מיקום כתבה: עניין לציבור

כ-20% מעלותה של עסקת נדל"ן ממוצעת למשקיע מורכבים מהוצאות נלוות שאינן מחיר הדירה עצמו – נתון שרוב הרוכשים אינם מודעים אליו כלל. את התובנה המטלטלת הזו הציג יעקב רייניץ, כתב "המודיע" ויועץ נדל"ן ותיק, בשיחה עם איתמר שולם במסגרת פרק הבכורה של הפודקאסט הכלכלי "חרדים לנדל"ן". הראיון נערך על רקע התפכחות השוק מהאופוריה של אחרי הקורונה, וחושף את המלכודות הממתינות למשקיעים הלא מנוסים.

"מי שקונה כדי לעשות 'פליפ' מהיר – ייפול מהר מאוד"

בשנים האחרונות, ובעיקר בתקופת הריבית האפסית, התבססה בקרב משקיעים רבים התפיסה כי ניתן לבצע "סיבוב" מהיר על נכס, למכור ברווח משמעותי תוך זמן קצר ולהמשיך לעסקה הבאה. רייניץ, המלווה רוכשים ומשקיעים מזה 16 שנה, מזהיר כי המציאות הכלכלית הנוכחית הפכה את המודל הזה למסוכן במיוחד. "כל מי שנפל בעסקאות, ונפלו לא מעט, זה היה מהחלום הזה לעשות כסף מהיר", הוא קובע. לדבריו, הלחץ של הציבור החרדי לדאוג לעתיד הילדים דוחף רבים להיכנס לעסקאות פזיזות, המבוססות על חלום ולא על ניתוח כלכלי קר.

"העלויות מגיעות ל-20% מהשווי, וזה מספר שאף אחד לא מדבר עליו"

אחת הנקודות המרכזיות שעליהן עמד רייניץ בשיחה עם שולם היא העלויות הנסתרות של עסקת נדל"ן. לדבריו, משקיע הרוכש דירה שנייה ומעלה צריך לקחת בחשבון עלויות המגיעות לכ-20% משווי הנכס. סכום זה מורכב ממס רכישה בשיעור 8%, עלויות מימון וריבית על דחיית תשלום המס, שכר טרחת עורך דין, דמי תיווך, ולעיתים גם עלויות כבדות של חילוץ הון עצמי מהבנק. "כשמבינים שהוצאת 600 אלף שקל על דירה של 3 מיליון שקל עוד לפני שהרווחת שקל, הפרספקטיבה משתנה", מסביר רייניץ.

"אם מתכוונים למכור לפני 10 או 12 שנה – אל תיכנסו לעסקה"

לאור העלויות הגבוהות, רייניץ מציג כלל אצבע חד וברור: "אם אתה מתכוון למכור את הדירה לפני 10 או 12 שנה, אל תיכנס לעסקה הזו כמשקיע". הוא מסביר כי רק טווח זמן ארוך מאפשר לעליית הערך הטבעית של השוק "לספוג" את העלויות הראשוניות ואת מס השבח העתידי (25% על הרווח הריאלי). מומחיותו של איתמר שולם, כמי שעומד בראש משרד ליווי משקיעים ויזמות נדל"ן, חידדה את הנקודה: תכנון ארוך טווח הוא הכרחי כדי להפוך השקעה בנדל"ן למנוע צמיחה כלכלי ולא לבור פיננסי.

לחשוב כמו יזם, לפעול כמו משפחה

לסיכום, המסר המרכזי שעולה מהפודקאסט "חרדים לנדל"ן" הוא הצורך לחזור ליסודות: בדיקה מעמיקה, הבנת המספרים המלאים והתאמת העסקה ליכולת הכלכלית האמיתית. "לפני שקונים דירה במיליון שקל, תעשו את אותן בדיקות שאתם עושים לפני קניית עגלת תינוק", ממליץ רייניץ. הוא מדגיש כי בעולם הנדל"ן, סבלנות ותכנון נכון הם המפתח להצלחה, בעוד שפזיזות, המונעת מרצון להתעשרות מהירה, היא מתכון כמעט בטוח להפסדים כואבים.

אחרי התקיפה באיראן וכשנשימתה של המערכה בעזה מעט מואטת, רס"ן א' וטייסיו מנסים "להוריד דופק", אך הכוננות נשמרת. "המשימה המרכזית שלנו הייתה ונותרה סיוע לכוחות המתמרנים בעזה", הוא מסביר. "אבל לצד זאת, נכנסה משימה מורכבת לא פחות: הגנה על שמי המדינה מפני איום הכטב"מים". הטייסים נמצאים בכוננות מתמדת, מוודאים שאף כטב"ם לא יצליח לחדור לשטח ישראל ולפגוע באזרחים או בנכסים אסטרטגיים. "רוב מה שעשינו בשבועות האחרונים היה גם מזה וגם מזה, ובהצלחה מספקת", הוא אומר בסיפוק בריאיון ל'המחדש'.

המעבר מפוקוס מלא על עזה למשימת ההגנה האווירית מפני איראן היה דרמטי, אך לא הפתיע לחלוטין את הטייסים. "האיום של הכטב"מים לא נולד כרעם ביום בהיר", מדגיש רס"ן א'. "יש לנו כשנה וחצי של ניסיון בהפלות עשרות כטב"מים מתימן, מחיזבאללה, ומניסיונות של עזתים. גם באירועים קודמים מאיראן, כמו אפריל שעבר, כבר נתקלנו בהם".

הניסיון שנצבר איפשר לטייסי המסק"ר להשתפשף וללמוד לייצר שיתוף פעולה הדוק עם יחידות הבקרה, עם מטוסי הקרב, ועם המסוקים שלהם עצמם, שמהווים את "הכלי שפוגע בצורה הכי טובה" בכטב"מים. רס"ן א' מסרב לחשוף מספרים מדויקים על הפלות אישיות, אך מציין כי כטייסת, הם מדברים על "כמה עשרות יפות". הכטב"ם הראשון שהפיל במלחמה הגיע מתימן, ונוטרל לפני שחצה את קו החוף.

מרוץ חימוש בשמיים: תחכום האויב ותגובת צה"ל

אחד האתגרים המרכזיים בהתמודדות עם איום הכטב"מים הוא התחכום ההולך וגובר של האויב. "כל אחד מנסה להיות יותר מתוחכם", מסביר סרן א' בשיחה עם 'המחדש'. "הם מנסים לבוא יותר גבוה, יותר נמוך, עם סוגים שונים של כטב"מים – קטנים יותר, גדולים יותר. הם מנסים לראות את כל הכיוונים ולגוון את האפשרויות שאנחנו נצטרך להתמודד איתן". הוא מציין שאיראן, כמדינה, עובדת בקנה מידה שונה מארגון טרור, אך המנטליות שלה עדיין של ארגון טרור, במטרה לפגוע באזרחים, ומשתמשת בפרוקסי כמו חיזבאללה, חמאס והחות'ים כדי להפיץ את הכטב"מים שלה.

