנה, בוחנים את קורבנותיהם הפוטנציאליים ומעדכנים לקראת השוד את חבריהם בתחנה הבאה. גולד הלבן והבולט, שנשא תיק מלא בדרכונים וכסף, ראה את המוות מול עיניו במשך שעה ארוכה של פחד. הוא ידע בוודאות שהשודדים הללו לא רואים בעיניים, ולא יהססו לדפוק כדור בראשו רק כדי לגנוב את נעליו, מכשיר הטלפון שלו או הארנק, מבלי אפילו לריב איתו.

ברגע של תושייה בין התחנות, כשהשודדים לא נכחו בקרון, הוא לחץ על כפתור החירום והזעיק עזרה טלפונית. לתא הקרון נכנס איש ביטחון מקומי ענק ממדים וכבד, חמוש מכף רגל ועד ראש. "גורילה שכל רגל שלו בגודל הבטן שלי, בגובה כפול ממני," מתאר גולד את המחזה המפחיד. אלא שהופעתו המאיימת של השומר רק הגבירה את החרדה: גולד לא ידע אם מדובר במושיע שלו שמגיע לשמור עליו, או בראש השודדים בעצמו שבא לעשות את העבודה, ופחד אפילו להביט לעברו ולדבר איתו.

בעודו יושב ברכבת, עצם גולד את עיניו, קרא "שמע ישראל" והתחנן ממעמקי ליבו בפני הבורא: "השם תענייני, תעשה את זה מהר שלא ייקח זמן ולא יכאב". הסיוט הממושך לא תם גם כשירד מהרכבת בתחנה שורצת, הומלסים ושודדים מסוממים. המאבטח עזב אותו, וגולד נאלץ לצעוד 20 דקות בחשכה מוחלטת ובשכונה מסוכנת עד לרכבו שחנה הרחק משם, ונמצא באורח פלא בשלמותו. משברון הלב והפחד העמוק, בניגוד גמור לציפיות מהמדינות המוסלמיות, זהו הרגע היחיד בחייו בו הודה להשם מפורשות על כך שהמוות לא לקח אותו.

ההסתננות לאיראן: תפילה במסגד והדרמה שהתפוגגה

ההרפתקאות של גולד הובילו אותו לא פעם למשחקי חתול ועכבר עם שלטונות זרים. הוא ביקר בעיראק פעמים רבות, כשהוא לא מסתיר את יהדותו ונוהג להתהלך ברחובותיה בכיפה ופאות בגלוי. כך קרה שבאחד מביקוריו, חבר מוסלמי עיראקי שאירח אותו והיה מודע למוצאו, הציע לו, תוך כדי ארוחת בוקר של ביצה קשה, לנסוע לאיראן במכונית, ולהסתנן למדינה דרך פרצה מוכרת בגבול (המשמשת לרוב להברחות סחורות). גולד זרם עם ההצעה. הרעיון היה פשוט: חציית השטח הענק ללא ויזה, תוך הימנעות מהגעה למחסומים הפנימיים המובילים לטהרן, שם נבדקות תעודות מזהות על ידי שתי הממשלות המודעות לפרצה.

גולד שהה פיזית בשטח איראן (אך לא מחשיב אותה כאחת מ-154 המדינות שביקר), כשהוא חובש את כיפתו ופאותיו כפי שהוא מתלבש בישראל, עוצר טרמפים וזוכה לקבלת פנים אוהדת. האהדה הציבורית כלפיו נבעה, לדבריו, מהאויב המשותף לעם האיראני ולישראלים – ממשלת איראן – עד כדי כך ששוטרים ומשמרות איראניים ביקשו להצטלם לסלפי עם התייר היהודי הישראלי החובש פאות. באותו בוקר שבו חצו את הגבול, הזדקק גולד להניח תפילין ולהתפלל שחרית. חברו המוסלמי לקח אותו למסגד מעבר לגבול האיראני, ואף הצטרף לתפילה מתוך תחושת שייכות. שם, כאמור בתחילת דברינו, נתקל גולד במטר המתנות המרגש מהמוסלמים בכפר.

אולם, טיולו האחרון לעיראק עלה לו ביוקר רב, ומאז הוא מנוע לחלוטין מלחזור לאזור ונשרף שם. במהלך שהותו שם, העלה סרטון שלו מדבר בעברית מכיכר תחריר שבבגדד. הסרטון הפך לוויראלי בתוך שעתיים בלבד, והצית טירוף מערכות וטלפונים. מיליציות פרו-איראניות שטפו את הרחובות בחיפוש אחריו, כשהם מחזיקים בתמונות ענק שלו, חוסמים כבישים במרחק שלושה רחובות והופכים בתי מלון בניסיון לאתר ולחטוף אותו.

מה שהמחבלים לא ידעו הוא שבאותה העת, גולד כבר ישב בבטחה בביתו בישראל, רחוק מהסכנה. אדם חשוד וידוע כבעייתי פנה אליו בהודעה וניסה לחלץ ממנו את מיקומו הנוכחי, באמתלה שהוא רוצה לבוא לסגור איתו במלון. גולד, שרצה לבחון את האינטואיציה העמוקה והחוש המטורף שפיתח לזיהוי סכנות (שהוא בודק ב-101 אחוזים), מסר לו שם של מלון פיקטיבי והציע שייפגשו בלובי.

זמן קצר לאחר מכן, עודכן בבהלה כי כוחות ביטחון רבים פשטו על המלון המדובר, והוכיח את צדקת תחושות הבטן של גולד. מאז ועד היום חלפו כמה שנים, וגולד נמצא על הכוונת, כאשר ארגוני טרור ומדינות המשתפות עמם פעולה מנסים ללכוד ולחטוף אותו מסביב לעולם. מסיבה זו, הוא מקפיד בצעדי מניעה שלא לחשוף את מיקומו בזמן אמת.

"אל תחקו אותי": האזהרה לציבור

גולשי 'המחדש' עלולים לחשוב כי מדובר בהרפתקה קלילה שכל אחד יכול לקפוץ לתוכה, אך גולד, המטייל ומנוסה בתחום כבר שנים ארוכות, מתחנן מפורשות שלא לעשות זאת. הוא אינו מחפש את האדרנלין של הסכנה ואף בורח ממנה, אלא פשוט יודע להתחמק מהאיום בזכות חוש מיוחד שניחן בו, ומבין מתי מסוכן ומתי לא. טעות אחת קטנה, כמו לחשוף את זהותך במדינה אנטישמית כמלזיה עם כיפה ופאות, יכולה לעלות בחיי אדם. הוא יודע לייצר חוויות, אך מזהיר כי חברים שניסו לחקות אותו הוכו וכמעט נרצחו, והוא אינו מעודד את מעשיו לאחרים. "אל תעשו את הדברים המסוכנים שעשיתי כמו לעצור טרמפים עם כיפה באיראן," הוא מתריע על הסכנה העצומה בהליכה בעקבותיו.

האם הוצע לו להיות סוכן מוסד לאור הישגיו הכבירים והנועזים? השאלה הזו עולה כל הזמן מאנשים, בצחוק וברצינות, מספר גולד, אולם הוא דוחה אותה לחלוטין. הכישרון שלו הוא לשרוד ולהגן על עצמו כמטייל בודד, ולא להיות מיועד לדלות מידע ביטחוני כמוטיב של מרגל מקצועי.

לסיום: מה עוד נשאר לכבוש

עתידו של גולד עדיין מלא ביעדים מרתקים והחלומות שלו ברורים: "לכבוש כל מקום שלא הייתי בו". הוא שואף לטוס פיזית לאיראן בצורה רשמית לטיול של חודש או חודשיים, בזמן שהתאפשר. בנוסף, הוא לוטש עיניים אל היבשת האחרונה שחסרה לו ברשימה – אוסטרליה (הוא כבר ביקר באנטארקטיקה), ואל האיים הפסיפיים כידידותיים, כגון טונגה, פפואה גינאה החדשה, סמואה ופיג'י. יתרה מזאת, הוא מודה בגאווה כי נותרו לו עוד כשתיים או שלוש מדינות עוינות מאוד על הכוונת לזמן הקרוב, אך הוא מסרב לחשוף את שמותיהן. "יש לי הפתעות לכל הקוראים," הוא קורץ, ומותיר אותנו המומים ומרותקים מול סיפורו הבלתי נתפס שטרם הסתיים.

רחוב "התורה" בבגדד עיראק

אבי גולד בחצר של ארמון הנשיאות של הטאליבאן באפגניסטן

בתמונה עם לוחמי טאליבן באפגניסטן

ימים ספורים לפני חג הפסח אנו צועדים ברחובות הצפופים של מאה שערים, משב רוח קריר מקדם את פנינו, בדרכינו אל הקודש פנימה אל מעונו של האדמו"ר מקרעטשניף כפר עטה המכונה בפי כל "צינור השפע". מראש כבר הכינו אותנו הגבאים שהאדמו"ר אינו מתראיין כלל, כחלק מהאופי השמרני והקנאי של קרעטשניף מדורי דורות, אך מה שהתחיל כביקור נימוסין הפך די מהרה לשיחה אישית, פתוחה ומרתקת של שעה שלמה, האדמו"ר פתח את סגור ליבו, דיבר בגילוי לב נדיר על עברו, על הדרך הייחודית שהוא סולל עם שילוב נדיר ויחודי שטרם נראה.

דפקנו על דלת העץ הכבדה, גבאי חמור סבר פתח את הדלת, נכנסנו אל החדר הצנוע, הרבי יושב בראש השולחן שוקד על תלמודו לצידו מאפרה עם כמה בדלי סגריות, מול פניו ניצב קלף גדול עליו נכתב בדיו שם הוי"ה, הרבי הרים את עיניו הטהורות וחייך את חיוכו הכובש, והורה להושיב אותנו לצידו סביב השולחן, פתחתי והצגתי את עצמי: אני כבר תקופה ארוכה עוקב ומתעניין במה שקורה פה, בכל העולם עוקבים בסקרנות ופליאה על הבית הזה, קוראינו באתר "המחדש" הם מסלתה ומשמנה של הציבור החרדי, וגם הם רוצים להבין את פשר הדבר המופלא הזה.

הרבי מאיר פנים ומשיב לי: "הייתי רואה הרבה ב'המחדש' בשביל לדעת מה קורה בעולם. זה אתר נקי מאוד, המילה 'המחדש' בעצמה היא שם מחייב, רבי נחמן מברסלב אומר שכל עניין העולם הוא התחדשות, עצם זה שיש אתר שהוא פתוח בסינונים הכי גבוהים, הוא דבר גדול מאוד. זה בעצמו עושה שלאנשים לא יהיה תירוץ ללכת למקומות פסולים, יהי רצון שתצליחו בכל מעשה ידיכם ויהיה לכם הרבה סייעתא דשמיא והצלחה ברוחניות ובגשמיות".

אך רגע לפני שנמשיך בשיחה המרתקת במעונו של האדמו"ר, נעצור לרגע ונביט על מסע חייו המעניין והלא שגרתי של האדמו״ר הצעיר, שהדרך אל ההנהגה לא הייתה סלולה לו מראש, אלא נבנתה נדבך על גבי נדבך, מתוך התמודדויות, נדודים והרבה כאב.

הילדות, העליה לארץ ישראל, וההתקרבות לסבא הגדול

האדמו״ר מקרעטשניף כפר עטה, או בשמו רבי ניסן חיים מרדכי רוזנבוים, נולד בחודש חשוון שנת תשמ״ב בארצות הברית, לאביו, הרה״צ רבי זיידא אליעזר זאב רוזנבוים זצ״ל, ששימש כרב קהילת קרעטשניף בוויליאמסבורג ובהמשך נתמנה לאדמו״ר מקרעטשניף סיגעט, בן לשושלת האדמו"רים לבית נדבורנה, ולאמו, הרבנית פרומט ע״ה, בתו של הרה"ח רבי יחזקאל מרץ זצ״ל.

כבר בשנת תשמ"ד בהיותו בן שנתיים עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים, כשגדל הכניסו אותו לתלמוד תורה סאטמאר בעיר, הילדות בירושלים הייתה נקודת ההתחלה של הקשר המיוחד עם סבו, האדמו״ר רבי הרשל׳ה מקרעטשניף רבי צבי הירש רוזנבוים זצ״ל, הקשר הזה הלך והתפתח, כאשר הנכד סופג מסבו הגדול תורה והנהגה, כבר בגיל אחת עשרה, בשנת תשנ״ג, החל לשהות תקופות ממושכות בבית סבו, ובשלב מסוים אף עבר להתגורר אצלו באופן קבע, שנים שהיוו בית יוצר לדמותו המיוחדת.

בגיל שתים עשרה, בשנת תשנ״ד, החל הרבי שליט"א לכתוב חידושי תורה משלו, הוא נבחן תדיר על תורות ששמע מסבו, והתרגל להעמיק בדבריו.

וכעת נשוב אל חדרו של הרבי במאה שערים, הרבי מצביע ברגש על ערימת כתבים עבה שמונחת לפניו ואומר: "את זה אני כתבתי, יש לי הרבה כתבים בבית מכל השנים, כתבתי הרבה, כולל את החידושים של סבא שלי זצ"ל ששימשתי אצלו בקודש 6 שנים".

אני שואל: וזה ייצא לאור?

הרבי משיב: "אני רוצה, אבל זו הרבה עבודה, תמיד ידעתי שיום אחד זה יתפרסם בעולם, אני חולם גם לבנות בניין וישיבה לחסידות, כרגע עוד אין לי מקום של קבע".

