יום שישי, שעת צהריים. רמת הגולן.
אף פעם לא הבנתי את המשפט לשבת על קוצים, עד לאותו יום שישי קייצי.
השעה הייתה שעת צהרים, השעון תקתק, והזכיר לי כי ערב שבת קודש היום, ועליי עוד לחזור לביתי, מהחתונה שאליה הגעתי במיוחד בבוקרו של יום.
לא מדובר באירוע משפחתי, גם לא בתלמיד קרוב במיוחד. הגעתי לחתונה הזו כדי לברך תחת החופה, ולכבד את החתן והכלה ועל הדרך לעודד את הורי החתן שלא חלמו מעולם שבנם יקירם יתחתן בגן אירועים ועוד ביום שישי.
אבל לו זו הייתה הבעיה היחידה שלהם ניחא, אלא שכל החתונה הייתה זרה להם. מי היה מאמין שבנם יחידם, שנלד לאחר שש בנות, יסב להם כזה צער. מלכתחילה הם היו רוצים להחרים את החתונה, אבל בהוראת אחד מגדולי הדור נכפה עליהם לבוא לחתונה, ולהשתתף בה ואני שהבנתי לליבם הכואב, החלטתי לעשות את המאמץ ולהגיע לחופה. אלחש להורים מילות נחמה, ואחזור לשבת בביתי, אמרתי לעצמי.
הזוג, שלדאבון לב אינו שומר שבת, לא מיהר להיכנס לחופה, עבורו כלום לא בער. הם לקחו את הזמן, לתמונות ולקבלת קהל, ואני חשתי בבשרי את המושג לשבת על גחלים.
התלבטתי מאוד כיצד לנהוג. ללכת מבלי להמתין לחופה, לא היה נראה הגיוני ומצד שני, השעון מתקתק. מפה לשם מצאתי את עצמי מביט בעין אחת על השעון, ובעין השנייה על החתן והכלה, מחכה בקוצר רוח שהחופה תתחיל ותסתיים, ואני אצא לדרך חזרה.
בשלב כלשהו הבנתי, שזה או חופה, או שבת בבית ועם כל הכבוד לחתן ולכלה, ולהורי החתן, החלטתי כי שבת בבית עדיפה. נפרדתי מהחתן בהתנצלות, ושמתי פעמיי לכיוון החניה, כשלפתע מגיחה לעברי אם הכלה, עוצרת אותי בדרכי, מבקשת שאשכנע את הורי החתן להישאר לשבות עמם. היא סיפרה שהכינה להם מקום ללינה, והזמינה קייטרינג כשר למהדרין. "אני מבינה מה זה שמירת שבת, ואין להם מה לדאוג, ביישוב יש בית כנסת ותפילות, והחתן יעלה לתורה. אני רק מבקשת שלא יפגעו בי, ועליי ועל צווארי כל שאר העניינים".
ערכתי כמה בדיקות בנוגע לכשרות המאכלים ולמיקום בו אנחנו נמצאים, ומשהתברר לי כי הכול על טהרת המהדרין ויש משגיח צמוד, אמרתי לאבא שאם כבר הגענו לכאן, נשאר כאן שהרי מי יודע מה השליחות שלנו.
לא היה פשוט להורים לקבל את השינוי, אבל בעידודי ולמול הדוגמא האישית שנתתי, הם הסכימו, להישאר לשבת. "נשב ביחד" הבטחתי לאבא, "מי יודע אולי בזכות השבת הזו, יהיה קירוב לבבות ויתקיים בבנך משוך עבדך לרצונך".
החופה התקיימה סוף סוף, ואז החלה הסעודה. כאן בירכתי את הרעיון של גן אירועים, היושב במרחב הפתוח, שבצילו מצאנו פינה וישבנו בני המשפחה החרדים והמועטים שנשארו. האווירה הייתה זרה לכולם, שבת קודש מגיעה בעוד שעות ספורות, ואנחנו יושבים ומשוחחים על הא, ועל דא.
המתח שרר באוויר, תחושה של בדיעבד. כשהגענו לברכת המזון, הצעתי לקרוא לחתן ולכלה, ולעשות שבע ברכות. אבי החתן פקפק בנכונות הרעיון שהרי ממילא אי אפשר לומר 'שהשמחה במעונו'.
"אכן" אמרתי לאב, "כך נפסק בהלכה, אבל האם בגלל זה לא נברך את כל הברכות? האם אין זו שמחת חתן וכלה?" האב הקשיב אך פקפק. "אינני יודע האם מדובר בזיווג של הקדוש ברוך הוא, בפרט כאשר הייחוס של אם הכלה מוטל בספק, הכול כאן בדיעבד גדול" אמר ואנחה גדולה נעקרה מליבו של האב. לא הכרתי את פרטי הדברים ושתקתי. מה עוד שאם הכלה שישבה מולי, רמזה לי לשתוק, כי זה סיפור מסובך.