"בתחילת המלחמה אנחנו יודעים להפעיל דברים מסוימים על הכטב"מים שמהר מאוד פוגעים בהם. הצד השני מתחכם, לומד לעקוף את זה, ואז אנחנו מתחכמים, מייצרים מערכות הגנה מורכבות יותר", מתאר רס"ן א' את מרוץ החימוש הבלתי פוסק. "האיראנים מגיעים למערכה הזאת כשהם כבר יודעים אילו כטב"מים עובדים פחות טוב ומנסים סוגים אחרים. אבל בסופו של דבר, ידנו על העליונה, והצלחנו לעקוף את ה'שטיקים' שלהם".

מאחורי הקלעים: השקט של שעת ה"שין" ויירוט הכטב"מים

במקביל, בתוך בסיסי הבקרה של חיל האוויר, הפעילות מתנהלת בדממה מתוכננת. סרן ר', קצין בקרה אווירית ביחידת הבקרה (יב"א), חושף את מאחורי הקלעים של הגנת שמי המדינה. סרן ר' התגייס בשנת 2019 לקורס טיס, ולאחר כשנה סיים את השתתפותו והגיע לקורס בקרים. לאחר מכן שובץ ביחידת הבקרה האווירית 506, שירת שם שלוש שנים ובנוסף מילא תפקידים נוספים במטה המבצעי, ובבית הספר לבקרה ופיקוח של המערך. תפקידו ביאב"א כולל שני היבטים עיקריים: הגנת שמי המדינה וסנכרון התעבורה האווירית.

"הגנת שמי המדינה כוללת כמה רבדים", מסביר סרן ר' לכותב השורות. "היא באה לידי ביטוי בשיתופי פעולה עם מערכים נוספים, וגם בטיפול בכלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) שמגיעים ומאיימים לפגוע בביטחון ישראל". המערך אחראי באופן בלעדי על ניטור וזיהוי כלל המרחב האווירי באמצעות חיישנים ומערכות גילוי מתקדמות. "ברגע שרואים תנועה חשודה, צריך לנטר אותה, לחקור אותה, להפליל אותה אם היא אכן כלי טיס עוין, ולאחר מכן לסכל ולהפיל אותה בזמן", הוא מפרט.

בנוסף, סרן ר' וצוותו אחראים על סנכרון התעבורה האווירית במרחב האווירי הצפוף של ישראל. "צריך לזכור שאנחנו מדינה עם שטח אווירי די קטן, ואנחנו צריכים להתייחס למרחב כמו עוגת שכבות", הוא מסביר. "בתוך כל זה צריך לשלב פעילות של מטוסי קרב במשימות התקפיות, אימוני טיסה, תעופה בינלאומית מנתב"ג, ואפילו פעילויות לאומיות כמו ריסוס או כיבוי שריפות".

המתח באוויר מורגש, אך סרן ר' מתאר ל'המחדש' את אופי העבודה בחדר הבקרה כשקט ומתוכנן: "כשאנחנו מקבלים את הקריאה, כולנו מתיישבים לפני הזמן. ברגע שמתקבלת שעת ה'שין', כולנו מתכנסים במכלול, אחרי הרבה מאוד אימונים וזמן הכנה. בסרטים זה נראה כמו רעש ובלאגן, אבל דווקא הדברים הגדולים אמורים לקרות בשקט וביוזמה".

משימת יירוט הכטב"מים היא כמעט בלעדית למערך הבקרה האווירית. "בשנים האחרונות האירוע הזה של הכטב"מים תפס תאוצה בכל החזיתות, ואנחנו לומדים ומשתפרים מכל אירוע", הוא מדגיש. במהלך המלחמה האחרונה, התמודדו אנשי הבקרה עם מאות כטב"מים שהגיעו מ"אבי הפרוקסים" – איראן. "אחוז הסיכול שלהם היה מאוד גבוה", הוא קובע. עם זאת, הוא מדגיש כי "ההגנה אינה הרמטית ב-100%, וראינו מקרים שבהם הם כן הצליחו. יש לנו עסק עם אויב מאוד מתוחכם שלומד ומנסה להשתפר", ומכאן החשיבות הקריטית של הישמעות להנחיות פיקוד העורף, שכן "הדבר הזה מציל חיים".

תהליך סיכול כטב"ם מתחיל בזיהוי ראשוני: "מערך הבקרה משתף פעולה עם הרבה מאוד מערכים, ביניהם המערך הטכני, ויש פריסת חיישנים מאוד רחבה ברחבי ישראל. החיישנים הללו מאתרים 'תנועות גולמיות' במערכות המכ"ם שמגיעות אלינו לתמונה האווירית". בקר הבקרה צריך להבחין בין תנועת מזג אוויר לתנועה "חשודה, כמו מטרה נושמת", במינוח המקצועי. ברגע שמזוהה "מטרה אווירית נושמת", הכוח נדרך. "אנחנו קוראים לעוד אנשים, דורכים את מערך הקרב, את מערך המסוקים, ומערכות קרקעיות. משם מתחיל תהליך של 'אחיזת המטרה' – אנחנו לא רוצים לאבד איתה מגע". לאחר מכן, מתבצע תהליך של תכנון יירוט: איזו מערכת תהיה בעדיפות, ובאיזה שלב של המעוף לפגוע בכלי, תוך שלילת כלים אחרים – ישראלים או בינלאומיים – הנמצאים בסביבה. "כל התהליך הזה מתרכז אצלנו ביאב"א, בשיתוף פעולה עם הרבה מאוד מערכים שונים", הוא מסכם.

רגעים של סיפוק: "אין תחליף להצלת חיים"

למרות המקצועיות והמיקוד הנדרשים במהלך הטיסה והבקרה, ישנם רגעים שנצרבים בזיכרון. רס"ן א' מספר על רגע דרמטי שחווה הטייסת כולה: "גילינו נתיב שהפתיע אותנו, גילוי במקום שלא ציפינו לו. התחיל לחץ אדיר, ואנשים ניסו לבצע. בסוף, זה הגיע למצב שיש מספר כטב"מים שאם אנחנו לא מפילים אותם, זה בוודאות פוגע במטרה". הוא מתאר בהתרגשות: "שני מסוקים של הטייסת הצליחו להפיל אחד אחרי השני את כל 'הנחיל' הזה – כמה כטב"מים שהגיעו בזה אחר זה. הם הסירו את האיום הזה, שידענו שאם זו לא הייתה הצלחה שלהם, זו הייתה הצלחה מוחלטת ולא קטנה לאויב. הדבר הזה נמנה ממש בקו האחרון, על הבאזר, על ידינו. זה משהו שממלא אותך בגאווה".

כשנשאל על התחושה בכיסא הטייס, רס"ן א' מתאר מיקוד מוחלט: "בהתחלה זה מאוד ממוקד, מאוד משימתי. למצוא את הכטב"ם, להבין עם הבקר איפה הוא נמצא, איפה הוא בדיוק. אתה מגיע מרחוק ומחפש איזה פיקסל קטן במערכת הגילוי שלך, שתוכל להינעץ עליו. ברגע שיש לך את זה, אתה מתחיל לייצר התארגנות ליירט אותו, וכל הזמן לא לאבד אותו, עד שאתה מגיע לנתוני ביצוע". הוא מוסיף: "שם זה לרוב עובד, אני חייב להגיד. ייקח חצי דקה, ייקח חמש דקות, הכטב"ם הזה ייפול. רק אחרי שהוא מתפוצץ ואתה נוחת ופוגש את כולם בטייסת – אז יש בזה סיפוק מסוים".