היתמות, השבר, והחיים באומן

אך המסלול הבטוח לפתע נקטע, בגיל חמש עשרה, בשנת תשנ״ח לאחר תקופה ממושכת של מחלה קשה, נפטרה אמו מרת פרומט ע"ה, עבורו כנער צעיר היה זה שבר עמוק, הבית התערער, המשפחה התמודדה עם מציאות חדשה, אך הרבי במקום לפנות החוצה פנה פנימה, אלו היו שנים של שתיקה יחסית, של התכנסות, של שקיעה בלימוד ובתפילה כאמצעי להתמודד עם הכאב הרב.

לאחר פטירת אמו המשיך להתגורר אצל סבו, ושם עוצבה תקופת הבחרות שלו, בשנים אלו נהג בסגנון חיים סגפני יחסית, שעות ארוכות של לימוד, התבודדות, ומיעוט בשיחה עם הסביבה, לצד זאת, בגילאי העשרה המאוחרים נסע לתקופות שונות לארצות הברית, שם שהה בקרבת אביו, ובהמשך אף למד תקופה בישיבת “תורת חסד” בלונדון, סביב שנת תש"ס שם נחשף לסגנון לימוד שונה, הרחיב אופקים, ואף העמיק בלימוד ההלכה.

לאחר תקופה זו חזר שוב ושוב לירושלים אל מרכז חייו הרוחני, אל סבו, אך במקביל, הלך והתחזק אצלו תהליך נוסף, פחות שגרתי ביחס לרקע שממנו הגיע: התקרבות לדרכה של חסידות ברסלב, כבר סביב גיל ארבע עשרה החל להיחשף לתורת רבי נחמן, אך בשנים שלאחר מכן הפך הדבר לחלק בלתי נפרד מחייו.

בשנת תש"ע, אף עבר לגור תקופה ממושכת בעיר אומן שבאוקראינה, לצד ציונו הקדוש של רבי נחמן מברסלב זי"ע, במשך כארבע וחצי שנים חי שם בתנאים פשוטים, כמעט בבדידות, והקדיש את זמנו להתבודדות, תפילה ועבודת ה' בדרך יחודית, כאשר התחבר לזרם ה"ננחים" ואף היה מקפץ ומרקד איתם בציון, עבור מי שגדל בבית אדמו״רי מסודר, הייתה זו בחירה חריגה, במשך שנים כינו אותו "הרבי מקרעטשניף ברסלב".

לאחר שנות הנדודים והחיפוש, ולאחר שעבר גירושין, שב בהדרגה לחיים מסודרים יותר, הוא נישא לבת ממשפחה פשוטה מעדות המזרח.

במשך השנים שלאחר מכן פעל בשקט יחסי, הוא לא עמד בראש חצר, לא חיפש להנהיג חצר, אך סביבו תדיר התקבצו מעגל של אנשים שחיפשו את דרכו הססגונית.

נקודת המפנה הגיעה עם פטירת אביו האדמו"ר מקרעטשניף סיגעט זצ"ל בשנה האחרונה בתאריך ב' אלול תשפ״ה, במלאת השבעה להסתלקותו הפתאומית התכנסו החסידים לעצרת חיזוק והתעוררות בבית המדרש זוועהיל בשכונת בית ישראל בירושלים.

בעצרת המספד הכתיר בנו ממלא מקומו את אחיו הצעיר ר' מרדכל'ה לשמש כאדמו"ר מקרעטשניף כפר עטה על שם הישוב כפר עטה שהפך לימים לקרית אתא, אשר שם ששימש סבם האדמו"ר רבי הרשל'ה זצ"ל.

בתחילה היו לא מעט סימני שאלה על המינוי, הן בשל גילו הצעיר יחסית, והן בשל הדרך הלא שגרתית שעבר, אך מה שהתחיל כסוג של בדיחה הפך לדיבור החם ביותר ברחוב החרדי, תוך זמן קצר הטישים של הרבי הטרי הפכו למוקד עליה לרגל מכל קצוות ירושלים ואף מחוצה לה, בחנוכה האחרון נהרו אלפים לצפות ברבי מדליק נרות חנוכה בדבקות עצומה תוך כדי שזועק "ניסים ונפלאות" בבכיות אדירות, לאחר מכן המשיך את המסורת וניגן בכינור כמנהג זקיניו, באחד הימים ערך מעמד הדלקה בישיבת "אורייתא" עם טיש לאחר מכן בהשתתפות אלפים.

בט"ו בשבט ערך את הטיש באוהל של פינסק קרלין בירושלים גם לשם נהרו אלפים לטיש המיוחד.

לאחר מכן יצא הרבי למסע הקודש לארצות הברית שם התקבל בכבוד מלכים על ידי הנגידים בגולה, שיירות רכבים עם סירנות וצ'קלקות הסיעו את הרבי מביקור אחד למשנהו, בטישים שהתקיימו בברוקלין השתתפו אלפים, כאשר רבים הגיעו במיוחד אפילו מלייקווד הרחוקה לחזות בפלא העצום.

בפורים האחרון גם כן ערך טיש פורים רב משתתפים סמוך לצומת בר אילן בירושלים, באמצע טיש פורים אמר הרבי: "דעו לכם, יש כאן מיליוני משתתפים בטיש הזה, אמנם לא את כולם רואים בחוש, אבל הם כאן איתנו", וכשהציבור לא שר מספיק חזק נשכב על רצפת השולחן עד אשר הציבור התעורר, ורק אז ניאות לקום, והשמחה נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה.

ונחזור בחזרה לחדרו של הרבי במאה שערים, אני אוזר אומץ ושואל את הרבי ישירות: באותן שנים שהרבי היה גר באומן, האם הרבי רואה זאת כ'פאשלה' או משהו שמתבייש בו, או שזה חלק מהדרך היחודית של הרבי בחייו? לאחרונה הופצו סרטונים משנים עברו שבהם רואים את הרבי רוקד יחד עם "הננחים" באומן האם הרבי מתחרט על כך?

הרבי שותק לרגע, שולף את חפיסת הסיגריות, ולוקח שאיפה ארוכה מהסיגריה ועונה בכנות מצמררת: "אני לא מכחיש את זה שהייתי באומן, הרבה 'ננחים' מכירים אותי, כל מי שיש לו עסק או משהו גדול באומן הכיר אותי, כל מה שקשור לאומן באותם שנים אני הייתי בפנים, ואפשר להגיד שאלו היו השנים הכי טובות שלי, חייתי כחמש שנים באומן (משנת תש"ע עד תשע"ד) והייתי שם מעין 'רב'ה', היו לי מניינים וטישים, עכשיו אמרו לי שהוציאו סרטון שלי רוקד בציון עם כיפת 'ננח', לא קרה שום דבר, אני זוכר בדיוק מתי זה אירע, זה היה בהילולא של רבינו, כבר גרתי בארץ והייתי נשוי, לא היו לי ילדים הרבה שנים (סבלתי הרבה בחיים ועברתי לא מעט, כולל גירושין), הייתי שם אצל רבינו, ולפני שהלכתי לרקוד עם כל הננחים הסתפקתי מאוד, אבל אז אמרתי לעצמי: בשביל רבינו אני אעשה את זה.

הרבי מוסיף בהחלטיות: כל סרטון שיוציאו עליי, אין לי בו שום הפתעות, אני זוכר הכל ויודע כל מה שהיה איתי.

אני מקשה: הרבי יגיע לאומן גם בשנה הקרובה?

הרבי משיב: "אני מקווה מאוד, אני נוסע ברציפות כבר 22 שנה לאומן, גם בתקופת הקורונה, כל שנה יש לי שם תפילה וטיש עם כמה חסידים, השנה היה טיש גדול מאוד בלילה השני של ראש השנה, הוא אמנם היה סגור, אבל השתתפו בו מאות איש, לשנה הקרובה כבר יש לי שני מקומות שהציעו לי לעשות בהם את השהות".

קרעטשניף פינת ברסלב

השילוב הזה מעורר פליאה, כיצד מחברים בין אצילות קנאית מוקפדת לבין הדרך הצבעונית והססגונית של ברסלב, וכאן אני שואל: אם רוצים להגדיר את החסידות הזאת של הרבי, האם זה יותר קרעטשניף או יותר ברסלב?

הרבי: "זה המנהגים והנוסח של קרעטשניף, יחד עם התורה של רבינו רבי נחמן מברסלב, אני ברסלב בנשמה. החזון שלי הוא שזו תהיה הנהגה של קרעטשניף עם התורה של ברסלב, החיות שלי זה ברסלב, אני יודע את כל ה'ליקוטי מוהר"ן', למדתי גם את ה'ליקוטי הלכות' וסיימתי שלוש פעמים את כל שמונת הכרכים, "כמו שסבא שלי ינק מתורת 'בעל התניא' למרות שסבא שלו לא 'אחז' מתניא, ועוד שמעתי ממנו שלמד את הספר 'משיבת נפש' בילדותו, כך אני הולך בדרכו, אבל עם תורה משלי שהיא תורת ברסלב, כל דבר ביהדות אני מסתכל על מה שטוב לי, אבל מה שאסור זה לשנות מדרך רבותינו".

אני מנסה להבין: חסידות קרעטשניף ידועה כחסידות קנאית, איך זה מסתדר היום עם הפתיחות והפרסום?

הרבי מבהיר: "אני קנאי" חסידות קרעטשניף הייתה קנאית מאז ומתמיד, עוד לפני סאטמאר, סבא שלי למשל, לא הלך לכותל המערבי משלושה טעמים: א. משום שבשביל לשחרר את הכותל נשפך דם של ישראל. ב. כדי לא לתת כבוד לציונים. ואת הטעם השלישי איני זוכר כרגע, הוא גם מעולם לא לקח תקציבים מהציונים למרות שרצו לתת לו.

"אני עקרונית לא רוצה להתראיין, היום מקיפים אותי הרבה יועצים, שאומרים לי אל תעשה כך כך, זה לא שאני עושה כל מה שהם אומרים, אבל יש לי כלל אם אדם מגיע אליך, תיתן לו."

"הכל יצא משליטה" – ההכתרה בהשתתפות אלפים

העלייה המטאורית של הרבי להנהגה התרחשה בשנה האחרונה, לאחר פטירת אביו זצ"ל.

אני שואל: מתי בעצם הרבי החליט לפתוח חצר משלו?

הרבי חושף: "האמת היא שלא רציתי להיות אדמו"ר באופן רשמי, אבל מאז שהאבא נפטר, לא היה לי איפה להתפלל, אז לא הייתה לי ברירה ופתחתי לעצמי, הטעות שלי הייתה בטיש הראשון, אך הרבי מייד חוזר בו ואומר "אין טעות הכל משמיים", כל האחים שלי הגיעו, ואני בכלל לא רציתי ללכת לטיש הזה, אנשים כבר הכירו אותי לפני כן, אבל משם הכל פשוט יצא משליטה והתפתח לבד".

ה"יציאה משליטה" הזו הביאה המונים.

אני מציין: ראינו בחנוכה האחרון את הרבי ממרר בבכי בהדלקת הנרות וחוזר ברגש על המילים "ניסים ונפלאות", מהיכן הנוסח היחודי?

הרבי מחייך: את המילים "ניסים ונפלאות" אני אומר כך תמיד בכל שנה, אני יכול להשמיע לך הקלטות, (כאן מוסיף הרבי בהלצה:) "אני גם 'צינור השפע', וגם יודע מה קורה מתחת לשפע…"

ואז הרבי פונה אלי: שמעתם על המופתים שלי? "הרבה אנשים באים לבקש ברכה ואני מתפלל עליהם מעומק הלב ושומע את כל הצרות שלהם, הבעיה היא שכשהעניינים מסתדרים ומגיעה הישועה הם שוכחים להגיע ולספר לי, לכן היום אני כבר כמעט ולא מברך, למעט בשידוכים, שם אני מברך, כי אני יודע שבוודאות אשמע כשהחתן מתארס בשעה טובה, המעלה בקרעטשניף היא שיש לנו זכות אבות, וזה מה ששומר עלינו, אנחנו נכדים של רבי מאיר הגדול מפרימישלאן, בלי זכות אבות, זו סכנה גדולה להיות מפורסם, ולכן אי אפשר ללכת כל כך רחוק בלי השמירה הזו.

"לקפוץ למים לא לחשוב הרבה"

לקראת סיום, אני מבקש מהרבי צידה לדרך: איזה מסר הרבי רוצה למסור לקוראים שלנו באתר "המחדש" לחג הפסח? אנחנו לא מחפשים את מה שכולם מדברים, אנחנו רוצים דווקא את הזווית של הרבי מהנקודה הזאת של השילוב בין קרעטשניף וברסלב?

הרבי פותח במסר מרתק: "העניין של פסח הוא כך: יש את תורת 'אזמרה', שבטח שמעתם עליה, שבה רבינו אומר שצריך למצוא בכל דבר את הנקודות הטובות. למצוא איפה יש באדם דברים שבהם הוא כן טוב. ישנם מקורבים שלי שבאים אליי אחרי כל טיש שאני עושה, עם טענות: 'למה עשית ככה ולמה התנהגת ככה?'. אני שואל אותם: 'היה משהו שכן היה טוב?'. ואז כשהם שמים לב, הם פתאום מוצאים ואומרים כמה דברים שכן היו טובים.