החתונה הסתיימה בזמנה, זאת אומרת חצי שעה לפני שבת. התארגנתי בחדר במהירות ויצאתי לקבל את השבת בבית הכנסת המקומי. מימיני ישב אב החתן כששטריימל לראשו, ומשמאלי עמד יהודי של צורה, יהודי כזה שיראת השם על פניו. בין קבלת שבת לערבית, הספקתי להחליף איתו כמה מילים ומתברר שהוא מכיר את הכלה מילדותה, ואת אם הכלה עוד טרם נישואיה.
מתברר כי הוא היה אמור להשתתף בשמחת הנישואין, אולם הוא נתקע בדרך, אבל הוא יסב עימנו לסעודות בשבת. "הרב קסל" הוא לחש לי, "זה סיפור ארוך ומעניין, מי יודע אם לא הגעת לכאן, רק כדי שאם הכלה, והכלה יכירו אותך טוב יותר. ליבי אומר לי שכאשר יכירו אותך, הרבה דברים ישתנו" אמר.
החזן התחיל כגוונא, ואני לא הספקתי לשאול את בן שיחי על מה הוא רומז. לאחר תפילת ערבית כבר היה שלא ממין העניין לשאול, וכך נשארתי כאשר בראשי תעלומה, על מה ולמה הייתה כוונתו של היהודי.
לאולם הקטן שבו נערכה סעודת ליל שבת, לא הגיעו אורחים רבים. היינו פחות ממניין, אפי' החתן והכלה לא טרחו לבוא. ישבנו שם הורי החתן, ואם הכלה, יחד עם היהודי שישב לצידי בבית הכנסת, ועוד משפחה אחת מידידי אם הכלה.
"מחר" אמרה אם הכלה, "יבואו גם ידידים מהיישוב". נדמה היה שהסעודה תיגמר מהר, ולפחות אני ארוויח שינה בשבת תענוג, אבל היהודי שישב לצידי, תכנן לי לילה ארוך. הוא פנה לאם הכלה ושאל, אם מכירה "את הסיפור של הרב קסל", אך היא השיבה בשלילה תוך שהיא מתנצלת.
"את חייבת לשמוע את הסיפור שלו" הוא אמר, ואני ניסיתי להתחמק. אמרתי שבשבת מספרים רק סיפורים שמחים, אבל זו הייתה טעות, כי זה רק הגביר את הסקרנות וכולם עשו אזניהם כאפרכסת לשמוע מה יש לי לספר.
בין כך ובין כך, לא נותרה לי ברירה עד שנאלצתי לספר את עובדות חיי. את הקושי, את התמודדות, ואת המאבק היומיומי, כשכולם מאזינים בקשב רב. לאחר שסיימתי, הבחנתי באם הכלה שהייתה עם דמעות בעיניה. "חבל" היא אמרה לי, "חבל שרות הכלה איננה כאן. הייתי רוצה שהיא תשמע אותך". השבתי תודה בנימוס, אבל האם המשיכה. "הייתי רוצה שרות תספר לך את הסיפור שלה, אבל זה כבר תלוי בה. אני רק אגיד לך דבר אחד, כשרות נולדה, הייתי יהודייה כשרה למהדרין, גרתי בשכונה חרדית. המחותנים לא יודעים, אבל רות הכלה, למדה בסמינר ידוע בירושלים והרבה דמעות שפכתי, כדי שהיא תיכנס לשם".
הבטתי באבי החתן, כשואל על בעיית הייחוס של הכלה, תוך כדי שאני אומר, מי יודע אולי בעוד רגע יתגלה שהיא מגזע תרשישים. על לשוני כבר עמדה השאלה מאיזה משפחה היא האם, אבל באותו הרגע נכנסו לאולם החתן והכלה.
בהתלהבות רבה סיפרה האם לבתה כי היא חייבת לשמוע את סיפור חיי. להפתעתי הכלה גילתה התעניינות, לא פחות מהאם. היא החלה לשאול שאלות שלא נגעו לעצם הסיפור, אלא לדרכי התמודדות, לשאלות הנוגעות לאמונה, ולכאב.
השעה הייתה כבר שתיים לפנות בוקר, כאשר כולם ישבו והקשיבו. ואז שאלתי אני, מה כל כך נוגע בך, שאת מתעניינת בקורות חיי?! כאן אם הכלה השיבה לי במקומה של רות, "זה סיפור ארוך. אנחנו נהיה ערים כל הלילה, אם אני אספר לך את הסיפור מתחילתו ועד סופו" ואני לא ויתרתי, "אז נהיה ערים" אמרתי.
הגב' נשמה עמוק והחלה את סיפורה: "גרתי בארצות הברית, בת למשפחה שמקורה מגרמניה. כאשר שמעתי על מעשיהם של הגרמנים, מצאתי את עצמי מחפשת דרך לכפר על פשעי בני עמי. הגעתי לארץ, התנדבתי בבית חולים שערי צדק, ולאט לאט גיליתי את היהדות הקסומה.
בתחילת הדרך היה זה הרב שיושב פה עמנו, שליווה אותי. הלכתי ללמוד, עוד ועוד, עד שעברתי גיור בבית הדין. נישאתי בשידוך שהציע לי אחד מהרבנים שהייתי בקשר אתו, ותוך שנה הפכתי לאם. קראתי לה רות, ע"ש רות המואביה, שהייתה לי לסמל ודוגמא.