גם סרן ר' משתף בתחושת השליחות העמוקה המניעה אותו: "לפני שהתגייסתי, הייתי תלמיד תיכון, והדילמות שלי היו כמה אקבל בבגרות. כשבאת, הבנתי עד כמה מתרחש מאחורי הקלעים מבלי שאני בכלל יודע – הצהרות קיומיות. זה חלק מהדרייב שלי להמשיך ולבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר, כדי לאפשר לתלמידים של היום להיות עם אותן דילמות שהיו לי".

"מלחמה, לא מלחמה – העיניים שלנו פקוחות תמיד, יום ולילה, ואין שום ירידה בהילוך", מבהיר סרן ר' לסיום. "אנחנו נשארים דרוכים, ועל אף זאת, זו גאווה מאוד גדולה לראות את הנוף שהגנת עליו במהלך השעות האחרונות. זה נופך עוצמתי מאוד בעשייה עצמה. תסתכלו קצת סביב ותבינו מה יש לנו בידיים ועל מה אנחנו מגינים. גאווה גדולה".

לסיום, רס"ן א' נשאל היכן הוא מרגיש תחושת סיפוק רבה יותר, ליירט כטב"מים או להטיל פצצות בעזה. מבחינתו, התשובה חד משמעית: "ברגע שאתה יודע שתקיפה שלך מצילה חיים, אין שום תחושה בכדור הארץ שיכולה להשתוות לזה. כשאתה מפיל כטב"ם באמצע המדבר זה כיף ומרגש ומגניב, אבל כשאתה עובד עם מ"פ שעכשיו בהיתקלות ואומר 'יורים עלינו מבניין X', ואתה יודע לזהות מאיפה זה הגיע ולהשמיד את האיום הזה – אין שום דבר שמשתווה לזה. עם כמה שזה מגניב להפיל כטב"מים, זו העבודה האמיתית והחשובה".

יהודי עשיר ובעל נכסים ניגש אל רבו, בעל ה"תניא", ותינה את צרתו על שלא זכה לזרע של קיימא במשך שנים רבות.

בעל ה"תניא" בירכו שוב ושוב, אך משראה שעדיין לא נושע, יעץ לו שיסע אל רבי שלמה קרלינר, שהיה אף הוא, כבעל ה"תניא", תלמידו של המגיד ממעזריטש. הוא הוסיף ואמר שעליו לעשות כל אשר יאמר לו, מבלי להפיל דבר, ועוד הדגיש שייסע דווקא ביום פלוני בתאריך מסוים שבו נקב. ביום המיועד התייצב העשיר לפני רבי שלמה קרלינר, ואמר כי הוא נשלח על ידי בעל ה"תניא" לבקש שיברכו בזרע של קיימא.

אמר לו רבי שלמה: "אם תיתן אלף ושש מאות רובל לצדקה, אתן לך ברכה לזרע של קיימא". "אלף ושש מאות רובלים?" נדהם העשיר. היה זה סכום עתק שנראה לו מופרז! "האם לא יסתפק הרב בשלוש מאות רובלים?" גם זו לדעתו הייתה תרומה יפה. "לא ולא", השיב רבי שלמה. "לא פחות מאלף ושש מאות". "אולי ארבע מאות רובל? אולי חמש מאות?" הציע העשיר את הצעותיו, אך רבי שלמה עצר אותו: "חבל על זמננו. אם תיתן אלף ושש מאות שקלים תקבל ברכה, ואם לאו – לאו". בתגובה לדבריו עזב העשיר את המקום בזעף ופנה אל האכסניה שלו.

בלילה התהפך על משכבו ולא הצליח להירדם. הסכום העצום שדרש רבי שלמה הכעיסו, אך מאידך – מה לא ייתן אדם כדי לזכות לבנים? לבסוף גמר בלבו לשוב אל הרב. בבוקר השכם התייצב אצלו והביע את רצונו לתת כפי שהתבקש, אלא שרבי שלמה אמר: "כבר איחרת את המועד, איני יכול לעזור לך כעת". פרץ האיש בבכי – ושב אל בעל ה"תניא" שבור ומדוכא. הוא ביקש שיסביר לו מה היה, מה פשרו של סכום הכופר העצום שדרש רבי שלמה קרלינר, ומדוע היה עליו להגיע דווקא במועד מסוים.

הסביר לו בעל ה"תניא": "דע, כי בגלגולך הקודם היית מבזה תלמידי חכמים, שנאמר עליו 'אין תרופה למכתו'. אלא שפסק הרמב"ם (הלכות תלמידי חכמים ו, יב): 'אף על פי שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והוא בכלל 'כי דבר ה' בזה', עם כל זה יש לו תקנה על ידי שינדוהו וקונסים אותו ליטרא זהב בכל מקום אפילו בזמן הזה, ונותנים אותו לחכם'. אולם חלקו עליו, ולמעשה ה'מחבר' לא הביא להלכה את אפשרות ההצלה על ידי פדיון בסך ליטרא זהב.

והנה, ביום בו עמדת לפני רבי שלמה חל היארצייט של הרמב"ם, ורבי שלמה קרלינר נוהג ביום זה לסיים את כל ספר הרמב"ם. בצירוף העובדה שביום היארצייט יכולים לפסוק בשמיים בשיטת בעל ההילולא, יחד עם הסיום של רבי שלמה, יכול היה לנקוט שההלכה כדברי הרמב"ם. הוא עשה, אפוא, חישוב לגבי הסכום המדויק של ליטרא זהב, והגיע למסקנה ששוויו אלף ושש מאות רובל. לכן ביקש ממך את הסכום הזה, ובזאת יכול היה להבטיח תרופה למכתך. כיון שהתעקשת – הפסדת ולא זכית". לשנה הבאה שוב שלחו בעל ה"תניא" לרבי שלמה, וכשנתן כפי שביקש, נושע בזרע של קיימא.

חוצפה מול הכנעה: שיעור מפרשת קורח

"וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָים" (במדבר ט"ז, ב'). "וְקָמוּ בְּחוּצְפָּא וְאוֹרוּ הִילְכְתָא בְּאַנְפּוֹי דְמשֶׁה עַל עֵיסַק תִּיכְלָא, משֶׁה אָמַר אֲנָא שְׁמָעִית מִן פּוּם קוּדְשָׁא יְהֵא שְׁמֵיהּ מְבָרַךְ דְצִיצִיַית יְהוֹן מִן חִיוַור וְחוּטָא חַד דְתִיכְלָא יְהֵי בֵּיהּ, קרַח וְחַבְרוֹי עָבָדוּ גוּלְיַין וְצִיצְיַיתְהוֹן כּוּלְהוֹן דְתִיכְלָא, מַה דְלָא פַקֵיד יְיָ, וּמְסַעֲדִין לְהוֹן גוּבְרַיָא מִבְּנֵי יִשְרָאֵל מָאתָן וְחַמְשִׁין אֲמַרְכְּלֵי כְּנִישְׁתָּא מְעַרְעֵי זְמַן לְמֵיטַל וּלְמֵישְׁרֵי מְפַרְשִׁין בִּשְׁמָהָן" (תרגום יונתן בן עוזיאל).