"רבי נתן אומר שאם הקב"ה היה מסתכל על עם ישראל לפי המצב שלהם ביציאת מצרים, הוא לא היה מוציא אותם, כי הם היו בשפל המדרגה, לכן הוא הביא להם את דם הפסח ודם המילה, בשביל שיהיו להם נקודות טובות שבזכותן יוכל להוציא אותם, וזה כל העניין של פסח!, הראשון שעשה מצות זה אברהם אבינו, למה אברהם אבינו עשה מצות? מכיוון שאברהם היה מידת החסד, בחינת 'מטה כלפי חסד', כל העניין של הפסח, ארבע הכוסות והמצות, הוא שמסתכלים על הנקודות הטובות של היהודי, ככה אפשר לצאת ממצרים, מכל הצרות הרוחניות והגשמיות.

"יש לי ראיה לקשר שבין יציאת מצרים לעניינים של רוחניות, הרי כתוב: 'אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לשכני בתוכם', לכאורה, הקב"ה הוציא אותנו ממצרים בשביל לשכון בתוכנו, מה הקשר? אלא שאומרים שמצרים הוא עניין של הסתרת השכינה, וכשיוצאים ממצרים זוכים לכל הישועות ממילא, וגם, צריכים להסתכל על כל ההרחבות ברוחניות ובגשמיות, רבי נחמן כותב שבגשמיות צריך להסתכל על ההרחבות, וברוחניות צריך להסתכל על כל מה שעשיתי טוב: אם יש משהו טוב שעבר עליי, יש לי ציצית, אני רוצה לעבוד את ה', אני מתגעגע.

"עוד עניין של פסח אומר רבי צדוק הכהן מלובלין: זה לצאת מרגע לרגע, בעשיית המצה אסור לחשוב הרבה, הכל צריך להיעשות בזריזות, 'פסח' זה לשון דילוג וקפיצה, 'לפי שפסח', פסח זה עניין של לקפוץ, כשיצאו ממצרים הם לא חשבו הרבה, רש"י אומר, למה הייתה קריעת ים סוף? לפי שהאמינו בי כשיצאו ממצרים, תראו, במצרים כמה שהיה להם קשה, בסוף כל אחד ידע כמה עולה לו השכירות וכמה הוא צריך לשלם כל חודש למחיתו, הוא ידע מתי הוא קם כל בוקר ומתי הוא הולך לישון, אבל כשאומרים להם פתאום לצאת למדבר בן אדם לא יודע לקראת מה הוא הולך, והם יצאו בלי לחשוב הרבה.

"לכן גם קריעת ים סוף זה סגולה לשידוך – לקפוץ למים, לא לחשוב הרבה, זה כל העניין של פסח, קודם כל צריך לקפוץ ורק אחר כך לחשוב.

"אך לעתיד לבוא זה לא יהיה כך,לעתיד לבוא, משיח לא יבוא בקפיצה, זה יהיה במתינות, כפי שכתוב: 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו, אני ה' ההולך לפניכם', עכשיו, בימים אלו, צריכה להיות גם הגאולה האחרונה וגם פסח, אני לא יודע איך משלבים את זה, אבל מה שצריך לקחת זה שבפסח אפשר לצאת מהרגע להרגע. וכשמסתכלים על הנקודות הטובות – כך יוצאים מהגלות."

השיחה המרתקת הגיעה לסיומה הרבי מברך אותנו בחום ואף מעניק לאחד מהפמליה שלנו סיגריה כ"שיריים" אנחנו יוצאים חזרה לרחובותיה הקרירים של ירושלים של מעלה, אך בתוך הלב יש הרבה חום מדבריו המרתקים של "צינור השפע", מעיין חי של תקוה לאלפי נשמות שמחפשות את דרכן, איש שידע את חשכת המיצרים, שנדד בשוליים ושילם מחירים אישיים כבדים, עומד היום ומלמד אותנו את הנוסחה, כיצד לקפוץ אל המים הקרים, ולמצוא בהם את הישועה.

השקט המוחלט ששורר בחדר בו אנו יושבים עומד בניגוד צורם, כמעט אבסורדי, לסערה המתחוללת בתוך מילותיו של קובי שירה. הוא יושב מולי, איש משפחה נינוח, סב לנכדים, שפניו משדרות שלווה עמוקה של אדם שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אבל כשהוא מתחיל לדבר, הזמן כמו נעצר, הקירות סביבנו נעלמים, ואנחנו נשאבים עשרות שנים אחורה, אל סמטאותיה של שיראז, אל מרתפי העינויים נוטפי הדם של איראן החומייניסטית, ואל מרחבי המדבר האינסופיים והאכזריים של הגבול הפקיסטני.

שיראז – בין פאר השאה לצללי המהפכה

כדי להבין את גודל השבר ואת עוצמת המסע, יש לחזור אל נקודת ההתחלה. קובי יליד שיראז, העיר הרביעית בגודלה ברפובליקה האסלאמית של איראן. באותם ימים, טרם התהפוכות שזעזעו את המזרח התיכון כולו, פרחה במדינה קהילה יהודית ענפה שמנתה בין שבעים לשמונים אלף נפש. העיר שיראז לבדה הכילה בקרבה קהילה חיה ותוססת של כעשרים עד עשרים וחמישה אלף יהודים – מספר בלתי נתפס במושגים של ימינו, כאשר כיום נותרו בעיר כולה בקושי ששת אלפים יהודים . קובי מישיר את מבטו, חוזר אל ימי ילדותו, שבהם מספרם של היהודים באיראן כולה הגיע בשיאו לכמאה וחמישים עד מאתיים אלף איש.

"הייתי ילד קטן, אולי בן שש או שבע, כשהעולם שהכרנו התהפך על פיו", הוא פותח. באותה תקופה שלט באיראן השאה, שניהל מדינה חילונית מובהקת. השאה אמנם היה ידיד אמת של מדינת ישראל, אך רוח החילון שהנהיג לא תמיד היטיבה עם הקהילה היהודית. "היהודים שלנו באיראן היו אנשים פשוטים, שומרי מסורת אמיתיים, כאלה שאוהבים את הצניעות, את בית הכנסת, את התפילות", קובי מסביר, וקולו מתרכך בגעגוע ניכר. "האנשים הפשוטים של פעם היו דבקים בכל שיעור, בכל תפילה. בית הכנסת היה עבורם הכל. תן להם לחיות שם, לאכול שם. הם לא חיפשו פלפולים מורכבים בגמרא. תן להם ספר תהילים וכוס תה, והם היו יושבים שעות על גבי שעות בבית הכנסת, מתענגים על כל אות ועל כל מילה" .

אך השלווה הזו הייתה רעועה. מתוך שבעים מיליון תושבי איראן, חיו עשרה מיליון מוסלמים פנאטים במיוחד. עבורם, היהודים היו 'נאג'ס' – טמאים . השנאה הזו פעפעה מתחת לפני השטח והתפרצה לא פעם. "אם היית נוגע בטעות באוכל שמוסלמי רצה לאכול, הוא היה זורק אותו מיד לפח, נגעל מעצם המגע שלך", נזכר קובי בצריבה. פשוטי העם המוסלמים, במיוחד בפריפריה ובאזורים העניים יותר, היו מוציאים את התסכול ורגשי הנחיתות שלהם על היהודים, מתעללים בהם ומכים אותם "בעדינות" רבה או באלימות בוטה, תלוי במצב הרוח . המעמדות הגבוהים לא התערבו, והפחד שלט ברחובות.

ואז, כאילו משום מקום, נחתו ענני המהפכה האסלאמית. חומייני הגיע. בעיני ההמון המוסלמי המוסת, חומייני לא היה רק מנהיג פוליטי; הוא נתפס כ'מהדי', האימאם השלושה-עשר, הדמות המשיחית האמורה להוביל את מלחמת הקודש נגד "השטן הגדול" – השאה והמערב – ולהפוך את איראן למדינת הלכה איסלאמית נוקשה . "ההמונים התמימים שסבלו תחת שלטון השאה קפצו על הרעיון הזה בהיסטריה", קובי מתאר את הטירוף ההמוני. "לילה אחד פשטה שמועה אדירה בעיר שכולם יכולים לראות את דמותו של חומייני משתקפת על פני הירח בשמיים. אנשים עלו לגגות הבתים, צרחו בטירוף חושים 'אללה אכבר! הנה הדמות של המהדי!'. הם יצאו לרחובות בהמוניהם, השאה ברח כדי לא לטבוח בעמו, וחומייני תפס את השלטון" .

באופן פרדוקסלי כמעט, המהפכה הזו נתפסה בתחילה בקרב חלק מהיהודים כברכה של ממש. השאה החילוני בנה ערי קזינו וניסה לעקור את הדת מהמרחב הציבורי, מה שפגע עמוקות ברגשותיהם של היהודים המסורתיים . כשחומייני נכנס והחיל חוקי צניעות נוקשים – רעלות, צ'אדור לנשים, חולצות ארוכות שרוולים לגברים – הנשים היהודיות, שחיפשו את הצניעות והמסורת, שמחו. הן הרגישו שסוף סוף הדת חוזרת למרכז הבמה . "היהודים בדרך כלל לא התערבו בפוליטיקה", מציין קובי, "הוראת הרבנים הייתה ברורה: אל תלכו נגד השלטון. כשהשאה שלט, היינו איתו. רק כשראו שחומייני ניצח בוודאות ושהשאה לא יחזור לנקום, ראשי הקהילה יצאו בזהירות לתמוך במהפכה" .

אבל האשליה התנפצה במהירות מחרידה, ובדם רב. שבוע בלבד לאחר שחזר לאיראן, הכריז חומייני במפתיע כי דמו של כל מי שאינו מאמין באלוקים – מותר. ההשלכות היו קטסטרופליות. הקהילה הבהאית באיראן, שמנתה באותם ימים למעלה ממאה וחמישים אלף איש ונחשבה לכזו שאינה מאמינה באל אחד אלא בטבע ובכוכבים, חוותה שואה של ממש. "ביום אחד אנשים פשוט קמו ורצחו את השכנים הבהאים שלהם", קובי מספר בזעזוע שמסרב להרפות, גם בחלוף השנים. "קרוב למאה וחמישים עד מאתיים אלף איש נטבחו באכזריות מזוויעה" . למרבה האירוניה והטרגדיה, הטבח הזה יצר 'נקודה חיובית' עבור היהודים; חומייני ראה בהם כמי שמאמינים בבורא עולם, ולפיכך חייהם ניצלו באותו גל רציחות .

נס בתחנת הקמח – כשהטילים העיראקיים החטיאו

כאילו לא די היה באימת המהפכה מבית, המדינה נגררה למרחץ דמים מחוץ. סדאם חוסיין, השליט העיראקי, זיהה את ההזדמנות והחולשה האיראנית לאחר שחומייני, בפרנויה מחרידה, הוציא להורג את טייסיו ומפקדיו הבכירים כדי למנוע הפיכה צבאית נגדו. סדאם פלש לאיראן במלוא העוצמה, כבש ערים במהירות, והצית מלחמת התשה אכזרית שנמשכה קרוב לעשור וגבתה את חייהם של שלושה עד ארבעה מיליון בני אדם . "הכל היה מותר שם במלחמה הזאת", קובי נאנח. "הפצצות של ריכוזי אוכלוסייה אזרחיים היו עניין שבשגרה".

כשהוא משרטט את קווי המתאר של אותה מציאות פסיכוטית, אי אפשר שלא להשוות אותה למציאות הישראלית. "היום נופלים פה טילים וזה לא מובן מאליו הנס שקורה לנו", הוא משווה. "היינו עדים לנס יומיומי. השאריות של הטילים היו מתפוררות ונופלות עלינו כמו גשם של ברזל" .

קובי, שבגיל 13 כבר ניהל חנות עבור אביו שהיה איש עסקים פרסי ממולח, זוכר היטב אירוע אחד שנחרט בבשרו. יום אחד, בעודו יושב בחנות, הבחין במטוס עיראקי צולל ממש מעל ראשו לעבר השכונה היהודית. המטוס זרק פצצה ונעלם. מיד לאחר מכן, ענן עצום של אבק לבן היתמר מעל בתי היהודים. הפאניקה שאחזה ברחוב הייתה משתקת. שבועיים קודם לכן, התפשטה שמועה מצמררת שהעיראקים השתמשו בנשק כימי באזור הגבול והשמידו המונים. כולם היו בטוחים: העיראקים זרקו פצצה כימית והקהילה היהודית הושמדה .

"אני רץ לכיוון השכונה בטירוף, הלב שלי דופק מחוץ לחזה", הוא מתאר, מעביר לקוראי 'המחדש' את התחושה הממשית של אוויר עומד. "כולם בורחים לכיוון ההפוך, דוהרים אחוזי אמוק, אמבולנסים מייללים. לא ידעתי מה קרה להורים שלי, למשפחה". כשהגיע למקום, התברר גודל הנס המגוחך: הפצצה לא הייתה כימית. היא פגעה ישירות בתחנת קמח מקומית, וכל האבק הלבן שעלה לשמיים היה פשוט, למרבה הפלא, קמח .

אבל הניסים היו לעיתים גלויים ומפעימים הרבה יותר מהתרסקות משעשעת של שקי קמח. "הטיל שנפל פגע בדיוק על התפר שבין השכונה היהודית לשכונה המוסלמית", הוא משחזר בהתלהבות. "הצד המוסלמי של הרחוב נחרב כליל. בניינים קרסו, בתים נהרסו, המון אנשים נהרגו בתוך ההריסות. ומה קרה בצד היהודי? כלום. אפילו הביצים במקררים של האנשים לא נשברו! זה היה בלתי נתפס. אפילו בטלוויזיה האיראנית עשו על זה כתבה מרוב תדהמה. המונים של גויים הגיעו לראות את הפלא בעיניים, נעמדו שם ואמרו ביראת כבוד: 'מוג'זה' – אלוקים עשה פה נס ליהודים" .