לא עברו הרבה ימים מלידתה של רות, וגילתי שאני גם צריכה להיות האבא שלה. בנס הספקתי להתגרש מבעלי, עוד לפני שהוא איבד את שפיותו באופן סופי. במסירות נפש, גידלתי את רות. עד לאותו חג שבועות שבו התהפך עלי העולם.
כמו שסיפרתי לך מגילת רות הייתה אהובה עלי מאוד, ובכול חג מתן תורה הייתי הולכת יחד עם בתי לכותל לשמוע את המגילה. בשנה ההיא, שבה קרה הכול, הרגשתי רע ורות שכבר הייתה בת שש עשרה הלכה לכותל לבדה. הייתי תמימה ונאיבית, ולא חלמתי שהדרך למקום קדוש כל כך, יכולה להיות מסוכנת כל כך. על מה שקרה בדרך, תספר רות אם היא רוצה", אמרה האם. "אבל אני איבדתי בליל שבועות את תמימותה של בתי, ואת כוחות הנפש שלי להילחם".
לא הייתי צריך לשמוע יותר, זה כבר הספיק לי להבין כי רות, כמו בעלה חיים, הם קורבן של נסיבות מרושעות. אבל האם המשיכה, "אתה אולי תבין" היא אמרה, "אני לא נולדתי תמימה. גרתי בארצות הברית, נולדתי למשפחה אמריקאית ליברלית, וגם אני עברתי לא מעט בדרך, גם אותי ניצלו כאלה ואחרים, אבל לתומי הרגשתי שזה מגיע לי. חשבתי שזהו עונש על השנים הללו שהייתי 'שיקצה' אבל כאשר רות עברה את הדבר הזה, לא יכולתי יותר להיות חלק מהקהילה, ועזבתי לכאן. אמרתי לעצמי: רות נולדה יהודייה, אני לא אקח אותה למקום שהיא תאבד את יהדותה. אני שמחה בשבילה שהיא התחתנה היום עם בחור שבא מבית טוב ואני בטוחה שאם היא תחזור בתשובה, יהיה לה קל יותר ממה שאני עברתי.
אינני יודעת אם הקדוש ברוך הוא באמת רצה אותי יהודייה, או אולי לא, אבל אני בטוחה שיש יהודים טובים שעשו הכול, שאני לא אהיה יהודייה" סיימה האם את המונולוג המטלטל הזה.
באותו ליל שבת כבר לא יכולתי לישון, הייתי עסוק בלחפש תשובה טובה עבור הזוג הצעיר, ועבור אם הכלה. בסעודת הצהרים קמתי לדבר, וכך אמרתי: "במתן תורה נאמר 'שובו לכם לאוהליכם'. הגמרא שואלת, הרי היו שם נשואים שאסורים על פי התורה ומתרצת הגמרא שגר הוא כקטן שנולד. חז"ל מלמדים אותנו עוד דבר, שגר נולד עם נשמה מיוחדת, הקדוש ברוך הוא בוחר בו כמו שהוא בחר בעם ישראל. ולמרות שאצל גוי אין עניין של תשובה, אבל יש לו כוח למחוק הכול, ולהיוולד מחדש. הלידה הזו, כמו כל לידה, כרוכה בייסורים, אבל לייסורים הללו יש ערך כי הם שגורמים לגר להגיע לדרגות גבוהות בזמן קצר.
"לחתן" המשכתי את הדרשה, "יש ייחוס חשוב. אבל לכלה יש דוגמא, איך בכול רגע נתון אפשר להתחיל מההתחלה. אין לי הבנה בדרכי השם" אמרתי, "אבל זה ברור לי, שעל מנת שיצא הזיווג הזה, צריך היה מסובב הסיבות לגלגל את זה בצורה כזו.
"אני לא מזלזל בכאב שהיה עד עכשיו, אבל אני מאחל לזוג, שמכאן והילך, כמו שעכשיו השמחה במעונו של הקדוש ברוך גדולה, על הבית היהודי שקם כאן במסירות נפש. כך תשרה השמחה במעונם כל החיים".
שנה וחצי לאחר השבת ההיא, התקיימה ברית המילה לרך הנולד בן רות ועין לא נותרה יבשה. די היה לראות את אבי הבן שהכיפה חזרה לראשו בקביעות, ואת אם הבן הלבושה בצניעות כשעולה על כולנה הסבתא שעמדה ליד המחיצה והתפללה בשעת הברית בדבקות.
ברגע הקדוש הזה שהתינוק נכנס בבריתו של אברהם אבינו, הבנתי ביתר שאת שמסובב הסיבות הוא זה שגלגל את השידוך הזה, והוא בחר בנו מכל העמים. אולם גם ברגעים מרוממים אלו, לא יכולתי שלא לחשוב כמה שמחה יש לו לקדוש ברוך הוא מהזוג המתוק הזה, אבל כמה צער יש לו על אלו שגרמו לשידוך הזה. שעינו גיורת ובתה, שגרמו לכל כך הרבה עוול וכאב לב וללא ספק שהם עתידים כולם לתת את הדין.