בתחילת פרשת קורח מדגיש התרגום יונתן שהתקוממותם של אנשי קורח הייתה בחוצפה. טענותיהם ומעשיהם הובילו למרד גדול באלוקי ישראל, בנביאיו ובאנשי אמונו, אך שורש כל הרע, מדגיש התרגום יונתן, היא חוצפתם ועזותם לקום, להתקהל, להתלונן ולהתנשא. הם לא הסכימו לכפוף את הראש לגדולי ישראל.

בא אליי אדם, כולו נסער: "מהו שנצטווינו 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל' (דברים י,יא). אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין (רש"י). מה פתאום! אני יודע שזה ימין וזה שמאל – ואלף חכמים לא יוכלו לשנות זאת! האם התורה מצווה שאעשה שקר בנפשי, ואנהג שלא כפי האמת?" הרגעתי אותו: "תנוח דעתך. התורה אמת היא, ואינה דורשת חלילה לחרוג מן האמת!" "אז מה כתוב כאן?" "זהו, תן לי להסביר. שים לב: לא כתוב כאן: אפילו יאמרו לך על מערב שהוא מזרח, ועל יום שהוא לילה. כי המזרח תמיד מזרח, והמערב תמיד מערב. היום יום, והלילה לילה. אבל כשהרב בא ומצביע ללכת לימין, לצפון – עומד אדם מולו, והולך לימינו שלו, לדרום. אומר לו הרב: 'לא לכך התכוונתי, עליך לפנות לצפון'. והוא מתעקש: 'הרב אמר לימין, והדרום לימיני'. או אז משיב לו הרב: 'הדרום לימינך משום שאתה עומד הפוך. תעמוד כמוני, והצפון יהיה לימינך!'"

ומובן שזה משל – מדוע אין מבינים את החכמים, מדוע פועלים בניגוד לדעתם, ומדוע מביעים דעות ומותחים עליהם ביקורת? הכול נובע מהעובדה שעומדים מולם ונגדם, במקום לעמוד איתם ולכיוונם.

אחד הדברים שהכי צריך להיזהר מהם בהקשר של מחלוקת, הוא הזהירות בכבודם של גדולי ישראל. הדבר אף נכנס תחת ההגדרה של אחד מיסודות עמנו – "אמונת חכמים". בניגוד לקורח, רחש לבם של בניו דבר טוב, והם הספיקו בשנייה האחרונה לחייהם "לכופף את הראש" ולצעוק: "משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים".

נאמר בפסוק בתהלים מה, א: "לַמְנַצֵּ֣חַ עַל־שֹׁ֭שַׁנִּים לִבְנֵי־קֹ֑רַח מַ֝שְׂכִּ֗יל שִׁ֣יר יְדִידֹֽת". שושנה היא צמח גבוה, מלא בקוצים, ומטבע גידולה ראשה מכופף מעט. בדומה לה היו בני קורח: הם הפכו מקוצים, שחלקו על משה רבנו, לשושנים! ומדוע זכו לכך? כי הם הכניעו את עצמם ו"כופפו את ראשם" כמו פרח השושנה! ולא זו בלבד אלא שהפסוק מסיים וקורא להם: "שִׁ֣יר יְדִידֹֽת" – הם הפכו להיות ידידים של הקב"ה!

יהודי שמכופף את הראש, מוותר, נקרא ידיד של השם יתברך.

לעומתם, קורח לא נכנע. חז"ל אומרים שבתחילה נבלע באדמה רק חצי גופו של קורח, וחציו העליון נותר בחוץ. הוא צעק למשה רבנו שירחם עליו. השיב לו משה: "תחזור בתשובה", אך הוא סירב. הוא ביקש רחמים בלי לחזור בתשובה! לא הייתה לו את ההכנעה שהייתה לבניו! הוא לא היה מוכן לכפוף את ראשו ולומר: "משה אמת!" ומשום כך אבד מן העולם.

מאז שפרצה הלחימה עם איראן, שגרת החיים שובשה לחלוטין. ימים ללא מסגרת, לילות ללא שינה, פחד קיומי, מתחים כלכליים, ילדים כל הזמן בבית – והזוגיות נמתחת עד הקצה.

כדי להבין איך אפשר להתמודד עם התקופה הזו מבלי לפרק את הקשר, פנינו לנחמה זוריבין, מטפלת זוגית ומשפחתית, שמלווה זוגות גם בשגרה וגם בזמני חירום. בראיון מעמיק היא נוגעת בקונפליקטים שכולנו חווים, ומציעה דרכי חשיבה חדשות, כלים וגם הרבה תקווה.

בתקופה כזו, כשאין שגרה וכולם בבית – מה האתגרים הכי גדולים?

הקושי מתחיל בזה שהשגרה פשוט נעלמת. אין גבולות של זמן, אין מסגרת – וכל המשפחה צפופה יחד בלי הפסקה. זה יוצר אינטנסיביות שלא טבעית למרחב הזוגי וכל פרט קטן בבית דורש התארגנות: מי דואג לילדים, מי מבשל, מי מתמודד עם הלחץ הכלכלי. כשאין תיאום – מתחילים חיכוכים. כל אחד גם מגיב אחרת למצב: אחד מתמלא באנרגיה ומתחיל לפעול, השני שוקע פנימה ושותק – ואז יכולה להיווצר תחושת נתק. 

בנוסף, יש גם קושי לבטא לחץ, כי נדמה ש'כולם במצב הזה', ואין מקום לפרוק. והכי חשוב – כשאין שיח, כל צד מתחיל לפרש את התגובות של השני כזלזול או חוסר אכפתיות. הרבה מאוד מהקונפליקטים נפתרים ברגע שעוצרים, מדברים, ומבינים שהתגובות שלנו שונות – אבל כולן לגיטימיות.

למה דווקא בתקופות לחץ, הריבים מתגברים?

ביולוגית, בזמן סטרס הגוף נכנס למצב הישרדות. מערכת העצבים מפעילה מנגנון  אוטומטי שנקרא שלושת ה-F: : Fight (להילחם), Flight (לברוח), Freeze (לקפוא). 

כל אחד מאיתנו מגיב לאיום אחרת, ומערכת העצבים מגיבה למצבי חירום כאילו אנחנו ממש בסכנה פיזית. המוח לא יודע להבדיל אם הלחץ הוא בגלל המצב הכלכלי, הכוננות התמידית לאזעקה או כי יש מחבל עם אקדח מאחורי הדלת ומגיב זהה לכל הסיטואציות – מה שיוצר מצב שאנחנו בחרדה קיומית וכל אחד מגיב לפי דפוסי ההתנהגות שלו, להילחם, לברוח או לקפוא.

מצב הישרדות מביא אנשים לקצה. דברים שביומיום נצליח להחליק עליהם או לקבל בהבנה פתאום קשה להתגבר עליהם, הצרכים הרגשיים משתנים, אפשר להגיע בקלות יותר למצבים נפיצים, לכעסים, לשתיקות, למריבות. במצבים כאלה, השליטה מתעררעת, ויש אנשים שקשה להם להתמודד עם חוסר וודאות ושליטה, אז הם מוצאים, בלי להתכוון, דרכים לשלוט על בני/בנות הזוג, על חברים ועל קולגות מהעבודה. 