קליע באפלה: החטיפה למרתפי ה'קומיטה'

אלא שהניסים ההיקפיים האלו לא הגנו על קובי מהרשע האנושי המזוקק של השלטונות. אנו מגיעים לשלב בראיון בו האוויר בחדר כאילו הופך דליל יותר. בגיל 12 עד 13, קובי היה חלק מקבוצה מיוחדת שנקראה 'תלמוד תורה של שיראז'. חמישה עשר נערים יהודים צעירים שביקשו בסך הכל דבר אחד: ללמוד את שפת הקודש, לקרוא גמרא ולהתחבר ליהדות שלהם. אך בעיראק של חומייני, זה היה פשע שדינו מוות. אנשי ה'בסיג", המיליציה האכזרית והמושמצת (שרבים ממפקדיה, כפי שמציין קובי בסיפוק מריר, מחוסלים כיום על ידי ישראל מהאוויר במבצע שאגת הארי), החליטו שלימוד עברית הוא למעשה ריגול וציונות. "הם אמרו שאם אנחנו לומדים תורה, סימן שלמדנו את השפה העברית מישראל. הגמרא, שהייתה שפה זרה לחלוטין עבורם, נתפסה כספר של קודים סודיים שדרכם אנחנו מעבירים מידע לציונים. מבחינתם, אנחנו היינו מרגלים לכל דבר" . שנים מאוחר יותר, לאחר שקובי נמלט מאיראן, הקבוצה הזו נתפסה, וכמעט כולם נידונו לתלייה באשמת ריגול, באירוע שהסעיר את כל העולם היהודי .

באחד הימים, בעודו שוהה בבית הכנסת, פשטו אנשי משמרות המהפכה על המקום. שניים מחבריו הצליחו להעמיד פנים שאינם קשורים, אך קובי נתפס "על חם", ספר תהילים בידו. "מה אתה עושה?" נבחו עליו. "אני יהודי, אני לומד תורה," השיב הנער בן ה-13. התשובה התמימה הזו חרצה את גורלו המיידי. הוא נלקח באלימות והושלך לתוך רכב יחד עם עוד מספר נערים שנאספו באקראי מהרחוב. היעד: ה'קומיטה' .

"לקומיטה מגיעים כדי לחקור אותך על בגידה. מתוך עשרה שנכנסים לשם, בקושי שלושה יוצאים בחיים", מסביר קובי ביובש מצמרר, וכמובן קובי מציין לנו כי ההורים שלו לא ידעו היכן הוא. הוא פשוט "נעלם" בתוך מערכת הבליעה של המשטר .

עם הגיעם לבניין הקומיטה, נחשף קובי לרשע בלתי נתפס, סדיסטי ומחושב. השומרים החלו במלאכת הדה-הומניזציה. ידו השמאלית של קובי נקשרה בחבל עבה לרגל הימין של האסיר שעמד לפניו בשרשרת של עשרה נערים מבועתים. עיניהם נקשרו. החוקרים הודיעו: "אנחנו יורדים למרתף. מי שידבר, אפילו מילה אחת, יקבל כדור בראש" .

בחושך המוחלט של העיוורון, הם החלו לרדת במדרגות. יורדים ויורדים, שלוש או ארבע קומות מתחת לאדמה. הדממה הייתה כה כבדה ומעיקה, עד שקובי מתאר כי יכול היה לשמוע את הנשימות של השומרים מרוב שקט. הם הועמדו בשורה למשך כעשרים דקות מייסרות, מחכים למפקד שיחקור אותם. שקט מוות. ואז, מתוך הדממה, אחד הנערים בשרשרת לא הצליח לעצור את עצמו, והשתעל קלות .

"אתה שומע שיעול, ומיד, באותה שנייה – יריית כדור", מתאר קובי, מעביר יד רועדת על פניו. "אתה שומע מישהו צועק 'אההה!', ואז קול חבטה כבדה של גוף צונח על הרצפה. ובגלל שכולנו קשורים זה לזה, החבל נמתח. ההוא נופל, מושך את מי שלפניו, שנמשך ונופל בתורו, וגם אני נמשך בעוצמה ונופל על הרצפה. כולם נופלים כמו באפקט דומינו". עשר דקות לאחר מכן, צעקה נוספת, שוב קול נפילה של שק עצמות על בטון קר. שני אסירים פשוט חוסלו כדי להעביר מסר .

לאחר מכן, הובילו אותם לחדר החקירות. "תראה", אמרו לו החוקרים, "שניים כבר מתו. הסיכוי היחיד שלך לצאת מפה חי הוא לגלות לנו: מי לימד אותך יהדות? מי לימד אותך תורה ושפה עברית?". קובי דבק באמת: "כמו שאתם קוראים בקוראן, אני קורא בעברית. זה הספר שלי, בסך הכל אני קורא" . אבל החוקרים לא הסתפקו בזה. הם רצו להשתיק את נשמתו.

כאן החלה מסכת עינויים פיזית ופסיכולוגית מהקשות שאפשר להעלות על הדעת. החוקרים קשרו את ידו של קובי לרגלו עם חבל הדוק, הותירו את כיסוי העיניים, והציבו אותו מול מטרה בלתי נראית. "יש לך שלוש דקות לרוץ 100 מטר לצד השני. אם תגיע – אתה חי. אם לא – נקרע אותך מכות". ילד בן 13, שעבר טראומה ושמע שני אנשים נרצחים בסמוך לו, נאלץ לברוח על חייו .

"אני שם ריצה, ריצה של החיים שלי", מתאר קובי את החוויה הפיזית עד לפרט האחרון. "אבל כשהיד קשורה לרגל, אתה לא יכול לרוץ. אתה קופץ בדילוגים מסורבלים. אחרי כמה צעדים אני חוטף מכה בעוצמה, משהו חד חודר לי לתוך הבשר. אני עף ונמתח על הרצפה בכאבי תופת. אני מנסה לקום, קופץ שוב, ושוב משהו חותך אותי בבשר, עוד דקירה, עוד פציעה". מכיסוי העיניים שזז מעט מהנפילות, זיהה קובי את הסיוט האמיתי: החוקרים הציבו סביבו עמודי עץ שעליהם נמתחו חוטי תיל דוקרניים. הוא פשוט הושלך לתוך מבוך של גדרות תיל, נדקר, מדמם, נופל וקם שוב, בזמן ששוביו נהנים מהמחזה הסדיסטי שבו נער צעיר הופך ל"כלום" ולעפר תחת רגליהם .

כשהבחינו החוקרים שראה את חוטי התיל, הם החליטו להעלות את רף האכזריות. הם התירו את החבל מידו לרגלו, קשרו שוב את עיניו והעבירו אותו לנקודה אחרת. הפעם, הם פקדו עליו לרוץ 100 מטר, אך ברגע שהחל בריצה העיוורת, שמע לפתע קולות נהמה מחרידים. גל של כלבי רוטוויילר אכזריים ומשוסים שוחרר היישר בעקבותיו. הפחד שיתק את מחשבתו אך הניע את רגליו במהירות שיא. "אני רץ, רץ, רץ בטירוף, פתאום הרצפה נעלמת לי מתחת לרגליים. אני באוויר, ונוחת בבום אדיר לתוך בריכה של מים קפואים כקרח", הוא משחזר . "אני צולל עמוק, המים חודרים לי לריאות, אני מנסה נואשות לעלות למעלה לשאוף אוויר. איך שהראש שלי מבצבץ, חוטף מכה עצומה. הם עמדו שם למעלה עם כפות ענקיות של פינוי שלג והכו אותי ישר בראש בכל פעם שניסיתי לנשום. צולל שוב פנימה, כמעט נחנק, עולה שוב – וחובטים בי בחזרה". ההתעללות הזו חזרה על עצמה שוב ושוב .

היה זה מסע לחצים מחושב במטרה לפרק את צלם האנוש שבו. אך השיא של הרוע הטהור הגיע במתקן כליאה אחר, שאליו הובאו הוא ועוד כמה נערים יהודים נוספים. אחד מחבריהם הטובים נלקח אל מרכז החדר ונקשר באכזריות לשולחן כשהוא מרותק לחלוטין. קובי וחבריו הוכנסו כל אחד לתא זכוכית קטן ואטום מסביב לחדר. מעל ראשו של הנער הקשור, תלו החוקרים בלוק קרח עצום, מהסוג שהיו מוכרים פעם, באורך של מטר שלם. הקרח החל לטפטף אט-אט טיפות מים קפואים, בקצב קבוע ומטריד, היישר על מצחו של הנער. זהו עינוי סיני קלאסי וידוע לשמצה, המיועד להביא את הקורבן לשיגעון מוחלט ולמוות איטי בייסורי תופת של חירור הגולגולת בעקבות הטפטוף הבלתי פוסק .

החוקרים הותירו להם הודעה צינית ואכזרית: "אם אתם רוצים להציל אותו, תחשבו מה צריך לעשות. בידיכם הבחירה". ליד כל נער בתאו, הונחו קרשים, זרדים יבשים, קופסת גפרורים וצינור ארוך שהתחבר בסופו לקוביית הקרח. המחשבה הראשונית והנואשת של הנערים הייתה אחת: צריך להדליק אש, החום יעלה דרך הצינור, ימיס את הקרח, וכך יצילו את חברם מהטפטוף הקטלני. "אתה לא חושב פעמיים", קובי אומר, עיניו עדיין משדרות את תחושת הדחיפות של אותו רגע. "אתה ממהר להצית את המקלות שיש לך. אתה שוכח לחלוטין שאתה נמצא בתוך תא זכוכית קטן, אטום לחלוטין לאוויר. האש נדלקת, מתחילה לבעור, החום עולה. הקרשים נשרפים, האש נאחזת לי ברגל וגורמת לכוויות. העשן הסמיך מתחיל למלא את החלל הקטן. אני נחנק, משתעל, אין לי אוויר לנשום".

בינתיים, הטרגדיה רק הלכה והחריפה: החום שנוצר באמת הגיע דרך הצינור לבלוק הקרח, אך במקום להמיס אותו בעדינות, הוא רק גרם לו לטפטף מים קפואים בקצב מסחרר וחזק יותר על ראשו של חברם הקשור, שצרח והשתולל מכאבים ומטירוף. "היינו שם אולי חצי שעה, ארבעים דקות. כמעט נשרפנו חיים ונחנקנו. התעלפנו כולנו מעשן ומכאב עד שהוציאו אותנו. החבר שלי נותר במצב אנוש לתקופה ארוכה מאוד" .

איך שרדו את המעצרים התכופים הללו? השחיתות השלטונית הייתה קו החיים היחיד. פעם אחר פעם, לאחר שנחטף מבית הכנסת או מהרחוב, הגיעו הוריו של קובי עם סכומי עתק, שילמו "דמי כופר" מופקעים למפקדי ה'קומיטה', ופדו אותו. "הם שחררו אותי רק בגלל הכסף, זה היה הסוד. או שאתה משתחרר מת, או שמשלמים עליך כופר עצום ואתה משתחרר חי", הוא מסביר .

חייל בעל כורחו ונקמת המואזין

ככל שהמלחמה נגד עיראק גבתה קורבנות רבים יותר, כך גברה הנואשות של משמרות המהפכה האיראניים. כשהגיע קובי לגיל 15 ומעט, המציאות טפחה שוב על פניו, הפעם במתכונת של 'גיוס חובה' בגרסתו האכזרית ביותר. בעודו הולך ברחוב לתמוו, הוא נתפס באלימות והושלך, יחד עם עשרות נערים נוספים, לתוך משאית צבאית . הם נשלחו לחזית מלחמת איראן-עיראק, לחממה של מוות ודם. "לא נותנים לך נשק כדי שתילחם חלילה", מבהיר קובי את הזוועה לקוראי 'המחדש'. "לוקחים אותך בתור בשר תותחים – ילד שנועד לרוץ על שדות מוקשים כדי לפנות את הדרך לטנקים שמאחוריו. קראו לזה ג'יהאד, מלחמת קודש. אתה הולך למות, חד משמעית. ככה נשלחו ארבעה או חמישה מיליון איראנים למותם" .

אבל קובי לא התכוון להיות קורבן. כשהמשאית החלה להתקרב לאזורי החזית, מראות הזוועה, הגופות המרוטשות בצידי הדרכים וריח המוות שכנעו אותו שהוא חייב לפעול. מתוך שלושים ילדים במשאית, הוא זינק למטה באומץ אדיר אל תוך גיהנום של ממש. השומרים אפילו לא טרחו לרדוף אחריו באזור מוכה האסון הזה. מכאן החל מסע רגלי מפרך חזרה לעירו; יומיים של הליכה בלתי פוסקת באזורי קרב, התחמקות ממשמרות פטרול, התחננות לטרמפים מנהגים שחששו לחייהם שמא יואשמו בסיוע לעריק, עד שהגיע תשוש ושבור בחזרה אל בית הוריו .

אבל הקש ששבר את גב הגמל, זה שהפך את ההימלטות מאיראן לאופציה היחידה להישרדות, הגיע ממקום אחר לחלוטין. בשכונה שבה התגוררו, שלט פחד שזרע בנו של המואזין המקומי – בחור חסון, רשע ואכזרי להחריד כבן עשרים ושבע. הוא נהג לארוב לנשים יהודיות כשיצאו מביתן ולהתעלל בהן, והפך את חיי משפחתו של קובי לסיוט. הוא הציק לאימו, התעלל באחותו הקטנה, והכה את קובי מכות נמרצות בכל הזדמנות. "תמיד הייתה לי מחשבה בראש, זעם בוער – מה אני אעשה לו כשאמצא את ההזדמנות", מספר קובי בכנות מצמררת .

היום הזה הגיע כשאימו ביקשה ממנו ללכת למלא בלון גז של חמישה קילוגרמים בקרבת הבית. "איך שאני יוצא מהבית, רותח ומלא בפחדים, אני רואה את הרשע הזה מגיע. הוא נעץ בי מבט אכזרי ממרחק ועשה לי תנועה ביד: 'חכה, אני אראה לך מה זה'", מתאר קובי את רגע העימות. המואזין נכנס רגע לביתו. כשפתח את הדלת לצאת, הוא לא ציפה למה שיקרה. הנער היהודי העדין התפרץ. "איך שהוא יצא, הונפתי את בלון הגז הענק, ודפקתי לו אותו ישר לראש בעוצמה אדירה", חושף קובי. הפורע קרס על הרצפה שותת דם, אך קובי, אחוז בזעם נשלט של שנים, הכה בו עוד מספר פעמים עם הבלון. כשהבין שהמצב הפך לאנוש ואולי אף קטלני, השליך את הבלון ונס על נפשו חזרה הביתה .

"אמרתי לאמא שלי: 'המצב נורא, זה מה שקרה'", הוא משחזר. "ההורים שלי החווירו. 'אוי ואבוי, זה הבן של המואזין! הם הולכים לשחוט את כל השכונה היהודית אם יוודע להם מי עשה את זה!'". ברגע הזה, הפור נפל. זו כבר לא הייתה שאלת נוחות, אלא עניין של חיים ומוות. "אין ברירה", פסקו ההורים בלב קרוע. "הגיע הזמן להבריח אותך מחוץ למדינה. אי אפשר לחכות שהזעם יירגע. חיים ומוות" . קובי הובהל באישון לילה לבית אחותו, שהתגוררה סמוך לגבול האיראני, שם הסתתר במשך חודש וחצי בחרדה משתקת. אחותו, שפעלה באומץ רב להברחת פליטים והסתרתם, סיכנה את חייה מדי יום .

בינתיים, הוריו יצרו קשר עם נציגי הסוכנות היהודית, ששילמו שוחד והעסיקו מבריחים מדבריים מקומיים ('בלוצ'ים') שיעבירו אותו את הגבול תמורת הון עתק. "הסיכוי להגיע לישראל בדרך הזו היה עשרים אחוז במקרה הטוב", אומר קובי. הפרידה מהוריו לפני היציאה אל הלא נודע היא רגע שצרוב בנשמתו לנצח. "אבא שלי חיבק אותי, קרע את החולצה שלו, קרא עליי 'קדיש' בבכי תמרורים, כי ידע שהסיכוי שישמע ממני שוב קלוש. הוא שלח אותי אל המדבר במחשבה שאני הולך אל מותי" .

בגיא צלמוות: גולגולות, חושך מצרים ותולעים במי השתייה

מסע ההימלטות של קובי הפך לפרק של הישרדות מזוקקת, בו כל נשימה יכלה להיות האחרונה. גבול איראן-פקיסטן הוא רצועת אדמה שוממה, אכזרית ומאובקת באורך של 100 קילומטרים. "עבור מי שיודע, פקיסטן מסוכנת וגרועה עשרת מונים מאיראן. שם שולטים אנשי הטליבאן והפושעים האכזריים ביותר", קובי מדגיש. ההוראות של המבריח הבלוצ'י היו ברורות ואכזריות: אין מזוודות, אין חפצים. מימייה אחת ותיק קטן של אוכל בסיסי, זה כל מה שאפשר לשאת . "מבחינת משמרות הגבול, כל מי שמשוטט במדבר בלילה הוא מבריח או מרגל. הם לא חוקרים – הם פשוט יורים בך במקום, מחזירים את הגופה להורים ודורשים סכום עתק על כל כדור שהם 'בזבזו' עליך" .

"המבריח אמר לנו: 'אני עוזב אתכם כאן. יש לכם הליכה של שש שעות בחושך אל גבעה מסוימת שצורתה כך וכך. אני אפגוש את מי שיגיע. מי שלא – ימות במדבר'". המבריח פשוט עלה על הגמל שלו ונעלם באפלה, מותיר את קובי ועוד שני נערים לגורלם .

ההליכה במדבר הייתה סיוט חי ונושם. "מדבר זה לא טיילת או פארק", הוא מסביר. "אתה דורך על אבנים, מתמודד עם עקרבים, נחשים, חיות בר מפחידות שמעולם לא ראית, ואתה הטרף הכי קל שיש". בראשו של הנער בן ה-15 וחצי הדהד רק דבר אחד, פסוק שאותו גירס שוב ושוב עד ששפתיו יבשו ממים. "קראתי את כל ספר התהילים שהכרתי מהתלמוד תורה. אבל היה מזמור אחד שעד היום, כסבא, אני אומר לפני כל צעד שאני עושה – 'מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר'. צעד אחר צעד במדבר השומם, כשכל צל נראה כמו שומר גבול וכל רעש נשמע כמו קליע, חזרתי על זה. רק אחר כך נודע לי שאנשי קבלה רואים בזה מזמור עצום של שמירה" .

"אתה צועד שעות, בוכה, ומרגיש בעצם שאתה מת מהלך", מתאר קובי את שבירת הרוח. מה שהחזיק אותו הייתה תשוקה בוערת להגיע לארץ הקודש. "זו לא סתם יציאה לטיול. אתה הולך על קידוש השם, להגיע לאדמה הקדושה של אברהם יצחק ויעקב, לאדמה שהיה בה בית מקדש. זה מה שהחזיק אותנו, התקווה לארץ ישראל" .

הלילות הפכו למופע אימים פסיכולוגי. "תחשוב על חושך מצרים ממש", הוא מתאר לקוראי 'המחדש' את האימה. "זה לא סתם לילה. זה חושך כבד, סמיך, שחור משחור שאתה מרגיש אותו על העור שלך. אין אור בטווח של מאה קילומטרים. הכוכבים מעל נראים עצומים, בגודל של אבטיח, מאירים את האפלה בצורה מעוותת. מרוב עייפות, חושך ופחד, המוח התחיל לייצר הזיות. ראינו חיות עצומות מולנו, שמענו קולות. עד היום יש לי טראומות מהלילות האלה, סיוטים שגורמים לי להבין שהיינו מונחים על כפות ידיו של בורא עולם. אך ורק הוא שמר עלינו שם, מול כל כדור הארץ המאיים" .

בוקר אחד, לאחר לילה של צעידה, הגיע למקום שהיה אמור להיות נקודת המפגש. הוא מצא שם מערה גדולה. בעודו ממתין למבריח, השמש זרחה והמדבר הפך לכבשן יוקד של 40 מעלות. הגוף התחיל להתבשל. מחוסר ברירה, קובי התגבר על פחדיו מחיות הבר והעז להיכנס למערה כדי למצוא מעט צל. "אני נכנס פנימה, העיניים שלי מתרגלות לאפלולית, ולפתע אני קופא במקום. המערה הייתה מלאה עד אפס מקום בגולגולות ועצמות של בני אדם", קובי מספר, קולו נחלש. "הבנתי שאלה פליטים קודמים שניסו לברוח בדיוק כמונו – ומצאו שם את מותם". מחשבות של ייאוש מוחלט הציפו אותו. "המוח שלך, בגיל 16, מתחיל לעבוד כמו איינשטיין. אתה מתחיל לחשב את סופך. 'כמה שעות נשארו לי לחיות? כמה מים נשארו לי בקומקום? אולי המבריח פשוט לקח את הכסף ונטש אותנו למות כמו את השלדים שכאן?' אתה צועק אל השמיים מזעזע את כיסא הכבוד בתפילות, פשוטו כמשמעו" . בסופו של דבר, רק לקראת השקיעה, הופיע המבריח עם מעט מזון והורה להם להמשיך את המסע .

אבל הסבל הפיזי הגיע לשיאו דווקא בשלב ה'תחבורה'. באחת מנקודות הציון, סיפק להם המבריח בגדי בלוצ'ים מסורתיים קרועים כדי להסוותם, והעלה אותם על גמלים. "עשר הדקות הראשונות על הגמל היו נחמדות", נזכר קובי בחיוך עגום. "אבל אחרי רבע שעה, הסיוט מתחיל. הגמל צועד בצעדים שמטלטלים אותך קדימה, אחורה, קדימה, אחורה. עכשיו תדמיין את זה במשך חמש, שש, שבע שעות רצופות! השמש הקופחת על הראש מטגנת לך את המוח. אתה חוטף סחרחורות מטורפות, מחלת ים של ממש, אתה רואה את כדור הארץ זז ימינה ושמאלה. כשהגמל עצר ונאלצתי לרדת ממנו, פשוט עשיתי סלטה ונפלתי ארצה, הגוף שלי איבד כל תחושה של איזון או כיוון, לא הצלחתי לעמוד. אתה מקיא את נשמתך על החול מרוב טלטולים" .

הצמא היה בלתי נסבל. שפתיים סדוקות, גרון ניחר, וללא כל מקור מים נקי. לבסוף, הגיעו לשלולית בוצית במדבר, שארית של מעיין שהתייבש. חוקי המדבר נוקשים: קודם כל, הגמל שאחראי להישרדות כולם – שותה. "הגמל פותח את הרגליים כמו בשפגאט, מתכופף, שותה מהמעיין… ותוך כדי, מטיל את מימיו היישר לתוך אותה שלולית שממנה כולנו אמורים לשתות. ארבעה גמלים עשו את זה", מתאר קובי בסלידה שניכרת גם היום. "אבל כשאתה מיובש ברמה שאתה גוסס, זה כבר לא מעניין אותך. אין ברירה". קובי השפוף הכניס את שתי כפות ידיו לתוך המים הבוציים העכורים כדי לדלות חופן מים להחיות את נפשו. להוותו, גילה שחופן ה'מים' היה מלא בתולעים אדומות קטנות ששרצו שם. "הייתי בטירוף חושים, אני אומר לעצמי – אין מה לעשות. אתה מכניס את זה לפה ושותה מים עם תולעים אדומות קטנות".

ההשלכות של הבליעה המזעזעת הזו לא איחרו לבוא. "הגוף מתחיל לקרוס. זה כבר לא קלקול קיבה רגיל, זה הרס עצמי. הבטן שלך נאכלת מבפנים. הגוף מתחיל לבגוד בך בצורה איומה". כדי לנסות להרגיע את הכאבים, ולאחר שלא אכל כראוי ימים ארוכים, הגיעו לפרדס בננות בפקיסטן שם זלל מרוב רעב עשר בננות בבת אחת. השילוב של הבננות עם המים המזוהמים הוביל למערבולת של כאבי תופת והקאות אלימות עד שעמד על סף אובדן הכרה. "אמרתי לעצמי: 'השם, קח אותי. עזוב, מספיק. לא צריך להגיע לשום מקום. הגעתי לקצה גבול היכולת האנושית'" .

באורח פלא, בכוח שרק שמיים מבינים, הוא שרד. מסע התלאות נמשך דרך העיר קראצ'י האלימה בפקיסטן, משם עברו גבולות בסיכון עצום לתוך אפגניסטן, חצו את הודו, ולבסוף עלו על טיסה לשווייץ. פקידי ההגירה בשווייץ שאלו את הנער הפליט לאן פניו מועדות, ובעוד רבים מחבריו לבריחה בחרו להגר לארצות הברית אל החיים הטובים, קובי לא היסס: "אני רוצה להגיע לישראל. זה כל מה שחלמתי עליו מתוך החשיכה. זו ישראל הקדושה" . ארבעה חודשים תמימים ארך המסע מביתו בשיראז ועד שדרך על אדמת אירופה כבן חורין ממעגל האימה של משמרות המהפכה.

הסטירה המצלצלת של ארץ הקודש והנחמה של בני ברק

שנת 1988. קובי נוחת סוף סוף במדינת ישראל, חלום חייו. בשדה התעופה המתינה לו דודתו. להפתעתו העצומה והמשמחת, התברר לו שבמהלך חודשי המסע המפרך שלו, הוריו סבלו מהצקות בלתי פוסקות מהמשטר שחיפש אחריו, נאלצו להשאיר את כל רכושם העצום מאחור, קנו דרכונים וכרטיסי טיסה מזויפים תחת שם המשפחה של שכן מאיראן ונמלטו לטורקיה ומשם לישראל. הם כבר המתינו לו חודשיים וחצי במלון לעולים חדשים בתל אביב. המפגש המרגש עם הוריו ואחיו הקטן היה עמוס בדמעות של הקלה ושמחה אמיתית שאין שנייה לה בעולם . אבל ההקלה הזו, התברר עד מהרה, לוותה בשבר עמוק ובלתי צפוי שזיעזע את יסודות עולמו.

לגולשי 'המחדש' אומר קובי: "כשאני מסתכל אחורה, קרה דבר נורא. הגעתי לארץ – והתחרטתי שהגעתי לכאן. התחרטתי על ההגעה שלי לישראל" . מדוע? הסיבה הייתה טרגדיה של פער ציפיות אכזרי.

דודתו של קובי הייתה תושבת הארץ, אישה חילונית מובהקת שהתרחקה מכל סממן של דת. כשהוריו הגיעו אליה, היא לחצה על אימו, שסבלה רבות באיראן בשביל אמונתה, להסיר את כיסוי הראש "כדי להרגיש חופשייה, ליהנות מהעולם ולהיות מודרנית" . עבור יהודי פרס, זה היה חילול הקודש של ממש. "באיראן היינו יותר חרדים מהחרדים של בני ברק", קובי מסביר בלהט. "הנשים היו מכסות כל טפח, אפילו לבשו כפפות ברחוב. ההקפדה הייתה מחמירה ביותר. ופתאום בישראל, הארץ הקדושה של אברהם יצחק ויעקב, ככה נראים הדברים?" .