בנוסף, בתקופות של חרדה יכולות לצוף קונפליקטים אישיים וזוגיים ישנים, אנשים רגישים יותר ונוטים לפרש טעויות תמימות לאיומים – אם ביום רגיל אישה לא תתרגש כשבעלה שוכח להגיד בוקר טוב, בתקופה שבה החרדה משתלטת והכל נראה מאיים – היא יכולה לחשוש שזה הסימן הראשון לכך שהוא יבקש להיפרד ממנה וישאיר אותה לבד.

לסיכום, במצבי קיצון ההיגיון מיטשטש, היציבות נעלמת, הפרשנות משתטלת וזה מוביל אותנו להגיד ולהרגיש דברים בצורה קיצונית יותר מבשגרה

מה עושים כשיש הבדלים בגישה – אחד רוצה סדר וניקיון, והשני משחרר; אחד חרד ומודאג, והשני רגוע?

השלב הראשון והחשוב ביותר הוא להבין שבני אדם מגיבים שונה למצב זהה. יש כאלה שצריכים את השקט, אחרים דווקא העשיה מצליחה לאזן אותם, יש כאלה שנכון להם לפרוק ולדבר, בעוד אחרים מעדיפים לשתוק ולהיות עם עצמם. עצם ההבנה שבני זוג שונים בקבלה ובצרכים שלהם היא קריטית, אבל אחרי שמבינים, חשוב לא פחות גם לדברר את התובנות בשיחה פתוחה וכנה, לתת תוקף ולגיטימציה לתחושות של כל אחד וללמד את הצד השני מה אנחנו צריכים.

גם אחרי שיחה פתוחה וכנה ככל שתהיה, אי אפשר לצפות לשינוי מיידי בהתנהגות אבל כן חשוב לחתור למציאת פתרון שהגיוני לשני הצדדים, לא לנסות לתקן את השני אלא לעזור ולנסות לדבר על איזורי פשרה. לדוגמא אם הבלאגן בבית משתק אותך לא אומר שבן הזוג צריך לדאוג לבית מבריק בכל המלך היום, אפשר למצוא שעות מסוימות, או חדרים מסוימים בהם מקפידים יותר לשמור על הסדר. גם בפערים רגשיים צריך ללמוד למצוא פשרה, אם יש צד חרד יותר שזקוק למרחב, הצד השני צריך ללמוד שהצורך בשקט הוא לא התרחקות אלא דרך התמודדות, ולמצוא את הזמנים או המקומות בהם קל לאפשר את השקט. 

האם זה נכון "לחכות שהכול יירגע" לפני שמדברים על מתחים – או עדיף לדבר כבר עכשיו?

לדחות שיחה על מתחים ליום שאחרי – זו אשליה. אף אחד לא באמת יודע מתי תיגמר המלחמה, ודחיה יכולה להתפרש אצל אחד מבני הזוג כבריחה וחוסר רצון לפתור, ובמיוחד אם הדינמיקה הזוגית מעורערת גם ככה דחיה של שיחה ומציאת פתרונות רק תעמיק את הפער.

אבל גם בזמן מלחמה צריך לדעת מתי ואיך נכון לדבר. לא מפתחים שיחה תוך כדי הצפה רגשית, תוך כדי ריב או כעס, לא בזמן סטרס, לא בתוך הממד ולא כשעייפים, רעבים או פוחדים ברמה קיצונית. 

הדרך הנכונה והבטוחה ביותר היא ליצור מרחב לשיח, ליזום שיחה ברגע שקט ורגוע כמה שניתן והכי חשוב להגיע ממקום מכיל ורצון לפתור את הקונפליקט ולא רק להאשים ולהטיח.  

וכאן נכנסת אחת המיומנויות הכי חשובות בזוגיות: לדבר בשפת האני – ולא בשפת האשמה. במקום להגיד "אתה תמיד כזה", תגידי: "ממש קשה לי כש.." במקום "אתה לא תומך בי", תגיד: "אני מרגישה שאני צריכה עכשיו יותר תמיכה".

כשאנחנו לוקחים את האחריות על עצמינו, ובסך הכל מבקשים עזרה מבן הזוג שלנו לעבור את התקופה הזאת, הוא הרבה יותר פתוח להקשיב ולתת כל מה שנצטרך.

עוד כלי נוסף שיהפוך שיח כזה לאפקטיבי הוא לדאוג שהשיחה תהיה קונקרטית, ממוקדת, שיש בה מקום לצרכים, ומקום לפתרונות. להעמיד צורך: "אני מרגישה שיעזור לי חצי שעה ביום בלי שום אחריות", אבל ישר לגשת לשלב המעשי: "אתה חושב שזה משהו שתוכל לעזור לזה לקרות?" ככה השיחה מקבלת מסגרת, כל צד יודע מה הוא נותן ומה הוא מקבל, ואפשר לראות תוצאות מהירות אם מישמים את ההחלטות שהתקבלו.

מה עושים כשיש תחושת תסכול או אכזבה – מהשני או בכלל מהמצב? יש גבול למה שאפשר לצפות מבן זוג?

חד משמעית כן. יש גבול למה שאפשר לצפות מבן/בת הזוג, ובני זוג לא אמורים להיות המשענת העיקרית והספק היחיד לכל הצרכים שלנו, בעיקר כי גם הם חווים את אותם לחצים כמונו בדיוק, וכמו שלנו אין יכול להעניק מאה אחוז לבני הזוג שלנו, גם לא הוגן לצפות לקבל מאה אחוז. כל אחד צריך לבנות לעצמו סל כלים אישי להתמודדות, ללמוד  מה עושה לנו טוב, מה מרגיע אותנו ולהבין שהצד השני לא תמיד יהיה שם לפתור לנו את הבעיות.

ושאלה כזאת מובילה אותי להתרכז במילה אחת – ציפיה. צריך להבין איך ציפיה עובדת. הרבה פעמים, נשים בעיקר, מצפות מבן הזוג שיבין/שיכיל/שיעשה אבל לא מדברות על זה, ואז מתאכזבות שלא קיבלו מה שהן רצו. זוגיות תקינה היא דווקא כזאת שבה מרגישים בנוח להגיד מה אנחנו רוצים וצריכים ולא מצפים שיבינו אותנו בלי שנדבר, ושיח בריא הוא שיח שמתרגם תחושות לבקשה קונקרטית. למשל, במקום לצפות שיבין למה אני עייפה, כדאי להגיד: "אני מרגישה מותשת, יעזור לי אם תקח את הילדים לשעה". או "אני לחוץ מהעבודה, יהיה לי קל יותר אם בשעות הערב אוכל להיכנס לחדר לעבוד בשקט".

בזוגות עם אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר, אפשר להעמיק את השיח ולזהות את מקור הרגשות, להבין שתסכול, כעס או זעם הם רק ביטוי לרגשות עמוקים יותר כמו אובדן, בדידות או פחד, ולפעמים דווקא רגעים קשים וקיצוניים יכולים להוביל לשיחות עומק מרתקות שלא הייתם מגיעים אליהם ביומיום.

יש יותר או פחות פניות לטיפול בתקופות משבר? האם כדאי לפנות עכשיו או להמתין?

בתקופות חירום יש בהחלט ירידה בכמות הפניות לטיפול. אנשים מתמקדים בהישרדות יומיומית ושמים את ההתמודדות הזוגית "על המדף", אבל חשוב להבין שגם כשהזוגיות נראית רגועה בעיות לא נעלמות, הם רק נערמות מתחת לשטיח ויש תסיסה שקטה ולפעמים כמעט ולא מורגשת שיכולה להתפרץ בסיום התקופה המורכבת.

לכן, ההמלצה היא כן לפנות לעזרה בזמנים כאלה, ולא לחכות שהכל יירגע. פניה לעזרה לא מחייבת התחלה של תהליך ארוך, לפעמים שיחה טלפונית אחת או כמה פגישות קצרות עם איש מקצוע יכולות לעשות הבדל גדול. איש מקצוע יכול לעזור להרגיע את הרוחות, ליצור הפסקת אש בזוגיות, ולבנות תשתית להמשך טיפול בעתיד. 

מפגש טיפולי גם מספק מרחב בטוח ונעים שבו אפשר להביע צרכים ורגשות בצורה מתווכת, לאבד חוויות שלא נתקלים בהם ביומיום ולזהות אתגרים שלא נבחנים בזמנים רגועים יותר.

חשוב: קיימים קווי חירום ייעודיים, כמו מטיבתא, אליהם ניתן לפנות טלפונית במצבי קושי, לקבל הכוונה ותמיכה מקצועית. המספר שלהם הוא: *2837

יש דרך להשאיר את המתח מחוץ לבית? את החרדות מהמצב, את הפחד הכלכלי?

לצערנו, אי אפשר להוציא את המתח לחלוטין – הוא נוכח כל הזמן באוויר. מה שכן נכון לעשות זה להעלות את המודעות ולהציב גבולות ברורים. למשל, להחליט שלא מדברים על המלחמה בזמן הארוחות, או להגביל את זמן הצפייה בחדשות לעשר דקות בכל שעה, כדי למקד ולנהל את המידע בצורה יותר ריאלית ומבוקרת, ותמיד גם לתת אלטרנטיבה ולבחור מה כן לעשות. לאפות, לשחק, לדבר בטלפון, לצאת כמה שניתן ולנסות לייצר מרחבי שגרה בתוך המציאות ההזויה שנכפתה על כולנו.

ההתנהגות הזאת קריטית בעיקר כשיש ילדים בבית. חשוב לא לדבר על חדשות לידם. כן צריך לתווך את המציאות ואי אפשר לשקר שאין אזעקות ואין טילים כי הם רואים ומבינים מה קורה, אבל הם לא צריכים לשמוע על פעולות שצה"ל אולי תעשה, ועל מבצעים שאולי יתרחשו בעוד חודש, המידע הזה מיותר, גורם לילדים לחרדה שאין להם כלים להתמודד איתה.

איך נראים הבדלים בין גברים לנשים בהתמודדות זוגית עם תקופה מתוחה – ואיך זה בא לידי ביטוי?

בכלל, גברים ונשים שונים באופן טבעי בהתמודדות עם אתגרים, וההבדלים האלה מתחדדים במיוחד בתקופות מתוחות. לרוב, גברים נוטים להימנע מדיבור רגשי וישיר, ומעדיפים פתרונות מעשיים; לפעול, לתקן, לשלם – לעשות משהו קונקרטי. נשים לעומתם זקוקות בעיקר להקשבה, להבנה, לקרבה רגשית, ולא בהכרח לפתרונות מעשיים.

כשאישה מגיעה עם קושי רגשי והגבר מציע פתרונות במקום הקשבה, היא עלולה להרגיש שהוא קר ומנוכר. מצד שני, הוא יכול להרגיש שהיא תוקפת אותו כשמבקשת ממנו להקשיב. כאן נוצר פער, כי היא זקוקה בעיקר להקשבה ותמיכה רגשית, והוא רוצה "לתקן" ולהציע פתרונות.

הדבר החשוב והבסיסי הוא להבין את הפערים הללו, להכיר את דרך החשיבה של הצד השני ולהבין שכל אחד מגיב לפי האופי והסתכלות עולם שלו. ברגע שיש הבנה אמיתית של השוני בין הגבר לאישה, וכמובן גם שיח כנה בו אנחנו מלמדים את בני הזוג שלנו מה בדיוק אנחנו צריכים, זה הבסיס שממנו אפשר להתגבר על ההבדלים ולחזק את הקשר.

9. איך מתנהלים מול הילדים כשיש מתח זוגי – האם להסתיר, להסביר, או פשוט להתעלם?

זאת שאלה שרלוונטית תמיד, אבל בולטת יותר בתקופות כאלה בהם כולם בבית, יש יותר מתחים ורוב המריבות כן קורות בנוכחות הילדים. הכלל היבש אומר שלא רבים בנוכחות הילדים. הם לא צריכים לשמוע את הקונפליקטים והאשמות שיש להורים אחד על השני. מצד שני, ילדים יודעים להרגיש כשיש מתח בין ההורים, ואם לא נסביר להם בעצמינו מה המצב, הם יפרשו לעצמם מציאות מורכבת וקיצונית יותר ממריבה סטנדרטית, ויכולים אפילו לפתח חששות שההורים הולכים להתגרש.

במצבים כאלה הדרך הכי טובה היא לשקף ולתווך לילדים את המציאות בדיוק כפי שהיא. לא לפחד להגיד: "אנחנו קצת כועסים, זאת תקופה שקשה גם לנו והגיוני שיש חילוקי דעות ואפילו קצת מתח בינינו, אבל חשוב שתדעו שזה לא קשור אליכם, ואבא ואמא יודעים גם לבקש סליחה אחד מהשני ולהתנצל אם דיברנו לא יפה".

חשוב לא פחות להוכיח את המילים בפעולות וגם אם לא חזרתם לעצמכם עדיין, להראות שיש ביניכם דאגה אחד לשני, אפילו בפעולות קטנות כמו להכין קפה.

ילד שעד לתהליך המריבה וגם לתהליך ההשלמה, לומדים שמריבות הן חלק טבעי מהחיים, ושאפשר לריב ולהשלים. הוא מקבל כלים בריאים להתמודדות עם קונפליקטים במערכות יחסים, בין אם עם אחים, חברים או בעתיד עם בני זוג.

אילו שינויים נחשבים נורמליים והגיוניים, ומתי זה לא הגיוני ונכון להתייעץ או לטפל?

בזמני לחץ ומשבר, כמו כל תקופה מאתגרת, יש שינויים בזוגיות שנחשבים נורמליים ואפילו צפויים. האינטנסיביות של התקופה רק מעצימה תחושות שגם ככה קיימות – זה לא בהכרח אומר שמשהו לא בסדר.

שינויים נורמליים יכולים להיות עייפות רגשית, צורך במרחב אישי, ריחוק מסוים, פחות רצון לדבר או לבלות יחד, ירידה באינטימיות. יש מי שיגיבו במצבי קצה בעוקצנות, עצבנות, תגובתיות גבוהה – וזה מובן.

אבל יש קווים אדומים. כשיש עוינות, פחד או איום – שם כבר צריך לעצור ולהגיד: זה לא תקין. למשל, שתיקות עוינות, התעלמות מכוונת, גם משאלות יומיומיות. אלימות מילולית, כלכלית או פיזית. תחושה שאני מפחדת לדבר, או מפחד לשאול שאלה. איומים בפרידה כתנאי לשינוי. ובמקום הכי עמוק – תחושת בדידות בתוך הזוגיות עצמה.