השבר המוחלט התרחש כעבור יומיים. דודתו לקחה את הנער בן ה-16, שעבר זוועות והרעבה במדבר כדי לשמור על יהדותו, לסיבוב באזור התחנה המרכזית בתל אביב. קובי המורעב ראה דוכן שווארמה מגרה, לקח שטר מהדודה וניגש לקנות לאפה חמה וריחנית מלאה בבשר בקר נוטף שומן. אבל לפני שהספיק לנעוץ בה את שיניו, הדודה עטה עליו. היא צבטה באוזנו באלימות וסטר לו בעוצמה על עורפו: "מה אתה עושה משוגע?! אני בתור חילונית לא נוגעת באוכל הזה! זה בשר של חמורים, של גויים! כל החיים שלכם באיראן שמרתם כשרות בחירוף נפש, ואתה בא לארץ ישראל ואוכל בשר טרף של חמורים?" .

קובי קפא על מקומו. הלאפה נפלה מידיו, ומוחו לא הצליח לעבד את המידע. "הרגשתי שקיבלתי את סטירת הלחי המצלצלת והחזקה ביותר בחיים שלי", מתאר קובי וקולו רוטט מהעלבון שנצרב בו באותו הרגע. "בא לי לבכות! אני מסתכל עליה ולא מאמין. איך זה יכול להיות שבארץ ישראל, מדינת היהודים, יש אוכל שהוא לא כשר? מה, לא כולם שומרים שבת? עברתי את גיהנום ההתעללויות, צעדתי על גולגולות במדבריות פקיסטן, נאבקתי בתולעים במי מעיין בוציים, הכל כדי להגיע לארץ הקודש של היהודים – ובסוף כאן יהודים מחללים שבת ואוכלים טרף? חשבתי לעצמי: אז בשביל מה עברתי את כל העינויים האלה? עדיף היה לי להישאר בדת באיראן! החלומות הכי עמוקים שלי התנפצו לרסיסים של זכוכית על מדרכות תל אביב" .

אבל אז, מתוך השבר, הופיעה קרן האור שהצילה את מסלול חייו ועיצבה אותם מחדש. אימו של קובי, אשת חיל פרסייה עקשנית, עמדה על שלה והכריזה בפני הדודה החילונית: "אני לא נשארת לגור פה. אני רוצה למצוא מקום דתי אמיתי, כמו שהיינו באיראן, מקום של תורה וקדושה". הדודה צחקה עליה בלעג מזלזל: "אה, אתם רוצים להיות דוסים? אין בעיה. בואו, ניקח אתכם למקום של הדוסים השחורים, תראו מה זה". הדודה, בניסיון ללגלג על המשפחה התמימה, הסיעה אותם לעיר בני ברק, היישר ללב הפועם של העולם החרדי – שטיבלאך איצקוביץ' המפורסמים שברחוב הרב שך, שקקו אז חיים עם חסידים, ליטאים, שטריימלים וחליפות שחורות .

"האוטו נעצר מול איצקוביץ'. יצאנו החוצה והבטנו סביב. ראינו יהודים מתפללים, בחורי ישיבה עם גמרות, ענווה וצניעות באוויר, פשוט קדושה שמרחפת מעל הרחוב", קובי מחייך, והברק חוזר לעיניו. "אימא שלי ירדה מהרכב, התכופפה, ופשוט נישקה את האדמה והאספלט המלוכלך של בני ברק. היא הרימה את ראשה ואמרה לדודה שלי, שחשבה שהיא עשתה עלינו סיבוב: 'אני לא זזה מפה צעד אחד!'. הדודה צחקה, קראה לה משוגעת, אבל אמא הייתה החלטית" .

אימו של קובי הרימה את מבטה לבניין שממול, ברחוב רש"י מספר 5. היא הבחינה בשלט תלוי על החלון: "דירה להשכרה". היא עלתה לשם מיד בלווית הדודה שהייתה צריכה לתרגם עבורה את העברית, שכרה את הדירה הקטנה, ושם, ממש מעל בתי המדרש הסואנים של איצקוביץ', התגוררה המשפחה באושר גדול ובצניעות אמיתית במשך חמש שנים .

משם, הדרך חזרה לחיים של תורה ומשמעות נסללה. אביו של קובי, הטבח המוכשר, מצא את מקומו במטבח של ישיבת פוניבז' המעטירה, והתקדם עד שהפך להיות הטבח האישי ואיש אמונו של מרן מנהיג עולם הישיבות, ראש הישיבה הרב שך זצוק"ל. המשפחה הסתובבה בחצרות גדולי הדור ושאבה מהם הוד. קובי הצעיר, שניצל מזרועות האימה האיראניות, נכנס ללמוד בישיבות קדושות בארץ ישראל.

היום, במבט לאחור על עשרות השנים שעברו מאז אותו נער רץ יחף במבוכי חוטי התיל וטעם מתולעי המדבר, התמונה המנצחת ברורה ומשתקפת מחיוכו. קובי שירה הוא מנהלו של ארגון חסד עצום הפועל לרווחת הקהילה. בכל 'בין הזמנים' הוא מארגן ישיבות תוססות לעשרות בחורי ישיבה הממיתים עצמם באוהלה של תורה – אותה תורה שבגינה כמעט קיבל כדור בראש במרתפי משמרות המהפכה האיראניים. מעגל הדמים שנסגר בקול רינה של לימוד, וסיפור חיים שמוכיח את נצח ישראל בצורה הפלאית והעוצמתית ביותר. "גדלתי בבני ברק, וברוך השם, השתבח שמו לעד, נשארתי עם הצביון הזה, בדיוק כמו שחלמתי במדבר", הוא מסכם, ואנחנו ב'המחדש', שמחים להביא את סיפור הגבורה הזה לקהל קוראינו, שידעו כי כל רגע של תורה וקדושה על אדמת ארץ ישראל, נקנה במסירות נפש של ממש .

מימין לשמאל, אביו זצ"ל של קובי, רבה של אלעד הגר"מ מלכא, ראש העיר יהודה בוטבול, וקובי שירה, באחד מסיומי המסכת שעורך.

מאחורי הקלעים של חצרות האדמו"רים: בעוד רבבות חסידים נושאים עיניים למרנן ורבנן גדולי החסידות שליט"א והמונים ממתינים למוצא פיהם, פועלת סביבם מערכת מדויקת, שקטה ונאמנה — עולם של גבאים, משב"קים, נהגים ויועצים המנהלים את סדר יומם של גדולי ההנהגה החסידית.

במסע מיוחד, אל תוככי החסידויות הגדולות, 'המחדש' חושף את מאחורי הקלעים של החצרות המרכזיות בישראל – גור, בעלזא, ויז'ניץ, צאנז, בויאן וסלונים – האנשים שמלווים את האדמו"רים בכל רגע, מנווטים מאחורי הקלעים את ההחלטות הגדולות, ושומרים על הסדר, הדיוק והמסורת שמחזיקים את העולם החסידי כולו.

כ״ק האדמו״ר מגור שליט״א

בחסידות גור החסידות הגדולה ביותר בישראל קיימת מערכת ענפה של גבאים, משמשים ועוזרים אישיים, המהווים את “קבוצת הליבה” של האדמו״ר. האנשים הללו אינם רק משמשים אלא חלק ממערך מורכב של ניהול, תיאום ויישום שמחזיק את החסידות הגדולה ביותר בארץ.

הרב לייבי פז'ניצ'בסקי הוא האיש הקרוב ביותר לאדמו״ר. הוא משמש אותו ביומיום, דואג לכל פרט טכני וארגוני, נוכח בכל נסיעה, כנס ומעמד, ומוכר בחצר כאדם שאפשר לסמוך עליו. הרב שמואל ברוך לנדו משמש גם הוא צמוד מאוד לאדמו"ר מאחורי הקלעים כמעט בכל שעה. בשבתות ובטישים הרב פשניצ'בסקי בולט בנוכחותו לצד האדמו״ר, בעוד לנדו נוכח פחות לעין הציבורית.

במשך שנים היה הרב מאיר גלוזמן ז"ל “המשמש המיתולוגי” של האדמו״ר. גלוזמן ניהל בפועל את העניינים, היה האדם שדיברו איתו על מהלכים והכיר כל פרט. לאחר פטירתו ירש הרב לייבי פז'ניצ'בסקי בהדרגה את מקומו כמשב"ק המרכזי. לצד גלוזמן פעלו בעבר אנשי מפתח נוספים כמו הרב חנינה שיף שהיה הגבאי המיתולגי עוד מימי כ״ק ה"בית ישראל" ה"לב שמחה' וה"פני מנחם" והחזיק במעמד מיתולוגי גם הוא. הרב שיף היה גבאי הבית מדרש ופחות מעורב במהלכים בעוד גלוזמן היה האיש הצמוד יום יום והיה מנהל בפועל הכל.

סביב האדמו״ר פועלים אנשים רבים, כל אחד בתחום אחר. נהגו הרשמי של האדמור הוא הרב אברהם טיפנברון שהתחיל כנהג של בנו הגדול של האדמו״ר ולאט לאט התקדם לנהג הראשי של האדמו"ר. לצד זאת יש גם נהגים מתחלפים ונגידים שמסיעים את האדמו״ר. הרב מוטי בבצ'יק איש השטח של האדמור בכל מה שקשור למהלכים פוליטים כאן בולט במיוחד מוטי בבצ'יק האיש שמוציא לפועל את ההוראות. הוא אינו מחליט על מדיניות אלא אחראי על השטח, סגירת דילים וחיבורים עם חסידויות אחרות. בבצ'יק מארגן כל מה שהאדמו״ר מבקש החל מסדר בדירה ועד קשרים עם בכירים, פוליטיקאים ומערכות בחירות.

בגור ישנה גם ועדה מצומצמת של יועצים ועסקנים בכירים בהם הרב אברהם בנימין זילברברג הרב משה בצלאל אלתר והרב דוב לנדאו מהר נוף ואחרים. אלה עוסקים יותר בענייני חינוך, ישיבות וחיידרים, אבל גם הם יכולמם לקבל שליחויות ומשימות מכל הסוגים לפי החלטת האדמור, כמובן שגם יש את שליח האדמו"ר בכנסת, ח"כ יצחק גולדקנופף.

האדמו״ר מגור ידוע בכך שהוא מציב יעד ברור והמערכת מיד מתכווננת לפי התוצאות הנדרשות . הוא אינו מתערב בכל פרט קטן אך מצפה מהם לעמוד ביעדים שהגדיר ולהביא תוצאות, הסגנון הזה יוצר מערכת דינמית שבה העסקנים יודעים שעליהם להביא תוצאה, ככל שהשליח העסקן מצליח לספק תוצאות האדמור יטיל עליו עוד ועוד משימות.

בית כ"ק האדמו"ר מבעלזא שליט״א

האדמו"ר מבעלזא שליט״א נושא בעול הנהגת אחת החסידויות הגדולות בעולם, ומלבד הנהגה זו ידוע גם בדאגתו הרבה לקרב יהודים ליהדות ולהחזירם בתשובה. לשם כך ייסד האדמו"ר מוסדות וארגונים ייחודיים: ארגון צוהר, המארגן סמינרים ושיעורים בכל רחבי הארץ ומלווה מקרוב את המתחזקים, וכן מוסדות 'תורה ואמונה' ישיבות המיועדות לבעלי תשובה המעוניינים להשתלב בעולם התורה. רבים מהם אף זוכים להתקרב אל חסידות בעלזא עצמה, שם דואגים להעניק להם יחס חם והרגשה מיוחדת.

אנשי החצר

סביב האדמו"ר שליט״א עומדת מערכת מסודרת של גבאים ועוזרים אישיים, המלווים אותו בכל עת. כל שאלה דחופה או בקשה המופנית אל האדמו"ר עוברת תחילה דרך הגבאים הקרובים, שמכניסים פנימה את העניינים על פי סדרי עדיפויות.

בין הדמויות המרכזיות ניתן למנות את הרב מעכל פירר, הנחשב לאיש הקרוב ביותר לאדמו"ר. הוא מלווה אותו בכל נסיעותיו, משמש בביתו בקודש ואף נושא בתפקיד הנהג האישי. חתנו, הרב אליעזר וינד, המשמש גבאי עוד מתקופת בחוריו, הוא הוותיק שבאנשי החצר. כיום הוא אחראי על קבלת הקהל ומשמש בקודש בשעות הלילה, כשקשריו עם האדמו"ר נמשכים זה עשרות שנים.

דמות בולטת נוספת היא הרב שמעון וולף קליין, "שר החוץ" של החסידות. עיקר פועלו מתמקד בגיוס תרומות וביסוס מוסדות בעלזא בחו"ל, והוא שעמד מאחורי בניית הבניין הגדול. בארץ הוא נושא בתפקיד הגבאי במניין המרכזי, מכריז את העליות בשבתות ואת ההודעות החשובות במעמדים ההמוניים.

לאחרונה מאז שנחלש האדמו"ר צורף לצוות הגבאים גם הרב שלמה קליין, ששימש בעבר כנהגו של האדמו"ר. כיום הוא מסייע בניהול השוטף, רושם את ה"קוויטלאך" ומכניסם לקודש פנימה.

בניהול משק הבית מופקד הרב אהרן פריד, האחראי לכל צורכי הבית והלוגיסטיקה, ומקיים קשר אישי עם האדמו"ר. לצדו פועל הרב משה רינגל, מזכירו האישי של האדמו"ר, המנהל את הטלפונים והפניות הרבות המגיעות מכל העולם, ובמקביל מתעד ומנהל את רשימות החסידים, עד כדי זכירת כל ילד שנולד בחסידות.

בנוסף, ידועים ה"הויז בחורים" – פאסטן וגוטמן, המלווים את האדמו"ר בכל עת, ומשמשים אותו גם בשעת ה"טישים", שם הם מגישים את המאכלים לקודש פנימה.

בית כ"ק האדמו״ר מוויז'ניץ שליט״א

הסמל של חסידות ויז'ניץ הם שלושת היסודות: אהבת התורה, אהבת השם ואהבת ישראל. זהו הבסיס שעליו מושתתת כל החסידות, וכל ענייניה בנויים סביב שלושת עמודים אלו. דגש מיוחד ניתן גם לשבת קודש, שבויז'ניץ משקיעים בה מאוד, זהו מרכז החיים של 'ויז'ניצער חסיד', כפי שנהגו בחסידות מדורי דורות.

המשמשים בקודש

במרכז המעגל הקרוב יש את הרב בן ציון שטנגר המשמש כיד ימינו של האדמו"ר בכל הנושאים הציבוריים והפוליטיים. כל ענייני המוסדות, הקשרים הציבוריים וההחלטות החשובות עוברים דרכו, הוא האיש החזק בחסידות ועל פיו ישק כל דבר.

כמו כן עומדים הגבאים הוותיקים הרב צבי הערשל כץ והרב אהרן גוטסמן, ששימשו במסירות עוד את מרן ה"אמרי חיים" זצ"ל ואת מרן ה"ישועות משה" זצ"ל, וממשיכים כיום לשמש בקודש את האדמו"ר שליט״א.

חלק מצוות הגבאים הוא הרב שאול גרינברגר, הדמות הרוחנית אשר גם כן משמש כמגיד שיעור בישיבת ויז'ניץ. הוא כותב הקוויטלאך, וכן אחראי על ההכרזות בשם האדמו"ר, מוסר את ההודעות ומנהל את כל ענייני המכתבים וההתכתבויות של האדמו"ר.

הרב יהושע קרויזר, הנהג והגבאי האישי, מלווה את האדמו"ר כבר למעלה מ 25 שנה, הוא אחראי על לוח הזמנים המדויק של האדמו"ר ועל כל סדר יומו.

בנו הגדול של האדמו"ר, הגה"צ רבי חיים מאיר הגר שליט״א, אב"ד החסידות, מעורב כיום חזק בקבלת ההחלטות, כמו כן יש לו קבלת קהל מידי יום,
אותו משמשים שני גבאים: הרב יצחק אייזיק רוזנברג, ששימש עוד את האדמו"ר הנוכחי בימי כהונתו כרב ויז'ניץ, והרב מרדכי סנדרוביץ, הנהג והעוזר האישי שלו, המנהל את סדר יומו, ואת קבלת הקהל.

בשבתות משמש את האדמו"ר הרב אברהם שטרן, הידוע כ"שבת גבאי" הוא אחראי על שליחויות הקודש בשבת, גם הוא דמות תורנית ומסור לעבודת הקודש.

גבאי נוסף המנהל את הצד הלוגיסטי של הבית הוא הרב יוסף שרף, האחראי על כל ענייני המשק, הנסיעות, המסעות וההיערכות לאירועים. הוא גם היה מהגבאים הוותיקים ששימשו את מרן ה"ישועות משה" זצ"ל.

ביתו של כ"ק אדמו"ר מצאנז שליט״א

הלוגו של חסידות צאנז מבוסס על שלושת עמודי העולם: תורה, עבודה וגמילות חסדים. אך המיוחד בצאנז בראש ובראשונה הוא התורה. ביידיש אומרים: "צאנז איז תורה" (צאנז היא תורה). ההשקעה בלימוד עצומה: בחורים צעירים נבחנים על אלפי דפי גמרא עם פירוש רש"י ותוספות. זהו לב החיים בצאנז. גם בכל טיש, המרכז הוא דברי התורה כשעתיים בהם האדמו"ר מוסר שיעור מעמיק, וכך הכל נבנה סביב התורה. גם האברכים, אחוזי הלומדים בכוללים מקרב החסידות הוא הגדול ביותר. ולבעלי בתים ישנם מס' מסגרות לימוד שונות.

היסוד השני הוא תפילה, בצאנז התפילות נמשכות שעות ארוכות ומושקעת בהן כוונה רבה. יסוד זה נמשך כבר מה"שפע חיים", אביו של האדמו"ר הנוכחי, שהיה יכול לעצור בחלקים מסוימים של התפילה למשך שעה שלמה. כך למשל. ראש השנה האחרון סיימו להתפלל אחרי השקיעה וביום כיפור התפללו ברצף מעל 12 שעות.

היסוד השלישי הוא גמילות חסדים. חסידות צאנז נושאת את דגל החסד בפועל, החל מבית החולים לניאדו בנתניה, שהוא סמל לחסד, ועד לריבוי גמ"חים והנהגה במידות טובות המאפיינת את החסידות. כך גם למשל "מפעל הש"ס" ארגון הראשון בארץ שפיתח את המבחנים לאברכים עם תגמולים,פתוח לקהל הרחב ולא רק לחסידי צאנז.

המשמשים בקודש

בשנה האחרונה נפטר בצאנז הגבאי המיתולוגי הרב יצחק אייזיק מאיר זלמנוביץ' ז"ל שהיה במשך עשרות שנים איש סודו הקרוב של האדמו"ר. הרב זלמנוביץ', שהוצמד לאדמו"ר עוד בצעירותם ע"י אביו ה"שפע חיים", היה יד ימינו של הרבי בכל ענייני החסידות. בלווייתו ספד לו האדמו"ר במילים נרגשות: "נעמת לי מאוד, אחי נפלאה הבאתך לי". כיום מי שנכנס לנעליו הגדולות הוא הרב אברהם דוד שכטר, אברך תלמיד חכם אשר נכנס בשנים האחרונות לתפקידו כגבאי צמוד, הנלווה אף הוא אל האדמו"ר בעניינים רבים.

במרכז ההנהגה הצמודה לאדמו"ר מצאנז שליט״א עומדים שלושה גבאים מרכזיים: הרב אברהם דייטש, בנו הרב זאב דייטש, והרב אברהם דוד שכטר שהזכרנו.

הרב אברהם דייטש נחשב ליד ימינו של האדמו"ר. את תפקידו החל עוד בצעירותו, כאשר שימש גבאי אצל האדמו"ר הקודם, בעל ה"שפע חיים" זצוק"ל. כבר אז התלווה אליו בארה"ב ולאחר מכן בארץ, ומאז ועד היום הוא הדמות הצמודה ביותר לאדמו"ר. בידיו מופקדים כל העניינים הטכניים והמעשיים, החל מהקוויטלאך, דרך סידור כל צורכי הבית ועד לניהול סדרי הטיש, שם הוא ובנו זאב אחראים על כל הדברים הטכניים בשולחנו של האדמו"ר.

הרב זאב דייטש, בנו של הרב אברהם, מסייע באופן מלא בכל מטלות הבית ובכל סדרי היום, ומשמש אף הוא דמות קרובה ומסורה לאדמו"ר. לצד שליחותו זו, הוא מנהל בכיר בבית החולים "לניאדו" ומשמש כמנהל כספים.

בנושאי קשר עם אישי ציבור ופוליטיקאים, הכתובת המרכזית היא הרב דוב שטמר חבר מועצת העיר נתניה, והרב הרשל (צבי) רייכמן מעסקני החסידות. בענייני דוברות ותקשורת מופקד הרב יוסף יעקבוביץ הדובר הרשמי של חסידות צאנז. יחד עם זאת, החסידות ידועה בכך שאינה נוטה להתערב בתקשורת ואינה מרבה ביחסי ציבור.

בבית האדמו"ר מתקיימת קבלת קהל מסודרת, לרוב בימי שלישי ורביעי, אליה מגיעים רבים מכל רחבי הארץ. את סדרי קבלת הקהל מנהלים הרב אברהם דייטש והרב אברהם דוד שכטר, האחראים על סידור הקוויטלאך והכוונת הציבור.

בית מרן האדמו״ר מבויאן שליט״א

חסידות בויאן מתייחדת באופיה השקט המלכותי, נצר לשושלת רוז'ין הידועה. האדמו״ר נודע בענווה מיוחדת, ונמנע מכל רעש ופרסום מיותר. כמעט ולא תמצאו תצלומים רשמיים או יחסי ציבור מטעם החצר, הכל מתנהל בצניעות ובפשטות, הרחק מאור הזרקורים.

גם בנושאים ציבוריים רגישים, כדוגמת סוגיית הגיוס, נוהג האדמו״ר שלא לפרסם הצהרות פומביות. במקום זאת, מעניק לכל אחד מחסידיו הנחיה אישית בהתאם למצבו, בשקט ובדיסקרטיות.

האדמו״ר מנהל את חייו הפשוטים כאב וכבעל לכל דבר. ביתו הפרטי סגור בפני החסידים, ובתוכו הוא מקיים חיי משפחה רגילים לחלוטין, ללא גינוני כבוד או טקסיות מיוחדת. הגבאים עצמם ממתינים מחוץ לדלת, ומלווים את האדמו״ר רק מרגע יציאתו מביתו לתפילה או לאירועים רשמיים.

סגנון חייו של האדמו״ר מבויאן משקף את אהבתו לפשטות. כל האירועים הנערכים על ידו מתקיימים בצניעות, ללא הדר ופאר יתר. גם בכל הנוגע לבניית מוסדות החסידות וניהול התרומות, נוקט האדמו״ר בגישה מתונה: הוא מעולם לא חייב את החסידים בסכומים קבועים, אלא מעודד כל אחד לתרום כפי יכולתו ורצונו בלבד.

המשמשים בקודש

הגבאי הראשי של האדמו״ר הוא הרב מרדכי דוד שנייד, הנחשב לאיש אמונו הקרוב ביותר. הוא אחראי לצרכיו האישיים של האדמו״ר ומשמש גם כנהגו הקבוע. לצידו פועלים הגבאים הרב בערל רבינוביץ׳ והרב אשר פריזנט, האחראים על קבלת הקהל ועל סדרי היום של האדמו״ר.

לצד הגבאים הקבועים משמש גם הרב נחמן פריזנט מקרובי האדמו״ר, הנמנה אף הוא על המעגל הקרוב של המשמשים בקודש ומסייע בעבודת הקודש השוטפת.

בימות החול נוהג האדמו״ר להתפלל בבית הכנסת הקטן שברחוב בר גיורא, שם מתנהלת גם קבלת הקהל באופן תדיר. הגבאים דואגים לסדרי המקום ולקבלת הפונים, וכן להעברת השאלות המתקבלות לאדמו״ר ולהחזרת התשובות אל השואלים.

הבית מדרש המרכזי של החסידות, שברחוב מלכי ישראל בירושלים, נפתח בעיקר בשבתות ובמועדים, שם מתקיימים התפילות המרכזיות עם המוני החסידים.

בית כ"ק האדמו"ר מסלונים שליט"א

חסידות סלונים הינה מהחסידויות הגדולות בישראל המונה קרוב ל2500 בתי אב, כאשר האדמו"ר שליט״א הינו זקן האדמו"רים כיום, חסידות מיוחדת ושקטה השומרת על פרופיל נמוך אינה מנסה להתבלט ולייצר כותרות, האדמו"ר שליט"א עושה הכל מתוך עבודת ה' אמיתית וטהורה ובהצנע לכת, האדמו"ר מתמקד בעיקר בבני הקהילה, וזאת הנהגה שונה מאביו מרן "הנתיבות שלום" זצ"ל שהתעסק רבות בענייני הציבור והוביל מהפכות ביהדות החרדית של אותם ימים.

אחת הנקודות המרכזיות שמאפיינות את חסידות סלונים הם העסק מקדושת השבת האדמו"ר מחדד תדיר לחסידים שהדרך להצליח בעבודת השם היא באופן של 'טעמו וראו כי טוב השם' שהכל יעשה בנעימות ובחיבור אמיתי, בכל ליל שבת מיד לאחר התפילה יש טיש מיוחד כאשר כל החסידים יושבים יחד עם האדמו"ר ומתחברים לקדושת ואוירת השבת.

כחלק מהמפעל העצום של החסידות ניתן למצוא נקודה מעניינת שהאדמו״ר מוביל בשנים האחרונות מהפכה של חסד, והוא הארגון המיוחד "אהבה ואחדות", הארגון מעניק מענה מקיף לכל משפחה המתמודדת עם אתגרים רפואיים מכל סוג שהוא, בין בנושאים הרפואיים ובין כלכליים ורגשיים. המערך כולו מתנהל ברמה כה מרשימה, עד שחסידויות רבות אחרות מגיעות כיום ללמוד מקרוב את שיטת הפעולה והניהול של החסידות. הביטוי הידוע שנשמע בקרב החסידים הוא: "אם כבר נגזר על מישהו להיות חולה, שיזכה להיות חסיד סלונים".