בדרך כלל, הדברים האלה לא מתחילים פתאום – הם כבר היו שם קודם, אבל תקופת המשבר מוציאה אותם החוצה ומעצימה אותם. דווקא זה מה שמאפשר לזהות ולשים לב – ולפנות בזמן לטיפול, לפני שזה מדרדר למקום שקשה ממנו לחזור.

יש איזו "עזרה ראשונה" לזוגות במשבר, או שצריך תהליך ארוך כדי לפתור משברים?

בהחלט יש. לא כל משבר מחייב טיפול ארוך. לפעמים, דווקא בתקופה של פיצוץ, אפשר לעצור רגע ולבחור לא לנסות לפתור הכול – אלא קודם כל להרגיע. לעצור את ההסלמה. להסכים על "הפסקת אש": לא לדבר על הדברים הקשים עכשיו, רק לנסות לחיות יחד בלי לריב, בלי ציפיות. כמו שותפים לדירה, רק לכמה ימים – עד שתהיה קרקע יציבה יותר לדבר ממנה.

אחר כך, כשהקצב טיפה יורד – לדבר בצורה מאוד פשוטה. כל אחד בתורו, בלי לקטוע, בלי להילחם. לא צריך לפתור הכול. רק לשתף מה מרגישים. אם רואים שהשני מנסה להתקרב – גם אם זה רק דרך כוס תה או משפט קטן – לא להתעלם. דווקא בתקופות כאלה, המחוות הכי קטנות עושות את ההבדל.

וגם לזכור: מותר ורצוי לבקש עזרה. לא חייבים להתחיל טיפול ארוך. לפעמים שיחה אחת, או כמה פגישות קצרות עם איש מקצוע, עושות סדר ומרגיעות. פשוט עזרה ראשונה. משהו שיעזור להחזיק מעמד עד שיעבור הגל.

סיפר הגאון רבי ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל, ראש ישיבת טשעבין וחתנו של הגאון מטשעבין זצ"ל: זה היה בשנות השואה האיומה, כשהייתי במחנה בסיביר. עם התקרבות חג הפסח, התחלתי בהכנות לערוך את החג כדת וכדין. כמה חודשים קודם לכן כבר ניסיתי בכמה אופנים ותחבולות להכין משהו עבור פסח, אך העליתי חרס בידי. פעם התגנבתי בחשאי לתוך המטבח כדי לקחת משם תפוחי אדמה לפסח, אך לדאבוני המחסן היה ריק. לאחר מספר ימים התחזק מאוד הפיקוח על המטבח, והמחשבה להשיג משם קמח למצות נגנזה בטרם יצאה לפועל. אם לא די בכך, פתאום נוצר מחסור גדול בתפוחי אדמה.

מכרתי את נעלי הבית שהיו לי וקיבלתי תמורתם סכום מועט של כסף. ניסיתי לשחד את שומר המטבח בכסף זה שיוציא עבורי משהו, אך הוא לקח את הכסף ולא הביא כלום. כך מכל עבר הוערמו מכשולים, והיה נראה כאילו כל התוכנית בטלה ונגוזה. אבל דבר אחד ידעתי: "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'" – הקדוש ברוך הוא ודאי יעזור. איך? זה לא ענייני.

זה כבר היה ממש יום-יומיים לפני פסח, ועדיין אין כלום… והנה, שם במחנה היה ביתן קטן שבו ישבו סנדלר וחייט, שתפקידם היה לתקן בגדים ונעליים. יום לפני כן נפל לי כפתור מהבגד והבאתי אותו לחייט. למחרת חזרתי מהעבודה, וליבי היה דווי על החג המתקרב ובא ואין בידי מאומה. ניגשתי בינתיים אל ביתן החייט לקחת את הבגד. החייט התנצל בפניי שעדיין לא הספיק לתקן את הבגד, וביקש שאשב כמה דקות עד שיתקן את הכפתור.

חיכיתי, אך מוחי וליבי היו נתונים על חג הפסח המתקרב, ונאנחתי בכאב. החייט שמע את אנחתי ושאל: "על מה אתה נאנח?" אמרתי לו: "מה הפירוש, הלא כבר ערב פסח ומאומה אין בידי!" לשמע הדברים הגיב החייט בפליאה: "היאך חשבת להכין כאן פסח?" אמרתי לו: "אילו היה לי מעט קמח, הייתי יכול לאפות מצות לפסח, אבל ברגע זה אין בידי מאומה…" "אם כך אוכל לעזור לך," נענה הסנדלר. "הרי למלאכתי זקוק אני לכמות של קמח כדי לעשות מזה דבק לתיקון נעליים מקולקלות של עובדי המחנה. לפיכך יש לי גישה קלה יותר למטבח ולקמח, וממילא אוכל להביא לך קמח כמה שאתה זקוק וללא תמורה." וכך אכן עשה. נו, ברוך השם, יש כבר קמח, אבל איך נעשה מן הקמח מצות? בביתן של הסנדלר היה תנור קטן שדלק וחימם את הבית מפני הקור. אמרתי לו: "הרי יש לך כאן תנור, כאן נאפה את המצות…" וברוב טובו נענה לבקשתי. לקחנו איזה קומקום שהיה שם והנחנוהו על פני התנור, וכך הגעלנו את התנור להכשירו לאפיית מצות מצווה. הוא הביא את הקמח, ואני הייתי צריך ללכת ביום לעבודה והשארתי אחד מהיהודים שעבד בלילה שיאפה את המצות ביום.

הוא היה זריז, לש את הקמח בזריזות, וערך ואפה כדת וכדין, הכול בזריזות כפי הראוי. באמצע האפייה נכנס המפקד הראשי של המחנה לביתן ועיניו נפלו על התנור. הוא ראה כמה מצות נאפות שם ושאל: "מה זאת?" למרבה הנס, גם הוא היה יהודי, וענה לו הסנדלר שיש כאן איזה יהודי במחנה שרצה לאפות מצות עבור חג הפסח. המפקד לא הגיב כלום, כאילו אינו רואה, והלך לו. כך כבר היו לנו מצות. עבור מרור הביא מישהו בצל.

גם הגעלנו קומקום, הרתחנו בו תה וזה היה לנו לארבע כוסות, כך שבתוך כמה שעות כבר היה לנו "סדר" לעילא ולעילא… באמצע הסדר נכנס יהודי וסיפר שרשע אחד קומוניסט מושבע דורש כאן ברבים על החוצפה והעזות שיהודי כאן במחנה עושה "סדר" וכו'. כמובן שהפחד היה גדול, והנה תוך כדי כך הגיע שליח מהמפקד שציווה שאבוא לפניו. כמובן שהפחד נעשה גדול מאוד… התחזקתי, והלכתי. כשהופעתי לפניו שאלני: "האמת, נכון הדבר ששמעתי עליך לאמור שאינך אוכל לחם בפסח?" עניתי לו: "כן". "ומהיכן תחזיק כוח ומעמד בעבודה הקשה והמפרכת הזו בכפור הנורא ותחת המעמסה הקשה ללא לחם לאכול?" שאלני המפקד. "יודע מה," המשיך המפקד מעצמו, "אתן לך עבודה קלה." ואכן קיים את דבריו, ולמחרת נתנו לי להיות עוזר לרופא. אבל הנס והשפע מלמעלה לא הסתיימו. למחרת, כשחזרנו מהעבודה, היתה הדרך מושלגת, ארוכה ורחבה, ועליה נסעה עגלה מיוחדת לערבות סיביר כשהיא מלאה תפוחי אדמה. לפתע נתהפכה העגלה על צידה ועמה כל ערימת תפוחי האדמה שעליה… כמובן שאספנו וקיבצנו את תפוחי האדמה וכך היה לנו מזון בשפע לכל החג.