מאות משפחות מקבלות סיוע מלא החל מבישול ואספקת אוכל מוכן עד הבית, דרך צי רכבים מתנדבים בכל עיר, שמסיעים חולים לטיפולים רפואיים, ועד ביקורי חולים, עזרה בציוד רפואי מותאם, ואף התקנת כורסאות נוחות בבתים למען החולים. כל זאת תוך ליווי אישי, לב פתוח, ומערך חסד שאינו מותיר איש מאחור.כך נוצרה תופעה מרגשת לראות אברכים עוזבים עבודה באמצע היום כדי להסיע חולה לטיפול, אחרים קמים לפנות בוקר להביא ארוחה לבית חולים, ובכל יום שישי עשרות מתנדבים מסייעים לחולים ולמשפחותיהם.

האדמו"ר עצמו מפקח מקרוב על המערכת, שואל, מתעניין, מעודד ומחדיר רוח חיים בעשייה. באחת הפעמים, כשהפתיע את חברי הנהלת הארגון ונכנס לפתע לאספה, הביט בהם ואמר ביידיש: "אַבער מיט אַ פייער!" (עם כל הכח).

המשמשים בקודש

הגבאים הותיקים בחסידות הם ששימשו עוד את ה"נתיבות שלום" זצ"ל, הרב שמואל דייטש, וכן הרב בנימין וקסלשטיין, והם המשיכו אצל האדמו"ר שליט"א עד עצם היום. לרב וקסלשטיין יש פגישה יומית עם האדמו"ר ששם הם עוברים יחד על כל ענייני החסידות הפנימיים. כיום נכנס לשמש בקודש, בן הזקונים של האדמו"ר הרה׳׳צ ר׳ מרדכי ברזובסקי, שהוא גם כן מנווט ומנהל את הפעילות הציבורית ומוסדות סלונים בכל הארץ, הוא למעשה יד ימינו של האדמו"ר בכל דבר.

המשב"ק הצמוד ביותר לאדמו"ר הוא נכדו הרב יעקב יצחק וייסבלום אשר נכנס גם הוא בשנים האחרונות, והוא דואג לכל צרכיו האישיים של האדמו"ר, הוא אינו מתעסק בנושאים הציבוריים, נקודה מעניינת שהוא גם כן חתנו של דודו הרב מרדכי ברזובסקי בן הזקונים.

האדמו"ר מקבל כל יום בחדרו קהל מכל רחבי הארץ לעצה וברכה, מי שאחראי על קבלת הקהל הוא הרב יוסף לוריא. האדמו"ר אינו יוצא לאירועים בשנים האחרונות כך שאין תפקיד רשמי של נהג, מעל 25 שנה שהאדמו"ר לא שבת מחוץ לירושלים, בעיתים נדירות שיש נסיעה כל שהיא מי שלוקח את האדמו"ר הוא הרב אברהם טננהויז, אשר שימש בבחרותו כ"הויז בחור" של האדמו"ר הנת׳׳ש.

לחסידות אין דובר ואין מערכת של תקשורת, החסידות מתנגדת לפרסום ולהוציא לחוץ את הנעשה בפנים.

מוסדות החסידות

שיטת הניהול בסלונים עובדת בצורה שונה מהרבה חסידויות. בעוד שבחצרות רבות קיימת הנהלה מרכזית אחת שמרכזת את כל המוסדות, הרי שבסלונים כל קהילה פועלת כיחידה עצמאית לכל דבר, עם הנהלה ומערך כלכלי משל עצמה.

לכל עיר יש את “המנהל מוסד” המקומי, וכל ישיבה, תלמוד תורה, כוללים וכו' מתנהל בנפרד, כאשר מלמעלה האדמו״ר שליט״א מעניק את ההכוונה, הגיבוי והמעטפת, דבר זה גורם לכל מנהל לקחת אחריות מלאה ולהוציא את המקסימום מהמערכת שלו, השיטה הזו מוכיחה את עצמה היטב גם מבחינה כלכלית, כשכל מוסד מגייס בעצמו, בלי להסתמך על קרן מרכזית, נוצרה תחרות בריאה. כל אחד רוצה להצליח יותר וכך כולם מרוויחים.

הישיבה הגדולה

גולת הכותרת של סלונים היא הישיבה הגדולה בירושלים, הנחשבת כיום לישיבה החסידית הגדולה בארץ, הישיבה ממוקמת ברחוב סלנט בירושלים באותו מתחם ממש של מוסדות החסידות, כך שבסלונים נוצר חיבור ישיר בין הבחורים לאדמו״ר, שקורן מאושר לצאת ולהביט בבחורים השוקדים על תלמודם, שורש החיבור הזה נעוץ עוד בתקופת מרן ה"נתיבות שלום" זצ"ל, שבנה את סלונים דרך הישיבה.

משפחת קופשיץ הירושלמית היא שם דבר, הנמנית עם משפחות האצולה ומיוחסת לצאצאיו של רבה של ירושלים, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. אחד מבניה, הוא רבי צבי (הירש) קופשיץ זצ"ל, מגדולי תלמידי החזון איש ומראשי בית היתומים דיסקין. רעייתו חיה רוחמה ע"ה, הייתה בתו של רבי שמואל הלל שינקר זצ"ל והמשפחה כולה ידועה כמשפחת רבנים חשובים.

האב, רבי הירש, הפגין מסירות אין קץ לחינוך ילדיו. בתקופת פעילות ארגוני המחתרות (אצ"ל, לח"י), כשחשש מפני סחף שעלול היה להוציא את צעירי ירושלים מבית המדרש, נהג להגיע מדי ערב ל'סדר שלישי' בבית המדרש של ישיבת 'חברון'. מטרתו לא הייתה ללמוד עם בניו, אלא לשבת שם ולהשגיח עליהם, כדי שישארו דבוקים בתורה.

בין פוניבז' לחברון, תחת גדולי הדור

בט"ז בכסלו ה'תש"ו, זרח אורו של רבי נתן, שכבר מנעוריו ניכר היה כי הוא אינו ככל בני גילו. עוד משחר עלומיו, בהיותו בגיל 11 נשלח רבי נתן לישיבת פוניבז' הקטנה, שם זכה ללמוד במשך שלוש שנים מפי גדולי ומאורי הדור: רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' ורבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצוק"ל.

לאחר מכן חזר לכיתה ט' בתלמוד תורה "עץ חיים", למד שנה בישיבת בית מאיר, בהשפעת בן דודו, הגאון רבי חיים שאול קרליץ זצ"ל, שהייתה לו השפעה גדולה עליו. משם המשיך לישיבת חברון, שם למדו יתר אחיו.

בצל הסטייפלר והגר"ח קניבסקי

בשנות לימודיו בבני ברק, התקרב רבי נתן מאוד למרן הסטייפלר זי"ע, והיה שואל אותו בכל עניין. סיפור ידוע מעיד על גישתו החינוכית של הסטייפלר: כששאל אותו רבי נתן האם להפסיק לעשן, השיב לו הסטייפלר: "אם זה שתפסיק יפריע לך בכי הוא זה בלימודך – אל תפסיק לעשן". לאחר פטירתו, התבטא רבי נתן בצער כי אין לו כעת את מי לשאול בהלכה.

קשר זה נמשך גם לאחר פטירת הסטייפלר. כעשר שנים לאחר שר' יחיאל לדרמן ז"ל, הגבאי המיתולוגי של בית הכנסת לדרמן, נפטר, שלח הסטייפלר שליח אל רבי נתן. הסיבה: ר' יחיאל בא בחלום לסטייפלר וסיפר לו שהמאורע שבו ביקש מרבי נתן לצאת מבית הכנסת כדי לנקות כראוי וגרם לו לביטול תורה, מפריע למנוחתו. הסטייפלר הורה לרבי נתן לומר בפה מלא כי הוא מוחל לר' יחיאל לדרמן על ביטול התורה שנגרם לו.

הקשר המיוחד עבר גם לבנו, מרן שר התורה רבי חיים קניבסקי זצוק"ל. כאשר אברך מבית שמש הגיע להזמין את רבי חיים להיות סנדק לבנו, התבטא רבי חיים: "אם אתה גר בבית שמש, מדוע באת אליי? יש לכם שם את רבי נתן!" – עדות לגדלותו והכרתו בפסיקתו.

הפוסק המהפכני

הג"ר נתן קופשיץ הוא דמות יוצאת דופן של גאונות ולמדנות. הוא משלב ידע עצום בהלכה ובכל חלקי התורה, יחד עם עמקנות מיוחדת בלימוד העיון הישיבתי.

שיטת הפסיקה הייחודית: צורת הפסיקה של הרב אמיצה ויוצאת דופן בקרב פוסקי זמננו. בשל היקפו הרחב ברחבי סוגיות הש"ס והראשונים, הוא אינו חושש לפסוק מתוך הסוגיות עצמן, גם אם דעת אחרים נטתה שלא לקבל כך. פסקיו מלווים תמיד בראיה ברורה וחתוכה מתוך הגמרא או הראשונים. לעיתים קרובות, שואלים המגיעים אליו אחרי עיון בפסקי הלכה אחרים, מופתעים לשמוע ממנו פסק ברור הנחצב היישר משורש הסוגיה, ללא קיצורי דרך.

בקיאות מדהימה: לרבי נתן יש יכולת נדירה לענות באותו רגע מכל חלקי התורה כולה. בניגוד לרבנים העונים בעיקר על שאלות בהלכה מתוך השולחן ערוך, אצלו הדבר המופלא הוא שהוא יודע לענות על כל הסוגיות בש"ס ועל כל הראשונים. ראש כולל מספר: "כשהוא מגיע לכולל, אברכים מדברים איתו בסוגיות… חבורה אחת לומדת שבת, חבורה שנייה חולין… והוא בתוך רגע יכול לעבור לתוך עומק של סוגיה אחרת".

הקמת הקרייה החרדית

לפני כשלושים שנה, כשהוקמה הקריה החרדית בבית שמש, התגורר הרב קופשיץ בדירה קטנה בירושלים. העסקן ר' מיכל גוטפרב זצ"ל לחץ על היזם לקחת דווקא את רבי נתן לכהן כרב של בית שמש החרדית. ההסבר: הרב קופשיץ הוא הדמות הייחודית המסוגלת לאחד את כל גווני הקשת – ליטאים, ירושלמים, קנאים וחסידים – וליצור תחושת אחדות בעיר הצעירה.

הצלחה מוחלטת: הקהילה קיבלה את סמכותו בענייני ההנהגה בעיר. במשך שנים רבות כיהן גם כרב ב'עדה החרדית'. בשלב מסוים, הגאב"ד רבי טוביה וייס זצוק"ל לחץ עליו להיכנס כחבר הבד"ץ מן המניין ולכהן כדיין ומו"ץ. רבי נתן הסכים, אך העמיד שלושה תנאים חשובים: 1. שלא יכתבו עליו 'חבר הבד"ץ'. 2. שאינו מתחייב לשלוח את ילדיו למוסדות של 'העדה החרדית'. 3. שאינם מחייבים אותו לחתום על מכתבי 'העדה החרדית'.

הקמת לשכת הפוסקים: בשנים האחרונות, הקים הרב עובדיה הומינר את בד"ץ המרכזי "לשכת הפוסקים" בית שמש, וביקש מרבי נתן לשמש כגאב"ד, לצד הראב"ד הגאון הגדול רבי אהרון ברנסדרופר שליט"א.

המתווך העליון: רבי נתן הוא ה'מתווך' בין העולם הליטאי לעולם השמרני והקנאי. למרות רקעו הירושלמי, ידיו רב לו בהנהגה הליטאית, והוא בקשר הדוק עם כל גדולי ישראל, ועד היום עם מנהיג הדור הגר"ד לנדו שליט"א, אליו הוא עולה לעיתים למעונו. ראשי ישיבות, אדמו"רים ומשפיעים גדולים מתייעצים עמו בנושאי הלכה והנהגת הקהילה, וכן פוליטיקאים ואישי ציבור באים לקבל את עצתו ותושייתו.

ניצול הזמן

גדלותו של רבי נתן בולטת במיוחד מול ענווה אמיתית, של אדם שבאמת אינו מחזיק כלום מעצמו. "כל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו".

אהבת התלמידים: הרב נמנע מלהגיע לכנסים גדולים, ומעדיף ומקפיד ללכת לשמחות של תלמידיו, כדי לתת להם יחס אישי. הוא יישב בבר מצווה, ידבר עם החתן בגובה העיניים על הדרשה שהכין, ויעניק לו מתנה אישית. מקורב מספר כי לעיתים, כאשר ישנם אירועים רבים בערב אחד, הרב מכּתת רגליים מאולם לאולם. פעם, כשיצאו מאירוע גדול שבו כיבדו את הרב מאוד, שח לו בענווה ובשנינות: "למה אומרים 'חרש שוטה וקטן', למה לא שוטה חרש וקטן או להיפך? אלא… שהשוטה תמיד צריך להיות באמצע…".

ניצול זמן מדהים: סיפור נוסף ממקורביו ממחיש את הקפדתו על ניצול כל רגע: "פעם הרב הגיע לדרוש בבית המדרש בו למדתי. כשנכנס, כולם נעמדו וחיכו לדרשה. גם אני סגרתי את הגמרא. כשעבר לידי, נעצר ואמר לי: 'מהפתח שאני נכנס עד שאחל לדרוש – אתה יכול להספיק עוד שורה בגמרא'".

בשנת תשס"ו, פתח את הישיבה הקטנה "באר המלך" בבית שמש. לא רק שהוא עומד בנשיאותה, אלא הוא מגיע בעצמו מדי ערב ללמוד חברותא עם הבחורים, במסירות אין קץ, ומקנה להם את אהבת התורה, העמקות והיגיעה. כיום, הוא מנצח ביד רמה על עשרות ישיבות וכוללים, וממשיך להסתובב בין בתי הוראה, לשבת ולהשיב בהלכה.