מרן ראש הישיבה זצ"ל סיים ואמר לנכדיו: כך עשינו סדר ליל פסח בסיביר הרחוקה, תחת עול העבודה של הרוסים, כשהניסים מתרחשים לנגד עינינו אחד אחרי השני, ובה בשעה שהיה נראה כי מכל הצדדים סגור ומסוגר והכול אבוד חלילה, אבל לא. ביקשו ללמד אותנו יסוד חשוב כל כך – גם כאשר כל הסברות וההוכחות השכליות הולכות לרעתנו, אף על פי כן "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'"! ליהודי יש תמיד גם דרכים פלאיות, דרכים שלא כדרך הטבע.

"אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם. וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ": [במדבר פרק יג]

בפרשתנו מתואר כיצד בני ישראל בכו על שאין בכוחם לערוך מלחמה כנגד הגיבורים, "ילידי הענק". ולעומתם, טען כלב בן יפונה ואמר: "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'". ולכאורה תמיהה מילתא: וכי זו תשובה על טענתם? והרי הם טענו "דברים של טעם" – גיבורים הם הענקים אשר שם. מדוע לא התווכח כלב לסתור טענותיהם, אלא סתם ולא פירש "'עָלֹה נַעֲלֶה'"? והרי הוא נחשב כ"מודה שלא ממין הטענה".

ומבאר זאת הרה"ק מפיאסצ'נה זי"ע הי"ד: "אבל כך צריכה להיות אמונת איש הישראלי: לא בלבד בשעה שרואה מבוא ודרך לישועתו גם על פי שכלו ודרך הטבע, [אז] יאמין בה' שיושיעהו ויתחזק, [רק] גם בשעה שאינו רואה חלילה שום מבוא על פי שכל ודרך הטבע לישועתו, יאמין בה' שיושיעהו ויתחזק באמונתו ובטחון. ואדרבה, בשעה זו טוב שלא יתעקש למצוא איזה שכל ומבוא בדרך הטבע, כי מכיוון שעל פי פשוט לא ימצא, אז חלילה תוכל אמונתו על ידי זה להיפגם כיצד בדיוק יוכל להיוושע, ופגם והיחלשות באמונתו בה' יכול לעצור את ישועתו חלילה. רק צריך לומר – הכול אמת שעז העם היושב בה, כנים הדברים שהערים בצורות וכו'. מכל מקום הנני מאמין בה' שהוא למעלה מהגבול והטבע שיושיענו, "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'" – בלא שכל ובלא סברה. אמונה ובטחון בה' באופן כזה, תקרב את ישועתו."

ויחזור על כך עוד הפעם ועוד הפעם: "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'", "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'". נכון ששום שידוך טוב כמו שרוצה, לא נראה באופק, וגם לא נראה שפתאום יכול משהו להשתנות, אבל "'עָלֹה נַעֲלֶה וִֽירַשְׁנוּ אֹתָהּ'" – השם ודאי יביא משהו טוב… ככה בלי הסברים!

אין דבר העומד בפני הרצון

היה בחור מישיבת מיר בחוץ לארץ שקיבל צו התייצבות לצבא הפולני. כל ניסיונות ההתחמקות שלו עלו בתוהו, והוא נאלץ להתגייס לצבא. הוא שירת במשך כמה שנים ולאחר שחרורו מן הצבא שב לישיבה וחזר לתלמודו. שאל אותו המשגיח רבי ירוחם זצ"ל: "איך היה בצבא?" אמר הבחור: "כשהגעתי לצבא הייתי חלש ופחדן, אך המציאות חישלה אותי."

וכך סיפר: "היינו פלוגת חיילים. לפנינו ניצבה שורה של סוסים וסמוך להם תעלת מים עמוקה. אמר המפקד: 'כל אחד מכם יעלה על אחד הסוסים וידלג עם הסוס על התעלה. מי שלא יצליח לדלג – יחטוף כדור בראש!' כל החיילים רצו לכיוון הסוסים, כל חייל בחר לו סוס ועלה עליו. ומה איתי? מעולם לא רכבתי על סוס… אך לא היתה לי ברירה. רצתי עם כולם אל הסוסים, בחרתי לי סוס, בקושי הצלחתי לטפס עליו. כשכולם היו רכובים על סוסיהם, אמר המפקד: 'קדימה, לחצות את התעלה!' כולם שעטו קדימה. גם אני, הפחדן הגדול וחסר הניסיון, שעטתי קדימה. אחזתי במושכות בחוזקה כדי לא ליפול, הצלפתי בשוט על הסוס, ובחסדי שמים הצלחתי לדלג מעל התעלה."

שאל רבי ירוחם את הבחור: "האם שאלת את עצמך איך הצלחת? הרי אתה מעיד על עצמך שאתה פחדן וחסר ניסיון?" השיב הבחור: "ידעתי שאם לא אשעט קדימה ולא אצליח לדלג מעל התעלה – אחטוף כדור בראש! כשהרגשתי שחיי תלויים מנגד, הוצאתי מעצמי כוחות מיוחדים שלא הייתי מודע לקיומם."

באותו שבוע נשא רבי ירוחם שיחה בישיבה. הוא סיפר את סיפורו של הבחור, ולאחר מכן אמר: המרגלים טענו: "לֹא נוּכַל לַעֲלֹת" [פסוק לא]. לא נצליח לכבוש את ארץ ישראל, אין לנו שום סיכוי מול כל הענקים והגיבורים שיש בה. אמר להם כלב בן יפונה: "'עָלֹה נַעֲלֶה'" – "אפילו בשמים, והוא אומר עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו" [רש"י]. הפתגם אומר: "השמים הם הגבול". אמר להם כלב: אפילו השמים אינם הגבול, אם צריך – מטפסים עד לשמים! הכול תלוי בהרגשה של האדם. אם הוא יודע שהוא חייב – שום דבר לא יעמוד בדרכו. אם הוא יודע שחייו תלויים מנגד, הוא יבקיע חומות ויטפס בסולמות עד לשמים. אין דבר העומד בפני הרצון! הכול תלוי בהסתכלות של האדם על עצמו.

אם יסתכל על עצמו בעין רעה – הוא לא יוכל להתעלות. הוא תמיד ייתקל בקשיים, מכשולים ומהמורות, ואז ירים את ידיו בייאוש ויאמר: "חבל על המאמץ, אין סיכוי". אבל אם יסתכל על עצמו בעין טובה ויאמין בכוחותיו – שום דבר לא יעמוד בדרכו! וכלב בן יפונה יוכיח! כלב אמר "'עָלֹה נַעֲלֶה'" – ועלה. הוא היה בן שמונים וחמש וכבש לבדו את חברון והרג את האב וארבעת בניו הענקים. ולעומת זאת, כל אלו שאמרו "לֹא נוּכַל לַעֲלֹת" – לא עלו, כי לא האמינו בכוחם.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל